וואו אני קצת לא מסוגלת עם זה…
כמה שאנסה להגיד ולהסביר לעצמי שלגיטימי (!!!) לטעות וזה אנושי, עדיין, אני לא מסוגלת עם התחושה.
כשזה קורה מול בנאדם, אני מרגישה שאני צריכה לפצות/להתנצל/להוכיח עוד יותר שאני בסדר וששום דבר לא מתפרק.
הכל חייב להיות מסודר. מתוח. הרמוני.
משתפת שאתמול אחד הילדים בכיתה שלי התפרץ ממש, משהו ברמה לא הגיונית… וכמובן זה התסיס את כל הכיתה ואיכשהו סיימנו את היום הזה. לא זוכרת כזה יום קשוח.
והמורה שעובדת איתי הבינה ממני על היום הקשוח.
היום, היא אומרת לי שאיך שהיא הגיעה בבוקר, השולחן היה הפוך ממש.
ניסיתי להסביר לה שזו תוצאה של היום ההזוי שהיה אתמול. לא הייתה לי אפילו חצי דקה להסתכל על השולחן המשותף שלנו ולאפס.
וזהו. זה הרס לי ממש את כל היום, האמירה שלה.
מרגישה מושפלת ושעשיתי כאן טעות חמורה.