שלום וברכה לכולן, לא ידעתי באיזה פורום לכתוב את זה אך כיוון שילדתי לפני חצי שנה נראה לי שאולי זה מתאים לפה.
בעלי קיבל אחרי השירות הסדיר שלו פטור ממילואים בעקבות פציעה בכתף. בעקבות המלחמה הוא ניסה להתנדב למילואים אך ללא הצלחה. לפני כחודש וחצי הגדוד שלו השתחרר מפעילות בעזה והוא בדיוק הצליח להתנדב. לבינתיים סיפחו אותו לשמירה היישובית (הגמ"ר) עד שהגדוד המקורי שלו יחזור לפעילות. הוא עושה משמרות, נמצא בכוננות הרבה.
שנינו מסכימים שזה מאוד חשוב, התנאים של השירות הזה יחסית כאלה שיכולים לאפשר לו גם להיות בבית יחסית ולעזור לי עם הילדים (יש לי 3 ילדים קטנים, מתחת לגיל 4 ברוך השם).
בעלי מאוד רוצה לחזור לפעילות של הגדוד שלו בעזה או בצפון, הבעיה היחידה היא ש...אני מפחדת. אני פחדנית לגמרי. לצערי האמונה שלי בהשגחה פרטית וכו' חלשה. מתה מפחד שיקרה לו חס ושלום משהו. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה שהוא יפצע או יותר גרוע חס ושלום, זה פשוט חרדה יומיומית. מצד שני אני כל כך מבינה את הרצון שלו לתרום ולהיות חלק מהדבר הגדול שקורה עכשיו. אם הוא היה מקבל צו 8 ב 7/10 לא הייתי אומרת כלום. הייתי מתפללת לטוב ומתמודדת עם הלחץ. אבל להציע לו להתנדב לזה זה פשוט מפחיד אותי יותר. יש לי תחושת בטן לא טובה, או שזה אולי לחץ וחרדה, בכל פעם שהוא מדבר על לחזור לפעילות בעזה.
מה אומרות?
יש למישהי רעיון/עצה שיכולה לעזור?
(אחרי שבוע של התבוננות על הדברים שכתבת), שהנתונים היבשים כן! עושים את כל או את רוב ההבדל. אם זה תינוק קטן ואם זה מספר הילדים (כשהיו לי שני ילדים, הרגשתי שהורות זה דבר קל יחסית. היום אומנם יש לי יותר ניסיון ובשלות מצד אחד, וגם כמה 'גדולים' שעוזרים קצת, אבל מספר הילדים הגדול יותר גם מאד מאתגר אותי). כי שאיפות, אידיאלים, הודיה ותחושה שאני מבורכת, יש לי בשפע ב''ה. אבל ברמה הטכנית, אני טרם מצאתי את הנוסחה שמתאימה לנו כדי שאצליח להיות בנשימה ובפניות עם הילדים ועם עצמי כשיש לי כל-כך הרבה מה לנהל לבד. ואולי גם אין נוסחה כזאת, ולפעמים פשוט קשה. כמו כשיש חום. קשה, אוביקטיבית. אני עונה לעצמי שבאמת לא לישון, זה כן עושה את כל ההבדל. אין: אדם לא יכול לתפקד ברמה הכי גבוהה כשהוא על 5 שעות שינה שגם הן מחולקות ל-2 או-3 חלקים למשך כל-כך הרבה זמן, ואז הוא צריך לנהל את הכלללל לבד. זה משפיע לא קצת, אלא המון. וכשיש תינוק בבית, זה 'אוכל' הרבה הרבה מהזמן שהיה יכול להגיע לילדים האחרים. כל ההרדמות הארוכות, כל הלהחזיק אותו, וכולי. זאת פשוט מציאות. 
