דומה כי גם לנו יש פטור וגם לי הזמהחרדה הכי נוראית יש שלי..מוכנה אני למות..חו'' ש..ולא להשאר לבד חלילה

וגם הלהיות לבד ..ועוד לבד עם כולםם לתקופה..זה סיוט עבורי נפשית. וגם פיזית ומעשית

וגם אצלי בעלי זה מממש מממש חשוב ומשמעותי לו

ובעצם זה כ''כ חשוב לו שסוג שאין לי ברירה אלא להסכים אבל בלי לדעת איך אתמודד עם זה

הטיפה שונה זה שאצלי הוא גוייס בשמחת תורה ושירת 3 חודשים רצוף+

אבל לא בעזה

וזה היה לי סיוט וטראומה ממש

אז עוד יותר קשה לי להסכים

אבל אין לי ברירה

אז בעיקר מתפללת שיקרה נס

ועד הפעם הבאה

או שאמצא דרך להיות מסוגלת ולדמיין מסוגלות שפויה יותר

או שהרצון שלו יחלש

או שיבא המשיח

חושבת שבאמת להתנדב יותר קשה

אני מנסה לשכוח שזה בעצם התנדבות והוא לא חייב

כי זה באמת יותר קשה לי להתמודד עם הלנדב למצב כזה

ובזמן אמת יש כוחות מלמעלה ויש אין ברירה כזה שאיכשהו מגלה בנו כוחות שלא ידענו על קיומם

וסליחה שאין לי הרבה עצות

אני הסתדרתי רק מהאין ברירה

ועכשיו זה שוב מרגיש לי משימה מעל הטבע

בעיקר מבינה אותך..

כמשהו שלא תלוי בי

בעלי מעל 40... כבר פטור ממילואים

בנוסף- התברר לי שבמהלך המלחמה, מקום עבודה שעבד בו בעבר שהוא תעשיה בטחונית- רצה למשוך אותו למילואים אצלו- שזה אומר יומיות במשרד

והוא סרב

זה שלו...

ואני יכולה להבין את הצורך הזה שלו

(גבר בDNA שלו מתוכנת להגן ולשמור... כמו שאנחנו בDNA שלנו מתוכנתות לדאוג...)

השתחרר אחרי 120 יום- חלקם בעזה...

ואנחנו לפני סבב נוסף

(ואני בשמיני)

וזו המציאות שלנו-

אולי הייתי נאבקת בה אם זה היה לחץ וחרדות ברמה שמפריעות לתפקוד

כרגע- בוחרת להשלים עאיתה

ומצחיק שגם אני עשיתי את זה 90 יום  ועדיין אני שואלת

איך?

זה רק אני שהרגישה כ-ל הזמן בלי חיות ושמחה מכלום?

כל יום הוא רק עוד משימה לצלוח

בודדה מממש נפשית

ועם אחריות 24 שעות על כולם והכל תמיד עלי (ולא.בייביסיטר לא הקלה על התחושות)

אני מרגישה שזה משימה לא עבירה מבחינתי

ומצד שני

כבר התייאשתי מלמצוא מוצא חלופי..הוא לא בעניין של שום דבר אחר

הוא מתחשב ורגיש וטוב אבל יודעת שזה ויתור שכרגע לא בכלים שלו

אני מנסה להבין מה תכלס מאפשר לחוות את זה יותר שפוי

וכן מתחברת ללהתייחס לזה כעובדה למרות שרשמית זאת התנדבות

יש משפט שאומר

שההכרח הוא אבי ההמצאה

אז במילואים האלו- נאלצתי להמציא את עצמי מחדש (ולמצוא את עצמי על הדרך...)

אני סוליסטית

חוץ מאחרי מי שפיר- שהייתי חייבת לנוח

לא שחררתי את הילדים לביביסיטר בכלל...

רק לבדיקות הריון - וגם זה קבעתי רק לערבים

והם ישנו- ובכלל לא ידעו שהלכתי.

שבוע ראשון היה על הפנים

לא תפקדתי בכלל

יצאתי מהבית להתארח אצל משפחה

ואז פשוט נפל לי האסימון שאין לי ברירה- ואני חייבת למצוא את הכח

אן יותר נכון- להמציא כוחות מאפס

(יש לי משפחה מהממת שעטפה ועוטפת אותי מכל כיוון... אני יכולה להפיל את כל הכדורים ויודעת שיש מי שיתפוס אותם... זו אני שלא מסוגלת לשחרר. חייבת שליטה על החיים שלי ועל הילדים שלי בקטע קיצוני, אני חושבת שמפה נבע גם הקושי הגדול בשבוע הראשון..

ורגע של אאוטינג...

יש לי גם שני ילדים כתומי שיער וכמות ההודעות שקיבלתי במהלך החג ובמוצאי החג מאנשים שהכרתי בעבר - אם אנחנו בסדר- לגמרי ערערה אותי

ההבנה שאין לי שליטה על הכל...)

חזרתי הביתה

החלטתי שאין יותר מסך

אני אמא במשרה מלאה בתפקוד גבוהה

ואני הופכת להיות האמא שאני רוצה להיות

ממש עברתי שינוי

שטפתי את הבית במלחמה הזו יותר משטפתי אותו כל השנה

בישלתי מלא

כל היום הייתי פרודוקטיבית

הייתי אקטיבית ממש

ברמה - שכשבעלי חזר הביתה הוא היה בהלם מהשינוי שהבית עבר- ואני, הילדים- הכל

בדיעבד-

הזמן הזה לבד,

הוא מתנה גדולה עבורי

גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי בכלל

אבל אני אחת כזו שחיה ממצבי קיצון

הקפיצות הכי גדולות בחיים שלי הגיעו ממשברים

(ואם מישהי במקרה זיהתה... תגלו לי)

זה שינוי גדול מאיך שהיה אצלכם קודם? 

היה מסך מידי פעם במהלך בשבוע לפני המלחמה- בעיקר כשהייתי צריכה זמן לעצמי

ב3 ימים הראשונים למלחמה- היה כל יום כל היום, גם להם, גם לי

שנאתי את זה...

אבל לא הצלחתי לתפקד בכלל

ואז היינו יומיים אצל גיסתי (איחדנו כוחות... אחי גם היה מגויס)

וגיליתי שאפשר אחרת

הכל אצלה היה אסוף ובשליטה.

והיא תפקדה ברמה מעוררת השראה

וראיתי כמה הילדים זקוקים לזה

ואמרתי לעצמי שאם היא יכולה- אין סיבה בעולם שאני לא

אז החלטתי שאני עושה שינוי

אז המסך באמצע שבוע נעלם לגמרי

אבל עדין מאפשרת

ביום שישי- לזמן קצוב כשחוזרים מהגן ורק אחרי מקלחות

וכשגוזרים ציפורניים (בפלאפון שלי)

ומחוץ לבית- כשנוסעים לסבא וסבתא

והם כבר לא מבקשים

למדו להעסיק את עצמם בדברים אחרים

(זה כן דורש ממני לוודא שיש חלופות תעסוקה

קנינו חוברות עבודה וטושים

משחקים חדשים. יוצאים יותר לגימבורי או לגינה)

גם אצלנו בעלי התנדב, הוא כרגע בהגמ״ר מחוץ לבית ואני לבד חוץ מהזמן שהוא חוזר ליציאות. שמחים מאד על האפשרות לשרת. אין פחד קיומי לשלומו כמו אצל מי שבעלה לוחם בפועל. אבל הבית בהישרדות. מאז שהוא יצא וכל יום בעצם אני מחליטה את ההחלטה שהחלטת, שאני אמא בתפקוד גבוה, האמא שאני חולמת להיות. אבל אני פשוט. לא. מצליחה. יש תינוק קטן שקם המון ואני מחוסרת שינה ברמות. הטיפול בו גם לוקח את כל הזמן שפעם היה מתחלק בין שאר הילדים, כך מה שנשאר לי עבורם זה הרבה פעמים רק פירורים של תשומת לב אמיתית או זמן ביחד. כואב לי הראש כי אני לא ישנה. אנחנו מאחרים בבקרים למסגרות… אני עם פחות סבלנות. (המסך אצלי פחות אישו. זה שמור לזמנים שאני מניקה או משכיבה את התינוק ואני שלמה עם זה. אבל להיות אמא נינוחה, אמא נוכחת וכו׳, אני פשוט לא מצליחה כרגע. ועצוב לי 😭). יכול להיות שזה לא מספיק פשוט להחליט? שזה גם פונקציה של מה הנתונים? חולמת ממש לחיות כמו מה שאת מתארת. מתפללת

על זה ממש… (גם בשגרה, שם אני מצליחה חלק מהזמן ב״ה, אבל בוודאי עכשיו. ואצלי יש גם תסבוך כי בגלל שהתנדבנו לזה, אני מרגישה שהמחירים שהילדים משלמים הם ״בגללנו״. הגעגועים לאבא, הדאגה, חוסר הפניות שלי, מה שהם נדרשים לעשות בבית מעבר לרגיל… הם גם גאים (בעיקר הגדולים) וצומחים לי מול העיניים. ויש רגעים טובים ומיוחדים ב״ה. אבל עדיין עם כל מיני תהיות ותסכול. אולי יש לך מה לכתוב לי על כל זה?

אז מאמלקת...

ברור שזה ענין גם של נתונים

אבל אני גם חושבת שחוץ מהנתון של השינה

הרוב זה בעיקר הסתכלות

יש לי נתונים מעולים!

ממש

אני חושבת שהחיים שלי מדהימים ויש בהם הרבה ברכה

יש לי 'רק' שני ילדים

והם ילדים טובים

ובהריון עובר ב"ה בטוב

ויש לי עבודה עם אנשים טובים ובוס מבין

וסביבה תומכת (שאני פחות נעזרת ב"ה אבל יודעת שהם גיבוי למקרה הצורך)

וזוגיות שהיא פשוט ברכה גדולה משמיים

אבל ככה אני רואה את הדברים

כי זו גם בחירה איך לראות את החיים ומה שלא מוצא חן- לעבוד קשה כדי לשנות

אבל אולי במשקפיים אחרות אפשר להסתכל על הדברים אחרת

(יש לי 'רק' שני ילדים - כי עברתי גם 3 הפלות בשנה וחצי האחרונות...

ואחותי עם השבעה שלה תמיד אומרת לי  שהרבה יותר קל לה - כי הגדולים עוזרים...

והם ילדים טובים- כי עבדנו על זה קשה, התחלנו את השנה עם התפרצויות זעם וויסות חושי בעייתי...

ובהריון עובר ב"ה בטוב- כי הוא ברכה גדולה אחרי 3 הפלות ואני מקבלת הכל באהבה... אבל כם היו אתגרים ועד אמצע חודש שישי ריחפה מעלינו האופציה של הפסקת הריון בגלל איזשהו סיפור רפואי הזוי

ויש לי עבודה עם אנשים טובים ובוס מבין

- שהיא גם מאוד דורשת ומלאת אחריות

ולפעמים עם בוס מבין יש את הצורך להיות איתו הכי בסדר שבעולם ולהתאמץ במקסימום

וזוגיות שהיא פשוט ברכה גדולה משמיים- שלקח לי הרבה זמן למצוא..   התחתנו מעל גיל 30 אחרי הרבה שנות רווקות מאוחרת)

בקיצור-

אני באמת מאמינה שחוץ מעניין השינה

שבלי זה באמת שאי אפשר לתפקד וזה מצריך טיפול אובייקטיבי

רוב הדברים הם סוביקטיבים

והכי חשוב- בלי ביקורת עצמית!

תעיפי את המילה 'בגללינו'

שום דבר לא בגללכם

יש בו מציאות פסיכית

וכל המלחמה הזו היא לזכותינו

לזכות הילדים שלנו

שיגדלו לעולם טוב יותר

ובטוח יותר

גוזרת ושומרת לעצמי!!

(וגם מזדהה עם הרבה מהדברים.... סיפורים שונים אבל הרבה קווי ממשק)

הצבת לנו רף עידן עמדי 🤭

תודה שכתבת

התחברתי לחלק מהדברים (אני השלמתי שהבית מטונף והילדים ראו יחסית הרבה מסך למצב רגיל וגם יותר אוכל ג'אנק כמו קרונפלקס ומעדנים)

אבל אהבתי ולקחתי לי לקחת אחריות על מה שאפשר ולא ליפול למקום של חוסר תפקוד

אצלי האתגר היה בעיקר להירדם בלילה, אחרי שסוף סוף כולם ישהו חיכיתי כ"כ לרגע הזה כל ערב מחדש, ואז זה הגיע. ההרפיה הביאה איתה את מבול המחשבות והכאבים פיזית בכל הגוף.

יותר קל להגיד קשה לי להירדם, הכל עולה לי בלילה מאשר לפעול אקטיבית להרגיע את המחשבות ולאפשר להיכנס לשינה טובה.

ב"ה שהצלחתי עם הזמן להיכנס לשינה טובה יותר ויותר מהר.

להגיע למצב שלם

להשלים אם מה שאין בכוחי

ולעבוד על מה שאני לא מצליחה להשלים איתו

ואז גם הכל מצטייר כמשהו שלם

אני די בטוחה שחלק מהתמונה שאני מציירת נראת 'מושלמת' כי היא שחמה עבורי

ויש מצב גדול שלמישהי אחרת היא תהיה חסרה

אבל החוסר הזה לא בא לידי ביטוי פה בהודעות כי אני כבר לא רואה אותו

שנים התהלכתי בחוסר ביטחון וטונות של ביקורת עצמית

(בעיקר בשנות הרווקות)

זה חרסם אותי מבפנים

לאחרונה- אני מרגישה שלמדתי לעוף על עצמי

להרים לעצמי

ולראות את עצמי במשקפיים הרבה פחות ביקורטיות

אז אולי זה מצטייר שאני מושלמת

אבל זה ככל הנראה רק מצטייר

המציאות יותר מורכבת

לא הצלחתי להתחבר לניק הזה מהפלאפון שלי והמחשב פחות היה לי נגיש. וגם התקשתי למצוא זמן. ויכול להיות גם שהייתי זקוקה לזמן כדי לחשוב על הדברים שכתבת. 

קודם כל ממש תודה שלקחת מזמנך וכתבת לי ככה באריכות, ועוד פעמיים, אחרי שהתגובה הראשונה נמחקה לך.

חיבוק על הדברים המאד לא פשוטים שעברת. נשמע שהם הצמיחו אותך בצורה מדהימה. את ענקית.

עם המון דברים אני יכולה להזדהות ממש. אני גם רואה את החיים שלי ושלנו כמדהימים ומודה לה' עליהם יום יום. וכולם הגיעו, כמוך, ביזע דם ודמעות. עברנו הרבה.

לא התכוונתי לרגע להגיד שהחיים שלי או שלנו לא טובים. ואני לא בטוחה אם יצא לך לקרוא עוד שרשורים שפתחתי במלחמה אבל אם יצא לך אז תוכלי להבין עד כמה אני רואה את עצם שרות המילואים שלנו כזכות עצומה ואפילו כנס וכמה אני בהודיה לגביהם. 

הנקודה שלי הייתה על קושי נורא ענייני. שבאמת אני לא מצליחה כמו שאני רוצה. לא שהחיים שלי לא טובים. אלא שיש כאן מציאות נקודתית (ההורות שלי במילואים בחלק יותר מדי גדול מהזמן בשבילי) שאני לא מצליחה לפצח אותה כדי להצליח אותה כמו שאני רוצה. וככל שאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה, ואני עונה לעצמי (אחרי שבוע של התבוננות על הדברים שכתבת), שהנתונים היבשים כן! עושים את כל או את רוב ההבדל. אם זה תינוק קטן ואם זה מספר הילדים (כשהיו לי שני ילדים, הרגשתי שהורות זה דבר קל יחסית. היום אומנם יש לי יותר ניסיון ובשלות מצד אחד, וגם כמה 'גדולים' שעוזרים קצת, אבל מספר הילדים הגדול יותר גם מאד מאתגר אותי). כי שאיפות, אידיאלים, הודיה ותחושה שאני מבורכת, יש לי בשפע ב''ה. אבל ברמה הטכנית, אני טרם מצאתי את הנוסחה שמתאימה לנו כדי שאצליח להיות בנשימה ובפניות עם הילדים ועם עצמי כשיש לי כל-כך הרבה מה לנהל לבד. ואולי גם אין נוסחה כזאת, ולפעמים פשוט קשה. כמו כשיש חום. קשה, אוביקטיבית. אני עונה לעצמי שבאמת לא לישון, זה כן עושה את כל ההבדל. אין: אדם לא יכול לתפקד ברמה הכי גבוהה כשהוא על 5 שעות שינה שגם הן מחולקות ל-2 או-3 חלקים למשך כל-כך הרבה זמן, ואז הוא צריך לנהל את הכלללל לבד. זה משפיע לא קצת, אלא המון.  וכשיש תינוק בבית, זה 'אוכל' הרבה הרבה מהזמן שהיה יכול להגיע לילדים האחרים. כל ההרדמות הארוכות, כל הלהחזיק אותו, וכולי. זאת פשוט מציאות. 

ואני גם עונה לעצמי, מנסה לפחות, שזה בסדר שיש זמנים שאני לא מצליחה לעוף על עצמי. באמת במלחמה אני מרגישה פחות חזקה מבחינת הביטחון העצמי שלי. אבל זה בסדר שיש תודות כאלה, נראה לי.

תודה שהיית איתי בבירור הזה ושאיפשרת לי לענות לעצמי

ואת לגמרי מהממת.

אני גם ניסיתי להיות הכל.. וגם היו לי סןג של כוחות מיוחדים משמיים לסיטואציה הזאת

אבל לא יכולה לתאר לך חוויה חיובית

תפקודית דווקא תפקדתי ממש טוב אפילו יותר מהשגרה

תיקתקתי את הסלון כל ערב ..ויחסית שמרתי שלא יתבלגן מדי

ברור שזה דרש כוחות אבל הסתדרתי

אמהית- דוקא מרגישה שמצד אחד בפועל היתי אמא ממש טובה יחסית לסיטואציה..

עם הרבה סבלנות וכוחות

מצד שני..כן היו המון אתגרים ורגעים קשוחיםם מאוד

וגם האחריות התמידית על הכל ממש העיקה עלי כל הזמן

מה שעזר לי זה דבר ראשון להוריד רף..

גם בטכני -חד פעמי, אוכל פשוט..מינימום מקלחות ...

סדר יום קבוע יחסית

קניתי מהסטוק מלא ערכות יצירה בשקל..וכל יום כשרציתי טיפה לנוח קצת הבאתי להם..

ובזכות זה הסתדרתי יחסית.. איכשהו

אבל אני כן הרגשתי ממש במצוקה נפשית כל הזמן

דבר ראשון ברגע שהחיים הפכו להיות נטו הישרדותיים לא הרגשתי בעצם כלום ביום יום. ריקנות עמימות ממש דכאון וחוסר חשק להכל. כלום לא שימח אותי.

גם נפשית בדידות..

ותחושה שאין מי לשתף

ובכלל לחיות רק בסביבת ילדים כל היום..ובלי הזמן הזוגי באף ערב

ובלי איזונים

ובלי חברות במצב דומה

ובלי משפחה או אף עזרה

או עבודה מספקת

לי לא היה קל בכלללל בחוויה

היה סיוט וטראומה עבורי

אפילו שעל פני השטח נראה שהצלחתי והתמודדתי מעולה

הקשה. נשמע שעשית מעל ומעבר בכזאת גבורה. אבל היית נתונה במציאות ממש ממש קשה. בעלך היה באיזור לחימה? זה גם מוסיף ברמות לתחושת הקושי אני מתארת לעצמי. אני מקווה שתצליחי להתאושש וכמה שיותר בקרוב ולהירפא מתחושת הטראומה המובנת מאד. ותודה רבה על כל מה שנרמלת לי, אני ממש מעריכה.

בעלי במילואים כבר כמה חודשים וברוך השם הטוב הספקתי ללדת מאז ולעבור כל מיני זמנים טובים ופחות טובים.

הבית שלי נקי כי זה מה שעושה לי טוב אבל זה לא עיקר הקושי שלי בכלל.

הקושי שלי הוא לא בהתארגנות או בזמן מסך אלא פשוט בזה שאני צריכה את בעלי כאן לידי.

זה משהו בנפש, זה לא משהו שבייביסיטר או עזרה מהקהילה יכול לפתור.

זה תחושה של לבד בשבתות גם כשיש אנשים איתי, פשוט כי בעלי במילואים.

אז אני כאן כדי להגיד לך שזה ממש נורמלי וממש תקין ובסדר ועוד מילים כגון.

זה לא מצב פשוט ואת לא חייבת להיות חזקה.

חיבוק 💜

טוב לדעת שאני לא לבד בתחושה 

והמון כוחות להמשך. איזו גיבורה.

הגמ"ר זה שירות לא חשוב פחות. יש ישובים בדרום שכיתות הכוננות הצילו את הישוב...

לדעתי תדברו ותראו איך מאזנים בין צרכי הבית לצרכי הבעל ולצרכים שלך.

אני חושבת שהגמ"ר מתאים לכם בשלב הזה של החיים, ובעיני הוא תפקיד לא פחות חשוב

או שהוא יוצא על דעת עצמו.

ברגע שהוא יוצא ההתמודדות שלך היא עם הבית.

המחשבה שאולי היה אפשר אחרת כי הוא לא חייב,

היא מחשבה מתעתעת כי אין לך באמת ברירה, והיא מחשבה מחלישה.

את בעצמך אומרת שאם היה מקבל צו 8 היית מתמודדת אחרת.

מקרמה הסבירה את יפה את ההתעקשות הלא רציונלית הזאת לצאת להילחם בכל מחיר ובכל מצב.

זה לא שהוא לא אוהב אותך, או לא רואה את הקושי שלך, זאת באמת מלחמת אין ברירה והוא יוצא להילחם מתוך ראיית הכלל ולא מתוך זלזול בבית.

אמנם בעלי גויס בצו 8 אז אני לא התמודדתי עם התחושות האלו ב7 באוקטובר,

אבל אחרי שהוא נפצע (כמעט נהרג)

הוא יצא הביתה למנוחה 3 ימים ורצה לחזור מיד להילחם ואני הייתי צריכה לטבול ולא הבנתי את ההיסטריה לחזור כ"כ מהר, וכן האמת גם נפגעתי קצת אישית על ההתעקשות הזאת אחרי שגם טבילה קודמת השתבש אז כאילו מה הלחץ הוא כבר בבית שיישאר עוד יומיים אני אטבול ואז יחזור. גם עדיין הייתי בטראומה מהאירוע רציתי אותו עוד טיפה בבית

בסוף המפקד שלו (בלי קשר אלי) ממש שכנע אותו להישאר עוד יומיים ולחזור יותר בריא לפעילות.

אבל אחרי היומיים האלו הוא יצא בכזאת הסתערות כאילו נעלנו אותו בבית חודשיים.

כולה 5 ימים היה בבית, והוא לא הצליח להכיל את זה,

אז קצת כן מבינה איך זה מרגיש וההתמודדות שלי הייתה לקבל שככה זה וזהו ולא להתחיל לשאול אם אפשר אחרת, כי פרקטית אין אפשרות אחרת כשהוא נעול להילחם וזה לא משנה אם זה לפי חוק או לפי מוסר כליות פנימי.

לשכנע להישאר בשמירה יישובית. במיוחד עכשיו החודש ראמדאן , אם אתם ביו''ש, אז הוא לגמרי תורם , כל הזמן יש ניסיונות לפגוע ביישובים או בכבישים.

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום

אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.

כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.

אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי

שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.

5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ

2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה

3 שנים נראה אידיאלי. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות

ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו

יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.

אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.

אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.

והם הכי לא חברים שיש

לצערי הרב

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

שלך דווקא מוכיחה ההפך ממה שאמרת

היתה לך חולשה שלא היתה לה סיבה אחרת

אלא כנראה מדברים רגילים כמו עומס יתר

זו לא האמהות

זה הדברים שהיא מביאה איתה

כמו חוסר שינה עומס ועוד דברים שכתבתי למטה (שגם יכולים להיות בלי אמהות)

שלא הייתה לי מעולם לפני כן, וגם אחרי כן (עם יותר ילדים) לא הייתה לי כמוה בעוצמה כזו.

אני לא יודעת מה הסיבה לה, אבל ברור שהיא לא הייתה קשורה נטו לעומס החיים.

ואיש רפואה שיפטור אישה שמתלוננת על משהו חריג בכך שהיא אמא, עלול לפספס דברים קריטיים.

לגבי איש רפואה

איך את יודעת שהסיבה לא היתה קשורה לעומס?

אולי היה עומס על הידיים והחולשה גרמה לך לתת להן יותר מנוחה

הסיבה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא עומס רגשי חריג (זו הייתה תקופת הקורונה).

או שאולי היה לי משהו פיזי, שעד הבדיקות כבר עבר... (אולי אפילו פוסט קורונה, מי יודע)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

הרגשתי הרבה יותר רעננה ועירנית! 

לא היה לי צורך בשנצ, הייתי מתעוררת בבוקר ומצליחה לקום מהמיטה בזריזות וכו'... 

רפואה שלימה!

הייתה פה פעם מישהי שסיפרה

על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה

בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך

ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.

מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק. 

תרגישו טוב!

הם פחות רטובים מהרגיל אבל רטובים? יש שם צבע צהוב חזק או צבע עדין/שקוף?

אם הוא חולה הגיוני שיאכל פחות מהרגיל, לא הייתי רצה למיון.

עוד סימנים לבדוק התייבשות- אם המרפס שקוע, אם בוכה בלי דמעות (אבל אולי בגיל חודשיים בכל מקרה בוכים בלי דמעות), פה יבש ושפתיים יבשות, נראה אפאטי.

בריאות שלמה ומהירה.

את יכולה לנסות לתת לו כל כמה זמן 5 מל במזרק חלב אם. וככה לעקוב כמה הוא אוכל.

לפני הלידה הראשונה... פחדתי מלאאא מכל מה שקשור ללידה. ממש כל דבר.

ולקחתי דולה, וזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות לעצמי ולבעלי ולמשפחה שהקמנו.

היא הייתה הכתובת שלי במהלך ההריון לכל התסכולים והפחדים וידעה להרגיע ולהסביר מהניסיון שלה.

תחפשי מישהי מקצועית בנושא שתוכלי להיעזר בה מתוך הידע שלה...

זה לגבי כל הפחד שקשור ללידה... אם יש דברים מעבר שווה לחפש אולי טיפול נפשי שאת מתחברת אליו, משהו לנפש שתוכלי לפרוק שם 

תחושות לא פשוטות!

והתחושה שאת מתאמצת ופונה לעזרה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלך - קשה לא פחות.

מזדהה ממש, בהריון האחרון פשוט לא רציתי ללדת.

מנסה לכתוב פה מה עזר לי:

- לא להילחם בתחושות, לתת להן מקום, זה בסדר שאני מרגישה ככה, זה אנושי וטבעי.

- חיזוק האמונה בצורות שונות. לדעת שה' פה איתי ולא יעזוב אותי, לדעת שבסוף יהיה טוב!

- לדבר על זה עם בעלי / אמא שלי / חברה טובה, לפעמים אמרתי 'אני רק צריכה שתקשיב. לא צריך עצות'

- לפנק את עצמך מלא. מלא מלא. גם מה שבשיגרה את לא מרשה לעצמך. תזכרי שאת מלכה!!!! את מביאה חיים לעולם, זה הזמן שלך להתפנק. נופש / אוכל / סדנאות / מה שעושה לך טוב.

חיבוק גדול!!

ומצטרפת להמלצה לקחת דולה, אמנם מעולם לא לקחתי אבל נשמע שזה יכול לעשות טוב ❤️

עד שנוצרים כוחות לנסות לקבל עזרה...

ממליצה לפנות לטיפת חלב. במקום נתנו לי מספר טלפון של עובדת סוציאלית. לרוב זה לאחרי לידה, אבל כשהלכתי פעם בהריון לאחד מהילדים, האחות שאלה איך אני מרגישה לקראת הלידה  אמרתי שקצת קשה. מאוד חוששת.. אמרה שיכולה לדבר עם עוס"ית דרכם. גם לפני הלידה.

אולי זה תלוי סניף - מקווה שתקבלי מענה טוב!

היה לי הריון אחד שהיה לי כל כך קשה להגיע ללידה, הרגשתי שאני צריכה עוד לפחות 3 חודשים כדי לעכל.. משהו שמאד עזר לי - לדבר לדבר לדבר על זה. אני לא כזאת בדרך כלל, אבל שם ראיתי שככל ששיתפתי, ניתחתי, עיבדתי ופירקתי את זה - לא משנה עם מי (בעלי, משפחה, חברות. חפרתי לכולם בצורה שווה) ככה זה היה קל יותר.

עדיין היה הלם, והלידה היתה מוקדמת ממה שחשבתי שתהיה, אבל עדיין הדיבור עזר מאד

אתר שמצאתי שאולי יוכל לעזור לך

עוברות את זה יחד | The Briah Foundation

לא מכירה את האתר.

ועוד קישור שיש בו מידע על בתי חולים שיש להם התנסות עם טראומות בעבר שמשפיעות על היולדת.

זכויות נשים בלידה | Briah Foundation

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ומגיע לך צל"ש הכי גדול בעולם!

ובא לי להגיד לך, שבסוף, אחרי הבור השחור העצום והבלתי נגמר הזה, בסוף בסוף, יש גם אור, ואת תגיעי אליו ויהיה לך טוב, יום אחד, הלוואי שבקרוב, את תראי פתאום קצת שמיים בין העננים, וקצת אור וקצת תוכלי להרים את המבט ולראות קדימה ולראות טוב. ואני אומרת לך את זה כי הייתי שם, בתוך השחור ואני זוכרת את היום שבו הצלחתי בכלל להתפלל, לקוות לטוב הזה שיגיע, שהמבט טיפה הצטלל ויכולתי לא להרגיש טוב ולראות טוב, רק לקוות, להתפלל ולהאמין שהוא יבוא.

ואת לגמרי אלופה שהלבשת את כולם יפה והתאפרת ובאת להיות בערב משפחתי בחנוכה!

אם הייתי אמא שלך, הייתי רוצה לדעת שזה מה שאת עוברת.
הריון קל ומשעמם, ואל תהססי לבקש עזרה נפשית וגם פיזית עם הילדים והבית.

ואני חושבת

שרצוי שאמא שלך תדע מזה זה יכול להקל מעלייך 

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

יש רופא בשם דר' שווד פיליפ שהיה עושה את זה.

אני יודעת שאחרי שנסגר ביקור חולים הוא עבר לשערי צדק

אולי אפשר לברר איתם אם הוא עדיין עובד שם

אם אכן עובד שם אולי אם זה ממש קריטי לך אפשר לסגור על רופא פרטי ללידה?

אופציה נוספת שמרגיש לי הגיוני שיסכימו זה סנט ג'וזף - הם באופן כללי בגישה מאוד מאוד טבעית בלידות. ברמה שלא כל הזמן יש בכלל מרדים במבנה..

זה בית חולים נוצרי בירושלים, יש יהודיות שמרגישות בנוח ויולדות שם. אני מכירה אחת כזאת שהיה לה ממש קריטי כל הקטע של הטבעי והיה לה טוב. 

לניאדו בדומה לביקור חולים דוגלים מאוד בלידות טבעיות

אולי תבררי עליהם קצת יותר 

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

מרגיש לי חסר אחריות מדרגה ראשונה.

אם הם יציעו במהלך הלידה, את יכולה לשקול להתלבט ולהחליט

אבל מלכתכילה לסרב בלי לדעת מה יקרה בדרך? מטורף לדעתי. 

לק"י

כמו שמישהי פה כתבה שהיא הסכימה רק בע"פ, כי אם לא, זה היה כנראה לא נגמר טוב.

(לא מדברת על כל ניתוח חירום. לא כולם בלחץ של דקות).

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

אני לא הייתי מצליחה להתנסח ככה שממש בא לי להראות לבעלי

זה ככ קשה לסחוב ככה לבד

מבינה אותך מאוד

ואיזה מהממים אתם שהוא הרגיש אותך ויצא