אדם יכול לאהוב אנשים בגלל מעלותיהם, אני אוהב את פלוני בגלל שהוא מצחיק, אוהב את אלמוני במצד שהוא חכם וכהנה וכהנה..

אלו דוגמאות לאהבה שבאה בעקבות תועלת כלשהי. אדם מסויים מעורר בי משהו טוב, בין אם זה ברגש בין אם זה במישורים אחרים (עוזר לי טכנית או מעורר מחשבה).

אמנם יש אהבה יותר עמוקה, כמו אהבה לאבא ולאמא. גם אם יש לאדם מסויים הורים שהם לא הכי וואו ולא דמויות להשראה כבירה, הוא אוהב אותם כי הם ההורים שלו.

כי גם האהבה העצמית, טבע של האדם לאהוב את עצמו, לא בגלל מעלה כזו או אחרת. לאדם הכי אכפת מעצמו וזה הגיוני כי הוא הבנאדם שהכי קרוב אליו (כן, הוא עצמו).

עד כאן - "אדם שאוהב את עצמו".

אדם ששמח או מעריך את עצמו זה לא אותו דבר. אדם שמח או מערך את חייו ואת אישיותו בעזרת הסיפור שמספר לעצמו על עצמו.

אדם מספר לעצמו סיפור ביחס לחייו. ספור זה יכול להיות מורכב מהפסדים ונצחונות, כשלונות והצלחות, חסרונות ומעלות, והשאלה מה המינון שהאדם בוחר לספר לעצמו ביחס לכל המכלול של הסיפור שלו עצמו. אגב, הסיפור לא חייב להתמצות בעבר ובהווה, הסיפור גם מורכב מהעתיד והאדם צריך לראות מה היחס בין שלושת החלקים האלה בחייו. יהיו אנשים שיספרו את הסיפור ביחס לעבר, יהיו אנשים שיסתכלו קדימה לעתיד (בסוף הכל עניין של מינונים, זה לא דיכוטמי).

הדבר הכי חשוב בעניין הזה שאדם מספר לעצמו סיפור - הידיעה שהסיפור הוא סובייקטיבי. אדם לא צריך לשבור את הראש ולבחור את הסיפור הכי אובייקטיבי שיכול להיות. ראוי שהאדם יבחר לעצמו סיפור שהכי יעצים אותו. זה הכי חשוב. סיפור שיקח אותו קדימה, שלא חלילה, ישאיר אותו תקוע בעבר או חסר אמון בגלל מקרים שקרו לו. סיפור שיתן לו תקווה ומוטיבציה לפעול, להתפלל ולקוות.

ענווה, על פי הרב חרל"פ, היא הכרת האמת. מהי האמת, היא רצון ה'. אם אדם מרגיש מעצמו משהו בגלל מעלה כזו או אחרת הוא יכול להגיע לכפירה בכך שה' הוא מקור השפע. האדם הוא לא יישות שעומדת בפני עצמה, הוא תלוי בה' יתברך שמשפיע עליו את כל מהותו. 

במקום להשתמש בגאווה וענווה בהקשר הזה, נראה לי שכדאי להשתמש במילה "מודעות". אדם שמודע לעצמו מודע לחולשות וליתרונות שלו בצורה שווה, וגם הוא יודע שהוא לא המקור אלא הכל מתנת שמיים. והכל משמש למטרה.

אדם מכיר את עצמו ויודע מתי הוא צריך עידוד. מתי הוא צריך יותר להדגיש את היתרונות. 

חוסר הבטחון עצמי הוא לא פחות גאווה מבטחון עצמי מופרז. עצם הציפייה של אדם להיות בעל כבוד שלא מגיע לו היא הגאווה. זה פחות משנה אם הוא זוכה בגאווה הזאת או לא מבחינת עניין הגאווה.

ניסיתי לפרט כמה שניתן. מקווה שנתן נקודות למחשבה.

הבנה שיש בי מכלול

וגם החסרונות שלי בונים אותי

באופן אישי, יהיה לי קשה להתחבר למישהו שהוא רק עף על עצמו...

אהבה כוללת את היותי אדם גם את החלקים החסרים שבי, החלקים שמבקשים יחס, תשומת לב, תיקון..

גם החלקים הטובים וגם הפחות מבקשים לנוע קדימה, בקצב ובתהליך..

ויותר מזה, לכל מידה גם 'טובה' וגם ל'לא טובה' יש צורך באיזון ובהשתלמות, לכן קשה לדעתי להפריד בתוכנו...יש תיקון המידות - אז לכן אולי אין מה לדאוג מאדישות...

אני חושבת שהרבה מזה, זה לא להיות באשמה כלפי המקום שאני נמצא בו, גם אני כרגע לא אוהב את עצמי כמו שהייתי רוצה וכדומה. להיות בחמלה וביכולת התבוננות על זה מאפשרת לאדם להיות בשמחה..ושמחה זה אומר שמח בחלקי..

ואם אדם חושב שהוא 'מושלם', לרוב זה מתנפץ בכל מיני סיטואציות, ואז אדישות לא תהיה וגם לא שלמות.. לכן נראלי יותר המקום של אני מחובר לאינסוף, לבורא עולם, אך מוגבל בגופי, בשכלי וכדומה...

ולא אין לי מושג מה ניסיתי לומר פה

מחשבות שעלו בי בעניין ממקום שמבקש לדייק לעצמו, ואולי הדברים יתיישבו גם אצלך.

הזכרת שם את הביטוי ללא תנאי, אהבה ללא תנאי נובעת ונוגעת בנקודת האמת שאומרת: ''אני ראוי, וקיימת אהבה עבורי בעולם מעצם היותי. נקודה.''.

זה לא תלוי במה יש או אין בי, זה לא תלוי במקום שאליו הגעתי ואיפה גדלתי, לא תלוי במה השגתי או לא וכדו'... זה לא תלוי בכלום. ולכן הביטוי האמיתי לסוג האהבה הזה, הוא עמוק ופנימי יותר והרבה מעבר לעבודה הנדרשת מאיתנו בעולם כחלק מההתפתחות, הגדילה וההשתלמות שלנו פה. וזו גם הסיבה שהוא לא נמדד במונחים של חסרונות ויתרונות.

ברגע שזו נקודת המוצא ממנה יוצאים לעולם ולעבודה פה בעולם הזה, הרגשת ה''אני אהוב ללא תנאי וראוי לאהבה מעצם היותי", יש לנו אדמה יציבה, בריאה ובסיס אמיתי, שיש בה כח לגדל כל מה שנכניס לתוכה. ואדמה, כמו אדמה, תגדל מה שזורעים בה וזה תלוי בהשקעה, בטיפול ובטיפוח של הקיים מתוך אמונה בתהליך ובקצב שלו. כי דברים לא קורים ברגע.

ואני חושבת שזה קצת העניין עם נקודת המבט על יתרונות חסרונות ומה שביניהם. כי בסופו של דבר אנחנו כל הזמן בתהליך גדילה, התפתחות והשתלמות, בינינו לבין עצמנו וביחס למי שפוגשים. וכמו שראיתי שכתבו פה מודעות, כנות עצמית וענווה הם מפתחות להגיע להערכה עצמית ולאהבה עצמית גם מתוך הדרך עצמה. להצליח לראות את הדברים כמו שהם באמת, כדי ללמוד ולגדול גם מהטעויות, גם מהדברים שעדיין לא שלמים ומבקשים להשתלם, מהחסרונות שמבקשים להתמלא... ולהסכים להיות את הדרך הזו.

במובן הזה החסרונות הם כמו סימני דרך, והיתרונות סוג של כלים לצלוח את הדרך בטוב ובבטחה.

ואיך לא מגיעים למקום שלילי?

נזכרתי במשהו שלמדתי פעם ובחסד ה' מצאתי מקור. בספר דברים (ח' י''ז-י''ח) כתוב: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.''

כך כותב הר''ן בדרשותיו (דרוש י' על דברים):

''ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו' וזכרת את ' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, רצה בזה כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה עם היות שהכח ההוא נטוע בך זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו בך ומאין בא, והוא אומרו וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח וגו'. לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל, שא"כ היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה תזכור נותן הכח ההוא ית'.''

האיזון הנכון הוא מצד אחד לדעת לומר שה' נתן בי כוחות, כדי לא להתרשל בעבודה, ומצד שני לזכור מי נתן לי את הכוחות האלו ואת היכולת לפעול עימם.

הלוואי ונזכה להיות בענווה מול ה' ומאליו מול אחרים, מתוך הבנה שכולנו בדרך הזו, ולכולנו יש מה ללמוד מעצמנו, על עצמנו, מאחרים ועל אחרים.

לדעתי לא - אתה אוהב אותם כי הם המשפחה שלך, וברור שהם לא מושלמים*.

וסתם ככה בעולם, הרבה פעמים אנחנו מעדיפים דבר שמוכר וידוע לנו, על כל הדברים הדפוקים שיש בו, על פני משהו חדש ובלתי מוכר. (נגיד זכור לי ימים של מבחנים במתמטיקה, שבהם כל אחת העדיפה להשתמש בדגם שהיא מכירה, אפילו על פני שימוש בדגם מתקדם ומשוכלל יותר).

אתה כאילו מציב כאן משוואה -

אם אני אוהב את עצמי, מעריך את עצמי ללא תנאי = אין בי חסרונות, אני מושלם.

וזה פשוט משוואה שגויה, לדעתי.

אין אדם שאין לו חסרונות. אין אדם מושלם.

 ובכלל, מושלמות יוצרת אצלי סוג של אנטגוניזם. קודם כל, כי אין דבר כזה מושלם. דבר שני, כתבתי על זה פעם (ואוכל לקשר לשם אם תרצה) - אני לא הייתי מוכנה לשחק כדורסל מול לברון ג'יימס. אני לא בליגה שלו, אין לי מה לחפש שם. אני מחפשת לשחק עם מישהו בליגה שלי, מישהו שלפעמים אני אנצח ולפעמים אפסיד. אחרת אין בזה טעם, לדעתי. אם מישהו משווק את עצמו כלברון ג'יימס ומתייחס אלי כאל ליגה ת' בארץ - זה לא קשר שארצה להיות בו.

אני אוהבת אנשים לא כי הם מושלמים. אני אוהבת אנשים בגלל מי שהם. לפעמים דווקא החסרון שלהם הוא מה שמוצא חן בעיני, ומשלים איזושהי נקודה אצלי, כך שבממוצע שלנו נוצר משהו סביר.

זה שאני עפה על עצמי - מכירה ביתרונות שלי - מגיע מתוך מקום שבו אני מודעת גם לחסרונות שלי. הכרה בערך עצמי לא אומר שאני גאוותנית.

האם רוב העולם מאוהב בעצמו ולא רואה בעצמו חסרונות? אני שולחת אותך לבצע סקר מהיר: תשאל כל אדם בסביבתך אם הוא אוהב את עצמו כמו שהוא עכשיו, או חושב שהוא יאהב יותר את עצמו כשהוא X ק"ג פחות (וזה יכול להיות גם 2 ק"ג...)

בהשערה שלי, רוב האנשים היו מסכימים לזה שהם היו מעדיפים להיות 2 ק"ג פחות, על כל המשתמע מכך (מספיק כח רצון\חוסר תיאבון לאכול שטויות), אבל ליישם את זה בפועל זה לא קל. אם חוסר שביעות רצון מהמשקל אמורה למנוע זוגיות, כי אני לא מרוצה מאיך שאני - אני חושבת שהרבה אנשים לא היו נשואים בכלל...

לפעמים החסרונות שאני רואה אצל אחרים, הם השתקפויות של החסרונות שלי. ויותר מזה: יש זמנים בחיים שבהם אני ביקורתית כלפי עצמי, מדגישה דווקא את החסרונות. במצבים אחרים, כשטוב לי וסבבה, אז גם הרבה יותר קל לעגל פינות ביחס שלי לעצמי. ואני חושבת שזה גם ככה בקשר זוגי. כשאנחנו בתודעה של אהבה - "על כל פשעים תכסה אהבה" - וכשאנחנו בתודעה ההפוכה, הכל חסרון. כשאכפת לי ממישהו, אני רוצה לעגל פינות בשבילו. אני רוצה להקל עליו. אני רוצה לעזור לו לשאת את הנטל. אני רוצה לפנק אותו. אני רוצה שיהיה לו טוב. 

ואני רוצה גם שישאף להיות אדם טוב יותר, שלא ישאר מקובע בככה אני, אלו היתרונות והחסרונות שלי, אלא מישהו שעובד על עצמו, צעד אחר צעד, ואני אנסה לעודד ולסייע לו בדרך הזו. וכמובן, כל זה נכון גם הפוך. לדעתי, צריך לשתחרר מהמקום האגוצנטרי - שבו אני במרכז הקשר, ולשים את הקשר עצמו במרכז - כך שני הצדדים מצהירים שהם רוצים לעשות צעדים לכיוון האחר.

אני חושבת שקריטי להכיר בחסרונות של מי שאתה יוצא איתה, וקריטי שהיא תכיר בחסרונותיך.

א' צריך להגדיר מה זה אהבה? חשק? רצון להעניק? רצון להיות עם מישהו? לשמוח בחברת מישהו? תלוי איך תגדיר תקבל תוצאה שונה

ב' צריך לחשוב מה זה אומר חוסר אהבה עצמית

ג' מה ש"ידוע ומפורסם" => אותי לא לימדו לכן מבחינתי דרוש מקור

דבר ראשון צריך להגדיר אהבה שזה כנראה מה שאנחנו מחפשים, אפשר לומר שזה חשק ותאווה (רמה בסיסית־בהמית), או רצון להיות עם מישהו, השמחה בחברת מישהו (רמה רגשית), או רצון להעניק, לתמוך, לדאוג ולחשוב על מישהו (רמה נפשית יותר גבוהה), ברית ובניין משותף (רמה רוחנית)

OK עכשיו איך שנאה עצמית מהווה לנו חסם? שנאה עצמית זה שאני חושב שאני דפוק ומלא בחסרונות ומי יאהב אותי כו'. טוב, דבר ראשון יש בזה בעיה שזה אולי פחות מושך, כי אנשים אוהבים אנשים חיוביים שלא מתבכיינים כל הזמן. אבל זה יותר כמו "אחרים לא יאהבו אותך עד שלא תאהב את עצמך". וגם זה לא מוכרח, אתה יודע, הכרתי פעם בחורה שממש שנאה את עצמה, חשבה שהיא כישלון, מכוערת, ביטחון עצמי נמוך, מה שבא לך, אבל מה, היא הייתה שרופה עליי חבל על הזמן לא יכלה להרפות ממני. היו אמנם כל־מיני בעיות אבל אפשר לומר שברמה בסיסית כלשהי היא רצתה להעניק ולתמוך בי אז לא שם הבעיה. וגם על עצמי אני יכול להעיד שבצעירותי לא אהבתי את עצמי בלשון המעטה אבל היו בנות שאהבתי לפי כל ההגדרות הנ"ל.

אני חושב שנכון יותר לדבר על הבעיות שיכולות לצוץ מתוך זה. למשל תלותיות, תלותיות באישורים של האחר, או מערכת יחסים שמבוססת על רגשות נחיתות (כמו המאמין השבור והרצוץ שכורע בפני הפסל העצום והעוצמתי והמושלם), או זה שכל שליליות מקרינה החוצה וזה יוצר אווירת נכאים מבאסת כי זה באמת מעצבן לשמוע אנשים שמתבכיינים כל היום כמה רע להם.

עכשיו "אהבה עצמית", מה זה אומר בדיוק? ברור שזה רעיון טוב להסיר את הרגשות השליליים (שנאה עצמית) כמו שכל רגש שלילי הוא בעייתי אבל ברמה החיובית לא ברור מה זה בדיוק אומר. זה בערך כמו שמחה. מה זה שמחה? תחושת אופוריה? מושג יותר מוחשי ויותר "בר־קיימא" הוא שלווה, איזון. כך גם כאן, אני לא חושב שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולחשוב שאנחנו נורא יפים ומוצלחים ולחייך לעצמנו במראה. לא ברור במה זה עוזר, וגם ברור שזה לא תמיד כזה נכון. יש לנו חסרונות ומגרעות ומגבלות, שאנחנו צריכים להיות מודעים אליהם. עכשיו, חיבור אל "האני הפנימי", לאהוב את ה"עצמי" שלנו... סורי יותר מדי ערטילאי וניו-אייג'י בשבילי אני באמת פשוט לא כזה מבין מה זה אומר.

תרבות האהבה העצמית מלאה בהרבה בעיות, זה עיסוק בעצמי במקום באחרים, "קבלה עצמית" עד אין קץ במקום רגשות טבעיים ונחוצים כמו בושה (התכונה המבדילה בינינו לבין בהמה), "מגיע לי", ואדרבה אני חושב שכל שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר, ככה קשה לנו לאהוב אחרים, כמו בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, העולם נהיה מרוכז יותר ויותר סביב עצמנו

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

אוקי,

למשל אם בן אדם "מתאים את עצמו לסיטואציה" ולמעשה נרצה או לא, צבוע כלפי הצד השני,

איך נדע שהוא לא עושה את זה איתנו ?

כי אצל הבן אדם הישיר, עם כולם, נדע שמה שהוא אומר, זה מה שהוא חושב

ואם הוא רוצה "להתאים את עצמו לסיטואציה", הוא לא מחרטט הוא פשוט שותק.

ואם הוא אוהב את הצד השני הוא מחייך לו ואם הוא לא אוהב הוא לא מחייך. הכל ברור. בלי לעגל פינות. בלי צביעות.

אחרי ההבהרה הזו,

איזה אופי תעדיפו יותר ?

גם אני מעדיף בחורה יפה וגם שמאוד אוהבת את המטבח וגם אוהבת מאוד לגדל ולחנך ילדים (ממש אוהבת, נהנית מזה)

אבל מה אני מעדיף יותר ? שתאהב לגדל ולחנך ילדים.

אין לי בעיה שהיא לא תהיה יפה ושלא תאהב את המטבח, למרות שגם אלה דברים חשובים, אבל אם צריך לבחור, בחרתי. ויתרתי.

רואה ? עניתי על התשובה.

עכשיו תורכם (פנייה לנשים וגברים)

מה חשוב לכם יותר ? ישיר כלפי כולם (סותם במקרה שלא רוצה לפגוע אבל לא מחייך ולא מספר סיפורי סבתא)

או...מעגל פינות ? זורם ? ונרצה או לא מחרטט קלות. או זה או זה.

זו השאלה.

שאלה שיש לה תשובה ברורה מאוד וניתן לענות עליה בצורה החלטית,

גם אם זה פחות נח, אבל זה פורום אנונימי, אז אני מאמין שזה אפשרי.

זכיה ב 20 מיליון שקל בשנה הקרובה , לעונים.

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח