ערבושים חיים בזבל ונושמים זבל הם כל היום שורפים צמיגים וחיים בביוב . לחרדים אלף אלפי הבדלות יש 101 סיבות למה הם מזניחים את הניקיון, הם עסןקים בתורה ובחסד

במה ערבים עסוקים חוץ מלגנוב לשקר ולרצוח?? השוואה ממש לא במקום

ריבונו של עולם,

תראה איזה עם גדול וקדוש יש לך!

כל כך עסוקים בלימוד תורתך ובגמילות חסדים, עד שאין להם זמן לפתוח את המכסה של הפח ברחוב ולכן הם פשוט זורקים את השקית על הריצפה.

אחחח ריבונו של עולם, תראה לי עוד עם אחד, עם אחד! שמרוב חשש מפני ביטול תורה ומעשים בטלים, לא מתמהמה אפילו ברמזור אדום, אנשים שמסכנים את חייהם ממש ובמסירות נפש עצומה חוצים את הכביש ומקווים שהנהג מספיק ערני.

אוי אוי אוי, טאטע, איפה עוד ישנם בחורים טובים וצעירים, עלמי חמודות אחד אחד, שלמרות שהם יכולים להילחם באויבים ולצאת לעזרת ישראל מיד צר, הם לא מוכנים אפילו לרגע אחד לסגור את הגמרא ולצאת לבאקום! אחחח איזו נחת רוח.

(לא כולל בתקופת בחירות לעיריית בית שמש, אז דווקא זו מצווה גדולה לסגור את הגמרא כי לעזור לעסקונה זה יותר חשוב מגיוס לצה"ל).

הוא לא היה צריך לקחת סטרואידים כדי לדון לכף זכות. רק צריך לפתוח תעיניים 

בעייני זה לא לימוד לכף זכות אלא חילול שם ה'.

אם מישהו זורק זבל על הריצפה, אני אעדיף לדעת שזה היה כי הוא מיהר למשחק כדורגל מאשר בגלל שהוא היה עסוק בתורה.

מי שהתורה שלו מובילה אותו להתנהגות כזאת, אולי עדיף שיתרכז בלשחק כדורגל.

שיש לכם חסד מעוות. כשדיברתי על ערבים הזדעקתם להגן על כבודם אבל שמדובר בחרדים אפשר כבר להפיל עליהם את כל הרפש

בחברה שהרמה הכלכלית שם יותר גבוהה תהיה יותר מודעות לאסטטיקה וגם יש להם יותר אמצעים להשקיע בזה.

ככה זה נראה בשטח לפחות.

עד שאתה תראה אנשי הכפר כפי מה שהם ממעוט רחיצת ראשם וגופם, והעדר ההנאות וצוק הפרנסה, ימאסו המדינות ולא יהנו בהנאותם, ויבחרו הענינים הרעים המורגלים, על הענינים הטובים שאינם מורגלים, ולא תנוח דעתם לשכינת ההיכלות, ולא ללבישת המשי, ולא להתעדן במרחץ ובשמנים ובסמנין, כן יתחדש לאדם בדעות אשר הורגל בהם וגדל עליהם, מן האהבה והשמירה להם ולהתרחק מזולתם.

שמשפיע גם על הכסף.

תשווה למשל שפרעם וסאג'ור, שפרעם היא פשוט מזבלה, לעומת זאת סאג'ור נראית הרבה יותר נעימה ובטוחה

כל שכן מקומות כמו גוש חלב

מי ששונא את המדינה, מתבכיין שאכלו לו שתו לו, מעדיף סחר בסמים על פני עבודה הוגנת, מקבל מה שמקבל

*אין דבר כזה עם פלסטיני

ואם יש - תכתוב מי היה ראש הממשלה הראשון, מי היה הנשיא הראשון

לא היה

כי אין*

אבל יש להם היסטוריה משותפת, אבות משותפים, תרבות משותפת וכו'.

באפריקה ובמזרח הרחוק יש מאות עמים שחיים בתוך מדינות אחרות, לפעמים אין להם בכלל שאיפות להקים מדינה ולפעמים יש להם שאיפות כאלה מה שגורם לסכסוכים עקובים מדם.

אגב, גם לאמריקאים אין היסטוריה ארוכה במיוחד (לא רק ביחס ליהודים אלא גם ביחס לבריטים או גרמנים למשל), יש מישהו שחושב שהם לא עם?

חבל על הזמן

וכל ניסיון לטהר את השרץ והנרטיב העקום שהתפתח בזכות אנשים יפי נפש (מצד מאד מסויים במפה)  בקנ טעמים

לא מוריד ממנו את מעמדו.

אם לדעתך לא מגיעה להם מדינה כי הם לא עם, אז הנה תראי - תוך 3 משפטים הראיתי לך שהם כן עם, ובמקום להתמודד עם זה ענית שחבל על הזמן.

אם למשל זה לא היה דיון עם אדם כמוני אלא עם אדם שחושב שכן מגיעה להם מדינה - זה היה הרגע שבו הוא היה מנצח בנוקאאוט.

הבעיה עם הטיעון של "הם לא עם" היא כפולה:

1. גם "לא עמים" מקבלים מדינות לפעמים. תבדקי כמה מדינות שונות יש לעם הגרמני, למשל. הרי אין באמת עם אוסטרי, האוסטרים הם גרמנים לכל דבר ועניין.

2. עם זה דבר נזיל. גם אם תוכיחי שלפני 150 שנים לא היה עם פלשטיני, שהרי באמת לא היה כזה, זה לא מוכיח כלום על היום. האמירה כאילו כדי להיות עם אתה חייב שתהיה לך היסטוריה בת אלפי שנים היא בוודאי לא נכונה, עמים קמו ועמים נפלו לכל אורך ההיסטוריה.

הסיבה לכך שלערבים לא מגיעה מדינה לא קשורה לכך שהם לא עם, וגם אם יבוא לכאן העם הסעודי או האמריקאי אנחנו לא ניתן להם מדינה.

הסיבה הבסיסית לכך שהם לא זכאים לקבל כאן מדינה, היא ש.. אין להם קשר היסטורי למקום הזה.

אנחנו הקמנו כאן ממלכה לתפארת, ממלכה שנכבשה ובניה ובנותיה נרצחו, נהרגו והוגלו.

עתה הגענו הביתה לארץ שלנו, ארץ שהייתה שוממה, אף עם לא השקיע באדמה הזאת ולא ייחס לה חשיבות, מעבר להיותה נתיב מעבר בין אפריקה לאסיה.

התקופה שבה אנשים מגיעים לאדמה לא להם וכובשים אותה בכוח הזרוע חלפה מן העולם. כשהאמריקאים שחטו אינדיאנים בשביל להשתלט על אמריקה הצפונית, זה עוד היה נחשב לדבר נורמלי. אבל היום אזרחי ארצות הברית מודים שהם פעלו בצורה ברברית והם נותנים הרבה כבוד לאינדיאנים (עד כדי כך שהם אפילו כבר לא קוראים להם כך...).

יתרה מכך, בכל פעם שהערבים היו יכולים להקים כאן מדינה בעזרת דיפלומטיה (כמו בהחלטת כ"ט בנובמבר), הם העדיפו לרצוח יהודים. 

בכל פעם שהם קיבלו כסף בשביל להקים מדינה, הם השתמשו בו בשביל לרצוח יהודים.

בכל פעם שהם קיבלו אדמה בשביל שתהיה להם יום אחד מדינה, הם השתמשו בה בשביל לרצוח יהודים.

הם רצחו יהודים בשיטתיות, עודדו זאת, בנו כיכרות על שם טרוריסטים, ונתנו תגמול נאה לכל ערבי שרצח יהודים.

עם או לא עם, לתת להם מדינה זה כמו לחתום על הסכם שלום עם היטלר.

לצ'מברלין זה פחות הצליח, למה שאנחנו נעשה את הטעות הזו שוב?

לאוסטריה יש שפה משלה, ששונה במעט מהגרמנית של גרמניה.

האמריקאים לא שחטו אינדיאנים אלא גירשו אותם, ורובם מתו ממחלות.

לגבי הסכם שלום עם היטלר, אני חושב שיותר כדאי להשוות להסכם אוסלו שנכשל, כשאש"ף תכנן אותו מלכתחילה והתנהל לאורך כל הדרך לנצל את ההסכם על מנת להיות בעמדה טובה יותר לעשות פיגועים.

ב. האמריקאים הרגו הרבה מאוד אינדיאנים בכוח הזרוע.

ג. אתה חושב שהיטלר לא תכנן מלכתחילה לשקר למערב? שהוא היה אדם מתון וטוב לב ויום אחד התהפך?

כל הזמן הפרוגרסיבים מאשימים את המערב ושופטים את הקולוניאליסט הלבן מאמצע האלף הקודם והלאה בכלים ובחשיבה של המאה ה21

אוסטרים מדברים גרמנית עם מבטא טיפה שונה ויש להם כמה מילים שונות

זה פחות מההבדל בין אנגלית של ניו יורק לבין אנגלית של טקסס

זאת לעומת ניבים בתוך גרמניה כמו סוואבית / Plattdeutsch למיניהם שזה באמת משהו אחר

צריך לזכור שגרמניה של ימינו היא לא מדינה אוניטרית אלא פדרציה של הנסיכויות ההיסטוריות

היסטורית אוסטריה הייתה במשך כמעט 1000 שנה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה, בהתחלה בתור חלק מדוכסות בוואריה ואחר־כך דוכסות עצמאית, בהמשך אחרי התפרקות האימפריה הייתה גם הקונפדרציה בקיצור זה לא "עם אחר" או משהו כזה אלא יותר כמו חלוקות פוליטיות אזוריות

האמריקאים בהחלט שחטו אינדיאנים ע"ע wounded knee ועוד יש לי הרבה חומר בנושא אם אתה מעוניין

הכל עניין של פוזיציה. אם האינדיאנים היו חזקים יותר הם היו עושים אותו דבר לאמריקאים.

בתחילת הדרך שהיו מעט אנגלים בארצות הברית של היום היו כמה מקרים בהם האוכלוסייה המקומית פלשה להם למושבות וביצעה בהם טבח שמאוד דומה ל7 באוקטובר.

לפעמים נוח יותר להשתמש בסיסמאות פופולריות שבפועל לא יכולות להיות טיעון.

וההיבט הבטחוני-הסטורי צודק מאוד, ומספיק למציאות שלנו.

אבל גם לו יצויר שהם היו עם של עדינים ביישנים וגומלי חסדים, או שהם יחליטו מעכשיו שהם כאלה,

ולו יצויר שבין שבעת העממים היה עם פלסטיני, שמנסה לחזור לארץ שלו,

עדיין הם לא זכאים למדינה בארץ ישראל מצד זה ש"בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ"

"כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ"

כי הוא לא ישכנע איש אחד בעולם מלבד אלה שכבר משוכנעים.

אגב,

דווקא המקורות שהבאת אומרים את ההפך ממה שרצית לטעון: אם הארץ לא שלנו אלא שלו, מניין לך שהוא החליט להביאה לנו? אולי עכשיו חטאנו והגיע זמננו לעזוב?

או לסוברים אחרת, בגאולה השלימה באתערותא דלעילא.

להם אין מצווה לתת לך

ובחסדי ה' זומנו לנו גם סיבות אחרות...

הטיעון הדתי פועל פעולה מספיק חשובה עלינו, שמחזקת לנו את צדקת הדרך.

שאלת 'אולי עכשיו חטאנו והגיע זמננו לעזוב?', על זה תשובתי, שמצוות יישוב ארץ ישראל (לא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה) מוכיחה שרצון הבורא שלא נעזוב את הארץ.

אגב, כמעט מעולם זה לא היה טיעון חזק מספיק בשביל למנוע מלחמה בפועל..

ב. עפ"י הגישה השניה- "דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ״"

אני מניח שאתה שונא את ערביי מצרים סוריה ולבנון.

רק איחוד האמירויות גינו את מתקפת הפתע באופן תקיף וקראו לשחרור מיידי של כל החטופים 

@נפש חיה.

אולי הם לא היו עם, אבל עכשיו הם כן. לעצום עיניים ולהגיד שהם לא ישנה את זה...

תיעבו עם חף מפשע

ואני מתעב עם שקרן וגנב שמעודד רצח

יחי ההבדל הקטן

והיה להם תורות מסודררת על זה, והוכחות מדעיות לכך.

יש כאן עניין של נרטיב ותפיסת עולם.

ישראל, כמדינה, נתפסה בשקרים מסוימים. האם אנחנו עם שקרן?

ישראל, כמדינה, גירשה ערבים רבים, וכן השתלטה בכוח על אדמות שבהסכם החלוקה יועדו למדינה הערבית (=גנבה מהערבים). האם אנחנו גנבים?

גם בינינו, היהודים, לא קשה למצוא אנשים שקוראים "מוות לערבים". האם אנחנו מעודדים רצח?

"היה להם תורות והוכחות מדעיות לזה" של מה ??? שאנחנו רוצחים? לא עשינו לנאצים כלום . הם קינאנו בנו כי היינו חכמים ועשירים.

באיזה שקרים נתפסנו?

ומה את משווה בדיוק את זזה לשקר הפלסטיני

כאילו הארץ הזאת שלהם וירושלים שלהם לא היו פה כמעט תושבים עד המאה 19

אנחנו כאן בגלל חוקות הגוים של הזכם החלוקה או בגלל שהשם נתן לנו את הארץ הזאת??? התגובה שלך מזעזעת

על תורת הגזע.

לא אמרתי שעשינו משהו לנאצים, אלא שלנאצים היתה תפיסת עולם שראתה את היהודים כנחותים, כמסריחים, כמפיצי מחלות ועוד ועוד (ולא היה אכפת להם אם אתה עשיר או עני, טיפש או חכם).

זכור לי המקרה שבו ישראל דיברה על חטופה, עובדת זרה, שנחטפה בהיריון מתקדם ובטח ילדה בשבי, כולל מכתב רשמי ששלחה שרה נתניהו בנושא. בדיעבד התברר שהיא בכלל לא היתה בהיריון.

נכון שלא היו פה הרבה תושבים עד אמצע המאה ה-19, שאז היו גלי הגירה - אבל גם אז היו פה הרבה יותר ערבים מיהודיםף וכך היה עד קום המדינה.

אתה טוען טענה דתית - ה' נתן לי את הארץ, ולכן היא שלי.

הבעיה היא שהם טוענים אותם דבר, רק בשם הדת שלהם.

האם בשם הדת שלך מותר לך לכנות אותם בתארים, אבל לאחרים אסור לכנות אותך, כי אנטישמיות?

התורה של הנאצים בנויה על שקר, וכן הנרטיב הערבי וגם הדת שלהם . יחי ההבדל הלא כל כך קטן

אני לא  מבין למה אני אמור לעשות חישובים כאלה בעוד שהאמת בצד שלי

ותחסכי ממני את התגובה הבאה שלך שגם הם חושבים ככה 

זה שיח של עיוורים שיותר מתאים לפטפורמות חילוניות, מאד מופתע שרואה כאן תגובות כשלך באתר שנחשב דתי

לנאצים היה על מה להתבסס. כאשר אין שום יסוד לטענה, אף אחד לא היה מאמין אם הכל היה מצוץ מהאצבע. יש קומה של אמת, שעליה בנו קומה של שקר.

כנ"ל גם בנרטיב הערבי. לא הכל שקר. 

אמת זה מושג מורכב. גם אני משוכנעת בצדקת דרכינו, בבחירה האלוקית וכו'. אבל אני לא מזלזלת לשנייה בערבים. בעיני, התפיסה שלך היא חלק מהקונספציה. כשאתה מזלזל בהם ככה, אתה לא מבין מה הם בונים נגדך.

להגיד, אני צודק וכל השאר מטומטמים (או לא אפויים) - זה להתחמק מהבעיה.

דווקא כאדם דתי, אני למדתי מרבותיי להאמין בפלורליזם דתי. אתה כנראה למדת דברים אחרים. אבל זה לא אומר שהטענות שלי אינן דתיות..

שבהסכם החלוקה יועדה למדינה הערבית".

זה נשמע כאילו היהודים לא כיבדו הסכם חלוקה שהיה מוסכם על כולם ותפסו בכוח שטח לא שלהם.

מבחינה כרונולוגית, המבצעים "יפתח" לכיבוש הגליל המזרחי ועמק החולה, "בן-עמי" כיבוש הגליל המערבי, "חמץ" לכיבוש יפו ועוד כמה שאני לא זוכר כרגע אכן היו מבצעים לכיבוש מקומות שיועדו למדינה הערבית בהסכם החלוקה אבל המבצעים נעשו *אחרי* הדחיה הגורפת של הליגה הערבית את תוכנית החלוקה ופתיחה במלחמה. צריך להיות מדוייקים בהשתלשלות המאורעות.

ישראל, עד כמה שידוע לי אינה "משקרת". יש לפעמים מיסאינפורמציה שנובעת מבלבול בגלל הבלאגן כמו הסיפור עם ההיריון. החשש היה אמיתי ובמערכת הביטחון "העריכו בזהירות" שיש חטופה בהיריון אבל לא הודיעו על זה שום דבר עד שהדבר יתברר אבל שרה נתניהו (שהיא לא מהווה גורם רישמי למרות שהיא אישתו של כמו לא כל פייק ניוז של יאיר נתניהו מהווה גורם רישמי כי הוא הבן של) הידהדה אירוע שהיה לגביו רק חשש כעובדה. לישראל יש מנגנון רחב של פיקוח על מידע שהיא מוציאה. המקסימום שישראל עושה זה מדיניות של עמימות לגבי אטום והפצצות בסוריה.

לעומת זאת, הרשות הפלסטינית והחמאס והגיהאד משקרים שקרים של ממש כמו השיגור הכושל של הגיהאד שנפל על בית חולים בעזה שהרג 500 איש. עד היום הם מפיצים לעולם שצהל הפציץ את בית החולים על יושביו. אלה הבדלים מהותיים בין "השקרים".

נכוןשב-1948 היו לערבים תוכניות אחרות. ושגם במהלך 19 השנים הם לא הקימו מדינה בחלקים שנותרו להם. 

אבל עדיין הם גדלים, ומגדלים את ילדיהם, תחת המנטרה של לקחו לי, גנבו לי וכו'. וצריך להבין שיש בזה מידה מסוימת של אמת - היה להם סבא שגר במקום מסוים, וכיום הם מנועים מלהתגורר שם. נכון שבשאר העולם פליטים (מבחירה או מגירוש) השתקעו במקומות חדשים, ורק הפלסטינים ממשיכים להעביר את הפליטות, הלאה. וזה יושב על גרעין של אמת.

קל למצוא ברשת רשימות כאלה, שאני לא רוצה לקרוא את הפרטים שלהם, ואני חושבת שהם טועים בחלק מהדברים - אבל באחרים יש אמת. לא הכל לגמרי שקר. מובאים שם לדוגמה נציגים ישראלים רשמיים שפרסמו עזתים מביימים דברים, כאשר מדובר בסרטוני תמיכה מבוימים ממדינות ערביות אחרות.

אבל ברור שאני מאמינה שבאופן עקרוני ישראל לא מנסה לשקר, ושברגע שהתגלו הדברים הפוסט הוסר. אבל אולי כן יש פעמים שמשיקולים כאלה ואחרים ישראל לא אומרת אמת, או אומרת דברים מסוימים בשביל לוחמה פסיכולוגית. לעומתם, לגופים הפלסטיניים יש מטרה של להשיג את תמיכת העולם, והם דואגים לייצר את מצג המסכנות שלהם.

הטענה של הפותח היתה שהם משקרים שהאדמה שלהם. למה תושב עזה, לדוגמה, משקר כשהוא אומר שזו אדמתו?

עברתי על חלק מהדברים בלינק. אלה דברים נדושים שנדונו כבר. זה פשוט הכחשת מאורעות בדיוק כמו הכחשת שואה. לכמעט כל דבר שהיא הביאה שם יש היום הוכחות מצולמות. המאמר שלה הוא מה 15 בנובמבר, מאוד צמוד לתחילת המלחמה. היום, חצי שנה אחרי, 99% ממה שישראל טענה שקרה ב 7.10 אכן קרה עם הוכחות. אבל העובדות אף פעם לא בלבלו מתנגדים כאלה ואחרים. יש הטוענים שכדור הארץ הוא שטוח. זה אותו אופן. המוח האנושי לא צריך עובדות כדי להיאחז באמונה כזו או אחרת ולא משנה כמה היא מופרכת האמונה שלו. אותו דבר עם הפלסטינאים, עם דתות, עם פרוגרסיבים, עם כל אמונה לא מבוססת אחרת.

לגבי הפותח, אני חושב שפשוט מדובר על דיבור ברמת האמונה לא ברמת זה שלא באמת חיו ערבים בעזה לפני 1948.

ובמיוחד ההיסטוריה העכשווית.

מה שהיה נכון ב-1948, כבר לא נכון היום. (הכותרת של ההודעה הקודמת שלי לא כוונה אלייך, רק התוכן).

ההיסטוריה העכשווית

מתבססת על טעויות קשות שנגרמו ע"י ההנהגה דאז

יש פה דורות של ערבים שגדלו מתוך תפיסת עולם ושייכות למדינה פלסטינית - שיש לה נשיא, ראש ממשלה, שרים, 'כנסת', שפה, דגל, המנון, כוחות בטחון וכו'. נכון שזה לא 100%, לא חברים באו"ם, אבל עדיין - לא ישראל אחראית לפנות להם את הזבל. מי כן?

תחשבי אפילו רק מאוסלו והלאה. ילד צעיר שהיה אז, הוא כבר כנראה אב לילדים בעצמו, וזו המציאות שהם מכירים.

המציאות לכתחילית

ואוי ואבוי אם נחייה בתודעה כזאת

במחשבות כאלה

כולנו נפסע מרצון לים הגדול

ונשליך את עצמינו ואת כבודנו

כדי לעזור לאומה השלטת....

את מבינה איזה שואה את מציעה פה?

ממש הלך רוח כזה גורם  ל"מחלה אוטו אימונית" בה גוף העם תוקף את עצמו, מחלה

שפוגעת באמון שלנו כלפי עצמותינו ויושרנו הבסיסי שמחזיק את היותנו כאן עם חופשי בארצנו! על כל מה שמשתמע מזה.

על אדמת ארץ ישראל השלימה גרים מליוני בני אדם (שרובם מוסלמים).

הם לא ייעלמו.

לעצום עיניים ולהגיד הם לא קיימים, או שאין להם שום זכות - לא משנה משהו במציאות.

וזה אחד הכישלונות הגדולים של הימין - מה עושים עם האוכלוסייה הזאת.

אי אפשר להתעלם מההסיטוריה הערבית עד קום המדינה, ואי אפשר להתעלם ממה שהתפתח עם הפלסטינים בעשרות השנים האחרונות.

@בינייש פתוח

ברור שאנחנו כיהודים, ציוניים מאמינים דבר מסוים, וזה לא גורם לערבים לקום וללכת. 

באותה מידה גם אנחנו לא קמים והולכים לשום מקום.

אבל אנחנו נמצאים בשכונה שבה רוב העולם (כי רובם ערביים\מדינות תומכות) בא בטענות קשות כלפינו - כולל טענות כיבוש שלא כדין, וישראל כמדינה לא מספחת.

וכשהם מגדלים את הילדים שלהם בתודעה כזאת, יש פה דורות שגדלים על שנאה ותיעוב כלפינו - שמובילים לטרור, כי באמת אומרים להם שהבית שלי הוא בעצם שלהם.

מה הפתרון שלכם להווה שאנחנו נמצאים בו?

בעיני, להגיד שאתה מתעב אותם, שהם שקרנים, גנבים ומסריחים זו התייחסות איניפנטילית לבעיה רצינית, שרק מנפחת בעיה ולא פותרת אותה. והיחס הזה אל בני אדם אחרים - זה יחס שלא מתאים לרמה המוסרית שאני מנסה לחיות לפיה.

לא לכל בעיה יש פתרון. יש לך פתרון לרעב עולמי? לסרטן?

במקום לנחש מה הפלישתים רוצים הבה נשאל את פי הנערה. הרשות הפלישתית ה"מתונה" שחצי מהתקציב שלה מימון טרור, לא מייצגת את הרחוב הפלישתי שצועק אנחנו האנשים של מוחמד דף. מה הוביל לזה, הטעויות ההיסטוריות של הממשלות הראשונות, או של הפלישתים עצמם - בזה ידונו ההיסטוריונים. בינתיים עובדתית יש כאן עם ש־80% ממנו אולי יותר לא מסתפק בפחות מהשמדת מדינת ישראל ורצח או גירוש היהודים שכאן (עם עדיפות לרצח כי זה כיף ומרגש יותר). כמובן הסיפור הזה מקבל תמיכה אינסופית כמעט (כספית, אידיאולוגית, צבאית) מאיראן ושלוחותיה. זאת המציאות שבה אנחנו חיים. המציאות היא שברגע שנשחרר הגבלות, נשחרר כאן חיית טרף רצחנית וחסרת תקנה. כמו עם defund the police - אמרו שהשנאה לשוטרים זה בגלל אלימות משטרתית. ריסנו את המשטרה, וקיבלו מערב פרוע.

קחי למשל את הלבנונים, אפילו השיעים. הם לא אוהבים אותנו ונוטרים לנו המון טינה על מה שעשינו בעשורים האחרונים (וגם במלחמת העצמאות העפנו שיעים ללבנון, ודפקנו את המרונים שהיו כאן בלי שום הצדקה). אבל הלבנונים (כעם, או כסך העדות שם) לא רוצים מלחמה. הם צועקים את זה, מפגינים את זה, תולים שלטי חוצות. מה שהם רוצים זה לחיות בשקט ושיעזבו אותם מעימותים. חלק גדול מסתכלים על חיזבאללה כנטע איראני זר, או במקרה הרע, מיליציה עוצמתית שמגנה עליהם מפני פלישה. האם אפשר לומר את אותו הדבר על הפלישתים? מבחינתם לעשות את אותו טבח שוב ושוב, דם יהודי מדליק אותם.

בעבר הייתי שמאלני מתון מתוך מחשבה של פרגמטיות אבל התבדיתי. אין עם מי לדבר. תאמיני לי הצד הישראלי עשה יותר מהכל ועכשיו תורם להוכיח. בבקשה אם הם היו מניחים את הנשק ומתחייבים להילחם בטרור תוך 5 שנים היית רואה מדינה פלישתית לתפארת אולי היה לנו גם אזור סחר חופשי איתם. עכשיו אותנו צריך לפייס. אם הם רוצים מדינה, שיעבדו בשביל זה, יפסיקו להיות דאע"ש, אני לא אימא ולא אבא שלהם ולא חייב להם כלום, אני לא חייב כלום לכיבוש הערבי שטבח ביושבי הארץ גם לפני קום המדינה (וביצע רצח עם בשומרונים), שמעט היהודים שחיו כאן היו צריכים לחיות בהשפלה, ואם זה אומר שיחיו תחת שליטת צה"ל גם עוד 500 שנה זה לא מזיז לי כמו שזה לא הזיז להודים בסיקים, לסינים בטיבט ושיאנג'יאנג, לרוסים בצ'צ'ניה גם לא לפקיסטים שגירשו לא מזמן מיליון+ אפגנים.

כמש"כ באריז"ל צריך לאהוב את כולם כולל הגויים ומש"כ הראי"ה שהיעדר אהבה אפילו לברייה כלשהי מעיד על פגם

אבל מעשית מה לעשות, אין מה לעשות

@משה

@אלעד

כי אנחנו בני אדם, וחשוב לנו איך אנחנו נראים בעיני אחרים.

האם זה טוב? לא

צריך עבודה פנימית לא להיות מושפע מאחרים.

לדוגמה רואים אנשים גדולים, אנשי ציבור או רבנים, שיש עליהם תגובות, כעסים, והם צריכים להיות עם עמוד שדרה חזק כדי לא להיות מושפע מכל משפט שכל אחד זורק, כי ככה הם לא יגיעו לשום מקום..

אני מעריכה אותם על זה

כועסים זה אומר שאיכפת להם ממני

מתעלמים זה אומר לא איכפת

חושבים זה אומר שאני משמעותית בשבילם

כמה זה משנה?

תלוי מי זה וכמה חשיבות מייחסים לו בחיים

של הדבר, בד"כ, נופלות עליו (משימה שהוא התחייב שתתבצע ולא הסתיימה, דו"ח שהוא מחכה לו ועדיין לא מוכן בזמן…) - הוא כועס ולא בגלל שאכפת לו ממך…

הוא כועס גם כי הוא ציפה שאני אעמוד במשימה

וגם כי היא לא בוצעה

אכפת לו מעצמו

גם בוסית בעצמי

בכל מני וריאציות

אם אני כועסת על מישהו על עבודה שלא נעשתה כראוי

זה רק מישהו שראוי לכעוס עליו

כי ציפיתי/ סמכתי עליו

אחרת זה בזבוז אנרגיות לשוא

נראה לי שזו וריאציה מהצד הטוב של הכעס

וכן יש גם צד יותר שלילי

של אנשים שאיכפת להם יותר מעצמם ופחות מאחרים

וסתם מפזרים כעס לכל כיוון

מאנשים כאלה אני תופסת מרחק

נגיד אם השמאל כועס עלייך זה לא כי אכפת לו ממך

מה אני חושבת/ אומרת/ עושה/ איפה גרה

רק אם זה אנשים מאוד ספציפיים, ורק אם הסיבה היא שעשיתי משו שפגע בהם

כל השאר - פחות

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

הנתק

הכיוון של השמאל שמטיף לנו מוסר על "ממשלת השתמטות" ברור מאוד כבר מההתחלה.

ההתפתלויות של מפלגת הדמוקרטים לאחרונה סביב הפסילה של שחאדה ורע"ם ממחישה את זה היטב.

יש למישהו ספק שיש להם מספיק מנדטים להרכבת ממשלה ביחד עם הערבים?

תפילות.

אבל חושש שאין לנו

לי אישית קשה להסיק מהעבר של המדינה על מערכת הבחירות הקרובה

בעיקר בגלל המלחמה שכל כך הרבה השתנה ברמה האישית והכללית.

אז פשוט מניחה שדברים יתקדמו כך או כך

שולח חיזוק

בתור תושבת יו"ש

ראיתי כמה התקדם פה לטובה בשנים האחרונות

מדאיג מה יהיה אם תקום ממשלת שמאל

זה ממש קריטי.

הרי אם חלילה לא יהיה רוב לימין - זה אומר גוש השמאל שמוכן לסגת מעזה, לבנון, סוריה; סכנה ממשית - וכאילו סתם נהרגו נופלינו.

זה אומר קואליציה בחסות מפלגות ערביות שללא ספק אחוז גדל ממצביעיהם, היו משתתפם בטבח אם היו יכולים.

כאלה שלא מכירים בלגיטימציה של מדינה יהודית. עבאס - בקואליציה הקודמת, אמר ש"הנגב זה קו אדום"... הנגב. וביטלו שם נטיעות בגללו.

זה אומר הריסה של חוות, ישובים - הרי ליברמן חושב שירדן צריכה לשלוט בחלק מיו"ש, האחרים רוצים שם מדינה לערבים ששם.

שלא לדבר על דמותה היהודית של המדינה. על מערכת המשפט - בקדנציה הבאה אמורים להיבחר 10 שופטים לביהמ"ש שמכנה עצמו "עליון". הרי כולם רואים את הנזק שהם עושים. וזו בחירה לשנים רבות..

לענ"ד - מי שגורם בהצבעתו חס ושלום לכך שהשמאל יעלה, הרי הוא כאילו עומד לילה לפני הטבח ואומרים לו: מה אתה מעדיף, שלא יהיה טבח - או כל מיני "דקויות" וסימפטיות אישיות שלך..

וזה כולל הצבעה למפלגות ימין שאין להן סיכוי לעבוד אחוז חסימה. וינטר ומטה (במספר המנדטים הצפוי).

לפי סקר של פילבר מהיום - הימין על 61 (לפני כן העריך 63-4), כי לראשונה זליכה והנדל עוברים, ואי אפשר לדעת מה יעשו אם ייבחרו ומה ירצו לסחוט.

לכן - זה לא איזה "פינוק אישי"... תצאו - תצביעו. ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס... העיקר מפלגה ימנית שעוברת אחוז חסימה. פיקוח נפש דוחה הרבה עניינים "אישיים"...

שכמו שלא הייתה לנו "ממשלת ימין על מלא", ככה גם תתקשה מאוד לקום "ממשלת שמאל על מלא".

כנראה שהממשלה הבאה תהיה ממשלת פשרות וחצאים, וגם אם המפלגה שאני אצביע לה תהיה באופוזציה, זה לא יהיה סוף העולם.

באופן כללי, הבנתי במלחמה האחרונה שלפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם זה מיותר ומזיק. אני מנסה כמה שפחות להחשף לחדשות, ושנינו סיכמנו לנסות לבוא פחות להורים בתקופה הזו.

זה די מצחיק אם זה לא היה מעצבן: אבא שלי די ביביסט, ואבא שלי בעלי "רק לא ביבי". שניהם מאוד אוהבים לדבר פוליטיקה בלי שאף אחד ביקש. האימהות שלנו ממש רוצות ששתי המשפחות יפגשו באופן קבוע, ושני האבות שלנו די מסתדרים, רק אנחנו חייבים לארגן שהם לא יגיעו לפוליטיקה אחרת הכל אבוד.

לא סתם היא נפלה מהר, לשמאל יש יותר יכולות להרוס מאשר לימין כי יש לו תמיכה מלאה היועצת המשפטית לממשלה, מבג"ץ, מהתקשורת, מצמרת הצבא והמשטרה ועוד גורמים משפיעים (כגון ממשלות אירופה שרק רוצות שלא יהיו יהודים), כך שהם ממש יכולים להזיק בקלות בזמן קצר ולהחזיר הכל למה שהיה וגרוע מזה

אז אין מה להתנחם בזה

מסכימה איתך שעדיף להתפלל על העתיד מאשר לדאוג סתם

כשאין אין "אם בחוקותיי תלכו" ברמה הלאומית ויש את "ולא תקיא הארץ אתכם", הסוף ידוע מראש. בלי קשר לשמו של ראש ממשלת ישראל הבא.

נו נו

תודה

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

אולי הרוב נקי

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

והעתק קישור

הכותרת אחרי לחיצה על play

קישור ליוטיוב, לסרט

כלומר ברגע שרושמים בטקסט של התגובה את הקישור, הקישור מייד מתורגם להצגת הסרטון שאליו הקישור מוביל.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

לפחות על פי תקצירים (באנגלית). ושלא אובן לא נכון - יש בי אמפתיה עצומה כלפי להט"בים, אני לא מזלזל לרגע באתגרים שלהם, וסולד מהומופוביה. לא צפיתי, אך נשמע שזו פרופוגנדה שעניינה לדבר אל הרגש ולנסות לגרום לדתיים, (מכוון כלפי אוכלוסיה נוצרית, אך תקף גם ליהודים) שרואים סתירה (בצדק) בין מימוש נטייה הומוסקסואלית ובין הדת, להעדיף את ערכי הפרוגרסיביזם על פני ערכי הדת.

אני חלילה לא אומר שצריך להתעלם מהמצוקות של בני אדם. אך כן חושב שצריך לפחות להכיר בכך שתעמולה להט"בית היא 'בעייתית' בלשון המעטה עבור הדוס הממוצע...

כשיש נער שמספר להורים שלו שהוא הומו,

הדבר האחרון שנכון לעשות זה להפיל עליו את המלחמה בין השמרנים / דתיים לבין הפרוגרס / חילונים.

הוא בשר ודם, הוא צריך משפחה תומכת כמו כל אדם אחר, הוא לא עשה דבר רע בכוונה, הוא לא צריך להיזרק מתחת לגלגלי המשאית בשם קדושת המחנה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי כולל השמות שלא שונו, מתאר נער בשם בובי שאמא שלו עשתה הכל כדי לשנות אותו. טיפולי המרה, פתקים ''מעצימים'' בכל הבית, דאגה לו לדייטים עם בחורות שהיא מלמדת בכנסייה, וכשהוא סיפר לה שהוא מאוהב בגבר - היא אמרה שהוא לא הבן שלה יותר (אני מתמצת כאן סרט של שעה וחצי בחצי פסקה, מן הסתם הכל יותר מורכב מזה אבל אלה עיקרי הדברים).

הוא נזרק מהבית, עבר לחיות עם קרובי משפחה במדינה רחוקה, אבל המשפט של אמא שלו ''לא יהיה לי בן הומו'' ביחד עם ההטפה הדתית שספג נגד עצמו, הובילו אותו להתאבד. לקפוץ מגשר.

בהתחלה אמא שלו אמרה שהוא התאבד בגלל שהנשמה שלו לא עמדה בכל החטאים שהוא עשה או משהו כזה, והאשימה אותו שחייו המופקרים הובילו למותו. היא התאבלה לא רק על זה שהוא מת, אלא גם על זה שהוא בוודאות יישרף באש הגיהינום.

לאחר מכן, בתהליך שנמשך זמן רב, ובעזרת מפגשים עם הורים אחרים, אמא שלו הבינה לאט לאט שהוא לא התאבד בגלל מה שהוא היה, אלא בגלל איך שהיא התנהגה אליו.

בסוף התהליך, היא הפכה בעצמה לפעילה למען זכויות להט''ב, ואפילו נשאה נאום בפני מועצת העירייה שלה. משפט אחד שהיא אמרה שם קרע לי את הלב, כי הוא החזיר אותי בדיוק לנער המפוחד שהייתי, בזמן שהרבנים בישיבה והחברים בחדר האוכל היו מדברים על ה''סוטים'' וה''בהמות'' שהם בעצם... אני.

במקור:

Before you echo condemnation from your pulpits and within your homes, please think and remember: a child is listening

בעברית:

לפני שאתם מהדהדים דברי שנאה וגינוי בביתכם או במקום הפולחן שלכם, תחשבו שוב ותזכרו: יש ילד שמקשיב.

כן, אני הייתי הילד שמקשיב. שמקשיב לרעל. שמקשיב וסופג. ומבין שהוא טמא. מבין שהוא בהמה. מבין שאין לו מקום בעולם.

אתה יכול לחפש בהיסטוריה שלי מכתב שכתבתי לרב שרלו לפני 18 שנה כשהייתי בן 15. נער בן 15 שכותב לרב שהוא לא מבין למה כולם שונאים אותו. שהוא לא מבין למה הוא בהמה. שהוא לא מבין מה הטעם להישאר בחיים. בן 15! וכבר הפנמתי בצורה הכי עמוקה שיש את השנאה והרתיעה כלפיי, למרות שהחברים והרבנים כלל לא ידעו שאני משתייך לאותה קבוצה עליה הם מדברים.

ומה הכי מדהים?

שים לב מה בובי בעצמו כתב ביומן שלו כשהוא היה בן 16:

''אני לא יכול לתת לאף אחד לגלות שאני לא סטרייט. זה יהיה כל כך משפיל. החברים שלי ישנאו אותי. הם אולי אפילו ירצו להרביץ לי. והמשפחה שלי? שמעתי אותם במקרה. הם אמרו שהם שונאים הומואים, ואפילו אלוהים שונא הומואים. הומואים הם רעים, ואלוהים שולח ילדים רעים לגיהנום. זה באמת מפחיד אותי כשהם מדברים עליי."

אתה קולט שהוא כתב את זה כמעט 20 שנה לפני שאני נולדתי, בקצה השני של העולם? ובלי להכיר אותו או את הסיפור שלו, עשרות שנים אחרי שהוא כבר מזמן היה מת, אני כתבתי דברים כ''כ דומים לרב שרלו?

זה לא פוליטיקה, לא פרוגרס, זה כאב עצום שחוצה דתות, תרבויות ויבשות. המחשבה על כך שאני כתבתי מכתב כ''כ דומה לשלו, פשוט מצמררת אותי.

הסרט הזה שינה את החיים שלי בכל-כך הרבה מובנים. פנימיים וחיצוניים. שינה את המשפחה שלי. שינה את ההורים שלי. שינה את אמא שלי.

לדעתך זו תעמולה?

תעמולה למה? לזה שהורים לא צריכים לדחוף את ילדיהם לאבדון?

אין בסרט הזה מילה אחת על נישואי להטבים. אין חקיקה פרו להטבית, אין תקציבים לעמותות להטביות, אין אימוץ, אין פונדקאות, אין ידועים בציבור. הסרט לא מדבר בשום שלב על פוליטיקה, על ימין או שמאל, על זכויות אדם או זכויות אזרח.

הוא מדבר אך ורק על לא לשנוא אנשים להט''בים ולא להחדיר להם למוח כמה אלוקים שונא אותם. על נער אחד בודד שהתאבד בגלל השנאה של אמו.

ובכל מקרה, זה מבוסס על סיפור אמיתי. מה יהיה סרט שאינו תעמולה בעיניך? אם זה היה נגמר בהתאבדות שלו, בלי השלב שבו האמא מתחרטת על מעשיה? הרי זה מה שהיה במציאות, אז לשנות את זה כדי שלא ינגוד אג'נדות מסוימות?

זה סרט על טרגדיה, לא סרט פוליטי.

כשהייתי בישיבת הסדר, שלחתי אותו למי שהיה הר''מ שלי בשמינית כדי שיצפה.

הוא ענה לי אחרי כמה שעות בהודעת אסמס עם 3 מילים:

ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

הרב הזה הוא שמרן מארץ השמרנים, קראנו לו כל התלמידים ''דוס טרור'', אבל הוא לא ראה תעמולה אלא סיפור מרגש על נער אחד שפשוט היה הומו.

מייל ששלחתי למרי גריפית', אמא של בובי, לפני 15 שנים, בשנת תשעא 2011:

Hello. My name is Moshe, I am a 18 years

old, an Orthodox Jew from Israel. Last

Month, when I was in Yeshiva (Jewish

Studies Institute), I saw the movie

first time.I found many similarities

between Bobby's Christian family, and

my

Jewish family. Both believed that

homosexuality is a sin, that homosexuals

are condemned to hell. That's why it

was

so easy to identify with Bobby's pain,

with lack of understanding and

acceptance he felt, with the feeling

that his family would not accept him as

he is. When I saw the end of the movie,

my heart filled with hope. I saw an

example that religious people can

change, can get the difference, if they

so wish. I showed the film to my friends

from the yeshiva, and they told me that

the film changed them. Now they

understand the hardships of their gay

friend, Now they understand that the

Bible can not be an excuse for hartred.

I showed the film also my rabbi, and he

summarized it in three words: I saw, I

was excited, I cried.

From here, I want to praise you, Mary,

that you're a brave woman. Not given up

on love and acceptance, even after it

seemed it was too late. Thanks to your

strength, you success to emotion of

thousands of people, and success to add

understanding to the world.

Among Jews,

there is a common greeting, "yashar

koach", which means you'd be hard to

continue what you're doing now. So

yashar koach, and much happiness and health.

Moshe, Israel.

זאת התשובה של מרי, שנפטרה לפני 6 שנים:

LOVE KNOWS NO BOUNDARIES.

Moshe, YOUR KIND LETTER EXPRESSES THAT VERY WELL.

THANK YOU VERY MUCH.

PEACE AND LOVE TO YOU AND YOURS ON YOUR JOURNEY.

MARY GRIFFITH AND FAMILY

נ.ב.

במקור היה כתוב שמי האמיתי, שיניתי כאן למשה כדי למנוע זיהוי.

תרגום גוגל:

שלום. שמי משה, אני בן 18, יהודי אורתודוקס מישראל. כשהייתי בישיבה, ראיתי את הסרט בפעם הראשונה. מצאתי קווי דמיון רבים בין משפחתו הנוצרית של בובי לבין משפחתי היהודית. שתיהן האמינו שהומוסקסואליות היא חטא, ושדינם של הומוסקסואלים הוא להישלח לגיהינום. לכן היה לי כל כך קל להזדהות עם הכאב של בובי, עם חוסר ההבנה והקבלה שהוא חש, ועם ההרגשה שמשפחתו לא תקבל אותו כפי שהוא.

כשראיתי את סוף הסרט, לבי התמלא תקווה. ראיתי דוגמה לכך שאנשים דתיים יכולים להשתנות, יכולים להכיל את השונה, אם רק ירצו בכך. הראיתי את הסרט לחבריי מהישיבה, והם אמרו לי שהסרט שינה אותם. עכשיו הם מבינים את הקשיים של חברם ההומו, עכשיו הם מבינים שהתנ"ך אינו יכול להוות תירוץ לשנאה.

הראיתי את הסרט גם לרב שלי, והוא סיכם אותו בשלוש מילים: ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

מכאן, אני רוצה לשבח אותך, מרי, על היותך אישה אמיצה. שלא ויתרה על אהבה וקבלה, גם לאחר שנראה היה שכבר מאוחר מדי. בזכות הכוח שלך, הצלחת לרגש אלפי אנשים, והצלחת להוסיף הבנה לעולם. בקרב יהודים ישנה ברכה נפוצה, "יישר כוח", שמשמעותה איחול שיהיו לך כוחות להמשיך במה שאת עושה כעת. אז יישר כוח, והרבה אושר ובריאות.

משה, ישראל.

תרגום התשובה:

לאהבה אין גבולות.

משה, מכתבך החם מבטא זאת היטב.

תודה רבה לך.

שלום ואהבה לך ולשלך במסעך.

מרי גריפית' והמשפחה

הדבר הכי חשוב זה קודם כל לקבל את המצב הקיים. בטוב. לאהוב את המערכת כפי שהיא. לאהוב את הגוף כפי שהוא, לאהוב את הנפש כפי שהיא. להיות מחובר במנגנונים הפנימיים (כי ניתוק פנימי זה קודם כל רעל הורג).

אחר כך, אחרי שאוהבים. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה זה פועל. "טיפולי המרה" הם בגדול שנאה עצמית כדי לכפות על המערכת כמו שמרקידים בעלי חיים בקרקס. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה ולהיות מוכן להיות מופתע מהתשובות. ה"הצלחה" במקרה הזה היא תהליך שהתוצאה שלו תהיה חיים טובים יותר ומאוחדים יותר. אחרי שבן אדם חי בשלום ובטוב עם עצמו, אולי הגורם שרצינו לשנות ישתנה ואולי לא. זה תוצר לוואי מבורך אבל קשה מאוד שזה יהיה יעד.

תודה שכתבת

אבל הסרט עוסק בנער שהתאבד ונותן דגש בעיקר על הצד הנפשי. על איך שאנחנו יכולים להתייחס בקלות ראש למצוקה אמיתית של מי שמסביבנו. במיוחד אם אנחנו בעלי השפעה עליו.

ראיתי את הסרט ואפילו בכיתי🫣

אני לא בא להמליץ לראות את הסרט, אבל לא כדאי למהר לשלוף את קלף האג'נדות בכל עיסוק בנושא הזה (ולהיזהר גם כן אנחנו מאג'נדות דורסניות שאין להן באמת שייכות בקדושה)

כמובן שבסוף הסרט האמא נהיית פעילה למען זכויות להט"ב, אבל הדגש הוא יותר האמפתיה ופחות העיסוק הפוליטי..

יש כאן נקודה חשובה: אפשר לבקר מסרים מסוימים בסרט, ובו בזמן להכיר בכאב האנושי שהוא מנסה להציג. לפעמים לפני הוויכוח על אג'נדות, צריך פשוט לעצור, להקשיב למצוקה של אדם אחר ולזכור שלמילים וליחס שלנו יכולה להיות השפעה עמוקה.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

וה לא רק בשביל "לא להרגיש" - אלא כי זה ממש אמיתי..

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

אני ממש חושבת על זה הרבה

והמסקנות שלי:

להיות כנה עם הרגשות ולנצל הזדמנויות לבוא לבקר ולעשות דברים ביחד, למשל לשבת ביחד, להקשיב לסיפורים גם אם זה חוזר על עצמו. להסתכל בעיניים ולהרגיש את האהבה הזו שיש בשיחה, בקשר עצמו.

לשאול שאלות ישירות ואולי גם קצת קשות- סבא הוא אדם חזק מספיק כדי להיות מסוגל לענות על זה גם אם זה קשה רגשית או לא אמת היסטורית.

להפנים את זה שהוא לא תמיד יהיה כאן. שכל הפגישות והזמן ביחד זה בעצם פרידה. זה קשה אבל זה הופך כל מפגש למשמעותי.

להכיר בדברים הקטנים את היופי, את האדם שהוא. לספוג את כל המהות שלו...

זה נכס שיישאר לכם כמשפחה, ולך יישאר גם הזיכרון המתוק.

כוס תה, יושבים ותשים ביניכם מקליט (בכל סמארטפון יש), אפשר להתחיל משיספר על ההורים שלו, אח"כ על ילדותו… תתעניין ותקשיב.

אחכ בזמנך- תקליד ותסדר את זה.

אופציה נוספת- בילוי משותף יחד. חברותא / משחק / אפילו לראות סדרה יחד. תלוי בך ובו ובאופי שלכם

אין צורך "לעצור את החיים". אתה יכול לקבוע נניח פעמיים בשבוע.

אבל כשאתה שם - תהיה שם. לא פלאפון וכד'..

כעת - השאלה היא מצבו המנטלי.

אם הוא צלול, תשתף אותו מה עובר עליך. תתייעץ. תשאל אותו בפירוט על דברים מהחיים (לא "מה אתה אומר", אלא גם נקודות הכוונה.. איפה למדת כשהיית ילד, מה אהבת וכו'..). על זכרונות שלו. תעשה לכם תמונות סלפי ביחד.

תאיר פנים. "איך אני שמח להגיע אליך"... "איזה סבא אתה".. תשאל אם אתה יכול לקנות לו משהו בחנות..

אפשר להתקשר, אפילו לכמה דקות, להתענין מה נשמע.

אם הוא לא במצב מנטלי שיכול לנהל שיחה, אז מדברים בעיניים... זה ממש כך. להיות קרוב פיזית. לראות איך הטוב שיש בו כל החיים, נמצא גם כעת.

אל תרגיש שאתה חייב לעצור את החיים שלך כדי להיות סבא טוב. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים הם אלה שנשארים הכי עמוק בלב: לשבת יחד על כוס קפה, לשמוע סיפורים מהילדות שלו, לשאול אותו שאלות שתמיד רצית לשאול, לצלם אתכם יחד או פשוט להחזיק לו את היד בלי לומר כלום. תקליט את הקול שלו, תכתוב את הסיפורים שלו, ובעיקר תגיד לו עכשיו את הדברים שאולי תצטער שלא אמרת. ❤️ אל תחפש שנה מושלמת — תנסה ליצור רגעים אמיתיים, בלי אשמה ובלי לחץ להיות שם בכל רגע.

סבים כבר אין לי. אבל יש סיטואציה מורכבת אחרת שאני לא יודע כמה זמן היא תחזיק.

במציאות, משתדל לפנות לזה זמן כשיש לי. צריך יותר.

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

זה התבטל או שזה סתם שמועות?

רק מראה שלא היה להם דחוף דווקא שמחת תורה

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

..

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.