אני מתכוננת במחשבותיי ללידה ותוהה על האקדח שהתרגלתי לשאת עליי בעקבות אותו היום הנורא.
לרגע המחשבה שאולי אופיע בחדר לידה עם אקדח על מותניי משעשעת אותי, אני נזכרת ברופא שקפץ אחורה בבהלה למראה האקדח הצמוד לבטן הגדולה, ומבינה שהחיוך שעולה על פניי הוא דרך לשמור על שפיות בתוך מציאות בלתי נתפסת, שהלוואי שלא היתה קיימת.
אני חושבת על תינוקי שעוד לא נולד ומתכננת איך אוכל להגן עליו ועל משפחתי הקטנה, חושבת אם יהיה נכון לשאת את האקדח בתוך התיק החתלה.
אני מרגישה לחץ חזק על בטני התחתונה ולרגע חושבת שזו חגורת האקדח שהידקתי אולי בצורה לא טובה, ואז מבינה ומקבלת את הציר בברכה,
ומרגישה שוב את הבילבול הזה, את ההימצאות שלנו בעולם שבו חיים ומוות משמשים בערבוביה, את הרצון להתמקד בחיים החדשים שצומחים בתוכי אל מול הכאב והשכול שאנו חווים באורח יומיומי.
לרגע אני מתמלאת בהוקרה על כך שבניגוד לנשים בתקופות ובתרבויות אחרות, יש לי אפשרות להגן על עצמי, על משפחתי וילדיי, ותוהה איך הסבתות שלי היו מרגישות לו היו יודעות שכיום לאישה יש כל כך הרבה אפשרויות. ואז אני קצת שמחה שהן אינן פה כדי לראות את האסון הגדול שהיה ואת האכזריות הבלתי נתפסת שהתרחשה פה ושעדיין מתרחשת.
וכמו בלידה- הפוטנציאל של חיים ומוות משמשים בערבוביה, אני מרגישה תחושות חזקות של עוצמה וחיים חדשים אל מול פחד עמוק מהקו העדין המפריד בין שני החלקים.
וכשאני מסתכלת על האקדח הסמוך לתינוקי שמוגן ועטוף פה בתוכי, אני חווה את העוצמה של אחדות ההפכים
ומתפללת ומקווה שנזכה כולנו לישועה ונחמה.
)