קצת נעלמתי לתקופה עמוסה, והנה חזרתי.
מקווה שעוד היעלם לתקופות עמוסות נוספות בעז"ה..
מעניין שחשבתי על הפורום הזה הרבה למרות שלא נכנסתי לכאן.
ושאלה-
מאיפה אתם רוצים להיעלם? (ולמה?;))
הייתם מסכימים לחזור לשם לאחר תקופה?
(מישהו זוכר איך פותחים את המקלדת אימוג'ים?)
תנו לי לשבת אחד על אחד או אחת עם מישהו. אני לא צריך עכשיו 50 איש שישגעו לי את המערכת.
כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.
גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.
איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?
אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה
זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה
מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"
ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.
יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת
על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.
יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.
ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.
ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.
כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.
כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.
כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.
הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.
ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.
אז אני כותב כאן.
זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?
דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.
לכולם.
אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.
אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.
בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.
לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.
הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.
ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?
אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)
והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.
אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.
התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.
הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.
יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)
ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.
יש מקרים של שילוב.
מה יותר? כנראה המקרה השני.
הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.
בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.
זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.
הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.
בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.
טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה
ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים
ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה
אני: שלום.
גם אני: מה שלומך?
אני: סבבה.
גם אני: מה שלומך??
אני: נו באמת, מה אתה רוצה?
גם אני: מה שלומך??
אני: שאלה טובה. צריך לחשוב.
גם אני: נו?
אני: מה שלומי? וואלה באמת שאין לי מושג. לא דיברתי איתי הרבה זמן.
גם אני: אולי באמת כדאי שתדבר איתך.
אני: צודק. מחר
גם אני: היום. עכשיו.
אני: טוווב. בסססדר.
גם אני: יופי.
אני: ...
גם אני: נו?
אני: אין לי נושא שיחה משותף איתי. לא דיברני שנים.
גם אני: פשוט תדברו. על החיים, על העולם, על החלומות, על המרגש. ככה מתחיל קשר.
אני: אבל אני לא יודע אנגלית.
גם אני: מה קשור?
אני: באיזו שפה לדבר איתי? אין לני שום שפה משותפת.
גם אני: אולי תכתוב לך. מקסימום טראנסלייט יתרגם.
דף. עט.
הוא מסתכל עלי. אני מסתכל עליו.
דף. ועט. ותמרות עשן.
מרגיש (אירוני. חושב. יודע. עובדה.) שהכל עובר לידי.
טוב. כמעט הכל. אבל ממש כמעט הכל.
הייתי רוצה לחוות יותר את החיים.
לא מבקש לבכות מכל דבר.
או להתפוצץ מכעס.
לא מבול. לא שיטפון גועש.
נחל נובע, עם מפלונים, בריכות, ציפורים וצחקוק ילדים משחקים.
פשוט להרגיש. גם דברים שנראה לי שלאחרים פשוט להרגיש.
שחוויה תשאיר גם הרגשה, ולא רק זכרון.
שקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו.
לא לעשות הכל רק כי צריך וכי נכון.
גם כי רצון.
עדיין, שהמוח יהיה שליט על הלב.
אבל שיהיה לב.
אחרת גם המוח חסר.
בלי לב זה לא רק מום.
בלי לב אין חיים.
כלוחם, אם הייתי נשרט קצת מהמלחמה, היה לי בזה קצת משהו חיובי. כי דרך החרך של השריטה הייתי יכול להציץ ולראות אותי.
איך מפתחים עולם פנימי?
איך מפתחים רגש?
יודע שהפורום כאן הוא ההפך ממני. אבל אולי דווקא אנשים שחיים עם מוזיקה רועשת ובלתי פוסקת יכולים להבין מה זה לחיות בשקט כמעט מוחלט.
לא רוצה תזמורת קקופוניה.
רוצה חליל צד, קלרינט או מפוחית.
או לפחות לדעת לשרוק יפה.
כדי ללמוד את מה שיש לנו להציע, בעוד שאנחנו תופסים את זה כקושי ואתגר?
תחשוב איזה קשה זה לחיות תחושות שחווית כל הזמן
בחרדה זה מאוד מורגש וזה קשה ממש, מנסיון.
אני חושבת שזה המצב התקין. חווים רגש, והוא הופך לזכרון. נעים יותר או פחות אבל זכרון.
בחוויות חיוביות זה אחרת וזה אפילו מיטיב עם החיים שלנו. תחשוב שנגיד עסקת בנתינה שמילאה אותך ברגש חיובי. אם הרגש הזה לא יהםוך לזיכרון, אולי לא נרצה לממש אותו שוב כי אנחנו חווים אותו כל הזמן גם בלי לעשות כלום
בזוגיות לדעתי זה הכרחי שרגש יהפוך לזכרון במובן הטוב. כי צריך להשקיע בה כל הזמן כדי לחוות אותה כדבר טוב וזה מצמיח
בקטע הפחות חיובי - אם נחווה כל הזמן רגש מתקופה קשה שהייתה, לא נצליח לחיות בשלום לעולם
דווקא נראה לי שאתה בסדר 
מחפש קצת מים במדבר.
תן דוגמה מוחשית כי לא בטוחה שהבנתי
זה משהו שאין לי מספיק כדי לתאר אותו.
אבל שהדברים יעברו אצלי ולא לידי.
ולדעתי זה דבר שונה
לנכוח בסיטואציה ולא להיות מנותק ממנה רגשית.
בשביל זה צריך להבין מה מטרגר אותך, אם בכלל. לפעמים זה נובע מהרגלים לקויים שלנו כמו גלילה אינסופית בטלפון, שנח לברוח אליה.. לפעמים זה גולש לנו גם לדברים אחרים, מרוב שאנחנו רגילים "למקבל" (אגב, אני שמתי לב על עצמי שלפעמים רק הנוכחות של הטלפון מפריעה לי לנכוח. לפעמים צריך להעיף אותו רגע הצידה ולנוח ממנו. גם רבע שעה בתור התחלה - עושה פלאים)
אם זה הכיוון, מציעה לתרגל ולקרוא על מיינדפולס, לעשות דברים לאט, להתחיל מלהחליט שאתה מתרכז במשו במשך 5 דקות ואז לעלות כדי להתרגל. לתרגל הקשבה - לשמוע שיר כשאתה מרוכז רק בו. ידיים פנויות. קריאת ספר.
אם המוקד הוא חרדה אז יכול לעזור לעשות פעולות רפטטיביות (שחוזרות על עצמן) שדורשות ריכוז- הרכבה של פאזל, כתיבה של אותו משפט מס פעמים, אם אתה בעניין אז הכנת עוגיות למשל, אוריגמי, הרכבה של לגו/ וואטבר שמדבר אליך, הכמות וההכנה שהיא מדויקת וחוזרת על עצמה דורשות ריכוז, אפשר וכדאי גם פעילות גופנית שתורמת רבות לעניין ומרגיעה את המערכת, וכמובן - אם מתאים- נבירה עצמית. אפשר גם דרך טיפול - מחשבה על - ממה אתה בורח. מה כואב שם שאתה מתורגל כבר להסיח את דעתך במשו אחר כדי לא להרגיש
הכל כיוונים שאני עושה ועשיתי בעבר כדי להגביר נוכחות
אחשוב
היית ככה כילד?
מה סגר אותך? רגשות היה אסור? מעיד על חולשה? סביבה גברית מאוד? נתקלת בחוסר הכלה של רגשות? חוויה מסוימת שהבנת שעדיף לך להדחיק רגשות?
יכולות להיות המון סיבות.
נסה למצוא חוויה/ות מהילדות שגרמו לך לבחור בהדחקה.
ונסה גם לעצור.
אם החיים שלך במרוצה, תמיד ליד מישהו או בעבודה כדי לא להישאר עם עצמך,
נסה ליזום יותר רגעים כאלה עם עצמך, גם אם לא יהיה שם איזו תבונה עמוקה, פשוט להפסיק לברוח.
זה נשמע שאת בחוויה ממש מטלטלת ומציפה.
כשכולם מסביב אומרים משהו אחד והלב שלך מרגיש משהו אחר, זה מייצר תסכול עצום ורגשות אשם.
הרגש שלך והחיבור שאת מרגישה הם אמיתיים לגמרי, ומותר לך לכאוב ולרצות את זה. אבל חשוב לעצור רגע ולהפריד בין שני דברים:
מה שאת מרגישה כלפיו. החיבור והאהבה שאת חווה.
מה שקורה במציאות. כשהוא בעצמו אומר שזה לא יעבוד, זה הסימן הכי משמעותי. זוגיות וחתונה דורשות שני אנשים שנלחמים על זה ביחד באותה עוצמה.
לפעמים הסביבה רואה דברים שקשה לנו לראות מתוך סערת הרגשות, כשאת מאוהבת עד השמים. אבל החלק הכי חשוב הוא מה שהוא מרגיש ומחליט. אם הוא לא שם, הזוגיות הזו בספק גדול. מגיע לך מישהו שילחם להיות איתך וירצה אותך באותה מידה, בלי שום ספקות.
קחי לך קצת שקט מכולם, בלי העצות של הסביבה, ותשאלי את עצמך: אם הוא אומר שזה לא יעבוד, האם את מוכנה להיות במקום שבו בן הזוג בספקות וחוסר בטחון עם עצמו בקשר איתך?
אפשר להתמודד עם התנגדות של הורים, חברות או הסביבה – אבל אי אפשר לבנות זוגיות כשהצד השני אומר שזה לא יעבוד.
אם הוא וההורים שלו אומרים לך שלא תתחתנו - מה עוד את צריכה ? לעבד את האבדן של החלום
אני מציעה גם לא להחכנס לחדבונות של נשמתי/ חיבור משמים וכד. את סוג של מכניס. את עצמך מראש למקום שבו את סוגרת לך עוד אופציות כי הוא היחיד
את צריכה מישהי ניטרלית שתעשה לך סדר רציונלי ביחס שלך למע היחסים הזו /למע הציפיות שלך מול הבחור הזה, ותעזור לך לעבד את זה בצורה נכונה ולעבור נכון את הפרידה מהחלום כנראה..
את יכולה להיות מאוד מאושרת גם עם בחור אחר, ואני בטוחה בזה, כי אם הבחור הנוכחי לא רואה עתיד איתך ולא רואה אותך בתור אשתו - כנראה שהוא לא בשבילך.. לא כנראה, בטוח אפילו
את ראויה ליותר.
תאמיני בזה♥️
נשמע שיש כאן חיבור עמוק ומשמעותי, במיוחד כשאת מכירה אותו כבר שלוש שנים ומרגישה גם אהבה, משיכה וקרבה רוחנית. ❤️ יחד עם זאת, כדאי לתת להצעה זמן להתפתח ולבדוק אם יש גם התאמה בערכים, בציפיות ובדרך שבה אתם רואים את החיים. לא חייבים למהר להחליט, אבל גם לא צריך לבטל רגש אמיתי רק כי ההצעה עלתה רשמית רק לפני שבוע וחצי.
אני לא ארחיב יותר מדי, כי כתבו לך פה תגובות שיש בהן מספיק חומר למחשבה ובירור.
כן אגיד לך גם מניסיון, של לא מעט קשרים כאלו שכל אחד הרגיש הדבר האמיתי:
לא כל מי שנרגיש אליו אהבה וחיבור רוחניים ועמוקים ומופלאים ככל שיהיו, הוא בהכרח האדם איתו נתחתן ונבנה בית ומשפחה.
לפעמים יש חיבורים שנעשים בפלא כזה כדי לעורר אותנו לתיקון מסויים מול נשמה מסויימת, וזה לא אומר בהכרח שזה החתן. אלא שיעור שלי מול הסיטואציה.
כדי לבנות בית עם מישהו צריך ששני הצדדים ירצו בכך. מספיק שצד אחד לא מעוניין, אין מה להתעקש על זה. זה סתם יגרום לך עוגמת נפש וכאב לב.
בין אם מצד התעקשות שלא תישא פרי, ובין אם מצד התעקשות תתחתנו ותגלי שזה הדבר האחרון שהיית רוצה בשביל עצמך.
לא סתם אומרים לבקש על העניין הכללי ולא על אדם מסויים בתפילה.
גם אם נדמה שזה הדבר האמיתי, חשוב לשמוע גם מה קורה מסביב. ובמיוחד אם מי שמסרב זה מי שאמור להיות הצד השני בזוגיות.
להסכים לשחרר חלום של שנים זה לא פשוט, אבל להחזיק בו כשהוא מנותק מהמציאות, לא יקדם אותך לבית שלך בשום צורה.
מקווה שתמצאי עצה טובה אצל מי שסובבים אותך, וכוחות ואומץ בתוכך להסכים לשחרר מה שלא שייך ולהיפתח למה שכן.
הוא סרב להצעה לשידוך?
ממקום אישי.
חוויתי סיטואציה דומה, אבל קיצונית הרבה יותר בעקבות איזשהו סיפור שהיה שם מהצד של הבחור.
במשך כמה שנים אמרתי לעצמי "זה בעלי", המשפחה שלי התנגדה בתוקף. הוא עצמו לא הבין איך אנחנו יכולים להתחתן.. אבל לא היה לו מה להפסיד.
ובא לא המשכנו את הקשר ואני הסתובבתי בעולם בתחושה שזהו, פספסתי את השידוך שלי.. עד שהזדמן לנו לעשות סגירת מעגל שבה ראיתי את הנקודה הכי גדולה-
לא הערכתי את עצמי מספיק.
אם כל הסביבה אומרת לך 'לא' ואם הוא בעצמו אומר לך שלא.. אז תתבונני פנימה:
למה אני מרגישה ככה?
מה אני מרגישה שאני בקשר איתו? איזה מענה הוא נותן לי?
האם אני מאמינה שאני מספיק טובה וראויה להיות בקשר שגם הבחור רוצה אותי? שכולם שמחים מזה שאנחנו מתחתנים?
מנסיון אישי, קשר כזה לא מוביל למקומות בריאים בנפש. הוא יוצר תלות רגשית, ירידה בערך ובביטחון העצמי.
אני יכולה להגיד לך שהבחור הזה התחתן לא מזמן ועד עכשיו אין לי הבנה איך הוא התחתן ואני עדיין לא-
גם אחרי שסגרנו את הסיפור בנינו, בהבנה אמיתית שלי מגיע הכי טוב. והטוב הזה לא יהיה ממנו במובנים שאני צריכה.
אבל אני יודעת שאני אתחתן ואני אהיה כ"כ מאושרת עם בעלי ולא עם מישהו שאני חושבת שהוא בעלי כי.. כל אחת והסיבות שלה.
אני לא מאשימה אותך ח"ו, רק מזמינה אותך להתבונן למה את מרגישה את זה כ"כ חזק.
ואם אין הסבר, הייתי מרימה גבה.
בסוך את רוצה להתחתן עם מישהו שרוצה שיהיה לך הכי טוב. באמת הכי טוב.
ולפעמים הצד השני, מאהבתו אלייך יודע שאין לו את היכולת והכלים לספק את האהבה הזאת כפי שאת צריכה.
חיבוק. ובהצלחה.
ה' איתך.
משהאחרונהמה הסיפור שם?
יתכן שהם צודקים. יש מצב שהם רואים מה שאת לא רואה. באותה מידה יתכן שהם טועים. יכול להיות שיעוץ מקצועי יעזור. בהצלחה.
זה הרבה עניין של בטחון עצמי, דימוי עצמי ומציעה לך ממש מכל ה❤️ ללכת להשקיע בזה, לטפל בזה.
צריך עוד פרטים... לא ככ הבנתי את הסיטואציה. וגם - זה קשור לרגישים מאוד?
ולמה שלא תתחתני איתו בעינהם? כי לא כדאי לך? או מסיבה אחרת?
טיפול זה רעיון טוב.
צריך לעשות עבודה תוך כדי... הזמן יהיה פקטור רק אם תהיה בו התקדמות שנכונה לך..
הייתי מאורסת לגבר שאהבתי מאוד ולא משנה למה, אבל ביטלנו את החתונה ונפרדנו ונכנסתי מזה לדכאון ממש והאמת שלא הלכתי לשום טיפול.. נתתי לכאב לעבור דרכי ולפלח את הנשמה. הרגשתי אותו גם בעצמות. פיזית כל הגוף שלי כאב.. אבל לא ניסיתי להדחיק אותו או לברוח ממנו ומתוך הצער התפללתי וביקשתי מהשם - אתה יודע מה הכי טוב לי. אני לא נותנת לך רעיונות אבל תוציא אותי מזה. איך שלא יהיה תוציא אותי מזה. רק אתה יכול. ממילא אתה הרופא הכי מומחה לנפש. איך כתוב בשירת האזינו? אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיִּדִּי מַצִּיל".
אתה גזרת שכך יהיה, אתה היחיד שתרפא. השלכתי על השם והאמנתי לו שגם אם אני לא מבינה זה כנראה לטובתי, איכשהו.. ועשיתי השתדלות. מילאתי את היום בדברים, הכרתי אנשים חדשים, דיברתי על זה עם חברות קרובות שידעתי שיבינו ואיווררתי רגשות, התרחקתי מהסביבה הקודמת שהייתה משותפת ובניתי חיים חדשים והיום אני נשואה באושר לגבר מדהים
חלק מהכאב זה אידאליזציה. חלק זה געגוע אמיתי לאדם שאהבתי. חלק זה תחושת פספוס על מה יכול היה להיות או געגוע למה שהרגשתי איתו. אבל אפשר להירפא מזה
מקווה שזה נותן לך תקווה
והתפילה הכנה לקב"ה.
רוב אושר!
התגובה שלך מדהימה.
באתי לכתוב וקוראת והתחברתי לכל מילה שלך, וזה כל כך נותן תקווה לשמוע שהגם שהזמן לא מרפא, יש רפואה ממקום אחר.
יש רפואה.
עברה יותר מחצי שנה מאז הפרידה שאני חוויתי, אבל הלב שלי בכה ובוכה עליה גם היום.
על מה שהיה ואיננו. על הפוטנציאל ועל הפער שלא אפשר לזה לקרות בפועל ...
על ההבנה שהמסע הזה ארוך מדי עבורי ועבור הלב שלי...
ארוך מדי ומאוד.
ואני עדיין מתגעגעת למשהו שם שלא היה בשום מקום אחר.
והלב לא מוכן למשהו חדש עדיין, ונרדמה שזה הכאב הכי צורב שאפשר לחוות בפער הזה בין מה שאיננו למה שנפקד מקומו.
וכמו מילות התפילה שלך, גם בי יש תפילה...
שיתרפא הלב.
כי בסוף מתים כשעובר מספיק זמן
אי אפשר לגמרי להשתחרר מזה אבל אפשר לנהל את זה
את זה?
אחותי יוצאת עכשיו וזה גורם לי לחשוב בעיקר כלפי חוץ מה אם כולם יתלהבו מהבחור (בהנחה שהם יתארסו) ואני אשמע כל מיני מחמאות שמבין השורות אני אבין שעפים עליו יותר מעל בעלי.
בעיקר מההורים שלי שמסתבר שהדעה שלהם (עדיין) מאוד חשובה לי.
הקטע שביני לבין עצמי אני בטוחה בקשר שלי עם בעלי בטריליון אחוז, אני עפה עליו, שמחה בו ומרגישה שהכי זכיתי בעולם.
זה בעיקר משהו דק ועדין כלפי חוץ שאני חייבת שאם מישהו יעשה השוואה אז שאני אצא בטופ.
ואני ככ אוהבת את אחותי ורוצה בשבילה את הכי טוב וכל הסתירות האלה מתישות אותי.
ולא כל מה שמבינים בין השורות קורה באמת,
זו תכונה של רגישות יתר, לחשוב שיש בין השורות...אז לא תמיד מחמאות=השוואות, אני בטוח שאת יודעת את זה.
וגם אם לא תצליחי להרגיש את זה, ותרגישי קנאה, איפה שהוא תזכרי שזה רק אצלך, והבעל שלך מושלם
ניואנסים, שלא באמת התכוון להם המשורר, או הבן זוג/חבר/פלוני אלמוני
והרבה התייחסות ותשומת לב, מחמאות והתרגשות - אם וכאשר ההיכרות תהיה מוצלחת ותביא להחלטה לאירוסין וחתונה.
כמו, להבדיל, כשנולד תינוק חדש במשפחה ויש ילדים קודמים. יש התלהבות רבה ועניין רב ותשומת לב מיוחדת סביב התינוק החדש (ובאופן טבעי והילדים האחרים, הגדולים יותר, מרגישים הרבה פעמים קנאה ורגשות שליליים כשנכנס תינוק חדש למשפחה).
התלהבות של התחלות היא כמו זיקוק דינור – היא רועשת, נוצצת וגונבת את ההצגה - אבל זה לזמן קצר. לעומת זאת, הזוגיות שלך עם בעלך היא כמו מדורה יציבה, עמוקה וחמימה שכולם נהנים להתחמם לידה ביומיום.
ככל שתביני שבעלך והחתן החדש לא יושבים על אותה משבצת וכל אחד מביא דברים אחרים ככה תוכלי להירגע. במשפחה יש מקום לכולם.
תשאירי את ההשוואות למי קיבל מההורים יותר, כי המשאבים מוגבלים. אבל מי מוצלח יותר? שניהם! המשפחה מתרחבת ותאמיני שיש מקום בלב לכולם
נראה לי שהמפתח הוא להבין שהצורך שלך לצאת "בטופ" לא סותר את האהבה שלך לאחותך או את הביטחון שלך בבעלך. לפעמים גם כשאנחנו שלמים לגמרי עם הבחירות שלנו, עדיין יש בנו חלק שרוצה את האישור של ההורים ולהרגיש שהם רואים את הזכייה שלנו. תזכירי לעצמך שהזוגיות שלך היא לא תחרות, ושגם אם יתלהבו מהבחור שלה יותר, זה לא מוריד במילימטר מהערך של בעלך או מהאושר שלך איתו. ❤️
הראשון זה לקנא, איך לה יש את מה שאני רוצה ואין לי
והשני זה - איזה כיף, יש דבר כזה בעולם. אני רוצה גם. איך אני מגיעה לשם?
ולא לקנא בה. לשמוח שיש לה ולרצות להתקדם לשם גם.
בעצם אם אין לנו במי "לקנא", אז אנחנו חיים בעולם ולא חסר לנו שום דבר ואין לנו מושג שהטוב הזה קיים בכלל. עכשיו כשאנחנו יודעים שהטוב הזה קיים אפשר לחפש אותו ולנסות להשיג אותו.
במקרה הזה - זה סתם התלהבות שתעבור. אבל מכיוון שזה מפעיל אותך שווה להתבונן בזה בנפש.
נשמע שיש משהו בקשר עם ההורים שלך שזקוק לאישורים, לחותמת, אהבה שמותנת בלהיות הכי טובה, אולי חווית דחייה כשאת לא הכי טובה ומישהו בחדר יותר טוב ממך.
את ובעלך זה דבר אחד, אם הוא נתפס אצל ההורים שלך כטוב או לא, את נתפסת בעינייך כטובה או לא.
זה קורה לנו גם עם הילדים שלנו.
דבר ראשון תנתקי את יסורי המצפון / האשמה מהקשר שלך ואחותך, אין ספק שאת אוהבת אותה ורוצה בטובתה, פשוט יש משהו מתחת לפני השטח בדינמיקה שלך מול ההורים בעיקר ואולי משם מול כל העולם שמרגיש אהוב רק אם הוא הכי טוב.
טוב שאת בטוחה בקשר ובבעלך, ואם תכירי את הדפוס הזה בדינמיקה שלך מול ההורים ואפילו תזכרי בחוויות ילדות מסוימת שקיבעה אותו, עצם ההכרה במילים והזיהוי יכולים לעזור להגדיר את התחושות במשבצת מסוימת ולנסות לעבור הלאה, ולא להמשיך להתנהל מאותה משבצת.
ולשאלתך פעם השוואתי המון וכל היום, התנהלתי מהשוואה, קבעתי יעדים מתוך השוואה והסתכלות החוצה. היום זה כמעט לא קורה לי.
או גם אחים ואחיות אחרים לגבי נושאים שונים? מסכימה עם נעמי.
אוטומטי
השאלה מה המטרה של ההשוואה שלך ללמוד על עצמך, להשתפר, להרגיש יותר טוב עם עצמך או מחוסר בטחון וחיפוש של אישור חיצוני.
אם זה הסיבה האחרונה אז זה לא באמת נפתר ונעלם אחרי ההשוואה הפוך זה כמו סמים ומחפשים השוואות ואישורים מגורמים חיצוניים שבדמיון שלנו שווים יותר בעינינו או בעיני מי ששווה בעינינו.
הגיון אין מה לחפש כאן את לא תפתרי את זה בקול ההיגיון
"אני בטוחה בקשר שלי עם בעלי בטריליון אחוז, אני עפה עליו, שמחה בו ומרגישה שהכי זכיתי בעולם." - ואו. הכי שווה וחשוב בעולם. והלוואי שאחותך תצליח ככה ושיאהבו את בעלה עד השמים. זה לא קשור אלייך בעליל. פרגני וזה קל לפרגן במצב שלך - כי את במקום מאושר ושלם.
אני חושבת שהנקודה הכי מעניינת כאן היא שאת לא באמת מטילה ספק בבחירה שלך או בבעלך, אלא עדיין רוצה להרגיש שההורים שלך רואים את הזכייה שלך ומעריכים אותה. וזה כל כך אנושי. ❤️ את יכולה לשמוח מכל הלב בשביל אחותך ובו זמנית להרגיש קנאה או חשש מהשוואות. הרגשות האלה לא הופכים אותך לאחות פחות טובה. אולי האתגר הוא להזכיר לעצמך שגם אם יתלהבו מהבחור שלה יותר, זה לא אומר שבעלך פחות טוב או שהזוגיות שלך פחות מוצלחת. את לא צריכה לנצח בתחרות שאף אחד לא באמת חייב לערוך.
היופי פה הוא שאת כבר זיהית את זה בעצמך. בפנים את בטוחה בקשר שלך, ומבחוץ את צריכה שיאשרו לך.
העניין הוא שההשוואה מגעה ממקום של חוסר ביטחון עצמי ורצון לקבל אישור מאנשים אחרים - במיוחד מההורים.
מה שיעזור לך פה זה עבודה עצמית עם עצמך או מישהו שילווה אותך כי יש קולות פנימיים שגורמים לך להרגיש ככה ולתת משקל כבד יותר לאנשים סביבך מעל הדעה שלך עצמך.
טיפ קטן: תראי את זה בתור מקפצה להעצמה אישית שלך וכשתפתרי את זה עם עצמך את תרגישי יותר משוחררת במצבים כאלה גם בעתיד.
זה לא שמשעמם לי, כן? העבודה + הילדים ממלאים לי את הזמן כהוגן. אבל אולי בגלל זה אני מחכה למשהו שיקרה... שיהיה מרגש שיסעיר אותי, שישאב אותי לתוכו. שאני לא ארגיש את הזמן טס
מצד שני אני לא אחד כזה. אני בורח מכל דבר שמערער את העולם היציב שלי. אני צריך שליטה, אני לא יכול להחזיק עם אפשרות לכישלון.
שני הרצונות האלה מתנגשים ואני מתחיל לשנוא את עצמי על זה
לשנות אוירה ומקום
אבל אם זה כבר מוצע, אז אפשר אולי למקום נחמד בארץ גם, יש מושב הנקרא שבי...(שכחתי
את השם), ליד נהריה, צימר נקי ונחמד עם לגונה... אבל עכשיו קצת אולי קר.
אם חו"ל - קפריסין קרובה ויש בה ה מ ו ן חופים, המ ו ן דירות ומלונות וצימרים, אגב גם
חופים מפורצים עם ים שקט.
אולי תתיעצי עם אדון AI? הוא נורא חכם ומציע המון דברים וגם מפרט וגם שואל אם את
צריכה עוד משהו....נפלא ממש.
מה עם סתם לנסוע יום אחד לעיר בארץ שאינך מכירה לשבת בבית קפה או מסעדה ואם
זו טבריה, לטייל ליד הכנרת ואף לשוט בספינה עד לקיבוץ עין גב (אם יש עוד דבר כזה עכשיו)?
עשיתי זאת פעם. הייתי היהודי היחיד על הספינה. כולם רקדו דבקה סוערת ואני השקפתי מהצד
וכבר אז קיוותי שלאף אחד לא יעלה הרעיון לזרוק אותי פתאום לאגם...
עכשיו לא הייתי עושה דבר כזה.
גן חיות?
דולפינריום?
טיילת בתל-אביב (אם לא מפריע לך)?
AI יעזור לך. וכמובן תפילה ובקשה להשם. לשניהם אפשר לנדנד
מבלי שיתעייפו ויסננו משהו לא נעים. אין אצלם מושג הנקרא "לנדנד".
כמובן שאני לא משווה, אז אין צורך בהטפת מוסר....
טובה וחכמה
אגב, קפריסין מאוד זולה עכשיו. ולא רק. הסתכלנו בוילנא למשל
(ציון הגר"א ואברהם בן אברהם גר הצדק הי"ד) - ממש זול המגורים.
חו"ל יותר זול מבארץ הרבה פעמים.
5000 שקל לשבוע ב"שבי ציון" (תודה פ.א.) לעומת כ1100 ש"ח פלוס מינוס בקפריסין.
טיסה לשם עם WIZZ (חברת שכר לא ישראלית) היתה בסביבות 59 דולאר. וגם החברות
האחרות - לא בשמים.
נכון שבארץ פחות מפחיד ובתוך עמי אני יושבת, אבל המחיר!
ומלבד זו, מי שזקוק לממש התנתקות ולעלות על מטוס (המ..המ...) -
זו חופשה טובה. גם מזג האוויר באוקטובר (אליבא AI) חמים ונוח
ואפשר לבחור חוף יפה ורוגע מבין שלל החופים שם, אחרי הכל
זה אי.
גם בכרתים יש חופים יפים מאוד, אבל ייתכן שהטיסה לשם
יקרה יותר, ואולי גם קר יותר.
מי שרוצה לנסוע עכשיו לאי קורפו, זהו אי צפוני וקר למדי
שם בעונה זו. וגם תלול. (סיפרו לי). הא, וגם די יקר
כי זה מקום מתוייר ואולי מושך למי שקרא את "משפחתי
וחיות אחרות" של הזיאולוג ג'ראלד דארל ששהה שם
עם משפחתו , ליד מפרץ מקסים. זכה אפילו לראות
דולפינים מקפצים (בלילה, במפרץ).
גם יוון אבל גם עוד מלא מקומות באירופה..
ואגב 59$ לקפריסין צד אחד בלי מזוודה זה לא כזה זול.. אפילו בסוכות ראיתי ב40$
שם עכשיו זולה.....אני עוד מתכננת, בעזרת השם, אחרי שתעבור לי השפעת....
להישאב לדפוסים והרגלים שמגבילים אותנו ולא בהכרח נכונים לנו, אלא הם קיימים רק בגלל הצורך בשליטה
ובסוף מרגישים שחיקה מסוימת והרצון האמיתי כביכול לחוות חיים קצת פחות צפויים (בקטע טוב) ויותר זורמים עולה
אני מאמינה שיציאה יזומה משגרה נותנת לזה מענה
אצלם יותר חזק מאחרים, בגלל מה שכתבתי, ויש אנשים שפחות מתרגשים מבלתמים/ שינויי שגרה כאלה ואחרים
יוגה, חדר כושר, לרכב על אופניים בערב אם אתה בכושר. משהו שיעשה לגוף שלך טוב.
(כן דוסים וקבוצות מעורבות וזה, יודע, דילמה)
אולי זו גם הקריאה ,של הנשמה. לעלות ,קומה. ולמצוא מטרה, בתוך כל היקום האישי, שלך.
אין ריגוש כמו קרבת האלוקים ואין מה להשוות.לכל הסוגים של החומרים והאקסטרנים.
כמובן
זה לא סותר חופשה ,הרגעה נשימה עמוקה וכ"ו
זה משלים ונותן לך את
טעם- החיים.
מניסיון.
בהצלחה אח יקר
הגיוני שהשגרה משעממת עם הזמן.
נראה לי שרובנו חווים את זה, במיוחד אם העבודה לא מרגשת אותך.
ריגוש לא חייב להיות איבוד שליטה או אפשרות לכישלון או משהו אסור.
זה לא באמת שליטה
אם אתה מחפש ריגוש אל תחכה שיגיע תביא אותו אליך תיזום משהו
מה זה אומר חברי אמת בשבילך?
מרגיש בודד למרות הכל - אנשים רגישים מאוד
זה עוד מקרה פרטי של המנגנון "דחוי".
נבנים ממאגר של חברים
שנבנים ממאגר של ידידים
שנבנים ממאגר של מכרים
אולי יעזור לך להרחיב מאגרים/מעגלים
מה נחשב מבחינתך חברי אמת? איך היית רוצה שזה יבוא לידי ביטוי?
אני שמתי לב על עצמי שברגע שאני נמצאת במקומות שתואמים את הסגנון שלי והאורח חיים, אז יותר קל לי להתחבר ובהתאם גם ליצור קשרים יותר עמוקים.
אין שום ייאוש בעולם כלל.
לא לוותר, ישנם בעולם אנשים שהם טובי לב וודאי חברים טובים ואמיתיים
שאין כזה דבר חברי אמת
חברים זה אנשים עם אינטרסים/ עשייה/ תחומי עניין משותפים
אין מה לצפות לזה
צריך לפעול בשביל זה
ליצור עשיה ותקשורת עם אנשים שמוצאים חן בעיניך
ואולי גם אתה תמצא חן בעיניהם
ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב! וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.
מסביר שם שיש שלושה סוגים של חברים.
וחבר מעלה=חבר אמת.
וודאי שיש דבר כזה.
'וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד'
נשמע כמו אינטרסים/ עשייה משותפת
שיש שני שותפים.
כמו זוגיות.. אתה לא נמצא לבד.
לכן וודאי שיש עשיה משותפת.
לא הייתי קוראת לזה אינטרסים, כי אז למה שבן אדם ירצה שיהיו לא חברים/קשר זוגי ואפילו קשר עם ה'?
זה טבעי, הגיוני והכרחי
וזה לא דבר שלילי, זה אנושי.
גם לגרום לצד השני להרגיש טוב ואהוב זה אינטרס אישי.
לפשט איך נוצרת חברות
איך היא מחזיקה
מה מניע אותה
ואינטרסים זה לא דבר רע בכלל
מבחינתי עצם הציפייה ממישהו להיות חבר אמת/ לעשות משהו בחברות, כבר פוגעת בחברות.
ומסכימה עם התגובה שחברות היא אינטרס.
לא בקטע רע, בקטע אנושי.
לא סתם נאמר "קנה לך חבר"
צריך לקנות, לדאוג שישתלם לו להיות חבר שלך.
לא בקניית מתנות, אנשים נמשכים לאנרגיה טובה ולא לאנרגיה ששואבת, נמשכים לחברות שלא מצפה מהם לכלום, מחברות שכיף בה וגם מראה פגיעות מסוימת.
בעיניי יש לי חברת אמת אבל אני לא מצפה ממנה לכלום, אפילו לא לסמס לי ביום הולדת.
עושה מה שאני יכולה מהצד שלי, נעים לי איתה, ואין לי ציפיות ממנה בכלל.
ציפייה זה לא משהו שהורס חברות
כי כן יש ציפייה לסטנדרטים מסוימים בחברות פעילה
אם הציפייה מתממשת והדדית
זו חברות טובה ופעילה
אם משהו משתבש ולא מסתדר
אז לא
אפשר להמשיך הלאה
(יש לי הרבה חברות/ ים
חלקם לאורך תקופות ארוכות יותר/ פחות
וזה קשור ישירות לעשיה/ תחומי עניין/ אינטרסים
וציפיות שמתממשות או לא)
לא ציפייה.
בציפייה זה דרישה לקבל משהו.
אני מצפה לכבוד, אכפתיות, יחס, וחשוב לי שיהיה לי נעים ולא לוחץ.
אבל אלה גבולות בעיניי ולא ציפייה.
אם לא מתאים לי אני זאת שזזה.
גם ציפייה היא יותר ספציפית,
אני מצפה שחברה תשמור מקום/תתקשר/תתעניין/תשלח מתנה/תשלח ארוחה.
אני לא במקום הזה בחברות ובכלל.
זה מתכון לאכזבות, אם חסר לי משהו אני יוזמת.
מספיק לי לדעת שהצד השני חשוב לי ואני לו, איך זה יתבטא בפועל זאת כבר ציפייה.
פעם למשל נפגעתי אם חברה או אח לא היו מתקשרים ביום הולדת או כותבים הודעה.
היום אני מתקשרת אליהם ביום הולדת שלי לברך אותם.
אין ציפיות, אני יודעת שאוהבים אותי, לא במרדף אחרי אישורים.
שזה קצת יותר מגבולות
לא שצריך ציפייה ספציפית
אבל חברות היא יותר מ
כבוד, אכפתיות, יחס
(שזה בסיס של אנושיות שבלעדיו אני מתרחקת מאנשים)
היא למשל
יכולת הכלה/ תמיכה
שיח ותקשורת מותאמים
קיום חוויות משותפות
יש לי חברים, אמנם אני קרוב ל30 ואין עדיין אישה, אבל יש חברים, לא הרבה, לא בחבורה מסודרת - אבל יש.
מה גם שאני עובד במוסד חינוכי - אז יש גם תלמידים, אבל זה לא הגיל..
בקיצור, לא יודע מה לעשות, העבודה יחסית זמנית, לימודים עוד בדרך, עבודת השם איכשהו, וכבר עברו החגים ונכנסים לשגרה - אז ככה שזה יותר מאתגר..
ימי החורף הקרים.. איך מרגישים יחד? איך מגבירים אהבה? איך מעצימים קשרים?
בא לי שכולם ידברו אחד עם השני, לא רק בשבילי, שתרבה האחדות והאחווה בינינו
זהו, חח סתם פרקתי
שבוע טוב
זה לא קשור למה אנשים סביבך חושבים עליך. זה תכונה שלך שאתה במוד "דחוי".
כן יש מה לעשות עם זה. אבל צריך קודם כל להבין שזה מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.
קצת ארוך. אבל אתה תשרוד. (אין כתוביות)
הרבה מבני נפש למדתי אצלו.
סתם התחלתי מהאמצע.
הכרה אוהבת: כלומר איפה מבנה הנפש הזה שומר אותי. וממה?
זה לא רק רע
להיות לבד זה לא להיות בודד
ובגלל שכתבת על האישה אז זה לא נפתר בחתונה יש גם כאלה שאמרו שזה יכול להתעצם
מי שמפחד מבדידות שלא יתחתן
הרבה דברים יסתדרו. עד אז תשתדל למצוא את הטוב במה שאתה עושה. ואולי למצוא אפיקים נוספים. כמו התנדבות וכד'. גם כניסה למסלול לימודי יכולה לשפר את ההרגשה.
