ציפרניים ארוכות,
שיער ארוך ומדובלל,
רץ יחף ברחובות,
במסע המבולבל.
אמת ושקר, דרך אמצע
שחור לבן, שטח אפור
דם ניגר מהפצע
שוב נופל לבור.
בין רצון לתאווה,
בין מחשבה לידיעה,
כשהרוח קצת נשבה
היה נדמה שזו השעה
ושוב יאוש שבביצה
ואקליפטוס שניטע
גורר רגליים וריצה
עד ששוב נקטע
והוא שכח למה הוא רץ,
לאן אף פעם לא יודע,
מרחוק משהו שוב נצץ,
אך זו שלולית והוא שוקע
מימין משמאל צעקות
ישר הוא רץ ולא חושב
מטפח הוא תקוות
לא רואה מוקשים בעשב
משמאל צועק בושה,
עד מתי כך תהיה שוטה?
מימין צועק קדושה,
רק אל תחשוב ותתפתה
חכם בין הדגים
הכי צדיק בסדום
בשמיים העורבים חגים
עוד מעט ליבו ידום
השמש קופחת,
המדבר יבש ורותח
ופתאום מחשבה מתפלחת:
לאן אני רץ? הוא מתפקח.
בנווה מדבר שם בשממה
הוא סוף סוף עוצר.
די לרוץ, לוחשת הדממה.
מספיק לרדוף את השקר.
בין החולות שוכב האיש
כוכבים זוהרים בשמיים,
מלאך באצבע מקיש
גוף ונשמה נפרדים לשניים.
היה שלום, לוחשת נשמה
שלום, שותק הגוף
שלום, שורקת רוח בנהמה
שלום, שותקים קני הסוף.


