מאז ומעולם הייתי מלאה/שמנה. לא היה לי טוב עם הדימוי גוף שלי.
אחרי הלידה האחרונה התחלתי עבודה מסיבית גם בדיאטה וגם בכושר. היה מ-ד-ה-י-ם!!!!! אומנם לקח זמן, אבל הרגשתי כ"כ טוב עם עצמי. גם גופנית, ירדתי מלא מלא מלא פתאום בגדים ישבו עלי טוב, הרגשתי טוב עם הגוף שלי. וגם בקטע הנפשי זה עשה לי טוב. בעלי היה שותף מלא, עודד ועזר.
ואז נכנסתי להריון מתוכנן,עם חשש מאוד מאוד גדול לפגוע בשגרת הגיאטה והכושר ובאמת ניסיתי להתמיד גם כשהיה קשה והצלחתי קצת. אבל אז ההריון נפל, בשבוע די מאוחר.
והכל נפל ביחד איתו. גם ככה עדיין לא היו לי מספיק כוחות פיזיים מתחילת ההריון וכוחות נפשיים לא היה בכלל. והתחלתי לעלות.
ואז הגיעה המלחמה ובעלי גויס. נכנס לעזה. החרדה עלתה והאכילה הריגשית התעצמה בצורה מטורפת.
לא היה לי כוח וזמן לחזור לכושר. ניסיתי לפנות לדיאטנית וזה לא עזור בכלל. רק עשה לי יותר רע. הפסקתי.
ורק המשכתי לעלות ולאכול סתם, באמת סתם.
ואז ב"ה נכנסתי להריון חדש❤️
והיום נשקלתי במעקב אחות. אני בשבוע 19. ושוקלת הרבה הרבה יותר ממה ששקלתי אחרי הלידה האחרונה.
ובד"כ בהריונות אני עולה בערך 10 קילו, זה אומר להגיע למשקל גבוה מאוד שאף פעם לא הייתי בו.
ונשבר לי הלב. והבגדים היפים כבר לא יפים עלי. ואני חוזרת לבגדים של פעם.
בעלי ב"ה סיים סבב א' אבל יש כבר תאריך לסבב ב'. חשוב הוא יהיה בשטח אש. חשוב לא זמין. חשוב לא יהיה לי זמן לנסות לעשות ספורט. חשוב אני אוכל סתם סתם שטויות.
אז אין לי למה לנסות להתחיל בכלל.
ואני לא מוטיבציה בכלל!!! וכל הזמן אני רוצה ומחפשת מתוק (ואין לי חוסרים בדם...)
ובעלי די "מתבאס" עלי שזה המצב. ברור לי שהוא אוהב אותי ככה, אין לי שום חשש וחוסר ביטחון מולו. אבל הוא ראה כמה זה עשה לי טוב כל המאמץ וההשקעה בירידה, אז הוא מנסה לעזור לי עכשיו.. אבל אני לא שם. והוא מתבאס עלי (בשבילי) שאני לא מספיק מנסה. אחרי פעם אחת שהעיר והתחלתי לבכות את חיי הוא הפסיק. אבל ברור לי מה שהוא חושב.
