ושוקולד במיוחד ממכר עוד יותר משאר המתוקים

לדעת שהוא משמין ומזיק לא עוזר. צריך לטפל בזה כמו שמטפלים בהתמכרות

במקרים האלה אני אומרת לעצמי

גם ככה כולם נגדי ואני שמנה ומכוערת (לא כולם נגדי ואני שמנה ואני יפה אבל לפעמים זה המילים הלא יפות שהיצר הרע שלי מפמפם לי )

אז לפחות אני אהיה בעד עצמי ❤️

עוד לא ראיתי מישהי שהפסיקה לאכול שוקולד מרוב שנאה לעצמה

זה הרי מעגל מטורף... של כעס רגשות שליליים נחמה בשוקולד חשוב כעס ושנאה עצמית חושב שוקולד

אז אני אומרת לפחות שאנחנו נחבק את עצמנו ❤️

יש תכניות שונות לגמילה

ויש עבודה רגשית

ויש הרבההההה

אבל קודם כל חיבוק גדול לך יקרה

וזהו

(:

לעצמך ומילים טובות ומבט חיובי. זו חולשה אנושית. והגוף בהחלט מגיב בהתמכרות. זה לא רק שוקולד זה גם הסוכר. מי שהורידו מתוקים היה להן קשה אבל אחרי הקושי הראשוני כשהגוף פחות מכור אז יותר קל לשמור על זה (ועדיין ניתן ליפול חזרה כמובן). הקטע הכי קשה זה הגמילה הראשונית.

לי אישית הועיל להיכנס למסגרת שתחזיק אותי ולתזונה מאוזנת שהגוף מקבל בה את הכל במידה וככה לא בסטרס לשום רכיב תזונתי.

אני אוהבת את הסדנאות של אמא חוזרת לג'ינס. אבל כל אחת צריכה למצוא מה שמתאים לה. מסגרת מאוד עוזרת. שוב, כי אנחנו אנושיות.

הכי חשוב אהבה עצמית. תחפשי מול המראה מה יפה בעינייך. תמיד יש! השוק, הצואר, החיוך, הריסים, האוזניים. וכו'.

תחפשי כמה הצלחת לא לאכול היום. גם אם זה להימנע מעוד פרוסה אחרי שאכלת שתיים. תחפשי מה אכלת בריא ותעצימי את זה. 

לא רוצה להימנע מזה ומצד שני הכיייי רוצה להפסיק.

לא יודעת להסביר את זה...

אני נהנית בזמן האכילה מאוד, אוהבת את הטעם, זה טעים לי ואני שמחה ושניה אחר כך בום.

הרגשה של בחילה מעצמי

ממרחים של שוקולד עם אגוזים

כדורי תמרים וכו'.

בנוסף ראשי תיבות מאכל- מה איך כמה למה

לי זה מאד עזר כשגיליתי על סכרת הריון...

ואני לאחושבת שצריך להפסיק לגמרי

שוקולד זה אחלה

אבל את לא עולה או לא יורדת יותר נכון לא רק בגלל השוקולד

יש עוד המון גורמים שלא קשורים רק לאכילה

נכון, גרעון קלורי לרוב שווה ירידה במשקל

ועם זאת, יש גורמים מסוימים שמונעים ירידה במשקל

כמו: סטרס שמפריש קורטיזול לגוף וגורם לאגירת שומן, חוסר שעות שינה שגורם לסטרס וגם גורם לגוף לפרש עייפות כרעב,חוסר שתייה מספק שגם הגוף לעתים מפרש כרעב, חוסר איזון הורמונלי/ שימוש בהורמונים/ הריון/ הנקה, בלוטת התריס. וגם - אכילה רגשית/ מנחמת כפיצוי, וגם - כמובן, יש עניין של התמכרות לסוכר ולעלייה המהירה הזו באנרגיה

אבל - השוקולד הוא לא אויב

ואל תנסי לגרום לעצמך להפסיק לאכול אותו כי זה יגרום לאפקט בומרנג שיגרור אכילה לא מבוקרת בעיתות משבר, או ברגע של נפילה

מותר לך לאכול שוקולד. השאלה היא כמה, למה ומה עוד חוץ ממנו נכנס ומתי.

שולחת לך חיבוק❤️

אין לי ממש מה לעשות נגד זה, כנל לגבי לחץ...

אכילה רגשית זה ממש אני. אוכלת כי צריכה רגע שקט, כי בא לי שכולם ילכו ויהיה לי זמן לעצמי, כי רוצה לשמוע דממה, כי אני צריכה אווירררר אבל לא רק.

אני באמת ממש אוהבת את הטעם הזה. זה טעים לי...

תודה💗💗

כנ״ל לגבי לחץ, אפשר לבחור מה ואיך לעשות.

שליטה עצמית על אוכל היא דבר מאד קשה, בשביל להגיע לזה צריך בסיס חזק של אהבה עצמית, תנאי חיים מספקים ורצון לשינוי תזונה שאינו קשור להרזיה.

עושה שינוי, התוצאה תהיה אותה תוצאה לרוב..

אני בעד שתאכלי שוקולד. גם לי זה טעים

יש בחירה אם להניק או לא, לשאוב ולהשאיר עם מישהו אחר או לתת בכלל בקבוק

יש בחירה אם להתחלק עם הבעל או להשלים שעות שינה עם עזרה בתשלום במהלך היום

יש המון אופציות

אני השתמשתי בכולן. כי חוסר שעות שינה אצלי זה קריטי ממש עבורי. נפשית. בלי קשר למשקל אפילו

אף פעם כמעט אין מצב של - אין בחירה

השאלה היא התעדוף

כולן לא אוהבות את עצמן?

@oo

אנונימית אחרת

יש מקרי קצה שאין מה לעשות

אבל הלאו הכי -- צריך לדאוג לזה כמו לאוכל בעיני

* עניתי כי הגבת לי

עכשיו רואה שלא מיועד לי

גם לאכול אני לא תמיד מספיקה לדאוג לעצמי..

תינוק קטן זה מאוד תובעני אולי אתן לא זוכרות איך זה🤷

אבל אם הוא לא ישן טוב בלילה אין לי מתי להשלים שעות שינה.

ואם אלך לישון איתם ב8 אז לא יהיו לנו בגדים ללבוש וכוסות נקיות לקפה. (ולא יהיה לי מתי לבלות בפורום😅🤦)

והייתי איתם בבית גם תקופה ארוכה

אני עדיין חושבת שזה תעדוף

כוסות אפשר חדפ - מי אמר שזה יותר חשוב מלישון?

קופסאות אוכל אף פעם אין לי בדיוק כי לא תמיד באלי לשטוף כלים, ומייבש סוגר פינה יופי.

המוטו שלי הוא - לחם לאכול ובגד ללבוש. כשעמוס.

לא ברב פעמי, ולא קופסה אחת, ולא חייב שהכביסה תהיה תלויה. וגם לא חייב שאת תעשי אותה.

כשמשחררים את ה'חייב' מכל מה שהוא לא צורך קיומי שלנו (אצלי לישון ולאכול זה בייסיק ממש) - מגלים שיש עוד דרכים שבהם כל השאר יכול להתנהל

כמעט שלוש שנים.

וזה דווקא מקשה במובנים מסויימים כי הגדולה לא ישנה צהריים והלוז שלה שונה...

אבל מבינה מה שאת אומרת. באמת יש דברים שהיינו יכולים לוותר עליהם בתיאוריה. (חדפ זה מחוץ לתחום🫣 אמנם יש מדיח אבל עדיין צריך למלא ולרוקן... וגם יש מייבש אבל לא אוהבים)

אני צריכה ללמוד לנהל את הזמן שלי יותר טוב זה בטוח. 

בחירה לא להשתמש במדיח

בחירה לא להשתמש במייבש

בחירה לא להשתמש בחדפ

כל אחת והבחירות שלה

אבל לבחירות האלה יש מחיר של זמן וכח וזה תעדוף של דבר אחד על פני אחר. זה מה שרציתי להגיד

יש המון דרכים שאפשר להקל עלינו, כל אחת צריכה רק לגלות מה נכון לה.

ותיעדוף גבוה של הצרכים שלנו הוא פיתרון מספר 1, לא תמיד זה עובד, אבל הרבה פעמים זה משפר את המצב..

בזמן החופשת לידה, היתי קבוע הולכת לישון בבוקר כשהתינוק ישן. קודם כל ישנה, לא נוגעת בכלום בהית. אחר כל אם הוא ישן שוב, אפשר לעשות משהו בבית.

ודבר,שני מאז,שגיליתי את  המטחברת וההנקה בשכיבה חיי השתנו והיתי אמא הרבה פחות עיפה, פותחת חצי עין , מחברת להנקה וממשיכה לישון.

ובכלל , גם במהלך  היום , כשאפשר הלכתי להניק בשכיבה במיטה, ואז,זמן ההנקה הפך לזמן מנוחה שלי.

יש שאוהבות את עצמן ויש שלא, לא כתבתי שכולן לא.

אבל אם איך שאת שמה ראש הקטן מתעורר ואם בא לך להקיא נפשית מהבית ומהמרדף החסר תוחלת והמתסכל של לנסות לישון עוד עשר דקות ועוד רבע שעה ולא להצליח. לפעמים כבר עדיף לא לנסות למרות העייפות הפסיכית.

היום כשאין לי קטנים אז אני יכולה יותר לבחור, נגיד ברגע זה ממש אחרי נסיעה מתישה- אם לאפס פה את הקטסטרופה או לעשות אימון או ללכת למיטה או להמרח בספה עם הטלפון ביאוש (נחשי מה אני עושה חחחח). אבל עם תינוקות זה הרבההה פחות נשלט או בידיים שלך. והעייפות היא הרבה יותר תהומית.

אני איתך כרגע כן? אבל נראה לי שכן שכחנו במידה מסויימת עד כמה השליטה נלקחת מאיתנו. באמת שהיו לי עם תינוקות תקופות שרדפתי אחרי השינה. זה לא הועיל במיוחד. וזה גמר עלי נפשית.

אז תמיד יש בחירה. אבל בסיטואציה של שלושה חודשים אחרי לידה היא מאוד מאוד מוגבלת. 

אבל אני עשיתי אחרת וחוויתי את זה אחרת

הבית היה מבולגן

שבועות יכלתי לא לשטוף רצפה

חזרתי אחרי 3 וחצי חודשים לעבודה אחרי 2 הלידות ונעזרתי הרבה. בכל מה שיכלתי.

ולא רדפתי אחרי השינה. פשוט דאגתי לשינה טובה רצופה של כמה שעות בלילה (מאוד קשה לי להירדם במהלך היום וזה קורה לעתים רחוקות ולרוב אני בכלל לא מנסה כי זה בדיוק המרדף). לא צריך יותר מזה בעיניי. וכשסטיתי מזה הרגשתי טוב טוב את ההשפעות עליי אז הבנתי שזה צריך להיות בראש מעיניי. שינה, אוכל וזמן לעצמי.

(ברור שהיו גם לילות ללא שינה. ככה זה כשתינוקות. וגם כשפעוטות. אבל כשזה מצטבר ההשפעות הפיזיות והנפשיות הן אחרות.)

לדאוג לישוח כמה שעות רצופות בלילה זה לא תמיד אפשרי.

סתם לצורך הדוגמה, עד שהילדים שלי ישנו לילה רצוף, הגיעה המלחמה, אבא יצא למילואים ואני לא נרדמתי מהדאגה, ואם נרדמתי אז התעוררתי כמה וכמה פעמים בלילה לילדים שצריכים להרגיש מוגנים ובטוחים.

ואפשר להגיד - זו דוגמה קיצונית, לא כל הזמן יש כאן מלחמה. אבל מניסיון שלי, תמיד יש משהו.

ונכון שזה גם עניין של סדר עדיפויות, וזה גם עניין של בחירה. אבל לפעמים לבחירה שינה יש מחיר שלא ברור כבר מה עדיף.

ודווקא בגלל ששינה זה כל כך חשוב, אבל גם באמת מאוד קשה להשיג שינה רצופה כאמא, יש משהו מתסכל קצת באמירה "להכל יש בחירה" בהקשר של שינה

אם לא מדויק עבורך אבל זו דעתי

סופו של דבר, כמו שאני רואה את זה, ובגלל שאצלי השינה היא קריטית, כמו זמן לעצמי, כמו לא להיות רעבה ועצבנית כי אני רעבה, החיים כולם מורכבים מבחירות קטנות או גדולות

לא תמיד נצליח לבחור במה שבהכרח נכון כי יש תעדוף.

ובאמת שלא תמיד יש משהו. וגם כשהיה - יש לאו הכי, ויש יוצא מהכלל.

ב6 השנים מאז שבני נולד היו כמה מבצעים ומלחמה אחת גדולה. אני גרה בעיר מאוד מטווחת. חלק מהשנים גם לא היה לי ממד ונאצלנח לרדת כמה פעמים בלילה עם 2 תינוקות למקלט.

להגיד לך שישנתי טוב כל השנים..? לא. אבל עם הזמן גם למדתי מה יעזור לי להתמודד. זה אומר גם לקצר ימים או להיעדר מהעבודה, לישון עם הילדים בחדר על מזרן כדי שירגישו מוגנים, וגם - להתמודד עם העייפות לפעמים. ברור.

אבל יש הבדל בין לוותר כי 'כל הזמן יש משהו' ולהשלים עם זה שאני מתנהלת בצורה שלא מתאימה לי, לבין לנסות לעזור לעצמי להגיע למצב פחות או יותר אידאלי. אני משתדלת לא לוותר על זה לעצמי, וזה מה שאמרתי.

כל אחת שתתנהל איך שמתאים לה כמובן

כאמא ל4 ילדים, בהחלט לא תמיד יש משהו, מלחמה זה קיצוני מאד (בעוטף לא כזה קיצוני אבל זו גם בחירה אם לגור שם) 

2 ילדים, מאוד לא צפופים.

אני מאוד מאמינה בבחירה ונכון שבתוך כל סיטואציה בסוף יש לנו אפשרות לבחור.

לא רואה מה להמשיך לדון

אני רק חושבת שאתן מרחיבות את העניין של "יש לך בחירה" והולכות איתו עד הסוף בצורה קצת קיצונית.

יש בחירה, נכון. ויש גם מחיר, לכל דבר.

האם לפעמים יש נשים שלא דואגות לעצמן מספיק? יש

אבל לפעמים המציאות גם יותר מאתגרת מאשר "פשוט תבחרי לישון". זה הכל.

זה לא מפריע לי ברמה האישית, אני מאוד דואגת לעצמי.

רק חושבת שלכל ערך, יש גם גבול, ויש מקרים שבהם לא בטוח שהוא מתקיים. ואני לא רואה אתכן עושות את ההפרדה הזו.

ממש צרם לי

ואני מאוד מאמינה בבחירה שלנו, אבל יש גם דברים שלא תלויים בנו

איפה שאת שמה אותו.

רוב האנשים מאמינים בהרבה פחות בחירה ממה שיש להם.

יש נתונים שלא בוחרים אותם, הם מעטים אבל יכולים להיות משמעותיים.

מה שגורם לי למתוח את גבול הבחירה, הם דווקא הנתונים שלא בחרתי (יש לי ילד מוגבל וחולה ויש לי עוד כמה, נתונים מקשים יוצאי דופן) הם לימדו אותי שלמרות הכל אפשר לבחור איך יראו החיים שלי.

את לא חייבת להסכים, אולי יום אחד תגלי שיש לך יותר בחירה ממה שאת חושבת כרגע ואולי לא.

אני לא מדברת באופן אישי.

את כל חיי אני מנהלת לפי בחירה, וגם את חוסר שעות השינה שלי אני מקבלת באהבה כי אני מבינה שזו הסיטואציה כרגע.

אני רק חושבת, שיש כאן הצגה חד מימדית של הדברים, ולא תמיד זה כל כך פשוט וברור.

לפעמים אנחנו צריכים לבחור בין שני דברים חשובים, ולכל בחירה יש את המחיר שלה. וכל אחת תבחר על מה היא מוכנה לוותר.

אבל זה לא שאם רק אסדר את כל התנאים בחיים שלי כדי שאוכל לישון, הכל יהיה בסדר.

מה שאני בעצם מנסה להגיד, זה שזה נכון שצריך להיות מודעות לבחירות שלנו.

ויש הרבה דברים שאנחנו מרגישות שאין לנו השפעה עליהן, אבל בעצם יש לנו הרבה אפשרות בחירה, ואם נצא מהקיבעון אז נוכל להקל על עצמנו מאוד. זה נכון.

אבל בחירה היא לא קסם, והיא לא פתרון לכל הבעיות.

לפעמים לבחירה יש מחיר

לפעמים בסיטואציה בה אנחנו נמצאות קשה לנו לראות את אפשרויות הבחירה

ויש משהו קצת לא חומל בלנופף בדגל הבחירה בכל מחיר, ולהציג את זה כפתרון לכל בעיה.

כי עם כמה שבחירה יכולה להביא הקלה ותחושת שליטה, זה מאוד לא פשוט להגיע למצב שבו בכל סיטואציה אני מצליחה לראות ולבחור בצורה המושלמת. זו יכולת שצריך לעבוד עליה.

ובסוף הדרך שבה אנחנו מתנהלות ובוחרות, קשורה לאדם שאנחנו. אז נכון, אפשר לעשות עבודה עם עצמנו. אבל שוב זה חוזר לזה שזה לא קורה ביום אחד, זה לא כל כך פשוט.

וכל ההתייחסות הזו, זה גם רק ביחס למה שקשור אלינו, עוד בלי שבכלל הכנסתי השפעה של גורמים שמשפיעים גם כן על ההתנהלות, והם לא אנחנו. ובהם בכלל אין לנו בחירה. 

שבחירה אינה פתרון לכל בעיה, אכן יש מחיר ויכולות לצוץ בעיות אחרות.

לדעת לבחור זה אכן תהליך.

התייחסתי כבר לגורמים שאינם בשליטתנו.

בשבילי הקצאת מספיק שעות שינה זו בחירה בסיסית ופשוטה, ככה אני רואה את זה, מבינה שיש נשים שרואות אחרת.

או שזהבגלל שהתשובה היא יחסית מתומצתת. כי מבחינתי זה חלק מעבודה ארוכה שלי מול עצמי מי

זכותך וזכותן של כולן לחלוק ולהרגיש שזה צורם, קודם כל.

אבל בגדול - אם כשאני דואגת לעצמי במקסימום, כל אחת במה שיכול לטרגר אותה -  אני טובה יותר, פחות עצבנית, יותר סבלנית, יותר שמחה, מרגישה יותר טוב - הגישה שלי היא לדחוף לשם ככל הניתן בבחירות שלי. כאידאל. זה שזה דורש עבודה זה נכון, אבל האם זה אומר שזה רעיון גרוע? בעיניי לא

וזהבא לידי ביטוי בכל מיני דרכים וכולל גם ויתורים כי יש הרבה התנגשויות

זה לא תמיד יוצא לפועל, ולכן יש גבול לערך. כי אין מה לעשות - זה החיים. הכל מוגבל באיזשהו אופן

אבל כשאני בחנתי את זה על עצמי, גיליתי שיש לי מרחב תמרון גדול בבחירות שלי. יותר ממה שחשבתי. כי קודם כל רוב הזמן דבר אחד בא על חשבון משהו אחר, וגם כי שיחררתי הרבה מה'חייבת' שהתנהלתי על פיו, לטובת גבולות אחרים שמתאימים לי

ומי שזה לא מתאים לה - שלא תיקח.

זה לא עניין של חוסר חמלה. אני לא באה ואומרת למי שחלילה צריכה להיות עם ילד מאושפז - לא ישנת, בחירה שלך. זה לא חומל. ואין לי שום עניין להציב לשום אישה מראה מאשימה, הבעתי דעה ושיתפתי את שלי. מי שמרגישה אשמה לדעתי זו פרשנות שלה.

שאחלוק שלדאוג לעצמי זה דבר חשוב.

אבל זה לא מה שאמרתי.

העניין כאן בעיניי זה איך מציגים בחירה, והתחושה שלי הייתה שיש כאן משוואה כלשהי "העניין הוא בחירה, בכל שלב את יכולה לבחור, ואם את לא מתאמצת, אז כנראה את לא חשובה לעצמך מספיק ולא חשוב לך לעשות שינוי".

אני מניחה שלא התכוונת לזה, אבל ככה זה ממש מובן מהדברים.

וזה לא נאמר כי אני מרגישה על בחירות שלי, אלא דווקא להיפך.

בגלל שאני מבינה למה אתן מתכוונות, ובגלל שאני מבינה מה החשיבות של בחירה, ובגלל שאני יודעת כמה עבודה נדרשת כדי להבין בכלל שיש חנו אפשרות לבחור, היה לי חשוב לכתוב שזה לא כל כך פשוט.

כי אני בטוחה שאת הגעת לזה מתוך הרבה עבודה, ואת במקום שלם עם עצמך. אבל מהדברים שנכתבו כאן, זה לא היה מובן. וזה היה נראה שאם מישהי מוכנה לבחור להשקיע הכל בשביל לישון, היא תצליח לרדת במשקל. ואם לא, אז חבל על הזמן וכדאי לוותר מראש.

מישהי כתבה שקשה לה לישון טוב, וקשה לה עם לחץ. אלו שני דברים חשובים מאוד, אבל לפעמים זו עבודת חיים.

והרוח הכללית של התגובה הייתה - זו בחירה לחיות ככה, ואם אין אפשרות לשנות את הבחירה הזו, זה לא יעבוד.

ובעיניי בחירה פירושה לתת כנפיים ודווקא אפשרות להתמודד, ובאופן שבו זה נאמר כאן, זה הביא קול קצת הפוך

או בחירה בכלל, לא היה בהקשר לירידה במשקל. בכלל. ברור ששינה לא שווה לירידה במשקל. זה תת דיון שנפתח בלי קשר בעקבות הדברים שאמרה הפותחת.

אבל לגבי מה שאמרת במשפט הראשון - אז כן. מי שלא מאמצת את  עצמה לבחור למרות שלא קל לה, כנראה נכנעת ברוב הפעמים. ולא במקרים של אין ברירה הדברים אמורים.

יש מי שנכנעת ושלמה עם זה

יש מי שנכנעת ולא טוב לה אבל לא יודעת מאיפה להתחיל ואולי יש לה חסמים כאלה ואחרים לפתור

יש מי שלא מספיק פתחה את הראש לבחירה

ויש מי שהמחיר של הבחירה גבוה לה

אני מאוד מאמינה בזה

וזה שזה עניין של תהליך זה ברור.  לא סותר את העובדה שבשורה התחתונה מבחינתי - זה העניין. (ושוב כאמור אחריג מקרים שהם חריגים בהם באמת אין מה לעשות וככה זה)

אבל שימי לב מה את אומרת - שבגלל שזה קשה, וזה עבודת חיים, זה לא נשמע טוב. כי אולי לא כתבתי את זה.

לא יודעת, לא רואה את ההודעות שלי פה כמדריך מפורט לחיים לפי השקפת עולמי. כתבתי בתמציתיות את המסר שרציתי להעביר. וולא חייב להסכים איתו, ברור

אני בגישה שלי לחיים בעד לשנות את מה שלא טוב לי, למה זה לא נשמע טוב - לא יודעת למה באמת. אולי כי זה קשה באמת וזה פוגש אנשים בבטן הרכה. או שזה גרם פה לנשים להרגיש חוסר לגיטימציה עם קושי, כי 'הרי הכל בחירה'. וואלה, לא זו הייתה כוונת המחברת. אני לא עומדת על מגדל השן, חסרת קשיים כי אני בוחרת, ומטיפה לאף אחת. שיתפתי את ההשקפה שלי בעניין ותו לא, ואם הדיון נפתח - אביע את דעתי. דווקא כי אני הייתי מאוד מקובעת.

ומי ששלמה עם הבחירות שלה ועדין רוצה להתלונן - בכיף. גמני עושה את זה.

לחזור שוב לתחילת השרשור, כל עניין הבחירה היה בדיוק, בדיוק סביב העניין של שינה וירידה במשקל.

והוא כוון ספציפית לזה.

את משתמשת בטרמינולוגיה שמזכירה אשמה. וזה מה שמפריע לי.

לא כי אני מרגישה אשמה, אלא כי גם אם בסופו של דבר אני ואת מסכימות על זה שיש אפשרות לבחור, מה שמשמעותי בעיניי זה איך מגיעים לזה.

"מי שלא מתאמצת - נכנעת"

"אם את לא מוכנה לעשות שינוי - אז לא תראי תוצאות"

אני בעד לעבוד קשה

אני בעד לבחור

אני בעד להיות מודעת להשלכות של הבחירות

אני בעד לבחון את עצמי כל יום ולראות איפה אני יכולה להשתפר

חשוב מאוד שזה יגיע מתוך מקום של כוח, של אהבה עצמית וחמלה ולא מתוך מקום של נזיפה "אם את לא משתפרת, כנראה את לא מספיק חשובה לעצמך".

ולבחור בדברים שיעשו לי טוב על פני לוותר על עצמי במה שטוב לי,  זה לגמרי ממקום של אהבה עצמית וכוח.

זה כח וחמלה על עצמי לבקש עזרה ולהיעזר

זה כח להודות שקשה לי

זה כח וחמלה להודות שאין לי כלים

זה כח ועצמה לדעת מה החולשות שלי ולהכיר את עצמי גם במה שאני טובה

זה כח ועוצמה, ושיא האהבה העצמית, לפעמים לנתק את הרגש מהשכל ולחשוב בצורה קרה על הדרך שעליי לעבור, ובהמשך להתמודד עם הרגש והחסמים ולפתור אותם.

זו דעתי

מי שקשה לה לקרוא אותי -  לא חייבת. אבל סגנון הכתיבה והחשיבה שלי הוא כזה: לקיחת אחריות על הטוב שלי היא בידיים שלי. אף אחד חוץ ממני לא יתחיל להניע את הגלגל. ורק ממקום שאוהב את עצמי וחומל על עצמי. ולא מתוך מקום ביקורתי.

זו אם כבר העבודה הקשה, ללמוד לעשות את ההפרדה בין עשייה מתוך ביקורת והרס עצמי, לעשייה מתוך מקום שבונה ודואג לעצמי באמת.

ונכון הוא כוון ספציפית למה שכתבה הפותחת אבל התפתח בלעדיה. אם הפותחת הייתה ממשיכה לכתוב בעניין, סמכי עליי שהיא לא הייתה יוצאת אשמה אם זה היה תלוי בי.

לאף אישה. שמביעה קושי ופורקת לא כתבתי שהיא אשמה בקושי שלה. וקצת מעצבן אפילו לכתוב את השורה הזו. התגובה שלך יושה לי דמוניזציה על לא עוול בכפי

אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד ולמי אני מכוונת את דבריי. לא דומה אצלי כתיבה לגופו של עניין  על נושא בכללי, לכתיבה לגופו של אדם.

אני חושבת שכדאי שנעצור כאן, ממש לא הייתה כוונתי לעשות דמוניזציה. אני מצטערת שזה מה שהובן.

לי השתמע שלבחור זה פשוט, וכל שצריך זה רק לבחור נכון.

היה לי חשוב להגיד שזה דווקא קשה לפעמים, ולכן לצד ההבנה שהרבה פעמים יש לנו יכולת בחירה, חשוב גם לחבק את עצמנו ולהבין שגם בתוך זה יש קושי ואתגר. וזה ממש בסדר. זה לא אומר שאנחנו עושות משהו לא נכון. זה הכל

אני חושבת שכדאי שתקראי שוב את דבריי

יותר מפעם אחת כתבתי שזו הגישה *שלי* ואף אחת לא חייבת להסכים איתי. זה שאת משליכה מזה לכיוונים אחרים, זו לדעתי הייתה פרשנות שלך. גם לא כתבתי שזה קל. כתבתי את המנגנון והלוגיקה, את הסקת ככה מכתיבתי.

וכן, אני גם חושבת שכדאי ואפסיק להגיב

זה גם לא משרת את הפותחת

אני רוצה לבקש סליחה.

כי הדרך שבה רשמתי את התגובה שלי לקחה את זה לדיון אישי ספציפית על מה שאת ו@00 רשמתן, במקום לדיון ענייני על הדרך.

אני בדרך כלל משתדלת מאוד בפורום להגיב בצורה שלא תפגע, במיוחד כי אני לא מכירה ולא יודעת מי עומדת מאחורי המקלדת.

והפעם זה היה מנוסח באופן לא נעים כלפיכן ועבד לדיון ספציפי שלא נעים לקיים כאן.

אז באמת באמת, סליחה. זה לא בסדר שכתבתי כך

דווקא הרגשתי שכתבת יפה ושמה שאמרת היה ממש חשוב בדיון הזה.

נראה לי שנתת מילים לי ולעוד נשים פה.

אני חושבת שהרבה נשים הזדהו עם הקול החשוב הזה

חושבת שכתבת בצורה מכבדת ועניינית

אם יש פה לא מעט נשים שהזדהו , סימן שזה היה מתבקש

וחשוב לי להגיד שממש הבנתי למה התכוונת ולא הרגשתי שהאשמת אותי או משהו כזה.

המשפט הזה שלך הוא בול מה שאני מרגישה -

"זו אם כבר העבודה הקשה, ללמוד לעשות את ההפרדה בין עשייה מתוך ביקורת והרס עצמי, לעשייה מתוך מקום שבונה ודואג לעצמי באמת"

וכמה שזה קשה...❤

בנפש שלי באותה מידה.

כשלא נקי ומסודר אז הראש בבאלגן ואני ההיפך ממאושרת.

וכמובן - כל אחת ושתעשה מה שטוב לה

*לי* לא טוב לחיות בחוסר שינה, וחוסר זמן לעצמי. 

מבחינתי אם נשארה לי שעה ביום עד שאני יודעת שאני צריכה לישון , וזה או לנקות או לתת לעצמי את הזמן לעצמי - אז ברור לי שהרצפה תישאר מלוכלכת. גם אם זה מפריע לי שהיא לא נקייה

כי ללכת לישון מאוחר זה לא מתאים

ולא לאפשר לעצמי לשמוע את השקט בערב כנ"ל

כל אחת ומה שטוב לה 

הבחירה קיימת, אפשר למצוא את הדרך אליה, צריך שזה יהיה מספיק חשוב וגם להאמין בדרך חיים הזו, שהחיים בבחירה ולא לתת למאורעות החיים ולמה שכולם עושים, לבחור בשבילך.

**נראה לי השתלטנו לה על השרשור מסכנה מה רצתה לאכול פחות שוקולד 

והייתי רוצה מאוד לא להיות כזאת חסרת שליטה..

אני יודעת שהימנעות מוחלטת עוזר לי מנסיון עבר עבר..ואז בכלל אין חשק אחרי משהו כמו חודש או פחות (ובזמן הזה לפצות בדברים אחרים). אבל אני מחפשת דרך ביניים ואולי בשביל זה צריך איזו סדנא או משהו כזה?.

כמות סבירה?

להתחיל מזה.

אחר כך לחשוב מה הלאה. אולי בליווי תזונאית.

ממליצה גם על פעילות גופנית כלשהי, עדיף משהו שאת אוהבת

כל התמכרות היא מחסור באנרגיה.

ילדת לפני 3 חודשים, הגיוני שחסר לך אנרגיה, שאין לך כוחות ואת מחפשת אנרגיה זמינה בצורת מתוקים.

להלחם בזה על ידי הורדת מתוקים דרסטית לא יעזור.

מלחמה במשהו תמיד מגבירה עוד יותר את המחשבות על זה.

בתחבולות עשי לך מלחמה.

בצעדים קטנים, בהדרגה עם המון אהבה וחמלה עצמית תמצאי דברים שממלאים אותך, שמשמחים אותך. נכון שוקולד זה הכי זמין ומהיר (יש כאלה שאצלם זה סיגריה או שתיה חריפה, שוקולד זה עוד הרע במיעוטו). אולי הליכה? חוג כלשהו? יציאה עם חברה? אולי קניית בגדים מחמיאים או ייעוץ עם סטייליסטית (או חיפש טיפים ברשת) למידה שאת נמצאת בה עכשיו? כל דבר שיסיח את דעתך! כל הדרכים ה"בריאים" למלא את מאגרי אנרגיה.

את מטפלת בניו בורן זזהגיוני שאת צריכה המון כוחות ושתרגישי חסרת כח ותחפשי פיצויים.

את כל המתוקים מתוך הבנה שהגוף שלי הוא לא פח אשפה

הבנה שלקח לי לעשות ניקוי רציני לגוף בטווח של כמה שנים כדי שהגוף יחזור לאיזון ולהבריא מחולי כרוני, אז למה לחזור לזה?

ותמיד אני אומרת לעצמי האם שווה לי לא להרגיש טוב בשביל החתיכת סוכר הזו?? פשוט לא!

האם באמת הורדתי את המתוקים מהתפריט?? לא!

מצאתי תחליפים ומתכונים טעימים ובריאים ללא סוכר קנים בכלל! וגם מצאתי שאפשר לצאת למסעדות וכד' ולאכול טעים יש חיים גם בבריא לא צריך לראות את זה כעונש, או תהליך בלתי אפשרי

את הכסף על ההוצאות המיותרות האלו אני מתעדפת לדברים שאני אוהבת לעשות, לזמן זוגי חוויתי וכד'

בכל אופן מה המטרה שלך מאוכל? רק לא לאכול מתוק או להרזות כי זה שני דברים שונים.

מההרגשה שהאושר והחיים שלי והסבלנות שלי תלויים בזה.

מזה שאני מרגישה חייבתתתת לאכול את זה.

לא אשקר, כמו שכתבתי זה טעים לי ואני נהנית מזה. אחר כך בא הגועל והכעס על עצמי.

לפני כל יישום מעשי כזה או אחר

שוקולד בבית תמיד.. בעצם, נכון?

אז מציעה לך רעיון לא לקנות לבית בכלל.. אבל כן לתת לעצמך רגעים קטנים שאת יכולה להנות משוקולד בחוץ.

כלומר, בבית אין בכלל אופציה, ואם בא לך להתפנק אין בעיה תרדי למכולת ותקני חטיף שוקולד קטן ותשקיעי משהו שאת אוהבת תקני את הביוקר! פסק-זמן/טעמי/קליק/טוויקס מה עוד את רוצה??? חח

וזהו רק חטיף אחד שאת אוכלת ברגע הקניה, לא להתפתות אפילו למבצעים של 3 ב-10.. כלום! את תאכלי שוקולד רק בחוץ ורק אחד.

תנסי ותראי את ההבדל.

אז הלא תמיד יהפוך לתמיד אין בבית.

ותרדי לקנות במכולת פינוק קטן או ארוחת שוקולד וזהו לא להביא לבית!

ותעשי את זה אפילו פעם ביום כל יום, העיקר שתבודדי את זה מהבית, ותתייחסי אל זה כארוחה ממש (לפני ואחרי האכילה לרווח בזמנים כדי שהגוף יעכל ויוכל להתמודד עם הרכיבים של שץהשוקולד באופן מיטבי ויעיל)

באופן כללי כדאי תמיד להסתכל ברכיבים כשאת קונה ממתקים וחטיפים ואז תביני שמה שנכנס(הרעלים) לא יוצא.. לפחות לא כ'כ מהר (בטווח של שנים כמובן) וזה נתקע בגוף הרבה הרבה שנים והנזק השמנה עכשווית ובעיות רפואיות בעתיד. חבל לצבור את זה בגוף...

שורה תחתונה השמנה היא לא רק שומן היא פשוט בוכטה של רעלים שלא מצליחים לצאת מהגוף

זה להוריד הכול לגמרי, בלי פעם ביום/בשבוע משהו מתוק

ממש להוריד הכול (אני כן מוצאת תחליפים בריאים אבל בלי שום סוכר בכלל כולל קמח לבן)

ברגע שאני מאפשרת לעצמי משהו קטן הנפילה תגיע מהר

אוכל בריא לא יקר יותר בהכרח.

ומה זה בריא? קטניות פירות ירקות זה יותר יקר?

יש דברים שהם יותר יקרים אבל ברגע שאת לא קונה את הג'אנק ומשקיעה במצרכים בריאים זה אותה הוצאה..

אני מאמינה שאנשים רוצים אבל לא מתאמצים לעשות את השינוי כי הם מונעים מפחד מה יהיה אם לא יעמדו וייכשלו עוד רק בניסיון הראשון..

אז זהו שמותר להיכשל אבל בקטנה לא ליפול לגמרי כי אז את מבינה שזה לכתחילה התהליך לא רצוי אצל האדם והוא לא מבין מה ההשלכות של הסטטוס העכשוי

צריכים לראות אנשים חולים ואת הנזקים ואז לפחד ולא לרצות להיות שם.. לא חכם כשמגיעים לשם להתפלל לישועה בידיעה ברורה שאתה בעצמך אחרי לנזק

עדיף לקחת אחריות על החיים היום ולא לבכות על המחר

בסופו של דבר לא אמרתי לך להימנע לגמרי אבל כן להפחית, וגם לאכול בתכנון שיותר נכון לגוף על מנת שזה לא יצטבר להשמנה

אם את מחפשת תשובה של תרגישי טוב עם עצמך עם המצב ולראות את המציאות הזו כאידיאלית אז יש פה לא מעט תגובות כאלו..

אבל אם את רוצה ליצור פתרון אז זה הכיוון לפחות בעיני

תגדירי מה המטרה של השירשור..

כדי לאזן חזרה את הגוף שלי

רק זה הרגיע אצלי את הדחף למתוק

הייתי פותחת את הבוקר בכוס או שתיים מים עם לימון

אחכ יוגורט עם גרנולה ביתית (בגרנולה הייתי שמה סילאן) ותפוח/ רימון

אחכ צהריים חלבון פחמימה וסלט

בערב חביתה עם לחם סלט/ דייסת קוואקר/ מרק

הייתי מכינה לי כדורי תמרים ושמה במקפיא לאכול עם תה אחהצ או כשהייתי ממש צריכה עידוד

לחם הייתי מכינה מכוסמין עם סילאן

השתדלתי ממש להימנע מסוכר לבן על כל גווניו

אבל כן המתקתי בסילאן או דבש או אכלתי פירות ותמרים

בהתחלה מאוד קשה

היו לי כאבי ראש בימים הראשונים

אבל אחכ גם כשנגמרו שלושת השבועות של הגמילה כבר לא הפריע לי

מין חירות פנימית כזאת שקשה להסביר

ראיתי עוגה בעבודה ולא הרגשתי את המתח הזה

של אני חייבת לדאוג לעצמי לפרוסה שווה

ואם נעים לי או לא נעים לקחת עוד פרוסה

פשוט לא דיבר אליי, לא שייך אליי, לא רלוונטי

הרגשתי חופששששש

הרגשתי שמחה במובן אחר

הרגשתי שאני לא משועבדת ולא כבדה

וכן לפעמים כשהייתי צריכה ככה משהו לשימוח אז היה לי גם את הכדורי תמרים האלו שהיו ממש חמודים ומשמחים

ולאט לאט חזרתי גם קצת לקפה וזה היה ממש משמח אחרי גמילה ארוכה מאוד

וואי אני צריכה לחזור לזה מתישהו עשית לי חשק....

אבל אין מצב עכשיו עם תינוק

אני אחכה שיהיה בן שנה וחצי ככה ואז אחזור לזה שוב

חושבת שממש צריך לתפוס את זה בתזמון טוב

לא עם תינוק, לא בהנקה, לא אחרי לידה

לא בחגים

אני עשיתי את זה אחרי החגים לא בהריון ולא מניקה

גם הלידה, המצוקה והביקורת על הגוף, ותחושת החוסר שליטה מול השוקולד.

אולי שווה להפרד קודם כל מרעיון ה'להוריד מתוקים מהתפריט',

ולדעת שרוב האנשים שעושים קאט מוחלט למתוקים -

אז כן, יש תחושה מאד גדולה של שליטה בהתחלה,

והפחתה של הדחף פיזית.

אבל לרוב - מתישהו נשברים, ואז יש אכילת פיצוי ונסיגה גדולה,

למקום הרבה יותר רחוק מזה שהיו בו מלכתחילה.

(שווה לשים לב האם מול המחשבה עצמה, של 'להפסיק לאכול שוקולד' -

לא חלה נסיגה בהתנהגות ועליה דחף, כי זה בדרך כלל מה שקורה)

וזה בסדר אם למישהי אחרת זה מתאים - ולך לא.

שווה להבין את הגוף שלך אישית ואת הקושי שלך אישית,

בלי להשוות לאחרות,

באופן אישי אמליץ על גישה שמאפשרת לאכול כל דבר -

(בריאות ומשקל הן לא שאלות של שחור ולבן, 

אלו שאלות מורכבות, גם מבחינת גוף ונפש,

וגם בין השאר ממינונים ותדירות)

ולראות איך מבינים מה יוצר את הקושי ומה מאפשר לו להרפא.

עשתה שינוי מהותי

ועד היום, שנה וחצי אחרי לא חזרתי למה שהייתי

משהו פשוט השתנה באיזון של הגוף

אני אוכלת היום מתוקים כן? אבל לא ברמות של פעם בשום צורה

זה היה ככ מוחלט שלא היו התלבטויות

זה פשוט היה מחוץ לתחום

אז בעיקר קניתי הרבה פירות וירקות

השקעתי בסלטים שווים ממש

הכנתי לי מרקים וגרנולה ודברים טובים

הרגשתי שאני מפנקת את הגוף שלי

הרגשתי אתגר

וכשהייתי צריכה אנרגיה עשיתי סלט פירות או מקסימום תה עם דבש וחלב שזה מפנק

התחלתי גמילה מסוג של הכרח בגלל משהו אחר

אבל אחרי שהתחלתי גיליתי שהרוב היה הפחדים שלי בראש והמחשבה שאני מכורה ולא מסוגלת התפוגגה 

רק כשהפסקתי לגמרי, הצלחתי להיגמל.

אם אני אומרת לעצמי "רק אחד", זה אף פעם לא נגמר.

אז קודם אני מפסיקה באופן מוחלט, מתגברת ומחזיקה בשיניים במשך שבוע - שבוע וחצי לא לאכול שום ממתק. אחרי זה אני כבר מרגישה פחות מכורה, ומצליחה לנהל את זה יותר.

וכדי להצליח ולא להרגיש מסכנה, אני משקיעה לעצמי באוכל בריא. כי אני אוהבת לאכול ונהנית לאכול, אז מפנקת את עצמי באוכל שכיף לי לאכול

הפותחת אין לי איך לתייג אותך,

אבל תראי מה מרגיש לך נכון.

גמילה מסוכר ואני חולת מתוקים.

מה שעזר לי מאוד בניסיון הזה בשונה מנסיונות קודמים -

בדיאטה יש הרגשה של חוסר, רעב, להוריד ממה שקיים.

הפעם התחלתי הפוך.

התחלתי למלא את הבית בפירות וירקות שאני אוהבת.

לאכול 2 ארוחות ביום (במקרה הטוב הייתי אוכלת אחת).

התחלתי לאכול יותר אבל בריא.

לא באתי בגישה שמעכשיו אין מתוקים.

(הלחץ הזה גרם לי לאכול יותר בסוף)

יותר בגישה - קודם אנסה פירות ואם עדיין יתחשק לי מתוק, אקח.

בפועל לא מתחשק לי (אני משתדלת שלא יהיה בבית)

אני שבעה, מלאה וטעים לי.

ואני יודעת שקשה לפעמים למצוא כוח הוא זמן להשקיע לעצמך בסלט או פירות חתוכים, בטח אחרי לידה.

לא חייב לחתוך אפילו, מנשנשת פירות וירקות ככה מהסלסלה.

בהצלחה❤️

ומצטרפת למה שכתבו על חמלה ואהבה עצמית.

את יולדת טרייה ממש

זה שוחק ומעייף

הכי הגיוני בעולם שתרצי נחמה מתוקה לרגע❤️

"בא לי משהו מתוק"

מכירה את זה?

ההתחלה הכי קשוחה❤️

אחרי זמן, אפילו כמה ימים, הגוף מתרגל.

זה גם סוג של הרגל שיש קינוח אחרי ארוחה מלאה

כי אחרי ארוחה יש כבדות כזו והשוקולד מעלה שוב את רמות הסרוטונין

רק גמילה עזר לי לנתק את ההקשר הזה

וגם בלי גמילה אפשר לשתות כוס מים בסיום הארוחה וזה מפחית את הצורך

קחי את מה שכתבתי וזרקי לפח

זה לא מתאים לדעתי כרגע

בעיניי זה אפילו עלול להחמיר את הבעיה לנסות כרגע גמילה מסוכר

וגם כתבתי שאני עשיתי את זה כשהיתה לי פניות רגשית וטכנית ולא בהריון ולא בהנקה ולא אחרי לידה

בשלב שלך תשמחי את עצמך בכל דרך ❤️

ותשתי הרבה מים זה הרבה פעמים מפחית את הצורך במתוק בחצי

אני חושבת שבאמת במקום קודם להוריד ולחתוך, צריך למלא במשהו טוב

ללכת לעשה טוב לפני הסור מרע

ולהשקיע לאט לאט בדברים שכן עושים טוב

לפחות ארוחה אחת טובה ביום

לשתות הרבה מים

לקחת ויטמינים

ולפותחת, מזדהה ממש עם התחושות ושלחת המון כח וחיבוק!

העיקר זה להמשיך לעבוד בכיוון של איך אני ארגיש טוב יותר, איך אני אשקיע באישה היקרה והמדהימה הזאת שהיא גם אמא ורעיה, וגם ילד קטנה לפעמים...

לא איך אני גומר, עוצרת, נמנעת.

המון כוחות🩷

עלה 30 שקל. הוא לא מהענקיים אבל ממש נח לשתות ממנו.

אני שותה פי מליון מאז שיש לי אותו.

ומחזיק לי כבר חצי שנה. עבר כמה נפילות וכזה ושרד.

לייף בקבוק טריטן פיה כפולה ורוד 600 מ"ל

יש לו גם קש לשתות וגם פתח רגיל לשתות שמרימים, והקש רחב כזה, זה לא שיוצא טיפה ממנו.

התחברתי אליו ממש חח

אני בשוק אחד שותה אותו😁

ולפעמים נמצאת במקומות שאין לי איפה למלא

הוא התעקם וקניתי אחרים והם נהרסו וחזרתי אליו..

לא מוצאת קישור באתר כנראה כי כבר לא במלאי.

אנחנו גם מאוד אוהבים את הבקבוקים של uzspace (מה ש @ואני שר שלחה קישור)

לא הכי אטומים בעולם אבל מאוד נוחים לשתיה וחזקים

המלצה של יונה המלצות במקור אני חושבת.

ממש אוהבים אותו ויש כמה גדלים אז אפשר לבחור.

יכולה לנסות לחפש את הקישור אם רלוונטי...

זה מה שיש לי

באיכות גבוהה בקבוק מים 500 מ "ל 1000 מ" ל bpa חינם הוכחה ניידת לילדים מבוגרים ספורט חדר כושר לסביבה

וזה עוד המלצה שלה:

בקבוק מים נייד בנפח 1 ליטר, בקבוק מים ספורט יפה, בקבוק שתייה נגד נזילות לחדר כושר לנסיעות חיצוניות, כושר ורכיבה על אופניים

כן אגיד שבנפילות הפקק עלול להישבר... אז כדאי להיזהר. אבל בגדול אנחנו מרוצים ממש ואחרי תקופה חידשנו לאותו דבר.

נכנס למדיח ואת הפיה מנקה עם מנקה בקבוקים קטן.

גודל מעולה ממש

עלה בסביבות 120 שח. אבל משמש אותי כבר המון המון זמן

שאמא שלהם לא נמצאת...

לדעתי הגיוני המעשה שלה אבל אולי לא הצלילה לעשות אותו בנעימות...

לבת שלך את יכולה להסביר את הנל..

וקורה לכולנו שלא הבנו את הסיטואציה כמו שצריך ועשינו טעות... לומדים מה שאפשר וממשיכים הלאה...

אצלינו השומר מכניס הורים רק כשיש אישור מיוחד.

לא יודעת למה זה קשור להכנסת אורחים, לדעתי לא היה כדאי להגיע מלכתחילה אם אמרו שלא

אבל מצד ביה''ס לא מבינה למה לא יכלו לעשות בערב אחר, ולהזמין את ההורים כמתוכנן. ההורים לא כעסו?

נראה לי הם סתם התעצלו...

אולי חשב שאני מצוות ההפקה...

הכנסת אורחים- זה לא רק להזמין לשבת.. אני רואה את זה כדמות שנכנסת לבית הספר, גם אם בטעות, יש 2 אפשרויות:
לגרש- מה שקרה
או להסביר את הסיטואציה בנעימות, ולהזמין בשמחה ובהסבר, למרות שלא מתאים.

וכן... עצלות, ולדעתי אימהות שמחו שכך כי גם הן התעצלו להגיע.
בית ספר מרוחק מהעיר...כרוך בנסיעה, וזה גם זמן ןערב..
לבנות יש הסעה

תצטרך לתרץ אחכ לבנות או לאמהות שגם רצו להגיע ונמנעו בגלל שזה לא הוגדר לאמהות. זה באמת לא פייר.

אולי מהתחלה היה עדיף שהיתה מודיעה שמי שרוצה מוזמנת להגיע ודי.

אבל אולי גם מצידך יש מקום להראות לילדות שכשיש כללים צריך לעמוד בהם ולא להתעקש לעבור עליהם

אישית הייתי מאוד (מאוד!) כועסת אם הייתי במקומך

וואו ככה לגרש אמא???

הלם

הבת שלי סיימה ו' השנה, מסיבת הסידור שלה נעשתה תחת מגבלות קורונה, וגם זה הצליחו להשחיל בין סגר לסגר.

נראה לי יש יותר שכבות ביסודי שהשתבשה להם מסיבת הסידור, מאשר שכבות שהתנהל כמתוכנן.

מבאס ממש שהילדים מתכוננים לאירוע והוא לא יוצא לפועל בגלל מגבלות.

אצלנו הפתרון במקרים כאלט, שהבית ספר מזמין הסרטה מקצועית של הטקס, ואז נשמר זמין לכל אחד בכל מקום.

אפשר גם לעשות שידור לייב. אפשר להציע הצעת ייעול לפעמים הבאות.

כרגע אפשר להציע לעשות טקס חוזר, הפעם רק לאמהות.. אולי ביום שישי. חלק מהאמהות לא יוכלו להגיע, תמיד יש כאלו. יום שישי הרבה אמהות יכולות. מי שלא יכולה שתזמין סבתא/ דודה/ אחות גדולה במקומה.

לגבי השאלה שלך, את מכירה בטעות שנעשתה, ממש בתום לב, אבל טעות בשיקול הדעת.

מנהלת ביסודי חייבת להיות קשוחה עם הכללים.

תראי איך המרחב הציבורי נראה כשכולם מפחדים משיימינג.

בית ספר זה לא מתנס שאפשר להגמיש כללים

ואם תלמידות היו יוצאות מפוקוס כי "גם אמא שלי בבית ואני רוצה להתקשר שתבוא"

מי שהייתה נאלצת להתמודד עם הבלאגן זו המנהלת.

גישה של הכנסת אורחים לא רלוונטית לדעתי בסיטואציה הזו

זה כמו שתלמידה שקיבלה השעיה תוכל להיכנס לכתה כי היא "כבר הגיעה"

תלמידות כל הזמן מנסות לבדוק גבולות ולכן מנהלת צריכה ללכת ראש בקיר הרבה פעמים.

אגב שיימינג, לפני כמה שנים "התפוצצה" בתקשורת כתבה על מנהל בית ספר שהשעה תלמידה שלא עמדה בכללי מסיבת בת מצווה שנהוגים בתקנון.

המסיבה נערכה כמובן בשעות שאינן של לימודים, באולם פרטי ולא הייתה קשורה למוסד הלימודים.

גם שם הטענה של האמא הייתה שבהסתכלות פרטנית לא היה צריך להשעות את הילדה.

טענת המנהל הייתה שבהסתכלות כוללת היה צריך להשעות כי הכללים ברורים וידועים וההורים חתומים על התקנון.

אני יכולה להבין את שני הצדדים, אבל אני שמחה שבמוסדות הלימוד של ילדי אוכפים את הכללים של בית הספר לטובת הכלל ולטובת הסדר.

זה נותן המון כח למורות ושומר על רמה גבוהה ולא מיליון התערבויות של הורים שמחלישים את המערכת.

אז נכון שבמקרה שלך אולי לא היה קורה כלום אם היית נשארת בהנחה שהאמהות והתלמידות היו זורמות עם זה,

אבל זה כן משדר שדר כללי יותר, שאפשר "להגמיש" כללים, פשוט להגיע ויהיה בסדר.

נכון היה לפנות אליה מראש ולבקש הגמשה, כשזה לא קרה, אני מבינה את הפעולה למרות שהיא "לוחמנית"

גם הגעה ללא תיאום עלולה להתפרש כך (אם כי ברור שזה לא המקרה, את הגעת בתמימות כדי לשמוח עם הבת שלך)

לגבי הבת שלך שראתה שהגעת ואז שהלכת, אפשר לעשות מהלימון לימונדה,

להסביר:

אמא רצתה להשתתף ולשמוח איתך. ניסיתי. המנהלת לא הרשתה אז הקשבתי למנהלת והלכתי.

המסרים:

1. את חשובה לי, עשיתי השתדלות להשתתף.

2. לא כל מה שרוצים ומנסים, בסוף מקבלים.

3. למנהלת יש סמכות עליונה בזמן ובשטח בית הספר.

לגבי פניה למנהלת, אפשר לפנות אבל לדעתי לא כביקורת על ההחלטה, אלא יישוב ההדורים.

אפשר לכתוב את השתלשלות האירועים ואת הרגשות שלך, ולסיים בכך שאת מכבדת את ההחלטה שלה כמנהלת.

לדעתי זה רק יתן לך נקודות מולה בשנים הבאות וזה הרבה יותר חשוב לתועלת הבת שלך, מאשר לצאת צודקת לגבי האירוע הנוכחי.

וחיבוק על האכזבה!

חיבוק 💞איזה חוויה מבאסת.

גם לך וגם לילדה.

ברור לדבר איתה.

אבל בית ספר פעל בצורה ממש מבאסת שעשה את המסיבה בבוקר. אצלנו גם דחו את המסיבה מלפני פסח לאחרי פסח אבל ברור שזה צריך להיות עם ההורים!

אולי אני מפספסת..

אבל ברור שלא הוגן שרק אמא אחת תהיה..

מה זה קשור להכנסת אורחים?

מנקודת המבט של התלמידות
תמיד מדברים ועוסקים בהכנסת אורחים, דווקא כשקשה, כשלא רוצים...
זו לא הזדמנות להעביר מסר חינוכי מתוך מעשה?
לזה התכוונתי.

זה לא אירוח של ראש העיר בבית הספר, שהתארגנו לכבודו.
דווקא האמא הפשוטה, שעשתה טעות אבל טרחה והגיעה, אולי בכל זאת נזמין אותה? נארח אותה במסיבת הסיום למרות שלא הייתה צריכה להיות נוכחת...

נקודת מבט קצת שונה...

אי אפשר לחנך אותן על חשבון משהו שלא פייר כלפיהן.

בנוסף, כשעושים משהו שהוא לא בסדר (כן, זה לא נורא ואיום אבל לא תואם את הכללים), אין כ'' כ סיבה לצפות ליחס לפנים משורת הדין.

וממש ממש מבאס שלא הזמינו את האמהות! 

בעייני ברור לאפשר לך להשתתף

באמת בתום לב, היית האמא היחידה

לא איזה קנוניה מאורגנת מאחורי הגב

מה הביג גיל, אםשר להסביר את זה נורא בקלות לילדות (ולאמהות)

אצלנו במוסד זה ברור היה עובר בטוב ובנעימים גם מצד ההורים וגם מצד הצוות החינוכי

חיבוק על החוויה, כן הייתי מגששת עם הבת שלך איך היה לה החוויה, תשתדלי לא להכניס לה מילים ורגשות לפה, יותר שיח לפי תומו

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

ואני חושבת שזה לא מדויק להגיד את זה

אבל אני מעדיפה לא להמשיך את הדיון הזה וכל אחת תעשה מה שהיא מבינה ומרגישה

אני מכירה הרבה שלוקחות.
גם לקחתי בהריונות היפרמאזיס, אבל למזלי לא עזר אז הפסקתי לקחת כי גם אני חוששת מכל הכדורים האלו אז הרגשתך ממש מובנת.

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

נמנעתי מהכדורים
למזלי, באחד ההריונות כשלקחתי לא זוכרת את השם... מה שהיה לפני הבונג'סטה, לא עזר לי. אז לא הייתה לי סיבה לקחת.
לזכור שזו תקופה שעוברת
וללעוס קרח, כמו שכתבו לך פה, כל כמה זמן כדי לא להגיע לעירוי...

אבל האמת שבדר"כ ההקאות לא מפתיעות אותי

אני סוחבת את הבחילה כמה שעות ורק אז מקיאה.

בהריון הראשון שהקאתי בטירוף בלי הפסקה אז לגמרי פגע בעבודה

לא הייתי מסוגלת לצאת לעבוד אחרי שהקאתי את הנשמה על הבוקר.

ובאמת סיפרתי למנהל שלי על ההריון נורא מוקדם.

צריכות להדליק משואה

לקרוא, בניית דגמים, להזמין חברים או ללכת לחברים

לבשל ולעשות דברים בבית

ולדאוג שיהיה לזה קופסה או רשימה שהוא יכיר מראש כי כשמשעמם קשה לעבור למצב רוח פעיל

חוגי תכנות, אומנות, אפילו קורס גיטרה.

עדיף משהו עם התנסות עצמית.

זה גיל שצריך מעבר ליצירות במקסטוק.

גם חוגים שווים דרך המתנס/ תנועת נוער.

אפשר לוודא שיהיה לו זמין:

גולות

קליעה למטרה עם חיצים נדבקים

שק אגרוף אם הוא אוהב

ספרים

טרמפולינה או משהו בסגנון.

כדורגל

מתח

אופניים/סקייטבורד

אוטוטו פליימוביל וגינה פחות ימשכו אותו לדעתי הוא ברף העליון של הגיל שזה עוד מעסיק אותם.

להיפגש עם חברים אחר"צ בפארק זה משהו שהוא יאהב? (זה לא כמו ללכת או להזמין חבר)

אופניים קורקינט הוא יורד איתם לגינה, אבל הוא נשאר שם רק כשיש חברים וזה  נגיד קורה בערך פעמיים שלוש בשבוע, מאמינה שבחופש יקרה עוד פחות.

מתח ושק אגרוף יכולים בהחלט לעניין אותו

אם הוא לא אוהב אז הוא גם לא יעמוד בלהתחבר לשיעור בזמן.

אתם יכולים לבדוק אולי בגלל שזה במחשב כן יעניין אותו?

תבדקי דרך אתר המקפצה, זה בחינם.

יש גם תוכניות לחקר חלל ושל מכון דוידסון.

דברים כמו גיטרה ואומנות לא מכירה באופן אישי,

אבל בטוחה שיש לא מעט.

אבל אם לא מעניין אותו ללמוד דברים בעצמו (ללמוד הכוונה גם ללמוד לנגן למשל נכלל בלא אוהב ללמוד?)

אז פחות הכיוון.

מה עוד?

אמממ מונדיאל?

מנוי לבריכה?

החופש זה באמת בעיה. אולי להגדיר לו שהוא חייב למלא סדר חופש, רוצה או לא רוצה.

הגמישות בתוכן לא בשאלה של העשייה עצמה.

3 פעמים בשבוע להיפגש עם חברים זה אחלה.

מקווה שיחזיקו מעמד גם בחופש.

אולי נגיד עבודה כעוזר מדריך בקייטנות? אולי התנדבות עם חיות? מה שיש לכם בסביבה.

זה תעסוקות לקיץ לא ליומיום.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

רק מה שרלוונטי לך, ואולי סתם מפורטים שם דברים שמבחינתך הם חלק מובנה ממקלחת ולא צריך שיהיו מפורטים בכלל.

או שתוותרי על הרשימה ופשוט תעברי לעצמך על הגוף.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

שאני אומרת לעצמי כשאני מתחילה להיכנס ללופ של ו'מה אם איך שאני עושה לא מספיק' (אצלי זה קורה סביב ניקיון לפסח).

ברגע שעשית מאמץ סביר (פירטו לך פה בכמה הודעות מה זה נחשב), אין שום סיבה שתצוץ לך חציצה יש מאין שתפסול יותר מאשר אם היית טובלת במים לא צלולים- וזו אופציה קיימת וכשרה.

מזל טוב! 🥳 כלה בשנה ראשונה זה שלב מרגש (וכן, יש בו גם דברים מלחיצים שצריך ללמוד לנהל)🤍

זה לעבור עם בעלי קודם.. על כל מה שאני עלולה להתקע:

אני מתחילה לפני את ההתארגנויות גוזרת ציפורניים עור יבש וכו

ואז מבקשת שיסתכל על הציפורניים ויגיד לי אצבע אצבע שזה בסדר

ואז על עור יבש

ואם יש פצעים

וכל דבר שאני עלולה להיתקע עליו שעות במקווה אח"כ

. והוא עובר איתי ואומר לי דבר דבר שהוא בסדר.

ואז במקווה אני ממש מחזיקה בראש שעברתי על הכל ועשיתי הכל ואני רק עושה סקירה אחרונה של מעבר רציף על כל הגוף - אני כן מתקלחת שוב אבל זה עניין של מה נח לך.

(ואם ואם פתאום מגלה איזה עוד פעם משהו אני למרות הבושה מצלצלת לבלנית ושואלת אותה אם להתעכב על זה או לא)

אני מרגישה שזה ממש נתן לי עוגן שאני יודעת שזה בסדר ואם לא התחדש שום דבר אז כבר עברנו על זה

דברים אחרים לא עזרו לי וזה ממש כן

אולי יעזור גם לך❤️

אם את גם ככה מרגישה שלא מעריכים אז אין טעם להתאמץ, לא יעריכו את המאמץ.

אם את חושבת שיש סיכוי שתבקשי ממנו המלצה לעבודה הבאה אז אולי כן כדאי להתאמץ.

אני חושבת שמאוד חשוב הכמה ימים מנוחה לפני לידה, זה להגיע ללידה הרבה יותר ברוגע ובנחת ולא הייתי מוותרת על זה.

אם זה מקום שמאפשר אז להגיד בפה מלא, אני לוקחת ימי מחלה עד הלידה. כבד לי/ קשה לי וכו'

אם לא יסכימו ויגידו שתקחי ימי חופש אז אולי לעשות מה שחשבת וכל בוקר להודיע לו שאת חולה ולא מגיעה.

את גם יכולה להגיד לו שהתחילו לך צירים ואת לא מסוגלת לעבוד.

זה יסגור לך את הפינה שאת באמת לא עובדת עד הלידה (אני באמת סחבתי צירים שבועיים לפני לידה, זה קורה)

שאת לא חוזרת עד הלידה.

זו אי נעימות זמנית במקום אי נעימות מתמשכת...

כי גם להודיע במשך שבועיים כל יום ש"את לא מרגישה טוב" בעיניי מאוד לא נעים... וגם לא יפה כלפי המשרד.  עד כמה שהם מקום מעצבן אני חושבת שיותר ראוי לתת להם את האפשרות להערך כמו שצריך.

ובאמת, גם לך זה יחסוך אי נעימות כל יום מחדש 

יש לך מחשבנייד של העבודה בבית?

קחי מחלה ושבי לעבוד על זה מהבית ולהשלים

או שתבקשי ממנו לעבוד מהבית כי את ממש מתקשה להגיע כבר, רק כדי לסגור את התיקים האלה, ואז תצאי (בהנחה והוא ישלם לך על ימים אלה במלואם)

מעבר למה שכתבו שחשוב מנוחה, את בטח תרתי המלצות למקום העבודה הבא. סגירת קצוות אם את לא מתכוונת לחזור זה מתבקש (אם יש אפשרות כאמור)

הוא לא יתן לי לעבוד מהבית וגם ישלם לי ימי מחלה.. 

וגם, 

אני באמת הייתי רוצה לצאת לחופשה לפני הלידה, 

לסדר לנקות מה שאפשר ולהתארגן.. לתת קצת יחס לילדים לפני.. להתכונן.. 

וגם, 

לנצל את ימי המחלה שלי למקרה שלא אחזור לפה.. 

זה גם השיקול שלי, שאני רוצה לאפס את ימי המחלה למקרה שבאמת לא אחזור לפה.. 

לא הייתי רוצה לשתף אותו בפרטים לגבי הלידה... לא נעים לי לשתף גבר בדברים האלה..