יש סיפור (אם מישהו מכיר את מקורו ויודע את הפרטים המלאים של הסיפור, אשמח שיכתוב) על ויכוח שהיה בין רבנים, האם אדם שנדר שלא יראה עוד את פניו של חבירו, האם הוא יכול להשתתף בהלווייה שלו ולראות אותו אחרי שמת, או שגם כשחבירו מת זה כלול בנדר. עד שאחד פשט את הספק, ע"י ראיה מן התורה. ה' אמר לעם ישראל (שבאותו דור): "...כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם : ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", ולמרות ההבטחה הא-לוקית שעם ישראל לא יראה יותר את מצרים, כתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". מכאן מוכח שמותר לאותו אדם להשתתף בהלווייה של מי שנדר שלא יראה אותו.
נראה לי יש בעניין זה עוד רובד. כל עוד המצרים היו חיים, בעצם בלי מילים ה' אומר: המצרים חשובים, יש להם תפקיד, כיוון שהוא ממשיך לחיות אותם, אע"פ שהרג את הבכורות. בזמן רגיל, אין הוכחה כזאת, כיוון שה' לא מתערב במציאות באופן ניסי כ"כ להרוג כ"כ הרבה אנשים סתם כך. אבל במצרים ה' התערב, ועשה ניסים שלא כדרך הטבע. א"כ, אע"פ שהבכורות היו ייצוג של כל מצרים, בעצם אי ההריגה של שאר המצרים מראה שעדיין יש לשאר המצרים זכות קיום. דבר זה מפריע לישראל להשתחרר מהעבדות של מצרים, כיוון שהם אומרים: עדיין הם יכולים לחזור ולקחת אותנו לעבדים, במיוחד שלא עברו 400 שנה בעבדות מצרים. עם ישראל חושב שהכל זו תקוות שווא, והם עתידים לחזור למצרים, עם ישראל לא מרשה לעצמו לטפח תקוות, מחשש שהן יהרסו ויישברו. בפעם הראשונה שמשה הגיע למצרים עם ישראל טיפח תקווה, והיא נשברה מיד לאחר מכן, כשפרעה הכביד את העבודה. אפילו שהיו פה ניסים גדולים, עם ישראל אומר, אולי עדיין נחזור למצרים, וחלק מעונש הגלות הוא ללכת ולחזור (במיוחד שמשה אומר לפרעה שהם ילכו רק לזבוח, והציפייה הייתה שאם באמת הייתה גאולה, עם ישראל היה אמור לצאת ביד רמה, להכריז בפני פרעה שהם יוצאים ממצרים). והנה, החשש של עם ישראל התבטא בכך שצבא מצרים רודף אחרי בני ישראל והם תקועים, אין להם לאיפה לברוח. כאן עם ישראל חושב שהוא חוזר למצרים, והגאולה תגיע רק עוד 190 שנה. אמנם, נחשון בן עמינדב, שאחותו התחתנה עם אהרון, קופץ למים, מאמין בהבטחה הא-לוקית, ובזכותו הים נקבע. עם ישראל עובר בים, ורק אחרי שצבא מצרים מת והם רואים אותם מתים, רק אז עם ישראל מאמין שאכן הגאולה הגיעה, והם חוזרים לא"י, וזה לא רק גיחה קצרה למדבר.
הפירוש של הפסוק לפי הסיפור הוא כך: כמו בסרטים שהרוצח אומר לקרוב של מישהו שהוא עומד לרצוח אותו: אתה לא עומד לראות את הקרוב שלך יותר, כך ה' אומר לבני ישראל בלשון מליצית: אתם לא עומדים לראות את מצרים יותר (בחיים). מכאן רואים שלשון בני האדם (שהתורה דיברה בלשון בני-אדם) היא שגם אם הם אומרים על מישהו שלא יראו אותו בחיים, הם לא מתכוונים גם לאחר המיתה. הפסוק מקבל משמעות חדשה לפי זה, שה' מבטיח לישראל למרות החשש שהמצרים ימשיכו לחיות, וממילא זה מורה שיש להם עוד תפקיד, ועל כן יכול להיות שהתפקיד של שעבוד מצרים לא נגמר, ה' מבטיח לעם ישראל, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. במשמעות זו שפירשנו, פרעה וחילו נקראים: "מצרים" כיוון שהם עיקר מצרים ותוקפם.
אשמח להערות/הארות....
הנה, מצאתי את המקור לסיפור:
https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=40&id=1196
