אבל היו לי חברים אברכים.

ההבדל העיקרי הוא שהאישה מפרנסת עיקרית (או כמעט בלעדית)

מתאים בעיקר לזוגות שהאישה בעל משכורת יציבה או לכל הפחות  לא נמוכה. אחרת זה פשרה ולחץ סביב הכסף ולא בטוח שזה כדאי.

היו לי עוד כמה חברים שהיו חצי אברכים.

למדו בבוקר 8-12

ואז יצאו לעבוד 12:30-18:30

לא היה שכר בשמיים. אבל היה פחות לחץ סביב הכסף.

מבחינת שאר הדברים זה מאוד דומה.

יש כאלה שטוענים שזה מעדן את המידות

הכרתי אברכים לא מעודנים

וגברים שעובדים במשרה מלאה שכן מעודנים

בית של תורה- כנ"ל. לצערי לא מחייב.

לא הכרתי כמעט אנשים שמשדרים תחושת לחץ סביב הכסף. דווקא היום שאני בקהילה שרובה  הגדול אינם אברכים, אני הרבה יותר שומע את זה בשיח.

פירוט בתשובה להודעה הראשית

הרבה אברכים תופרים עבודות בין לבן כל מיני...

יש הרבה זוגות של סטודנטית ואברך וכו.

תקופה מדהימה בעיניי ומשמעותית לחיים

מבחינה טכנית - כל זוג וההתארגנות שלו. מאוד משנה כמה גבוהה המילגה, בישיבות שבישובים לפעמים יש דיור, שכג הדירה באזור ישיבת מעלה אליהו לא דומה לשכה"ד באזור ישיבת דימונה וכד'.

כמובן, משנה איזו משכורת יש לאשה, אבל זה לא הכרחי. מכיר כמה וכמה שהאשה עקרת בית מבחירה והבעל אברך ומסתדרים יפה - זה דורש מוכנות לחיות בצמצום ובשמחה בחלקם, אבל אפשרי בהחלט.

יש גם הרבה אברכים יום שלם, שמשלימים הכנסה - שיעור פרטי לילד ביום, עבודה בבין הזמנים/יום שישי וכד'.

שאלה חשובה מבחינת ההתארגנות והראש - האם מדובר על אברך לעוד שנה/שנתיים, עד שיסיים את..., אברך לעוד שנים, שבעז"ה ימצא משרה רבנית מתישהו, או אברך בסגנון 'כולל חזון-איש' שארבע דורות יכולים לשבת על אותו ספסל בכולל עד 120...

בצמצום או לא בצמצום.

תן פירוט חודשי איך מלגת אברך מספיקה לחיים של זוג.

ועוד מסתדרים יפה?

שכ"ד _____

אוכל _____

מים ______

חשמל ______

בגדים ______ (כן זה לא חודשי... אבל עדיין)

תחבורה ______ (גם תחב"צ עולה כסף)

ניקיון והגיינה______

טלפון סלולרי _____

שירותים רפואיים_____

שונות_____

תמלא לי בבקשה סכומים הגיוניים כך שהמקסימום זה מלגת אברך.

ככה שאיני יודע לעשות אותם. את החשבונות שלנו, פחות מתאים לי לחשוף. רק אציין שאשתי אינה עקרת בית, אבל היא כל השנים עבדה חלקית - מעולם לא היינו רעבים.

כן, אם הייתי עם יותר מודעות לכל מיני דברים, היינו במצב יותר טוב גם לטווח הארוך. בשנים האחרונות, גם בזכות הפורום הזה וגם בזכות עוד כמה גורמים - יש יותר מודעות.

לאברכים צעירים אני מאוד ממליץ על הקורסים של ארגון 'כלכלת הבית היהודי' (אין לי שום אחוזים שם, אל דאגה) או על פרסומי הווצאפ של חבר הפורום @נחשון מהרחברון.

זה לא אומר להיות פחות אברך, אולי להפך - עם מודעות נכונה לחסוך סכומים שיש לכולם בכל מיני שלבים - אפשר ללמוד תורה בשקט ובאחריות לאורך יותר זמן. וכן, גם לדעת מתי הזמן לצאת אם צריך.

איך אתה אומר כזה דבר

שאתה מכיר אברך שאישתו עקרת בית והם חיים יפה?

זה כמו שאספר על משפחה שאני מכיר (אמיתי לגמרי)

יש להם 8 ילדים.

גרים בדירת 7 חדרים

נוסעים בלנדרוזר חדש

המזגנים אצלהם עובדים 24/7

ושניהם מעולם לא עבדו יום אחד בחיים.

(רק יש פרט קטנטן... אולי שולי.... ההורים תומכים )

לזוג של האברך והעקרת הבית

אולי יש מקורות הכנסה מההורים/צדדי/זכו בלוטו?

זה נשמע לך תקין שמישהי תחשוב שבאמת אפשר להתקיים ממלגת אברך?

כן טוען, שעם רצון ומוכנות לשמוח במה שיש - אפשר, בשמחה ובנחת. (שהרבה פעמים חסרה דווקא לאלו שכל היום רודפים אחרי הכסף...)

אי אפשר לקחת 100 אלף ש''ח ולהתעשר מהם בשוק ההון עד רמה שלא תצטרך יותר לעבוד.

וגם זה בהנחה שבכלל הרווחת ולא הפסדת...

אי אפשר ללמוד מהן.

לזוג הממוצע מלגת אברך לא מספיקה כדי לקיים חיים נורמלים.

יותר נכון. הכל תלוי מה מוגדר נורמלי.

כי לגור במחסן ב500 לחודש

ולאכול לחם וגבינה שיעלו כ300-400 בחודש

מבחניתי זה לא נורמלי.

בישוב של הישיבה אני לומד בה יש מרכזי קניות שאפשר לקנות בהם הרבה יותר מלחם וגבינה ב400 לחודש. יש את רשת משנת יוסף שמאוד עוזרת לאברכים על ידי כך שהם מספקים מוצרים בזול ויש להם סניפים בהרבה מקומות. כמובן זה באמת תלוי בשכירות ובגודל המלגה וכו'.

אני עדיין לו אברך, אבל חבר אחד שלי אמר שזה לא כ"כ קשה כמו שחושבים, וחבר אחר אמר יותר בפירוט - הוא עובד בין סדרי הלימוד ומכניס עוד כמה בחודש בנוסף למלגה והוא אמר שבחודשים רגילים המשכורת של אשתו נכנסת כולה לחיסכון. הם חיים קצת בצמצום - בשרי רק לכבוד שבת כנראה, אבל הרבה יותר מרק לחם וגבינה. חשוב לציין באצלנו באמת המלגה די גבוהה והשכירות די נמוכה.

💰תכלס כלכלה💰 1️⃣

מלגת אברכים 2500

שכר דירה + חשבונות 2500

עבודה צדדית 2000 לחודש

סופר 1000

תחבצ 300

שונות 200

טלפון 50

קופ"ח 150

ביגוד 100

חסכון 200

כמובן מתאים לאברך במקום מגורים זול

לעומת מיקום יקר שם כולל עבודה צדדית רק מכסים את השכירות וצריך לחשוב על עבודה צדדית רווחית יותר וכו

על איזה עבודה צדדית מדובר?

כי לדעתי 2000 שח (נטו) זאת לא עבודה של שעתיים בשבוע.

אלא עבודה של לפחות 10 שעות שבועיות

זה בהנחה שהוא מקבל 50 שח (נטו) לשעה. אם פחות זה יותר שעות.

לדוגמא נקיון מדרגות בימי שישי

או נקיון מקווה

חלוקת עיתונים

ליווי הסעות חינוך מיוחד לבית ספר

וברור שיש מקומות שזה הרבה יותר מורכב.

מלגה נמוכה ושכר גבוה מאד.

יש הרבה הורים גם שעוזרים.

יש זוגות שהאשה עובדת חלקית.

קשה מאד ליצור תמונה כללית

זה יכול להיות גם מורה בצהרון בהפסקות צהריים שעתיים ביום

או לילה של חלוקת עיתונים או מילוי מכונות םחיות

או נקיון של כמה חדרי. מדרגות על בסיס שבועי

וכו וכו כמו שאומרים.

אני דוגלת בזה שהאחקיות היא על הגבר. כך התורה מנחה אותנו. מצד שני, הזכות בלימוד היא שלי!

אז אני שמחה לעזור במה שאני יכולה. בפועל- שנינו עובדים, תמיד עבדנו שנינו גם כשהייתי סטודנטית. כל אחד כפי יכולתו. ועדיין כשהיה לי קשה מאוד בעבודה- בעלי זה שאמר סטופ! תעצרי, אני חייב לפרנס, זו לא אחריותך. עד שמצאנו הכנסה אחרת שיותר התאימה לי העול היה עליו. 

1600 יכול להיות המון במקומות מסוימים, אצלנו המלגה נחשבת גדולה והיא יותר נמוכה, אבל היחס בין השכירות למלגה - השכירות היא שליש מהמלגה.

ואין לי איך למלא את הטופס הזה.

אבל אף פעם לא היה חסר לנו...

איך?

לא יודעת! סיעתא דישמיא

אם זה מההורים אז יופי לא לכולם יש לתת

אם זה תרומות אז אוקי

אבל אתם גרים בדירה? מי משלם?

אוכלים שותים? מי משלם?

לא משהו קבוע שאני יכולה לפרט סכומים

הקומבינות והקומבינציות מצטמצמות עם הזמן

ללא התייחס לענייני חסכון פנסיה וכו' שגם עליהם יש ליתן את הדעת. ולא רק ל'סגירת החודש' המסורתית של הדור הקודם

כהוראה לרבים זה לא. מקרה ספציפי כזה ואחר- כן.

לגבי החיים בעשירות על חשבון ההורים,וכד',  לא ממליץ. לא לעד חוסן

לא נכנסתי לאף אחד אחר לחשבונות - נשואים טריים

תמדדו בטווח רחוק. לא קרוב.

לו היה העניין של להתפשר על xyz , הביטו סביבכם אנשים שעובדים משרה וחצי גם הבעל וגם האשה

אם העניין מראש מתוחם , אברך לשנתיים - תפאדלו

השקעה כלכלית, אגב מצויינת

אבל לחטוף את השוק של החיים ביום בהיר  זה קשוח שפתאום יש חובות התחייבויות ילדים צרכים פערים 

כסף זה לא מילה גסה וגם לא עניין שולי

כמובן שיש לקבוע עתים לתורה לפי היכולת 

היא בשנים 20-30

בגלל אפקט ריבית דריבית.

מי שלא הפקיד סכום משמעותי אז. יפגע חזק יותר בפנסיה

אני באמת לא מבינה בזה, מה צריך לעשות? מה שחשוב זה לעבוד עם תלוש ולא בשחור או משהו מעבר לזה?

לעבוד עם תלוש.

ולוודא שהכסף אכן הופקד לקרן הפנסיה.

זה בגדול

שלב הבא:

יש גם מדריכים איזה מסלול כדאי לבחור ואיך להתמקח על דמי ניהול'

על מה חשוב לתת את הדעת מראש כדי שלא ביום בהיר...?

כלכלית כמו שענו קודם. האשה לרוב מפרנסת.

אפרט קצת.

גרים בדירות של הישיבה כך שהשכר דירה נמוך משמעותית מהממוצע. לפני כן גרנו בדירה רגילה, במחיר השוק ולכן לא קנינו רכב.

עם רכב חיכינו עד שלא היתה ברירה (לדעתנו). וגם אז חיפשנו הרבה וב"ה זכינו לקנות רכב טוב במחיר מצחיק.

ב"ה כל הרהיטים כמעט קבלנו יד 2 במצב טוב. כמעט ולא קנינו.

קניות אוכל לא מרגישים שמצטמצמים וגם לא על בגדים.

הביגוד של הילד ברובו יד 2.

מעון היה שיקול כלכלי משמעותי. חיפשנו הרבה עד שמצאנו מקום שאנחנו רגועים בו ולא קורע אותנו כלכלית.

הכי חשוב אנחנו לא חיים בתחושת לחץ סביב הכסף. צריך להגיע עם הרבה מקום של שחרור וידיעה שהקב"ה הוא מפרנס ואנחנו עושים השתדלות.

אוירה בבית.

לא יודעת להגיד בהשוואה לבתים אחרים. אבל לדעתי בית שהבעל לומד זו זכות.

היומיום בוסס סביב זה. מרגישים השגחה פרטית בכל מה שקורה לנו.

בעלי מתעלה מהלימוד ואנחנו חיים חיי עומק בעיקר בזכות זה.

אם יש לך שאלות יותר ספציפיות מוזמנת לאישי

אני רווק. בחור ישיבה. יכול להגיד מה אני רואה סביבי, אבל לא דומה מי שרואה מהצד למי שחי ככה.

תודה רבה לאברכית שכתבה פה ולא דיברה רק על הפן הכלכלי!

אז אני אגיב. אתייחס גם לפן הכלכלי. אבל לא רק! ולדעתי זאת בדיוק הנקודה...

נתחיל בכלכלה, בואו נעבוד בגדול? פסדר. כל מקום יש תנאים/מלגה/דרישות אחרות.

בואו ניקח משהו כזה:
שכ"ד נניח 3500. אם זה בעיר.. ודאי שיש מקומות שיותר זול. כי גרים בדירה קטנטנה. הוצאות חודשיות שוטופות החלש מחשמל מים עד קניות (כמה זוג צעיר קונה..) נניח אלף שקל. יותר-פחות..

יש מלגה, נניח 1500-2000 ש"ח?

נשאר עוד 2500 בערך. זה דבר שאפשר להשיג בעבודות צדדיות. אפילו אם האישה עוד לומדת, זה אפשרי. ואם לא, גם הבעל יכול לעזור ולעבוד במשהו צדדי. עושים את זה.

כל זה גם בלי עזרה של ההורים. כשהאישה עוד לומדת. זה עוד לפני כל מיני חארטות וקומבינות, תווי קניה, מכירות מוזלות, עזרה לאברכים וכן הלאה...

מגיעים ילדים - כבר בד"כ האישה עובדת, אולי יותר מבהתחלה לפחות. ומתחילות התלבטויות, לעזוב את הכולל/ישיבה. כן לא. תלוי אדם וכו' וכו'

אבל.. האם אפשרי? אפשרי. אבל זה לא הנקודה בכל הסיפור הזה.

רוב האברכים הם לא אברכי-נצח. ומי שכן אברך נצח - יש לו את הדרך שלו להסתדר.

כי זה תלוי אדם. תלוי אישה. תלוי חברה. מה הנורמות החברתיות שאתה מכיר. נכון.. זה אומר לחיות בצמצום. אני זוכר שהסברתי לאבא שלי שלאברכים אצלנו בישיבה אין אוטו, ואז הוא אומר לי שלקנות אוטו מיד שניה זה סיכון מסויים, ואני מסביר לו שגם מי שיש לו אוטו.. זה לפחות יד רביעית. המצב טוב, אבל יד רביעית. כן..

מה כן הנקודה? נניח יש לך 60 שקל עליך, ותכננת לאכול שווארמה עם הכסף הזה כדי לאכול צהריים. אבל אז, פתאום ראית איזה חנות שמוכרת משהו שממש חיפשת, משהו שממש ישמח אותך. ממש. עולה 30-40 שקל. אין למצוא את זה במחיר ובאיכות הזאת. ישר בלי להתבלבל את קונה את המוצר, ותסתדרי בלקנות פלאפל פיצה או שאר אוכל זבל לארוחה הבאה שלך..

האוכל היה פחות טוב. נקודה. מישהו חולק?

חיים של אברכים הם חיים עם פחות כסף. נקודה. מישהו חולק?

אבל יש אנשים שחשקה נפשם. אני ככ רציתי את המוצר הזה. האם אני מרגיש פראייר בכך שקניתי אותו ואכלתי אוכל פחות טוב? האם אני עצוב מזה? האם אני ממעט מעצמי בשביל משהו רחוק ממני?

לא. חבר'ה. לא. אדם שבוחר להיות אברך (כי ב"ה במחוזותינו, מי שיוצא לעבוד הוא לא סוג ד'. ב"ה) הוא בוחר בזה ורוצה את זה. לפי הסגנון שלו והדרך שלו. הוא לא מרגיש פראייר. הוא בוחר לאכול צהריים ארוחה קטנה יותר בשביל להיות מאושר. בשביל הנשמה שלו. בשביל הכיף שלו לקום בבוקר. ובהקשר שלנו.. בשביל הבית שלנו.

אני מפרנס בשביל הבית שלי? אני גם דואג להיות אברך בשביל הבית שלי. כי זה המוצר שאני רוצה לקנות עכשיו!

אדם שלא חשקה נפשו בחיי האברכות, שהוא כמובן אחלה יהודי דוס וצדיק שבעולם, ולא סוג ד', כנ"ל. ירגיש שהיה לו 60 שקל. וזהו.. הוא קנה בהם איזה משו.. דווקא משהו חשוב. רלוונטי. אבל למה עכשיו? למה להרוס לעצמי את האוכל? נעשה אחכ. הוא לא היה ככ בוער לקנות את המוצר הזה דווקא עכשיו.

חיי אברכות אפשרים כלכלית? אפשריים. כן. יש קשיים שלא תבינו לא נכון. אבל אם אתה בתור אברך, או את בתור אשתו. יודעים, מעריכים ומוקירים את הלימוד התורה, ובנוסף - אתם רוצים את זה. בוער בכם לקנות את המוצר הזה.. בוער בכם שהבית שלכם יקום על ברכי התורה עד רמה כזאת שבשנים הראשונות הבעל לומד. אז ממילא.. מה שאנשים אחרים יתבאסו בגלל הדירה הקטנה.. אתם תשמחו. כי קיבלתם מה שרציתם.

שיהיה ברור. זה עדיים יותר מבאס לאכול אוכל פחות טוב ממה שרצית. למרות הכל. יש המון קשיים לאברכים עם המצב הכלכלי שלהם. אבל הם זוכרים למה ובורחים להמשיך. אם לא? יוצאים לעבוד.

תראה מה מתאים לך, מה טוב לך, מה אתה אוהב. תראי מה את אוהבת. כמה את אוהבת. את מכירה את עצמך..

עצם העובדה שיש דרך כלכלית אפשרית - לא אומרת שזה מומלץ לכל אחד. צריך רצון להתמסר. להתמסר אין פירושו לסבול בשביל איזה משהו חשוב אבל רחוק. להתמסר פירושו - לקנות את המוצר שכ"כ רצית ולכן את אוכלת אוכל פחות טוב.

אם זה משהו שאתה רוצה לעשות, ואתה יודע וסמוך ובטוח בקב"ה שהוא המפרנס, ובמקביל אתם אנשים אחראיים שיודעים לעשות את ההשתדלות שלהם בעולם.. אז עצם העובדה שאפשר להתסדר כלכלית כך או אחרת זה בכלל לא משנה.

זה לא ש.. לא נעים להיכנס לחשבון הכלכלי של אנשים.. אין עניין. זה עובד. פשוט סתכלו ימינה ושמאלה. זה עובד. ואנשים מחזיקים ככה כמה שנים. הם פשוט רוצים את זה מספיק..

אז נכון, יש גם פעמים שרוצים עוד ללמוד, ולא תמיד מתאפשר. אבל עם עצם העניין..? אין בעיה

מחילה על האורך

חיים של זוג צעיר וטרי הם חיים עם פחות כסף.

כשאנחנו התחתנו עבדתי  בשליש משרה ואשתי במשרה מלאה והכסתי 1400 שקל בחודש, לפעמים גם פחות כי פשוט לא הרגשנו צורך.

היום אנחנו שנינו במשרה מלאה ואני מנסה להחיות גם את העסק שלי, עדיין נעזרים בהורים פה ושם.

למה? כי יש פי 2.5 יותר הוצאות עכשיו.

אחי מהנדס תואר שני וגיסתי לא עובדת בכלל, היא מרוויחה פחות מאברך אבל הם מכניסים בערך כמונו נטו למשק בית.

תודה, עזרת לי לדייק נקודות חשובות

אני באתי להבהיר נקודה

שהפן הכלכלי הוא לא הנקודה. אלא במידה ומשהו חשוב בעיניך, והוא מאוד חשוב בעיניך - אע"פ שכמות הכסף אצלך בארנק היא פחותה.. אתה תסתדר. וזה בדיוק כמו במשל על האוכל שכתבתי.

אז נכון, הכלכלה חשובה. אבל אם מישהי קוורה מתלבטת האם מתאים לה חיי אברכות (לפחות בשנים הראשונות של הנישואין), השיקול הוא לא איזה עבודה היא עובדת וכמה עבודות צדדיות הוא יכול להכניס מהצד. השיקול הוא האם ההתמסרות לדבר הזה, זה משהו חשוב בעיניך - שאתה תשמח להשקיע בזה אע"פ שיהיה לך פחות כסף.

או אולי שלא.. ואתם אחלה צדיקים שבעולם, אבל לא מתאים לכם הקטע הזה שהבעל אברך.

הכלכלה היא ה"איך מסתדרים", לא נקודת המבחן. בטח שלא בהתחלה.

בהמשך ודאי שכן.. אבל לא בשיקול האם כן או לא..

[אגב, אשת האברך בחלק הזה זה יותר הכסף. נכון. אבל אני לא חושב שהיא רחוקה מהמציאות הזאת של האכפתיות מהלימוד וכו' רק כי אין לה חברותא וכי היא דואגת לילד שלה.

תקני אותי אם אני טועה.. אבל האברכית בסיפור מאוד מדרבנת ומאמינה ורוצה, וזה רק בגלל שהיא כ"כ חיה את זה. זה שאין לה חברותא לא מונע ממנה להיות המנוע והדלק של הבית בנקודה הזאת. אז התפקיד הוא שונה - אבל הרצון הזה להתמסר ללימוד (ולא מתוך סבל, אלא מתוך שמחה. בדיוק כמו במשל..) קיים בהחלט גם אצלה. ולכן זה המדד לדעתי..]

מבחינת לימוד תורה - למדתי תורה ברמה גבוהה שלא נראה לי שהייתי מגיע אפילו קרוב לזה אם הייתי לומד במקביל לעבודה. יש משהו בשנים האלו של תחילת החיים הבוגרים והסביבה הישיבתית שמאפשר צמיחה ב'לימוד'.

היום כשאני לומד גם נגלה וגם פנימיות התורה, זה אופן שונה של הבנה והעמקה ממה שאני רואה אצל חברים שלי שהם בעלי תשובה ולא עברו את המסלול שלי.

מבחינת פרנסה - הצרכים היו מאד מצומצמים. לטווח הארוך כן נוצרו בעיות משמעותיות.

בחכמה של דיעבד, הייתי עדיין לומד תורה ונשאר אברך אבל מתנהל אחרת בעיקר מבחינת התכנון לעתיד -

יש הרבה אפשרויות בעולם, כמו למשל לפתוח עסק קטן עם פוטנציאל אמיתי לגדילה. לימודים שהם לא אינטנסיביים אבל פותחים אפשרויות תעסוקה.

אם הייתי נערך לכך באמת הייתי במקום כלכלי שונה לגמרי.

הסיבה שלא נערכתי היא גם חוסר מודעות, אבל בעיקר תהליכי הבשלה פנימיים שלקחו זמן - היכולת לקחת אחריות אמיתית על חיי החומר , מקום בנפש שנותן לזה ערך וכבוד.

בסוף, אני מאמין שהכל בהשגחה פרטית וכל התהליכים והקשיים שעברנו הם לטובה - חלק מהצמיחה הרוחנית שלנו כזוג.

איך הייתי יכול להימנע: כמו שכתבתי יש הרבה אפשרויות בעולם, אם הייתי נערך באמת הייתי מוצא את הדרך הנכונה עבורי.

למשל, לםתוח עסק קטן עם פוטנציאל לגדילה.

ממה שאני ראיתי הרבה פעמים עסק זה דבר דינמי, הולכים לכיוון אחד, מגלים שדווקא כיוון צדדי שלא חשבתי הוא יותר כדאי וכו'. העיקר שנמצאים בדרך ומנסים להתקדם. מי שזה מתאים לו ימצא את הדרך הנכונה בשבילו. מי שלא מתאים לו גם יגלה שהוא צריך כיוון אחר - זה גם סוג של התקדמות.

בכיוון אחר - היתה לנו אפשרות להשקיע. השקענו באמת אבל באפיק שהניבו לנו בטוח הקרוב אבל לא היה הכי משתלם לטווח הארוך. אם הייתי עם מחשבה קדימה הייתי יכול יותר להצטמצם בטווח הקצר ולהניב סכומים שהיו יכולים להיות מאד משמעותיים היום.

אני מאמין שאם הייתי בזמנו לוקח אחריות על כך, הייתי מוצא אפשרויות נוספות. כשמוכנים לנסות דברים חדשים - מוצאים פתרונות 

שלא בהכרח כל אברך מגיע להשגים תורניים ולימוד תודה ברמה גבוהה, הכל תלוי *בו* וכמה הוא מקדיש ומפנה זמן בשביל זה גם בזמנים שהם לא ישיבה,וגם כמה הוא מקפיד על הזמנים וכו..לא בכל הישיבות בודקים מתי אתה מגיע ואם בכלל ולכן אני חושבת שכדי שהאישה תיתן תמיכה אמיתית ומהלב הבעל צריך להראות מסירות מאוד גדולה בשביל התורה ושהיא תרגיש שכל הויתורים שלה שווים משו גדול..

יצא לי ולבעלי לשמוע על אדם שהגיע לגיל 37 והתחיל תואר במחשבים ועד אז הוא היה אברך, והוא אמר לנו שהוא לא זוכר המון מהלימוד שלו במשך כל השנים בישיבה כי הוא לא השקיע כמו שצריך,לא עשה חזרות על הלימוד,לא נבחן, במילים אחרות-היה חצי חצי והוא מצא את עצמו בגיל 37 מתחיל ללמוד תואר כדי לייצב את המצב הכלכלי הנורא שהמשפחה שלו נמצאת(נשוי עם כמה וכמה ילדים).

ככה שאני חושבת שהאישה צריכה להיות חכמה ולשים לב מה בכוחות הבעל שלה וכמה הוא משקיע, כי ברגע שאברך חצי קלאצ(כמובן שלכל לימוד תורה יש חשיבות בפני עצמה,אבל אני מדברת על ההשפעות של זה לטווח רחוק) אז האישה צריכה לנטב אותו למקום שיועיל להם בבית ולא לזרום עם החיים ולהגיע לגיל מבוגר ואז הוא יצטרך להתחיל הכל מחדש..

סתם נקודה למחשבה.

מצד שני זה קצת סותר את השורות הראשונות לא?

אם היית פותח עסק קטן או מתחיל ללמוד משהו, אז הלימוד תורה לא היה באותה רמה גבוהה שאתה מתאר... ?

אני רואה סביבי אברכים יקרים מאוד שלמדו משהו קטן או פתחו עסק או עובדים בעבודה צדדית, אני לא מדברת על כולם, אבל יש לי בראש לפחות שלושה שעכשיו כבר לא באמת בישיבה.

(חשוב לי לציין שזה בלי לשפוט ובלי לתת ציונים, הילדים שלהם גדולים משלי ואולי הם למדו הרבה שנים לפני שיצאו מהבלעדיות של הלימוד)

להיות אשת אברך זה לדעת שהרבה מהתורה שלו תלויה בך. אם בעבודה יש שעות קבועות והורדה במשכורת (הרבה פעמים) כשאדם לא מגיע - ברוב הישיבות היום המלגה לא תלויה במספר השעות שהאברך נמצא בישיבה ולומד, ולכן לכאורה קל מאוד לבקש מהבעל לאחר פה כדי לקחת את הילד לגן או לחזור שם מוקדם כדי להספיק קניות לשבת.

אבל ברגע שהאישה מבינה שהתורה לא נמדדת בכסף, וכל שעת לימוד יקרה בפני עצמה - היא הרבה יותר תיזהר שלא לגזול משעות הלימוד שלו, ותחשב כל צורך של הבית היטב-היטב, כמה הוא דחוף ובאמת יכול לדרוש עזיבה של שעת לימוד. אין שום "בוס" על הראש - אלה רק האברך ואשתו יכולים להחליט. ולפעמים זה קשה מאוד...

להיות אשת אברך זו הידיעה שה"עבודה" שלו לא נגמרת עם השעות המוקצבות מראש לסדרים, אלא כל רגע פנוי יכול להיות מוקדש ללמידה. וגם בין הזמנים - זה לא באמת חופש, כי אין חופש מלימוד תורה... אז תמיד יש את הדילמה הזו - כמה לבקש שהבעל "יחפוש" עם המשפחה, וכמה לתת לו ללמוד גם בזמנים של חופשה.

להיות אשת אברך זה להיות עם יד על הדופק, ולשים לב מתי כבר אולי לא מתאים להיות רק אברך - בין אם קשה כלכלית או משפחתית או לאישה עצמה, ובין אם לאברך עצמו כבר קשה להיות מונח רק בעולם התורה כל היום.

להיות אשת אברך לשעבר (במקרה שהוא עזב מאחת הסיבות הנ"ל) זה להשתדל לזכור כל העת את הבסיס שעליו הוקם הבית, ועדיין לאפשר ואף לעודד את הבעל למצוא את הזמנים ללימוד מעמיק או קליל, לפי היכולת.

כי התורה היא המרכז של חיינו, אברכים או לא, וחיי האברכות רק עוזרים להדגיש את העובדה הזו...

(כותבת בתור מי שהייתה אשת אברך "בלעדי" במשך כעשר שנים, ואחר כך אברך "חלקי". לפן הכלכלי בכוונה לא התייחסתי, כי מספיק דנו בו כאן.

הרבה הצלחה ובחירות נכונות!)

רק מעיר, שהנקודה של לימוד ככל האפשר, נכונה לכל יהודי. גם מי שעובד בכל מקצוע אחר, אמור ללמוד לפי האפשרות.

ראוי בין אם הוא מצליח להחזיק עם שעות לימוד משמעותיות לפני/אחרי העבודה/בשבת ובין אם הוא רק מצליח ללמוד כמה שעות בשבוע (שלושת רבעי שעה ביום שיעור דף יומי/עשרים דקות בין מנחה לערבית/שעה בשבת) - להתאמץ לא לבטל את הלימוד הזה ואם יש אילוץ גמור - למצוא מתי להשלים. זה נכון הלכתית וזה נכון מאוד חינוכית.

כמובן, בכל בית צריך למצוא את האיזונים הנכונים בין הצרכים והמחוייבויות (אם מנחה וערבית סביב השקיעה יוצאים בדיוק על ההשכבות וצריך את אבא בבית - אפשר להתפלל מנחה קודם, ערבית אח"כ ולמצוא מתי קובעים לימוד, אבל את מה שקובעים - להתאמץ מאוד מאוד להחזיק(

יש אברכים גם פחות רבאקיסטים והם אחלה והכל

כאברכית התמסרתי ללימוד תורה אבל גם נהנתי מהנחת של בעל בבית בהפסקת צהריים ובבין הזמנים...

וזה גם כיף ומעולה.

לא כולם עד כדי כך רציניים כמו שאת מתארת. וזה גם אחלה.

אולי זו נקודה באמת לבירור מול  הבחור

מה היחס שלו לזה.

זה בסדר גמור לבקש ממנו לבוא כשקשה לך

מותר' לך.

כמובן שזה ממש לא מזלזול ומהמם להיות ככה רציניים על הלימודים אבל זה לא מתאר את כולם. וגם אנשים פחות רציניים נתרמים המון מהלימודים ומחיי אברכות 

גם אני לא תמיד הלכתי לפיו, והיו תקופו שבהחלט השתמשתי ביתרון הזה שאין לבעלי בוס על הראש וביקשתי ממנו לחזור הביתה יותר ממה שכדאי.

אבל זה לא סותר את האידאל, לפי איך שאני רואה אותו... כלומר - אדם לא נשאר ללמוד בישיבה/בכולל כי זה נוח יותר מאשר לעבוד (או להתגייס), אלא כי הוא רואה בזה אידאל. ואישה שמתחתנת איתו צריכה להיות באותו ראש של אידאל.

שוב, כך בעיניי, וכך השדר בישיבה שבה בעלי למד...

הכוונה שכמו שאם ניקח אישה שבעלה עצמאי אם היא תבקש ממנו להתחיל שעה מאוחר יותר או לחזור שעה מוקדם יותר או נגיד לסגור את העסק בחופשים ולצאת עם המשפחה לחופשה היא מבינה שיהיו לכך השלכות כלכליות של פחות רווחים, וזה שיקול של המשפחה מה עדיף והאם זה מספיק חשוב בשביל להוריד את הרווחים.

ככה גם אשתו של אברך מבינה שכל פעם שהיא מבקשת ממנו להוריד זמן מהשעות שהוא ב"עסק" שלו

אז יהיו פחות רווחים, אומנם רוחניים ולא כלכליים

ויכולים להיות זוגות שלא מתאים להם להיות כל היום בראש כזה והם יותר בפשטות..

וזה לא שהם אברכים כי אין להם כח לעבוד או משהו כזה אלא להפך כי הם מאמינים שנכון ככה לפתוח את החיים גם אם אוטוטו הם יוצאים לעבוד...

זוג שאומר שהוא בוחר לשלוח את הבעל ללמוד תורה במקום לעבוד כי הם מבינים את הערך שלימוד התורה אז צריכים לחשוב על כל הזמן שהוא לומד.

וכנגד אדם צריך להיות גם לביתו ואם האישה צריכה אותו הוא צריך להיות שם בשבילה וכמובן שאם אדם צריך את ההתרעננות והמנוחה זה גם חשוב.

ובן אדם לא צריך להרגיש מצפון על הזמנים האלו.

אבל בחישוב של הלכתחילה צריך לראות באמת את ערך לימוד התורה (ושוב פעם נקודת המוצע היא זוג שאומר שהוא רואה בלימוד כערך עליון)

סדר היום וסדר השנה בכוונה בנוי עם הפסקות, אנשים צריכים אותם בשביל 'להתבונן בין פרשה לפרשה'. (אמנם יש מקום לעיין מחדש, האם בתנאים של היום מוצדק שבין בזמנים הוא עשרה וחצי שבועות בשנה).

זה לגיטימי שבזמנים האלו האברך נופש עם משפחתו, או שנדרש ממנו יותר להתמקד בבית. אם כי כמובן - מצוות תלמוד תורה נדרשת גם בזמנים הללו.

נראה לי ש@מתואמת הזהירה בעיקר מתופעה שולית, אבל קיימת, שברוב המקומות (בציבור שלנו, בהרבה כוללים חרדיים יש דיווח נוכחות קפדני) אין שום 'שוט'. הדיון אינו על הפסקת צהריים - אלא על הרחבת לשני הצדדים. אינו על בין הזמנים, אלא על 'ביטול הזמנים'.

כמובן, יש מצבים חריגים שיש לזה הצדקה, כמו שיש מצבים שבהם אדם עובד יוצא מהעבודה. אבל צריך הרבה משמעת עצמית שמנצלים זאת בזמנים מוצדקים בלבד.

שוב, יש מצבים שבהם באמת ביטולה הוא קיומה, אבל התחושה הכללית של אשת האברך (וגם של האברך עצמו) צריכה להיות שאין מקום להגמיש את הזמנים של לימוד התורה לפי צורך רגעי ולא חשוב באמת, גם אם אף אחד לא יאמר כלום על העזיבה באמצע הסדר וכדומה. תחושה של מסירות נפש לתורה, כפשוטו - למסור את הנפש על רגשותיה השונים, ולא רק למסור את הגוף (שבזה נכלל הצד הכלכלי).

גם בזה צריך איזונים עדינים, ואישה לא צריכה להגיע להתמוטטות כללית רק כדי לא להוציא את בעלה מהלימוד, אבל יש הבדל גדול בין אישה שקורסת בבית בטיפול בכמה קטנטנים חולים, למשל, לבין אישה שמתחשק לה פתאום לצאת לבית קפה עם בעלה, והשעה האפשרית היחידה מבחינתה היא ארבע בצהריים...

התלבטתי אם ואיך לדייק עוד קצת.

בעיני מי שחושב על בית קפה על הסדר (אם לא במצב חד פעמי ממש של צורך ספציפי) הוא לא אברך בכלל. גם אם הוא רשום ככזה...

לא אומר שכולם מסוגלים ומוכרחים לעמוד ברף הראוי באמת, של:

תשובה קצת שונה, בתור אשת אברך. - נשואים טריים

אבל כן, גם כשלאמא קשה עם הילדים, צריך להיזהר מאוד שלא יישאר מצב ששוכחים שגם קיומה הוא קיומה...

בסופו של דבר כל משפחה מאזנת לעצמה, אבל צריך בזה הרבה מאוד יושרה, במיוחד עם חיים ע"ח מלגות שניתנות מהמדינה או מתורמים, ובכן, לאברכים, וכל שכן עם בשם לימוד התורה, הבעל דוחה גיוס או עשה בגיל מבוגר שירות מקוצר.

שלא יכול להתגשם.

כי לא מצליח להבין ולהפנים איך תורנית/מוסרית זה הגיוני להפיל את העול הכלכלי על האישה. סורי

החלטה כזו היא החלטה זוגית מושכלת.

ברגע שזה נהיה "להפיל", זה אומר שאין לה בחירה בדבר וזה לא המצב אצל רוב האברכים שאני מכירה.

ברגע שקשה לה ודאי שזהו תפקידו של הגבר לפרנס. 

אבל כפי שאתה רואה כאן בשרשור:

1. זה ממש לא בהכרח המצב.

2. נשים רבות בוחרות בזה בעיינים פקוחות.

......

כלום לא "נופל" עליי

אני בחרתי להתחתן איתו בידיעה שהוא ילמד ואני אעבוד

כרגע אני סטודנטית- כדי לעבוד בעבודה רווחית

אבל שום עול לא נפל עליי

וכל האחריות וניהול החשבונות- עליו.

ברמה שמציק לו אם אני מתערבת יותר מידי בחשבונות...

זה לא אחריותי.

אבל המשכורת תגיע ממני.

סתם כי קראתי פה תגובות והרגשתי בורות מסויימת בעניין..

אז א.

זוג אברכים לא חייב להיות הסטריאוטיפ של זרוקים חסרי אחריות, זה יכול להיות גם שניים או אחד שבאו ממשפחות שיושבות טוב מאוד עד ממוצע ובחרו בחיים האלה בידיעה של כל היתרונות והחסרונות (כמו שבחירה ללמוד רפואה כרוחה בהבנת היתרונות והחסרונות, אני לא רואה בזה הבדל מהבחינה הזאת)

ב. אנחנו חיים באברכיה גדולה מאוד והמספרים מאד שונים ממה שכתבו כאן, אז רק כדי להאיר את העיניים מדובר בסדר גודל של

3000 שכד מינימום לדירה פיצית של 2 חדרים (גם בדירות של הישיבה)

1000 מלגת אברך

זה אומר שצריך לפחות עוד 3000 שח וזה בהנחה שאוכלים רק לחם ומים בערך חח

ג. העול:

כל הגברים כאן חתומים על זה ואישית אמי יכולה להעיד שבעלי עד הצבא היה המפרנס העיקרי/היחיד- אני סטודנטית לתואר שוחק וקשה מאד וההכנסות שלי הן רק ממלגות. בעלי וכמוהו אחרים כאן עבד בניקיון בעיקר ובדרכ ניקיון ועבודות אחרות הן עבודות שההכנסה יותר גדולה ומשתדלים לעשות הכל בצורה יעילה. לוקחים עבודות משתלמות.

הוא היה עובד בערבים..

ואי אין לי כח לפרט מעבר עוד הרבה אבל עוד כמה נקודות:

*בדרכ בשנים הראשונות או עד שהאישה מתחילה להכניס ההורים עוזרים וזה מאד מקובל בחברה הדוסית שגם אם ההורים לא יושבים חזק כלכלית חשוב להם לממן את הבנים הלומדי תורה שלהם

* כולן פה מטופחות שמחות קונות לעצמן בגדים גם יקרים לקראת החגים. חשוב לשמור על נורמליות ולהכניס הוצאות כאלה במאזן החודשי כדי לא להיות מתוסכלים או מופתעים

* כל רמת החיים היא פשוטה. זה לא אומר כל כל כל אבל זה אומר חלק. דוגמא:

יש לי דברים שרמת החיים שלי היא מעולה פלוס כי הדברים האלה חשובים לי ויש דברים שבהם אני מבינה את ערך החיסכון בצורה שלא עולה לי על הבריאות הנפשית.

דברים ברמת חיים גבוהה: כשצריך לקנות משקפיים. המחשב של הלימודים. כשנולד לנו בן קנו לנו אוטו ואנחנו מוציאים עליו איזור ה800-1000 בחודש. מותגים שחשובים לי אני אשקיע בהם כסף. תכשיטים לפני החגים

דברים שחוסכים בהם:

בגדים לתינוק יד 2 או בחנויות ממש זולות וטובות שאני יודעת שזה יחזיק להרבה שנים וההשקעה משתלמת. אוכל קונים במכירות זולות כמו משנת וטוב זה בטבע. לא קונים בשר ועופות משובחים ביומיום רק לפני חגים. חושבים יותר על כל הוצאה. לא מתפנקים סתם ככה בבגדים חדשים אלא רק כשצריך (אגב גם צורך נפשי זה צורך)

לא מתביישים לקבל.

רהיטים לתינוק וכו.. במצב חדש!

הכנסות לא מחושבות:

מהברית של הצדיק הכנסו כמה אלפים למרות שהשקענו בקייטרינג שווה.. זה בגלל המשפחה שלנו אבל

עכשיו בחג מתנות מההורים וסבתא.. עלה על ה1400 שח.

וכו וכו

השם פשוט עוזר ושולח הפתעות ומתנות

ואנחנו מהצד שלנו משתדלים לקיים את התפקיד שלנו

עוד הערה:

על הצדיקים שגם הבעל אברך וגם האישה בקושי עובדת, אני רואה אותם מקרוב

הם באמת חיים בצמצום. זאת אומרת, אין להם אוטו גם עם 3 ילדים, פחות בגדים חדשים פחות אוכל מפנק כמו מעדנים וכו.

אבל הכל מבחירה ומשמחה!!!! ולגבי הדירה שעוד אין להם? אל תדאגו להם, זאת החלטה***שלהם***!!!!!

לרובם זה לא ככה.

1400 שקל לחגים??

לא מצפה שיתנו לי 1000 לחתונה של הילדים ...

אנחנו ב"ה בסדר גמור אז גםצלא צריכה

אבל להיות אברך משמעותו בדר"כ לחיות בצמצום מאד (יש לנו הרבה אברכים במשפחה והם לא מתלוננים ובוחרים בזה אבל כלכלית קשה להם מאד)

אבל אני מקווה שלכל זוג יש את ה10 אלף בחיסכון להוציא על רכב יד 4 כשהם יצטרכו..  רכב נוסע וטוב. לא מפונפן ולא כלום.

העניין הוא לדעת להיות מחושבים קדימה כל הזמן ולא למצוא את עצמנו מופתעים

וקל וחומר כדי לתחזק רכב כזה

סתם יצא סכום כזה כי שתי האימהות הביאו לנו וסבתא אחת.. סהכ תחלקי ב3

יצא הודעה שאנחנו חיים ברמה גבוהה אז ממש לא, מבחינת אוכל ויציאות באמת הכי מצומצם..

פשוט אני חושבת שאבאך שחי מצומצם אסור שזה יהיה מלווה בקושי נפשי. חלילה שנרגיש שאנחנו מסכנים באשמת התורה. צמצום כן, חישובים, שקילות וכו.. אבל לא להרגיש שזה עול

וכן, אני מאמינה שכשהמשפחה גדלה זה יהיה יותר קשה, כי יותר הוצאות על מסגרות והשכירות קופצת..

אבל גם לגבי שכירות, אנחנו ממש משתדלים כן לחסוך להון כמה שיותר גדול.. ב"ה הצלחנו להכפיל את ההון העצמי מאז החתונה בזכות מלגות ועבודות שכשאנחנו מקבלים סכום גבוה אנחנו לא משתמשים בו לפרגונים אלא ישר שמים בחיסכון. ומקווים כמה שיותר מהר לעבור לשלם משכנתא ולא שכירות (אמנם משכנתא לכל החיים, כן? וגם בעז"ה יעזרו לנו..)

אבל לכל אחד יש את השליחים שהקב"ה שולח לעזור לו

אני לא חושב שלסמוך על הנס, ועוד להגיד לאחרים לעשות כן, זאת תוכנית עבודה טובה.

יש השתדלות. עבודות מהצד

וגם העבודה שתהיה לי בעזרת ה'

אבל בפועל מרגישים את יד ה'.

אנחנו לא זורקים הכל ומה שיהיה יהיה

בהחלט חושבים על העתיד ועושים השתדלות.

לפי דברייך, אני מבין שהסיבה שאתם חוסכים על אוכל היא לא בגלל שאין לכם כסף, אלא בגלל סדר עדיפויות שלא מכניס את האוכל למקום גבוה (אצלי למשל לאכול עוף ובשר זה חשוב יותר מאשר לקנות מותגים וחשוב יותר מאשר לחסוך לעתיד).

זה מאוד תלוי איפה גרים.

ביו"ש אפשר למצוא דירת שלושה חדרים ב 2200 ואפילו בפחות, ואם מתפשרים על קרוואן אז הרבה פחות.

מה זה אומר להתחתן איתו?

זה אומר להתחתן עם מישהו שחי את התורה ואוהב אותה

לא הכרתי את התורה ככה לפני כן

הוא ממש מאוהב בה והיא עושה לו טוב בנפש.

ימים שהוא לא לומד מספיק הוא עם פחות מצב רוח.

מה עוד זה אומר?

אין הרבה כסף.

אבל יש המון אמונה וביטחון ואני נסחפת אחריו בזה...

לא הגענו אף פעם למצב שאין כלום או למינוס 

תמיד מרגישים שכשצריך ה' שולח,

ובאמת יש לו דרכים מופלאות.

הפרנסה עליי בעיקרון

אבל האחריות לגמרי עליו.

וניהול החשבונות...

מה עוד?

לוידעת את מוזמנת לשאול שאלות בשמחה!

הפרנסה עדיין לא עליי

היא תהיה עליי בהמשך בעזרת ה'

ההשתדלות שבעלי עושה היא לעבוד כמה פעמים בשבוע בניקיון בערב

ומידי פעם עבודות מהצד...

אבל אנחנו כרגע זוג צעיר וההוצאות ממש לא גדולות.

אז מסתדרים 

ובאמת לפי דרך הטבע זה נשמע הזוי אבל בפועל זה עובד...

-זכות גדולה להקדיש תקופה משמעותית לבניין הרוחני של הבעלך, של הבית ושל הקומה הרוחנית בעמ"י.  בית שנבנה אחרי כמה שנים של התמסרות לקודש הוא בית מיוחד. וזה משםיע שנים ודורות קדימה על החינוך של הילדים, על הזוגיות, על הלימוד ועל המידות.

-אני אישית בתור זו"צ פחות הרגשתי לחץ כלכלי. אבל תלוי באמת מאיזה סטנדרט הגעת והאם יש תמיכה.

בכל אופן גם כסטודנטית ואברך היה בסדר גמור. אומנם מחושב מאוד וצנוע, אבל ב"ה תמיד היינו שבעים, אף פעם לא במינוס, תמיד התפנקנו בדברים קטנים ומשמחים והיה לנו טוב ממש ב"ה.

האתגר מגיע יותר עם הילדים ואני יכולה לומר לך שראינו בעיניים ניסי ניסים!!!!! בתחום הכלכלי. כאילו הקב"ה ממש אומר לנו דרך העו"ש- תמשיכו! אני איתכם.

דברים שאין איך לתאר בדרך ההגיון.

אני כן רוצה לומר שבתור זו"צ עיקר האתגר היה דווקא ההתמודדות עם הבדידות שלי כאברכית- בערבים, ביום החופשי, בחופשות סמסטר וכו..

כשהייתי צריכה לבחור בין עוד לימוד תורה לזמן זוגי.

ויש לי כמה דברים לומר על זה:

א. כשיש סיטואציה כזו של התנגשות בין הרצון שלי לביחד זוגי לבין לימוד נוסף- תתכנסי רגע לתוך עצמך ותרגישי רגע מה קורה שם. את ורק את תכריעי את הכף, וצריך לזכור שאין פה 'נכון' או 'מוטעה'. יש פה עניין של דיוק-

לפעמים אני רוצה להתפנק בעוד כמה שעות של כיף זוגי, אבל אני יודעת שזה לא קריטי לי, ואני אוכל להתגבר ולשלוח אותו ללמוד

ולפעמים זה יגרום למתח ביננו, כי אני זקוקה לעזרה שלו או שהזוגיות שלנו חייבת את זה.

והכל בסדר, כל החלטה שלך היא לגיטימית וטובה אם זה מה שאת מרגישה בתוכך.

-ממליצה ממש בחום!!! ללמוד על חשיבות האישה בבניית הבית בעיקר אחרי הנישואין. לשמוע שיעורים על חשיבות הלימוד תורה, על הגדלות של מסירות לקודש, על נשין גדולות בעמ"י שגידלו בעלים גדולים.

-להשקיע הרבה בחברויות טובות באברכייה שלכם- לאם לך יהיה טוב גם לו יהיה טוב!

-חייבים ללמוד להתנהל כלכלית נכון. עם כל הניסים והנפלאות, מעולם לא חושבת שהגענו למצב שאנחנו מוציאים משהו בלי לדעת איך לכסות אותו. תמיד להיות בפוקוס על העו"ש. לא מוציאים מה שאין!!!

אין סיכוי להיכנס למינוס. כל חודש חייבים לסיים בפלוס- גם אם מזערי. יש לכם אחריות על הכתפיים.

-בהקשר האחרון- ממש ממליצה ללמוד לדחות סיפוקים. נניח יש רצון לחדש מלתחה. לתת לרצון הזה להבשיל בתוכך, לא לרוץ לקנות.

הרבה םעמים ההוצאות שלנו הן רגשיות. לא שאין לי מה ללבוש אלא שיש לי ריקנות אחרת שמחפשת להתמלא. או קנאה ותחושת נחיתות ליד אחרות וכו'.

ההמתנה וההשהייה עוזרת לי לברר האם הרצון הזה זך ונובע מתוכי או שהוא חיצוני ויחלוף מעצמו עוד כמה זמן.

זה נכון להכל כמעט. יש מצב שיש תקופה שחיים שהרגשה ש'חייב לשפץ' 'צריך רכב!' וכאלה..

ואחרי השהייה מגלים שזה אולי ישדרג מאוד את החיים אבל הבית אחלה גם כמו שהוא, ואפשר להתמודד עם אוטובוסים וטרמפים.. זו הרבה עבודת המידות אבל קונים ככה שמחת חיים אמיתית ועמוד שידרה של וויסות עצמי במקום להיות עבד לגחמות העצמיות של כל אחד.  

ב"ה מבחינה כלכלית אנחנו מסודרים (עזרה מההורים ב"ה), אבל מבחינתי ההקרבה האמיתית היא בזמן של בעלי.

בעיניי להיות משפחה של אברך זה להיות מסורה לדבר עצום למען עם ישראל, ולכן בעלי לומד המון - משמונה וחצי בבוקר עד שבע בערב רצוף, ואז שוב מתשע עד אחת עשרה וחצי בלילה (ואז ממשיך ללמוד עד אחת בבית).

גם בימי שישי הוא לומד מתשע בבוקר כמעט עד כניסת שבת, ובשבתות, ובמוצ"ש.

גם בבין הזמנים כמעט אין הבדל.

בקיצור, אין הרבה עזרה ממנו או זמן זוגי או משפחתי.

(אגב, גם אבא שלי היה כך, ואני זוכרת בתור ילדה שהיינו הולכים לטיולים משפחתיים בלעדיו, כי הוא למד).

להיות אברך זו משימה עצומה ושליחות חשובה מאוד, ובעיניי מי שנכנס לזה צריך לדעת שזו מסירות בהרבה מובנים למען עם ישראל.

בהצלחה רבה!

הוא בטח ת"ח גדול.

אני מקנאה בךך

בהומור כמובן 🙂

הרב עובדיה שלוש פעמים הגיע לבית של חמיו בשביל להפגש עם מי שלימים תהיה אשתו וכל פעם השיח עם חמיו הוביל ללימוד מעמיק עד אמצע הלילה ואז הפגישה התבטלה והנערה כעסה על אביה שהוא "גונב" לה את החתן.

בפעם הרביעית היא כבר סירבה להפגש כי בעיניה סה הראה על חוסר רגישות.

אז הרב עובדיה ביקש לדבר איתה חמש דקות ואמר לה שאם היא תסכים להתחתן איתו אז חצי משכר הלימוד שלו יהיה שלה והיא הסכימה

רק מעיר, שמצוות תלמוד תורה מוטלת על כל יהודי. אמנם יש חילוק בין החובה המינימלית של כל יהודי, לבין מי שרוצה לזכות בכתר תורה.

ממילא:

מצד אחד - אם אברך או משפחתו זקוקים ל'בין הזמנים' או ל'בין הסדרים', בשביל השלמת הכנסה או בשביל השפיות, הזוגיות והמשפחתיות - זה לגיטימי. אצלנו למשל בתקופות שאשתי היתה מפרנסת עיקרית, אחת ההשלכות היתה שמישהו צריך להכין שבת...

כמובן  מי שמסוגל, בשמחה ובטוב לבב, להתעלות מעל זה - אשריו ואשרי חלקו.

מצד שני - מכיר לא מעט יהודים טובים, שאינם 'אברכים' בהגדרה. הם עובדים במשרה כזאת או אחרת, אבל כל יום לפני העבודה, אחרי העבודה, ביום החופשי, בחופש וכד' הם לומדים שעות על שעות בשקידה רבה.

ההתמסרות לתורה לא בהכרח תלויה בהגדרה.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי