אבל היו לי חברים אברכים.

ההבדל העיקרי הוא שהאישה מפרנסת עיקרית (או כמעט בלעדית)

מתאים בעיקר לזוגות שהאישה בעל משכורת יציבה או לכל הפחות  לא נמוכה. אחרת זה פשרה ולחץ סביב הכסף ולא בטוח שזה כדאי.

היו לי עוד כמה חברים שהיו חצי אברכים.

למדו בבוקר 8-12

ואז יצאו לעבוד 12:30-18:30

לא היה שכר בשמיים. אבל היה פחות לחץ סביב הכסף.

מבחינת שאר הדברים זה מאוד דומה.

יש כאלה שטוענים שזה מעדן את המידות

הכרתי אברכים לא מעודנים

וגברים שעובדים במשרה מלאה שכן מעודנים

בית של תורה- כנ"ל. לצערי לא מחייב.

לא הכרתי כמעט אנשים שמשדרים תחושת לחץ סביב הכסף. דווקא היום שאני בקהילה שרובה  הגדול אינם אברכים, אני הרבה יותר שומע את זה בשיח.

פירוט בתשובה להודעה הראשית

הרבה אברכים תופרים עבודות בין לבן כל מיני...

יש הרבה זוגות של סטודנטית ואברך וכו.

תקופה מדהימה בעיניי ומשמעותית לחיים

מבחינה טכנית - כל זוג וההתארגנות שלו. מאוד משנה כמה גבוהה המילגה, בישיבות שבישובים לפעמים יש דיור, שכג הדירה באזור ישיבת מעלה אליהו לא דומה לשכה"ד באזור ישיבת דימונה וכד'.

כמובן, משנה איזו משכורת יש לאשה, אבל זה לא הכרחי. מכיר כמה וכמה שהאשה עקרת בית מבחירה והבעל אברך ומסתדרים יפה - זה דורש מוכנות לחיות בצמצום ובשמחה בחלקם, אבל אפשרי בהחלט.

יש גם הרבה אברכים יום שלם, שמשלימים הכנסה - שיעור פרטי לילד ביום, עבודה בבין הזמנים/יום שישי וכד'.

שאלה חשובה מבחינת ההתארגנות והראש - האם מדובר על אברך לעוד שנה/שנתיים, עד שיסיים את..., אברך לעוד שנים, שבעז"ה ימצא משרה רבנית מתישהו, או אברך בסגנון 'כולל חזון-איש' שארבע דורות יכולים לשבת על אותו ספסל בכולל עד 120...

בצמצום או לא בצמצום.

תן פירוט חודשי איך מלגת אברך מספיקה לחיים של זוג.

ועוד מסתדרים יפה?

שכ"ד _____

אוכל _____

מים ______

חשמל ______

בגדים ______ (כן זה לא חודשי... אבל עדיין)

תחבורה ______ (גם תחב"צ עולה כסף)

ניקיון והגיינה______

טלפון סלולרי _____

שירותים רפואיים_____

שונות_____

תמלא לי בבקשה סכומים הגיוניים כך שהמקסימום זה מלגת אברך.

ככה שאיני יודע לעשות אותם. את החשבונות שלנו, פחות מתאים לי לחשוף. רק אציין שאשתי אינה עקרת בית, אבל היא כל השנים עבדה חלקית - מעולם לא היינו רעבים.

כן, אם הייתי עם יותר מודעות לכל מיני דברים, היינו במצב יותר טוב גם לטווח הארוך. בשנים האחרונות, גם בזכות הפורום הזה וגם בזכות עוד כמה גורמים - יש יותר מודעות.

לאברכים צעירים אני מאוד ממליץ על הקורסים של ארגון 'כלכלת הבית היהודי' (אין לי שום אחוזים שם, אל דאגה) או על פרסומי הווצאפ של חבר הפורום @נחשון מהרחברון.

זה לא אומר להיות פחות אברך, אולי להפך - עם מודעות נכונה לחסוך סכומים שיש לכולם בכל מיני שלבים - אפשר ללמוד תורה בשקט ובאחריות לאורך יותר זמן. וכן, גם לדעת מתי הזמן לצאת אם צריך.

איך אתה אומר כזה דבר

שאתה מכיר אברך שאישתו עקרת בית והם חיים יפה?

זה כמו שאספר על משפחה שאני מכיר (אמיתי לגמרי)

יש להם 8 ילדים.

גרים בדירת 7 חדרים

נוסעים בלנדרוזר חדש

המזגנים אצלהם עובדים 24/7

ושניהם מעולם לא עבדו יום אחד בחיים.

(רק יש פרט קטנטן... אולי שולי.... ההורים תומכים )

לזוג של האברך והעקרת הבית

אולי יש מקורות הכנסה מההורים/צדדי/זכו בלוטו?

זה נשמע לך תקין שמישהי תחשוב שבאמת אפשר להתקיים ממלגת אברך?

כן טוען, שעם רצון ומוכנות לשמוח במה שיש - אפשר, בשמחה ובנחת. (שהרבה פעמים חסרה דווקא לאלו שכל היום רודפים אחרי הכסף...)

אי אפשר לקחת 100 אלף ש''ח ולהתעשר מהם בשוק ההון עד רמה שלא תצטרך יותר לעבוד.

וגם זה בהנחה שבכלל הרווחת ולא הפסדת...

אי אפשר ללמוד מהן.

לזוג הממוצע מלגת אברך לא מספיקה כדי לקיים חיים נורמלים.

יותר נכון. הכל תלוי מה מוגדר נורמלי.

כי לגור במחסן ב500 לחודש

ולאכול לחם וגבינה שיעלו כ300-400 בחודש

מבחניתי זה לא נורמלי.

בישוב של הישיבה אני לומד בה יש מרכזי קניות שאפשר לקנות בהם הרבה יותר מלחם וגבינה ב400 לחודש. יש את רשת משנת יוסף שמאוד עוזרת לאברכים על ידי כך שהם מספקים מוצרים בזול ויש להם סניפים בהרבה מקומות. כמובן זה באמת תלוי בשכירות ובגודל המלגה וכו'.

אני עדיין לו אברך, אבל חבר אחד שלי אמר שזה לא כ"כ קשה כמו שחושבים, וחבר אחר אמר יותר בפירוט - הוא עובד בין סדרי הלימוד ומכניס עוד כמה בחודש בנוסף למלגה והוא אמר שבחודשים רגילים המשכורת של אשתו נכנסת כולה לחיסכון. הם חיים קצת בצמצום - בשרי רק לכבוד שבת כנראה, אבל הרבה יותר מרק לחם וגבינה. חשוב לציין באצלנו באמת המלגה די גבוהה והשכירות די נמוכה.

💰תכלס כלכלה💰 1️⃣

מלגת אברכים 2500

שכר דירה + חשבונות 2500

עבודה צדדית 2000 לחודש

סופר 1000

תחבצ 300

שונות 200

טלפון 50

קופ"ח 150

ביגוד 100

חסכון 200

כמובן מתאים לאברך במקום מגורים זול

לעומת מיקום יקר שם כולל עבודה צדדית רק מכסים את השכירות וצריך לחשוב על עבודה צדדית רווחית יותר וכו

על איזה עבודה צדדית מדובר?

כי לדעתי 2000 שח (נטו) זאת לא עבודה של שעתיים בשבוע.

אלא עבודה של לפחות 10 שעות שבועיות

זה בהנחה שהוא מקבל 50 שח (נטו) לשעה. אם פחות זה יותר שעות.

לדוגמא נקיון מדרגות בימי שישי

או נקיון מקווה

חלוקת עיתונים

ליווי הסעות חינוך מיוחד לבית ספר

וברור שיש מקומות שזה הרבה יותר מורכב.

מלגה נמוכה ושכר גבוה מאד.

יש הרבה הורים גם שעוזרים.

יש זוגות שהאשה עובדת חלקית.

קשה מאד ליצור תמונה כללית

זה יכול להיות גם מורה בצהרון בהפסקות צהריים שעתיים ביום

או לילה של חלוקת עיתונים או מילוי מכונות םחיות

או נקיון של כמה חדרי. מדרגות על בסיס שבועי

וכו וכו כמו שאומרים.

אני דוגלת בזה שהאחקיות היא על הגבר. כך התורה מנחה אותנו. מצד שני, הזכות בלימוד היא שלי!

אז אני שמחה לעזור במה שאני יכולה. בפועל- שנינו עובדים, תמיד עבדנו שנינו גם כשהייתי סטודנטית. כל אחד כפי יכולתו. ועדיין כשהיה לי קשה מאוד בעבודה- בעלי זה שאמר סטופ! תעצרי, אני חייב לפרנס, זו לא אחריותך. עד שמצאנו הכנסה אחרת שיותר התאימה לי העול היה עליו. 

1600 יכול להיות המון במקומות מסוימים, אצלנו המלגה נחשבת גדולה והיא יותר נמוכה, אבל היחס בין השכירות למלגה - השכירות היא שליש מהמלגה.

ואין לי איך למלא את הטופס הזה.

אבל אף פעם לא היה חסר לנו...

איך?

לא יודעת! סיעתא דישמיא

אם זה מההורים אז יופי לא לכולם יש לתת

אם זה תרומות אז אוקי

אבל אתם גרים בדירה? מי משלם?

אוכלים שותים? מי משלם?

לא משהו קבוע שאני יכולה לפרט סכומים

הקומבינות והקומבינציות מצטמצמות עם הזמן

ללא התייחס לענייני חסכון פנסיה וכו' שגם עליהם יש ליתן את הדעת. ולא רק ל'סגירת החודש' המסורתית של הדור הקודם

כהוראה לרבים זה לא. מקרה ספציפי כזה ואחר- כן.

לגבי החיים בעשירות על חשבון ההורים,וכד',  לא ממליץ. לא לעד חוסן

לא נכנסתי לאף אחד אחר לחשבונות - נשואים טריים

תמדדו בטווח רחוק. לא קרוב.

לו היה העניין של להתפשר על xyz , הביטו סביבכם אנשים שעובדים משרה וחצי גם הבעל וגם האשה

אם העניין מראש מתוחם , אברך לשנתיים - תפאדלו

השקעה כלכלית, אגב מצויינת

אבל לחטוף את השוק של החיים ביום בהיר  זה קשוח שפתאום יש חובות התחייבויות ילדים צרכים פערים 

כסף זה לא מילה גסה וגם לא עניין שולי

כמובן שיש לקבוע עתים לתורה לפי היכולת 

היא בשנים 20-30

בגלל אפקט ריבית דריבית.

מי שלא הפקיד סכום משמעותי אז. יפגע חזק יותר בפנסיה

אני באמת לא מבינה בזה, מה צריך לעשות? מה שחשוב זה לעבוד עם תלוש ולא בשחור או משהו מעבר לזה?

לעבוד עם תלוש.

ולוודא שהכסף אכן הופקד לקרן הפנסיה.

זה בגדול

שלב הבא:

יש גם מדריכים איזה מסלול כדאי לבחור ואיך להתמקח על דמי ניהול'

על מה חשוב לתת את הדעת מראש כדי שלא ביום בהיר...?

כלכלית כמו שענו קודם. האשה לרוב מפרנסת.

אפרט קצת.

גרים בדירות של הישיבה כך שהשכר דירה נמוך משמעותית מהממוצע. לפני כן גרנו בדירה רגילה, במחיר השוק ולכן לא קנינו רכב.

עם רכב חיכינו עד שלא היתה ברירה (לדעתנו). וגם אז חיפשנו הרבה וב"ה זכינו לקנות רכב טוב במחיר מצחיק.

ב"ה כל הרהיטים כמעט קבלנו יד 2 במצב טוב. כמעט ולא קנינו.

קניות אוכל לא מרגישים שמצטמצמים וגם לא על בגדים.

הביגוד של הילד ברובו יד 2.

מעון היה שיקול כלכלי משמעותי. חיפשנו הרבה עד שמצאנו מקום שאנחנו רגועים בו ולא קורע אותנו כלכלית.

הכי חשוב אנחנו לא חיים בתחושת לחץ סביב הכסף. צריך להגיע עם הרבה מקום של שחרור וידיעה שהקב"ה הוא מפרנס ואנחנו עושים השתדלות.

אוירה בבית.

לא יודעת להגיד בהשוואה לבתים אחרים. אבל לדעתי בית שהבעל לומד זו זכות.

היומיום בוסס סביב זה. מרגישים השגחה פרטית בכל מה שקורה לנו.

בעלי מתעלה מהלימוד ואנחנו חיים חיי עומק בעיקר בזכות זה.

אם יש לך שאלות יותר ספציפיות מוזמנת לאישי

אני רווק. בחור ישיבה. יכול להגיד מה אני רואה סביבי, אבל לא דומה מי שרואה מהצד למי שחי ככה.

תודה רבה לאברכית שכתבה פה ולא דיברה רק על הפן הכלכלי!

אז אני אגיב. אתייחס גם לפן הכלכלי. אבל לא רק! ולדעתי זאת בדיוק הנקודה...

נתחיל בכלכלה, בואו נעבוד בגדול? פסדר. כל מקום יש תנאים/מלגה/דרישות אחרות.

בואו ניקח משהו כזה:
שכ"ד נניח 3500. אם זה בעיר.. ודאי שיש מקומות שיותר זול. כי גרים בדירה קטנטנה. הוצאות חודשיות שוטופות החלש מחשמל מים עד קניות (כמה זוג צעיר קונה..) נניח אלף שקל. יותר-פחות..

יש מלגה, נניח 1500-2000 ש"ח?

נשאר עוד 2500 בערך. זה דבר שאפשר להשיג בעבודות צדדיות. אפילו אם האישה עוד לומדת, זה אפשרי. ואם לא, גם הבעל יכול לעזור ולעבוד במשהו צדדי. עושים את זה.

כל זה גם בלי עזרה של ההורים. כשהאישה עוד לומדת. זה עוד לפני כל מיני חארטות וקומבינות, תווי קניה, מכירות מוזלות, עזרה לאברכים וכן הלאה...

מגיעים ילדים - כבר בד"כ האישה עובדת, אולי יותר מבהתחלה לפחות. ומתחילות התלבטויות, לעזוב את הכולל/ישיבה. כן לא. תלוי אדם וכו' וכו'

אבל.. האם אפשרי? אפשרי. אבל זה לא הנקודה בכל הסיפור הזה.

רוב האברכים הם לא אברכי-נצח. ומי שכן אברך נצח - יש לו את הדרך שלו להסתדר.

כי זה תלוי אדם. תלוי אישה. תלוי חברה. מה הנורמות החברתיות שאתה מכיר. נכון.. זה אומר לחיות בצמצום. אני זוכר שהסברתי לאבא שלי שלאברכים אצלנו בישיבה אין אוטו, ואז הוא אומר לי שלקנות אוטו מיד שניה זה סיכון מסויים, ואני מסביר לו שגם מי שיש לו אוטו.. זה לפחות יד רביעית. המצב טוב, אבל יד רביעית. כן..

מה כן הנקודה? נניח יש לך 60 שקל עליך, ותכננת לאכול שווארמה עם הכסף הזה כדי לאכול צהריים. אבל אז, פתאום ראית איזה חנות שמוכרת משהו שממש חיפשת, משהו שממש ישמח אותך. ממש. עולה 30-40 שקל. אין למצוא את זה במחיר ובאיכות הזאת. ישר בלי להתבלבל את קונה את המוצר, ותסתדרי בלקנות פלאפל פיצה או שאר אוכל זבל לארוחה הבאה שלך..

האוכל היה פחות טוב. נקודה. מישהו חולק?

חיים של אברכים הם חיים עם פחות כסף. נקודה. מישהו חולק?

אבל יש אנשים שחשקה נפשם. אני ככ רציתי את המוצר הזה. האם אני מרגיש פראייר בכך שקניתי אותו ואכלתי אוכל פחות טוב? האם אני עצוב מזה? האם אני ממעט מעצמי בשביל משהו רחוק ממני?

לא. חבר'ה. לא. אדם שבוחר להיות אברך (כי ב"ה במחוזותינו, מי שיוצא לעבוד הוא לא סוג ד'. ב"ה) הוא בוחר בזה ורוצה את זה. לפי הסגנון שלו והדרך שלו. הוא לא מרגיש פראייר. הוא בוחר לאכול צהריים ארוחה קטנה יותר בשביל להיות מאושר. בשביל הנשמה שלו. בשביל הכיף שלו לקום בבוקר. ובהקשר שלנו.. בשביל הבית שלנו.

אני מפרנס בשביל הבית שלי? אני גם דואג להיות אברך בשביל הבית שלי. כי זה המוצר שאני רוצה לקנות עכשיו!

אדם שלא חשקה נפשו בחיי האברכות, שהוא כמובן אחלה יהודי דוס וצדיק שבעולם, ולא סוג ד', כנ"ל. ירגיש שהיה לו 60 שקל. וזהו.. הוא קנה בהם איזה משו.. דווקא משהו חשוב. רלוונטי. אבל למה עכשיו? למה להרוס לעצמי את האוכל? נעשה אחכ. הוא לא היה ככ בוער לקנות את המוצר הזה דווקא עכשיו.

חיי אברכות אפשרים כלכלית? אפשריים. כן. יש קשיים שלא תבינו לא נכון. אבל אם אתה בתור אברך, או את בתור אשתו. יודעים, מעריכים ומוקירים את הלימוד התורה, ובנוסף - אתם רוצים את זה. בוער בכם לקנות את המוצר הזה.. בוער בכם שהבית שלכם יקום על ברכי התורה עד רמה כזאת שבשנים הראשונות הבעל לומד. אז ממילא.. מה שאנשים אחרים יתבאסו בגלל הדירה הקטנה.. אתם תשמחו. כי קיבלתם מה שרציתם.

שיהיה ברור. זה עדיים יותר מבאס לאכול אוכל פחות טוב ממה שרצית. למרות הכל. יש המון קשיים לאברכים עם המצב הכלכלי שלהם. אבל הם זוכרים למה ובורחים להמשיך. אם לא? יוצאים לעבוד.

תראה מה מתאים לך, מה טוב לך, מה אתה אוהב. תראי מה את אוהבת. כמה את אוהבת. את מכירה את עצמך..

עצם העובדה שיש דרך כלכלית אפשרית - לא אומרת שזה מומלץ לכל אחד. צריך רצון להתמסר. להתמסר אין פירושו לסבול בשביל איזה משהו חשוב אבל רחוק. להתמסר פירושו - לקנות את המוצר שכ"כ רצית ולכן את אוכלת אוכל פחות טוב.

אם זה משהו שאתה רוצה לעשות, ואתה יודע וסמוך ובטוח בקב"ה שהוא המפרנס, ובמקביל אתם אנשים אחראיים שיודעים לעשות את ההשתדלות שלהם בעולם.. אז עצם העובדה שאפשר להתסדר כלכלית כך או אחרת זה בכלל לא משנה.

זה לא ש.. לא נעים להיכנס לחשבון הכלכלי של אנשים.. אין עניין. זה עובד. פשוט סתכלו ימינה ושמאלה. זה עובד. ואנשים מחזיקים ככה כמה שנים. הם פשוט רוצים את זה מספיק..

אז נכון, יש גם פעמים שרוצים עוד ללמוד, ולא תמיד מתאפשר. אבל עם עצם העניין..? אין בעיה

מחילה על האורך

חיים של זוג צעיר וטרי הם חיים עם פחות כסף.

כשאנחנו התחתנו עבדתי  בשליש משרה ואשתי במשרה מלאה והכסתי 1400 שקל בחודש, לפעמים גם פחות כי פשוט לא הרגשנו צורך.

היום אנחנו שנינו במשרה מלאה ואני מנסה להחיות גם את העסק שלי, עדיין נעזרים בהורים פה ושם.

למה? כי יש פי 2.5 יותר הוצאות עכשיו.

אחי מהנדס תואר שני וגיסתי לא עובדת בכלל, היא מרוויחה פחות מאברך אבל הם מכניסים בערך כמונו נטו למשק בית.

תודה, עזרת לי לדייק נקודות חשובות

אני באתי להבהיר נקודה

שהפן הכלכלי הוא לא הנקודה. אלא במידה ומשהו חשוב בעיניך, והוא מאוד חשוב בעיניך - אע"פ שכמות הכסף אצלך בארנק היא פחותה.. אתה תסתדר. וזה בדיוק כמו במשל על האוכל שכתבתי.

אז נכון, הכלכלה חשובה. אבל אם מישהי קוורה מתלבטת האם מתאים לה חיי אברכות (לפחות בשנים הראשונות של הנישואין), השיקול הוא לא איזה עבודה היא עובדת וכמה עבודות צדדיות הוא יכול להכניס מהצד. השיקול הוא האם ההתמסרות לדבר הזה, זה משהו חשוב בעיניך - שאתה תשמח להשקיע בזה אע"פ שיהיה לך פחות כסף.

או אולי שלא.. ואתם אחלה צדיקים שבעולם, אבל לא מתאים לכם הקטע הזה שהבעל אברך.

הכלכלה היא ה"איך מסתדרים", לא נקודת המבחן. בטח שלא בהתחלה.

בהמשך ודאי שכן.. אבל לא בשיקול האם כן או לא..

[אגב, אשת האברך בחלק הזה זה יותר הכסף. נכון. אבל אני לא חושב שהיא רחוקה מהמציאות הזאת של האכפתיות מהלימוד וכו' רק כי אין לה חברותא וכי היא דואגת לילד שלה.

תקני אותי אם אני טועה.. אבל האברכית בסיפור מאוד מדרבנת ומאמינה ורוצה, וזה רק בגלל שהיא כ"כ חיה את זה. זה שאין לה חברותא לא מונע ממנה להיות המנוע והדלק של הבית בנקודה הזאת. אז התפקיד הוא שונה - אבל הרצון הזה להתמסר ללימוד (ולא מתוך סבל, אלא מתוך שמחה. בדיוק כמו במשל..) קיים בהחלט גם אצלה. ולכן זה המדד לדעתי..]

מבחינת לימוד תורה - למדתי תורה ברמה גבוהה שלא נראה לי שהייתי מגיע אפילו קרוב לזה אם הייתי לומד במקביל לעבודה. יש משהו בשנים האלו של תחילת החיים הבוגרים והסביבה הישיבתית שמאפשר צמיחה ב'לימוד'.

היום כשאני לומד גם נגלה וגם פנימיות התורה, זה אופן שונה של הבנה והעמקה ממה שאני רואה אצל חברים שלי שהם בעלי תשובה ולא עברו את המסלול שלי.

מבחינת פרנסה - הצרכים היו מאד מצומצמים. לטווח הארוך כן נוצרו בעיות משמעותיות.

בחכמה של דיעבד, הייתי עדיין לומד תורה ונשאר אברך אבל מתנהל אחרת בעיקר מבחינת התכנון לעתיד -

יש הרבה אפשרויות בעולם, כמו למשל לפתוח עסק קטן עם פוטנציאל אמיתי לגדילה. לימודים שהם לא אינטנסיביים אבל פותחים אפשרויות תעסוקה.

אם הייתי נערך לכך באמת הייתי במקום כלכלי שונה לגמרי.

הסיבה שלא נערכתי היא גם חוסר מודעות, אבל בעיקר תהליכי הבשלה פנימיים שלקחו זמן - היכולת לקחת אחריות אמיתית על חיי החומר , מקום בנפש שנותן לזה ערך וכבוד.

בסוף, אני מאמין שהכל בהשגחה פרטית וכל התהליכים והקשיים שעברנו הם לטובה - חלק מהצמיחה הרוחנית שלנו כזוג.

איך הייתי יכול להימנע: כמו שכתבתי יש הרבה אפשרויות בעולם, אם הייתי נערך באמת הייתי מוצא את הדרך הנכונה עבורי.

למשל, לםתוח עסק קטן עם פוטנציאל לגדילה.

ממה שאני ראיתי הרבה פעמים עסק זה דבר דינמי, הולכים לכיוון אחד, מגלים שדווקא כיוון צדדי שלא חשבתי הוא יותר כדאי וכו'. העיקר שנמצאים בדרך ומנסים להתקדם. מי שזה מתאים לו ימצא את הדרך הנכונה בשבילו. מי שלא מתאים לו גם יגלה שהוא צריך כיוון אחר - זה גם סוג של התקדמות.

בכיוון אחר - היתה לנו אפשרות להשקיע. השקענו באמת אבל באפיק שהניבו לנו בטוח הקרוב אבל לא היה הכי משתלם לטווח הארוך. אם הייתי עם מחשבה קדימה הייתי יכול יותר להצטמצם בטווח הקצר ולהניב סכומים שהיו יכולים להיות מאד משמעותיים היום.

אני מאמין שאם הייתי בזמנו לוקח אחריות על כך, הייתי מוצא אפשרויות נוספות. כשמוכנים לנסות דברים חדשים - מוצאים פתרונות 

שלא בהכרח כל אברך מגיע להשגים תורניים ולימוד תודה ברמה גבוהה, הכל תלוי *בו* וכמה הוא מקדיש ומפנה זמן בשביל זה גם בזמנים שהם לא ישיבה,וגם כמה הוא מקפיד על הזמנים וכו..לא בכל הישיבות בודקים מתי אתה מגיע ואם בכלל ולכן אני חושבת שכדי שהאישה תיתן תמיכה אמיתית ומהלב הבעל צריך להראות מסירות מאוד גדולה בשביל התורה ושהיא תרגיש שכל הויתורים שלה שווים משו גדול..

יצא לי ולבעלי לשמוע על אדם שהגיע לגיל 37 והתחיל תואר במחשבים ועד אז הוא היה אברך, והוא אמר לנו שהוא לא זוכר המון מהלימוד שלו במשך כל השנים בישיבה כי הוא לא השקיע כמו שצריך,לא עשה חזרות על הלימוד,לא נבחן, במילים אחרות-היה חצי חצי והוא מצא את עצמו בגיל 37 מתחיל ללמוד תואר כדי לייצב את המצב הכלכלי הנורא שהמשפחה שלו נמצאת(נשוי עם כמה וכמה ילדים).

ככה שאני חושבת שהאישה צריכה להיות חכמה ולשים לב מה בכוחות הבעל שלה וכמה הוא משקיע, כי ברגע שאברך חצי קלאצ(כמובן שלכל לימוד תורה יש חשיבות בפני עצמה,אבל אני מדברת על ההשפעות של זה לטווח רחוק) אז האישה צריכה לנטב אותו למקום שיועיל להם בבית ולא לזרום עם החיים ולהגיע לגיל מבוגר ואז הוא יצטרך להתחיל הכל מחדש..

סתם נקודה למחשבה.

מצד שני זה קצת סותר את השורות הראשונות לא?

אם היית פותח עסק קטן או מתחיל ללמוד משהו, אז הלימוד תורה לא היה באותה רמה גבוהה שאתה מתאר... ?

אני רואה סביבי אברכים יקרים מאוד שלמדו משהו קטן או פתחו עסק או עובדים בעבודה צדדית, אני לא מדברת על כולם, אבל יש לי בראש לפחות שלושה שעכשיו כבר לא באמת בישיבה.

(חשוב לי לציין שזה בלי לשפוט ובלי לתת ציונים, הילדים שלהם גדולים משלי ואולי הם למדו הרבה שנים לפני שיצאו מהבלעדיות של הלימוד)

להיות אשת אברך זה לדעת שהרבה מהתורה שלו תלויה בך. אם בעבודה יש שעות קבועות והורדה במשכורת (הרבה פעמים) כשאדם לא מגיע - ברוב הישיבות היום המלגה לא תלויה במספר השעות שהאברך נמצא בישיבה ולומד, ולכן לכאורה קל מאוד לבקש מהבעל לאחר פה כדי לקחת את הילד לגן או לחזור שם מוקדם כדי להספיק קניות לשבת.

אבל ברגע שהאישה מבינה שהתורה לא נמדדת בכסף, וכל שעת לימוד יקרה בפני עצמה - היא הרבה יותר תיזהר שלא לגזול משעות הלימוד שלו, ותחשב כל צורך של הבית היטב-היטב, כמה הוא דחוף ובאמת יכול לדרוש עזיבה של שעת לימוד. אין שום "בוס" על הראש - אלה רק האברך ואשתו יכולים להחליט. ולפעמים זה קשה מאוד...

להיות אשת אברך זו הידיעה שה"עבודה" שלו לא נגמרת עם השעות המוקצבות מראש לסדרים, אלא כל רגע פנוי יכול להיות מוקדש ללמידה. וגם בין הזמנים - זה לא באמת חופש, כי אין חופש מלימוד תורה... אז תמיד יש את הדילמה הזו - כמה לבקש שהבעל "יחפוש" עם המשפחה, וכמה לתת לו ללמוד גם בזמנים של חופשה.

להיות אשת אברך זה להיות עם יד על הדופק, ולשים לב מתי כבר אולי לא מתאים להיות רק אברך - בין אם קשה כלכלית או משפחתית או לאישה עצמה, ובין אם לאברך עצמו כבר קשה להיות מונח רק בעולם התורה כל היום.

להיות אשת אברך לשעבר (במקרה שהוא עזב מאחת הסיבות הנ"ל) זה להשתדל לזכור כל העת את הבסיס שעליו הוקם הבית, ועדיין לאפשר ואף לעודד את הבעל למצוא את הזמנים ללימוד מעמיק או קליל, לפי היכולת.

כי התורה היא המרכז של חיינו, אברכים או לא, וחיי האברכות רק עוזרים להדגיש את העובדה הזו...

(כותבת בתור מי שהייתה אשת אברך "בלעדי" במשך כעשר שנים, ואחר כך אברך "חלקי". לפן הכלכלי בכוונה לא התייחסתי, כי מספיק דנו בו כאן.

הרבה הצלחה ובחירות נכונות!)

רק מעיר, שהנקודה של לימוד ככל האפשר, נכונה לכל יהודי. גם מי שעובד בכל מקצוע אחר, אמור ללמוד לפי האפשרות.

ראוי בין אם הוא מצליח להחזיק עם שעות לימוד משמעותיות לפני/אחרי העבודה/בשבת ובין אם הוא רק מצליח ללמוד כמה שעות בשבוע (שלושת רבעי שעה ביום שיעור דף יומי/עשרים דקות בין מנחה לערבית/שעה בשבת) - להתאמץ לא לבטל את הלימוד הזה ואם יש אילוץ גמור - למצוא מתי להשלים. זה נכון הלכתית וזה נכון מאוד חינוכית.

כמובן, בכל בית צריך למצוא את האיזונים הנכונים בין הצרכים והמחוייבויות (אם מנחה וערבית סביב השקיעה יוצאים בדיוק על ההשכבות וצריך את אבא בבית - אפשר להתפלל מנחה קודם, ערבית אח"כ ולמצוא מתי קובעים לימוד, אבל את מה שקובעים - להתאמץ מאוד מאוד להחזיק(

יש אברכים גם פחות רבאקיסטים והם אחלה והכל

כאברכית התמסרתי ללימוד תורה אבל גם נהנתי מהנחת של בעל בבית בהפסקת צהריים ובבין הזמנים...

וזה גם כיף ומעולה.

לא כולם עד כדי כך רציניים כמו שאת מתארת. וזה גם אחלה.

אולי זו נקודה באמת לבירור מול  הבחור

מה היחס שלו לזה.

זה בסדר גמור לבקש ממנו לבוא כשקשה לך

מותר' לך.

כמובן שזה ממש לא מזלזול ומהמם להיות ככה רציניים על הלימודים אבל זה לא מתאר את כולם. וגם אנשים פחות רציניים נתרמים המון מהלימודים ומחיי אברכות 

גם אני לא תמיד הלכתי לפיו, והיו תקופו שבהחלט השתמשתי ביתרון הזה שאין לבעלי בוס על הראש וביקשתי ממנו לחזור הביתה יותר ממה שכדאי.

אבל זה לא סותר את האידאל, לפי איך שאני רואה אותו... כלומר - אדם לא נשאר ללמוד בישיבה/בכולל כי זה נוח יותר מאשר לעבוד (או להתגייס), אלא כי הוא רואה בזה אידאל. ואישה שמתחתנת איתו צריכה להיות באותו ראש של אידאל.

שוב, כך בעיניי, וכך השדר בישיבה שבה בעלי למד...

הכוונה שכמו שאם ניקח אישה שבעלה עצמאי אם היא תבקש ממנו להתחיל שעה מאוחר יותר או לחזור שעה מוקדם יותר או נגיד לסגור את העסק בחופשים ולצאת עם המשפחה לחופשה היא מבינה שיהיו לכך השלכות כלכליות של פחות רווחים, וזה שיקול של המשפחה מה עדיף והאם זה מספיק חשוב בשביל להוריד את הרווחים.

ככה גם אשתו של אברך מבינה שכל פעם שהיא מבקשת ממנו להוריד זמן מהשעות שהוא ב"עסק" שלו

אז יהיו פחות רווחים, אומנם רוחניים ולא כלכליים

ויכולים להיות זוגות שלא מתאים להם להיות כל היום בראש כזה והם יותר בפשטות..

וזה לא שהם אברכים כי אין להם כח לעבוד או משהו כזה אלא להפך כי הם מאמינים שנכון ככה לפתוח את החיים גם אם אוטוטו הם יוצאים לעבוד...

זוג שאומר שהוא בוחר לשלוח את הבעל ללמוד תורה במקום לעבוד כי הם מבינים את הערך שלימוד התורה אז צריכים לחשוב על כל הזמן שהוא לומד.

וכנגד אדם צריך להיות גם לביתו ואם האישה צריכה אותו הוא צריך להיות שם בשבילה וכמובן שאם אדם צריך את ההתרעננות והמנוחה זה גם חשוב.

ובן אדם לא צריך להרגיש מצפון על הזמנים האלו.

אבל בחישוב של הלכתחילה צריך לראות באמת את ערך לימוד התורה (ושוב פעם נקודת המוצע היא זוג שאומר שהוא רואה בלימוד כערך עליון)

סדר היום וסדר השנה בכוונה בנוי עם הפסקות, אנשים צריכים אותם בשביל 'להתבונן בין פרשה לפרשה'. (אמנם יש מקום לעיין מחדש, האם בתנאים של היום מוצדק שבין בזמנים הוא עשרה וחצי שבועות בשנה).

זה לגיטימי שבזמנים האלו האברך נופש עם משפחתו, או שנדרש ממנו יותר להתמקד בבית. אם כי כמובן - מצוות תלמוד תורה נדרשת גם בזמנים הללו.

נראה לי ש@מתואמת הזהירה בעיקר מתופעה שולית, אבל קיימת, שברוב המקומות (בציבור שלנו, בהרבה כוללים חרדיים יש דיווח נוכחות קפדני) אין שום 'שוט'. הדיון אינו על הפסקת צהריים - אלא על הרחבת לשני הצדדים. אינו על בין הזמנים, אלא על 'ביטול הזמנים'.

כמובן, יש מצבים חריגים שיש לזה הצדקה, כמו שיש מצבים שבהם אדם עובד יוצא מהעבודה. אבל צריך הרבה משמעת עצמית שמנצלים זאת בזמנים מוצדקים בלבד.

שוב, יש מצבים שבהם באמת ביטולה הוא קיומה, אבל התחושה הכללית של אשת האברך (וגם של האברך עצמו) צריכה להיות שאין מקום להגמיש את הזמנים של לימוד התורה לפי צורך רגעי ולא חשוב באמת, גם אם אף אחד לא יאמר כלום על העזיבה באמצע הסדר וכדומה. תחושה של מסירות נפש לתורה, כפשוטו - למסור את הנפש על רגשותיה השונים, ולא רק למסור את הגוף (שבזה נכלל הצד הכלכלי).

גם בזה צריך איזונים עדינים, ואישה לא צריכה להגיע להתמוטטות כללית רק כדי לא להוציא את בעלה מהלימוד, אבל יש הבדל גדול בין אישה שקורסת בבית בטיפול בכמה קטנטנים חולים, למשל, לבין אישה שמתחשק לה פתאום לצאת לבית קפה עם בעלה, והשעה האפשרית היחידה מבחינתה היא ארבע בצהריים...

התלבטתי אם ואיך לדייק עוד קצת.

בעיני מי שחושב על בית קפה על הסדר (אם לא במצב חד פעמי ממש של צורך ספציפי) הוא לא אברך בכלל. גם אם הוא רשום ככזה...

לא אומר שכולם מסוגלים ומוכרחים לעמוד ברף הראוי באמת, של:

תשובה קצת שונה, בתור אשת אברך. - נשואים טריים

אבל כן, גם כשלאמא קשה עם הילדים, צריך להיזהר מאוד שלא יישאר מצב ששוכחים שגם קיומה הוא קיומה...

בסופו של דבר כל משפחה מאזנת לעצמה, אבל צריך בזה הרבה מאוד יושרה, במיוחד עם חיים ע"ח מלגות שניתנות מהמדינה או מתורמים, ובכן, לאברכים, וכל שכן עם בשם לימוד התורה, הבעל דוחה גיוס או עשה בגיל מבוגר שירות מקוצר.

שלא יכול להתגשם.

כי לא מצליח להבין ולהפנים איך תורנית/מוסרית זה הגיוני להפיל את העול הכלכלי על האישה. סורי

החלטה כזו היא החלטה זוגית מושכלת.

ברגע שזה נהיה "להפיל", זה אומר שאין לה בחירה בדבר וזה לא המצב אצל רוב האברכים שאני מכירה.

ברגע שקשה לה ודאי שזהו תפקידו של הגבר לפרנס. 

אבל כפי שאתה רואה כאן בשרשור:

1. זה ממש לא בהכרח המצב.

2. נשים רבות בוחרות בזה בעיינים פקוחות.

......

כלום לא "נופל" עליי

אני בחרתי להתחתן איתו בידיעה שהוא ילמד ואני אעבוד

כרגע אני סטודנטית- כדי לעבוד בעבודה רווחית

אבל שום עול לא נפל עליי

וכל האחריות וניהול החשבונות- עליו.

ברמה שמציק לו אם אני מתערבת יותר מידי בחשבונות...

זה לא אחריותי.

אבל המשכורת תגיע ממני.

סתם כי קראתי פה תגובות והרגשתי בורות מסויימת בעניין..

אז א.

זוג אברכים לא חייב להיות הסטריאוטיפ של זרוקים חסרי אחריות, זה יכול להיות גם שניים או אחד שבאו ממשפחות שיושבות טוב מאוד עד ממוצע ובחרו בחיים האלה בידיעה של כל היתרונות והחסרונות (כמו שבחירה ללמוד רפואה כרוחה בהבנת היתרונות והחסרונות, אני לא רואה בזה הבדל מהבחינה הזאת)

ב. אנחנו חיים באברכיה גדולה מאוד והמספרים מאד שונים ממה שכתבו כאן, אז רק כדי להאיר את העיניים מדובר בסדר גודל של

3000 שכד מינימום לדירה פיצית של 2 חדרים (גם בדירות של הישיבה)

1000 מלגת אברך

זה אומר שצריך לפחות עוד 3000 שח וזה בהנחה שאוכלים רק לחם ומים בערך חח

ג. העול:

כל הגברים כאן חתומים על זה ואישית אמי יכולה להעיד שבעלי עד הצבא היה המפרנס העיקרי/היחיד- אני סטודנטית לתואר שוחק וקשה מאד וההכנסות שלי הן רק ממלגות. בעלי וכמוהו אחרים כאן עבד בניקיון בעיקר ובדרכ ניקיון ועבודות אחרות הן עבודות שההכנסה יותר גדולה ומשתדלים לעשות הכל בצורה יעילה. לוקחים עבודות משתלמות.

הוא היה עובד בערבים..

ואי אין לי כח לפרט מעבר עוד הרבה אבל עוד כמה נקודות:

*בדרכ בשנים הראשונות או עד שהאישה מתחילה להכניס ההורים עוזרים וזה מאד מקובל בחברה הדוסית שגם אם ההורים לא יושבים חזק כלכלית חשוב להם לממן את הבנים הלומדי תורה שלהם

* כולן פה מטופחות שמחות קונות לעצמן בגדים גם יקרים לקראת החגים. חשוב לשמור על נורמליות ולהכניס הוצאות כאלה במאזן החודשי כדי לא להיות מתוסכלים או מופתעים

* כל רמת החיים היא פשוטה. זה לא אומר כל כל כל אבל זה אומר חלק. דוגמא:

יש לי דברים שרמת החיים שלי היא מעולה פלוס כי הדברים האלה חשובים לי ויש דברים שבהם אני מבינה את ערך החיסכון בצורה שלא עולה לי על הבריאות הנפשית.

דברים ברמת חיים גבוהה: כשצריך לקנות משקפיים. המחשב של הלימודים. כשנולד לנו בן קנו לנו אוטו ואנחנו מוציאים עליו איזור ה800-1000 בחודש. מותגים שחשובים לי אני אשקיע בהם כסף. תכשיטים לפני החגים

דברים שחוסכים בהם:

בגדים לתינוק יד 2 או בחנויות ממש זולות וטובות שאני יודעת שזה יחזיק להרבה שנים וההשקעה משתלמת. אוכל קונים במכירות זולות כמו משנת וטוב זה בטבע. לא קונים בשר ועופות משובחים ביומיום רק לפני חגים. חושבים יותר על כל הוצאה. לא מתפנקים סתם ככה בבגדים חדשים אלא רק כשצריך (אגב גם צורך נפשי זה צורך)

לא מתביישים לקבל.

רהיטים לתינוק וכו.. במצב חדש!

הכנסות לא מחושבות:

מהברית של הצדיק הכנסו כמה אלפים למרות שהשקענו בקייטרינג שווה.. זה בגלל המשפחה שלנו אבל

עכשיו בחג מתנות מההורים וסבתא.. עלה על ה1400 שח.

וכו וכו

השם פשוט עוזר ושולח הפתעות ומתנות

ואנחנו מהצד שלנו משתדלים לקיים את התפקיד שלנו

עוד הערה:

על הצדיקים שגם הבעל אברך וגם האישה בקושי עובדת, אני רואה אותם מקרוב

הם באמת חיים בצמצום. זאת אומרת, אין להם אוטו גם עם 3 ילדים, פחות בגדים חדשים פחות אוכל מפנק כמו מעדנים וכו.

אבל הכל מבחירה ומשמחה!!!! ולגבי הדירה שעוד אין להם? אל תדאגו להם, זאת החלטה***שלהם***!!!!!

לרובם זה לא ככה.

1400 שקל לחגים??

לא מצפה שיתנו לי 1000 לחתונה של הילדים ...

אנחנו ב"ה בסדר גמור אז גםצלא צריכה

אבל להיות אברך משמעותו בדר"כ לחיות בצמצום מאד (יש לנו הרבה אברכים במשפחה והם לא מתלוננים ובוחרים בזה אבל כלכלית קשה להם מאד)

אבל אני מקווה שלכל זוג יש את ה10 אלף בחיסכון להוציא על רכב יד 4 כשהם יצטרכו..  רכב נוסע וטוב. לא מפונפן ולא כלום.

העניין הוא לדעת להיות מחושבים קדימה כל הזמן ולא למצוא את עצמנו מופתעים

וקל וחומר כדי לתחזק רכב כזה

סתם יצא סכום כזה כי שתי האימהות הביאו לנו וסבתא אחת.. סהכ תחלקי ב3

יצא הודעה שאנחנו חיים ברמה גבוהה אז ממש לא, מבחינת אוכל ויציאות באמת הכי מצומצם..

פשוט אני חושבת שאבאך שחי מצומצם אסור שזה יהיה מלווה בקושי נפשי. חלילה שנרגיש שאנחנו מסכנים באשמת התורה. צמצום כן, חישובים, שקילות וכו.. אבל לא להרגיש שזה עול

וכן, אני מאמינה שכשהמשפחה גדלה זה יהיה יותר קשה, כי יותר הוצאות על מסגרות והשכירות קופצת..

אבל גם לגבי שכירות, אנחנו ממש משתדלים כן לחסוך להון כמה שיותר גדול.. ב"ה הצלחנו להכפיל את ההון העצמי מאז החתונה בזכות מלגות ועבודות שכשאנחנו מקבלים סכום גבוה אנחנו לא משתמשים בו לפרגונים אלא ישר שמים בחיסכון. ומקווים כמה שיותר מהר לעבור לשלם משכנתא ולא שכירות (אמנם משכנתא לכל החיים, כן? וגם בעז"ה יעזרו לנו..)

אבל לכל אחד יש את השליחים שהקב"ה שולח לעזור לו

אני לא חושב שלסמוך על הנס, ועוד להגיד לאחרים לעשות כן, זאת תוכנית עבודה טובה.

יש השתדלות. עבודות מהצד

וגם העבודה שתהיה לי בעזרת ה'

אבל בפועל מרגישים את יד ה'.

אנחנו לא זורקים הכל ומה שיהיה יהיה

בהחלט חושבים על העתיד ועושים השתדלות.

לפי דברייך, אני מבין שהסיבה שאתם חוסכים על אוכל היא לא בגלל שאין לכם כסף, אלא בגלל סדר עדיפויות שלא מכניס את האוכל למקום גבוה (אצלי למשל לאכול עוף ובשר זה חשוב יותר מאשר לקנות מותגים וחשוב יותר מאשר לחסוך לעתיד).

זה מאוד תלוי איפה גרים.

ביו"ש אפשר למצוא דירת שלושה חדרים ב 2200 ואפילו בפחות, ואם מתפשרים על קרוואן אז הרבה פחות.

מה זה אומר להתחתן איתו?

זה אומר להתחתן עם מישהו שחי את התורה ואוהב אותה

לא הכרתי את התורה ככה לפני כן

הוא ממש מאוהב בה והיא עושה לו טוב בנפש.

ימים שהוא לא לומד מספיק הוא עם פחות מצב רוח.

מה עוד זה אומר?

אין הרבה כסף.

אבל יש המון אמונה וביטחון ואני נסחפת אחריו בזה...

לא הגענו אף פעם למצב שאין כלום או למינוס 

תמיד מרגישים שכשצריך ה' שולח,

ובאמת יש לו דרכים מופלאות.

הפרנסה עליי בעיקרון

אבל האחריות לגמרי עליו.

וניהול החשבונות...

מה עוד?

לוידעת את מוזמנת לשאול שאלות בשמחה!

הפרנסה עדיין לא עליי

היא תהיה עליי בהמשך בעזרת ה'

ההשתדלות שבעלי עושה היא לעבוד כמה פעמים בשבוע בניקיון בערב

ומידי פעם עבודות מהצד...

אבל אנחנו כרגע זוג צעיר וההוצאות ממש לא גדולות.

אז מסתדרים 

ובאמת לפי דרך הטבע זה נשמע הזוי אבל בפועל זה עובד...

-זכות גדולה להקדיש תקופה משמעותית לבניין הרוחני של הבעלך, של הבית ושל הקומה הרוחנית בעמ"י.  בית שנבנה אחרי כמה שנים של התמסרות לקודש הוא בית מיוחד. וזה משםיע שנים ודורות קדימה על החינוך של הילדים, על הזוגיות, על הלימוד ועל המידות.

-אני אישית בתור זו"צ פחות הרגשתי לחץ כלכלי. אבל תלוי באמת מאיזה סטנדרט הגעת והאם יש תמיכה.

בכל אופן גם כסטודנטית ואברך היה בסדר גמור. אומנם מחושב מאוד וצנוע, אבל ב"ה תמיד היינו שבעים, אף פעם לא במינוס, תמיד התפנקנו בדברים קטנים ומשמחים והיה לנו טוב ממש ב"ה.

האתגר מגיע יותר עם הילדים ואני יכולה לומר לך שראינו בעיניים ניסי ניסים!!!!! בתחום הכלכלי. כאילו הקב"ה ממש אומר לנו דרך העו"ש- תמשיכו! אני איתכם.

דברים שאין איך לתאר בדרך ההגיון.

אני כן רוצה לומר שבתור זו"צ עיקר האתגר היה דווקא ההתמודדות עם הבדידות שלי כאברכית- בערבים, ביום החופשי, בחופשות סמסטר וכו..

כשהייתי צריכה לבחור בין עוד לימוד תורה לזמן זוגי.

ויש לי כמה דברים לומר על זה:

א. כשיש סיטואציה כזו של התנגשות בין הרצון שלי לביחד זוגי לבין לימוד נוסף- תתכנסי רגע לתוך עצמך ותרגישי רגע מה קורה שם. את ורק את תכריעי את הכף, וצריך לזכור שאין פה 'נכון' או 'מוטעה'. יש פה עניין של דיוק-

לפעמים אני רוצה להתפנק בעוד כמה שעות של כיף זוגי, אבל אני יודעת שזה לא קריטי לי, ואני אוכל להתגבר ולשלוח אותו ללמוד

ולפעמים זה יגרום למתח ביננו, כי אני זקוקה לעזרה שלו או שהזוגיות שלנו חייבת את זה.

והכל בסדר, כל החלטה שלך היא לגיטימית וטובה אם זה מה שאת מרגישה בתוכך.

-ממליצה ממש בחום!!! ללמוד על חשיבות האישה בבניית הבית בעיקר אחרי הנישואין. לשמוע שיעורים על חשיבות הלימוד תורה, על הגדלות של מסירות לקודש, על נשין גדולות בעמ"י שגידלו בעלים גדולים.

-להשקיע הרבה בחברויות טובות באברכייה שלכם- לאם לך יהיה טוב גם לו יהיה טוב!

-חייבים ללמוד להתנהל כלכלית נכון. עם כל הניסים והנפלאות, מעולם לא חושבת שהגענו למצב שאנחנו מוציאים משהו בלי לדעת איך לכסות אותו. תמיד להיות בפוקוס על העו"ש. לא מוציאים מה שאין!!!

אין סיכוי להיכנס למינוס. כל חודש חייבים לסיים בפלוס- גם אם מזערי. יש לכם אחריות על הכתפיים.

-בהקשר האחרון- ממש ממליצה ללמוד לדחות סיפוקים. נניח יש רצון לחדש מלתחה. לתת לרצון הזה להבשיל בתוכך, לא לרוץ לקנות.

הרבה םעמים ההוצאות שלנו הן רגשיות. לא שאין לי מה ללבוש אלא שיש לי ריקנות אחרת שמחפשת להתמלא. או קנאה ותחושת נחיתות ליד אחרות וכו'.

ההמתנה וההשהייה עוזרת לי לברר האם הרצון הזה זך ונובע מתוכי או שהוא חיצוני ויחלוף מעצמו עוד כמה זמן.

זה נכון להכל כמעט. יש מצב שיש תקופה שחיים שהרגשה ש'חייב לשפץ' 'צריך רכב!' וכאלה..

ואחרי השהייה מגלים שזה אולי ישדרג מאוד את החיים אבל הבית אחלה גם כמו שהוא, ואפשר להתמודד עם אוטובוסים וטרמפים.. זו הרבה עבודת המידות אבל קונים ככה שמחת חיים אמיתית ועמוד שידרה של וויסות עצמי במקום להיות עבד לגחמות העצמיות של כל אחד.  

ב"ה מבחינה כלכלית אנחנו מסודרים (עזרה מההורים ב"ה), אבל מבחינתי ההקרבה האמיתית היא בזמן של בעלי.

בעיניי להיות משפחה של אברך זה להיות מסורה לדבר עצום למען עם ישראל, ולכן בעלי לומד המון - משמונה וחצי בבוקר עד שבע בערב רצוף, ואז שוב מתשע עד אחת עשרה וחצי בלילה (ואז ממשיך ללמוד עד אחת בבית).

גם בימי שישי הוא לומד מתשע בבוקר כמעט עד כניסת שבת, ובשבתות, ובמוצ"ש.

גם בבין הזמנים כמעט אין הבדל.

בקיצור, אין הרבה עזרה ממנו או זמן זוגי או משפחתי.

(אגב, גם אבא שלי היה כך, ואני זוכרת בתור ילדה שהיינו הולכים לטיולים משפחתיים בלעדיו, כי הוא למד).

להיות אברך זו משימה עצומה ושליחות חשובה מאוד, ובעיניי מי שנכנס לזה צריך לדעת שזו מסירות בהרבה מובנים למען עם ישראל.

בהצלחה רבה!

הוא בטח ת"ח גדול.

אני מקנאה בךך

בהומור כמובן 🙂

הרב עובדיה שלוש פעמים הגיע לבית של חמיו בשביל להפגש עם מי שלימים תהיה אשתו וכל פעם השיח עם חמיו הוביל ללימוד מעמיק עד אמצע הלילה ואז הפגישה התבטלה והנערה כעסה על אביה שהוא "גונב" לה את החתן.

בפעם הרביעית היא כבר סירבה להפגש כי בעיניה סה הראה על חוסר רגישות.

אז הרב עובדיה ביקש לדבר איתה חמש דקות ואמר לה שאם היא תסכים להתחתן איתו אז חצי משכר הלימוד שלו יהיה שלה והיא הסכימה

רק מעיר, שמצוות תלמוד תורה מוטלת על כל יהודי. אמנם יש חילוק בין החובה המינימלית של כל יהודי, לבין מי שרוצה לזכות בכתר תורה.

ממילא:

מצד אחד - אם אברך או משפחתו זקוקים ל'בין הזמנים' או ל'בין הסדרים', בשביל השלמת הכנסה או בשביל השפיות, הזוגיות והמשפחתיות - זה לגיטימי. אצלנו למשל בתקופות שאשתי היתה מפרנסת עיקרית, אחת ההשלכות היתה שמישהו צריך להכין שבת...

כמובן  מי שמסוגל, בשמחה ובטוב לבב, להתעלות מעל זה - אשריו ואשרי חלקו.

מצד שני - מכיר לא מעט יהודים טובים, שאינם 'אברכים' בהגדרה. הם עובדים במשרה כזאת או אחרת, אבל כל יום לפני העבודה, אחרי העבודה, ביום החופשי, בחופש וכד' הם לומדים שעות על שעות בשקידה רבה.

ההתמסרות לתורה לא בהכרח תלויה בהגדרה.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

והאמת בכלל לא מעניין אותי אישית אם זו הטרלה או לא..
לגופו של עניין, קודם כל חיבוק אחותי, קשוח ממש.
אני אישית נגיד, קנאית בהגזמה, בורכתי בבעל שלא מסתכל על אף אחת (
לפעמים זה גם מוזגם) ובטח שלא מדבר איתי על זה.
כמו שאמרו לך פה,
העלית את הנושא מולו, צריך לדעת שהתגובה מהצד השני תהיה כלשהי ואולי לא תמיד נעימה.
כמה דברים
1. למה הוא המשיך לחזור על זה כל כך הרבה, אמרת לו שזה לא נעים לך? מה דחוף היה לו לציין את זה?
2 הוא הבין בכלל כמה זה פוגע בך והתנצל?
3. לא ראיתי התייחסות כלשהי לזה אבל, חשבת מה זה גרם לו להרגיש כשציינת שבעל של מישהי אחרת בהה בך? אולי זה הכניס אותו למגננה למקום של פעולה הפוכה? נקודה למחשבה..

נשמע שיושב כאן משהו קצת עמוק יותר..
פתחת את הנושא לא מיד כשזה קרה אלא אח"כ, משמע הלכת עם זה תקופה עד שבחרת לדבר על זה באותה השבת.
במיוחד אם את אומרת שזה הולך בינכם,
כדאי לעשות פה עבודה.
קודם כל מול עצמך,
אח"כ אולי גם איתו
שוב חיבוק ענק...

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

נשמע פה מהתגובות שאת במצב מזעזע והלך לך על הנישואים.

לא מקלילה, ובאמת זה קשה ברמות. זה השפלה נוראית וכאב מאד גדול לאישה.

רק אומרת שאני גם הייתי חווה את זה מבעלי, וב"ה אנחנו אחרי זה. אין דבר כזה היום.

הינו בטיפול טוב ב"ה. ובאמת שבאנו שתינו כדי לטפל ולא לשמוע ולהמשיך הלאה.

אבל לגמרי לגמרי אנחנו אחרי והסיכוי היום שיקרה דבר כזה הוא אפסי.

הוא פשוט הבין בעלי עד כמה זה לא רלוונטי ולא יכול להיות חלק מהחיים שלנו, ולמד להתמודד.

אש רק מעודדת אותך שאפשר לצאת מיזה. טיפול כמובן יועיל פי מאה מכל שיחה שלכם. אם יש לך סיכוי לשכנע אותו אז הכי טוב.

אם את רוצה המלצה למי שאנחנו הלכנו אפשרי באישי.

ולא אומרת לך טיפול עכשיו 40 שנה. הינו בטיפול ממוקד, כמה חודשים ואנחנו מעל זה.

בעז"ה שיהיה כה גם לכם.

חיבוק על הבדידות... לא קל בכלל.

למקרה שהדברים שאני כתבתי לא היו ברורים.

אני מסכימה מאוד עם הכתוב פה.

אני לפחות, המסר שהתכוונתי להעביר הוא שככה זה לא יכול להימשך וחייב עזרה חיצונית.

ממש לא התכוונתי שיש מקום להפסקת הנישואים.

ובכללי אני בעד הפסקה במקרים קיצוניים בלבד. 

מבינה לגמרי גם את הבהלה.

באמת זה ממש לא נעים.

אבל ב"ה אפשר לצאת מיזה. מטפלים ויוצאים והחיים אחרי הם כל כך אחרים.

החיים בצל החשש של 'אולי עכשיו משהו לא יתאים לו ויגזר עלי שקט של יומיים' זה זוועה.

אחרי שעובר החשש נפתחים עולמות. בעז"ה.