(אני חושב שעוד לא פרסמתי בפורמים) אז, כמו שציינתי כמה פעמים, מידי פעם נחה עלי הרוח לעבוד על 'ספר' של סיפורים קצרצרים שהם בעצם משלים לרעיונות שונים ביהדות (והסברה שלהם) - לא ברמה של @געגוע~ אבל בסגנון קצת אחר ;) והפעם (מקווה שתתחברו ותבינו) -
אני מתגעגע. אני מתגעגע לשולחן השבת שלנו, אבל הכי הכי לרגע הזה, רבע שעה אחרי שסיימנו את סעודת הערב, שאת יושבת על הספה בסלון מותירה את הנעליים בסדר המיוחד שלהן על הרצפה ואוספת את רגלייך אלייך לספה, שקועה בספר עם כריכה רכה וצבעונית.
ישנו את הרגע הזה שאני מרים את מבטי אליך ממקומי בראש שולחן פינת האוכל, לוקח הפוגה מהספרים שלפני, שאת רובם ליקטתי בקפידה מן הספרייה הגדולה שלנו, כמה רגעים אחרי שסיימנו לארגן את הכלים במטבח. בדרך כלל חודרים אל הערימה ספר אחד או שניים 'סתם מתוך סקרנות', כמו שאת מגדירה את זה, ושואבים עוד כמה דקות ארוכות של חיפוש, שלפעמים חושף מטמוניות ופעמים קרובות יותר מפח רוח קל. אך בסופו של דבר זהו ליל שבת.
זה הרגע, אחרי שרוב המהלך כבר מסודר אצלי בראש, זה הוא הרגע שאני חווה את העונג שבת שלי. אז, כשאני רואה אותך במנוחה גמורה שכזו כשבנשיפות עדינות מוסטת לה מבלי משים ובתדירות קבועה קצוות שיער כהה שנשתחררה מתוך כיסוי ראשך, שעוד לא הסרת מפני הידיעה על הבחורים הצעירים הממשמשים ובאים.
גילוי פשוט וטהור של שלווה, מעין עולם הבא. מנוחת אהבה.
ואת? את הכי נהנית מה'י-ה אכסוף' בשני קולות...



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
