גם לי יש בעיות כאלו. הרבה פעמים אני לא קולט שאנשים עובדים עליי, יש לי מן תמימות שמצחיקה הרבה אנשים. אבל מצד שני, יש לי שכל, ואני האחרון שאכשל בהודעות עוקץ וכאלו. לדוגמא, בעניין של צדקה. הרבה אנשים מסוממים מבקשים צדקה ברחוב. ותמיד יש את ההתלבטות הזאת, האם לעזור לו כי הוא באמת מסכן, או שהוא שרלטן. אני אומר לעצמי שתמיד האנשים שהולכים ברחובות ראשיים יש את האלו שידאגו להם ויביאו להם כסף, ואני מצידי תורם למקומות מיהמנים שאני סומך עליהם. בעקרון יש שיטה גם יותר פשוטה, לקנות לבן-אדם הזה אוכל ולהביא לו, ככה שלא יקנה בזה סגריות וכדו', אבל אף פעם אין לי כוח להשתמש בשיטה הזאת וללכת לחנות ולקנות לו אוכל.
יש פסקה יפה באורות הקודש, שכל מדרגה בעבודת ה' (לא ניסח את זה ככה: בעבודת ה', אני מתרגם את זה לשפתי. יכול לשלוח לך את המקור אם תרצי) לא צריכה למחוק את המדרגה הקודמת, אלא צריכה להיות על גביה. לפני שאמשיך, אגיד לך משהו, אמיתי לחלוטין. אחרי ששמעתי שיעור על הפסקה הזאת, חשבתי עליה הרבה מאוד, והיא הבהירה לי מלא דברים. זו פסקה שאפשר לומר שממש חידדה לי את ההסתכלות על המון דברים, ועזרה לי מאוד. בקיצור, גם לעניינינו, ה' לא עשה סתם שילד קטן יהיה תמים. יש לזה משמעות. המדרגה של ההתפקחות (שמקבילה אגב להתפקחות בעץ הדעת טוב ורע, ואכמ"ל) לא צריכה לבוא בסתירה. והתפקיד של האדם הוא שכשהוא מגיע למדרגה החדשה של הדעת, ההתפקחות, הוא צריך שמדרגה זו לא תסתור את התמימות. זו עבודה קשה. והאמת היא באמצע, בין התמימות להתפקחות.
חז"ל אומרים לגבי גוי: "כבדהו וחשדהו" (לא לשונם המדוייקת). גם לגבי לשון הרע שאדם שומע, כתוב שמצד אחד אסור להאמין ללשון הרע, ומצד שני: "למיחש (=לחשוש) בעי" (וזו הטעות אגב של גדליה בן אחיקם שלא האמין ללשון הרע שקיבל על ישמעאל והתנהג כרגיל, אך היה לו להיזהר ולקחת בחשבון אולי זה נכון).
אדם צריך להיות מצד אחד לא "מרחף" בעולמות אידיאליים ולהיות מנותק מהמציאות לחלוטין, הוא צריך להיות מקורקע ולהתנהג בשכל ובדעת, אך מנגד, אסור לו לאבד תקווה ואמון, השאיפה לעתיד, לגאולה, לעולם האידיאלי, היא נחוצה בשביל לשרוד, היא טבע האדם, ובלעדיה האדם לא חי.
ההתפקחות צריכה להשליך על התנהגות האדם בפועל, להבין שיש דברים שצריך להיזהר מהם ולנקוט אמצעי זהירות, אך לא לתת לה לפגוע בלב. הלב צריך להישאר טהור, שייך לעולם האידיאלי, אך מנגד, צריך להפעיל את השכל ב"צורה קרה", ולנקוט באמצעי זהירות ובהתבוננות.
וחלק מהעניין זה לקלוט אנשים. אפשר לעבוד קשה על מידת האמת, לדעת לקרוא אנשים, עד שתריח שקר מקילומטרים. אמא שלי לדוגמא (התוודעתי לזה רק לאחרונה), טובה מאוד בלזהות שקרים (היא קנתה את זה בזכות אבא שלה, שהיה איש אמת וישר). ונחתום בפסקה של הרב זצ"ל מעין אי"ה (ברכות פרק ט' פסקה שנ"ח):
(ברכות סד.): "ואר"א הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום כו'. החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי. ע"כ יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו, יען כי רבים לוחמים לנו, ע"כ השתדל נא להסיר כל מונע מלבא אל הטוב. לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום. לא כן היא תעודת (=ייעוד) מנוחת הנפשות, מי שהשלים חוקו בחייו כבר לוחמים אין לו, מפריעים מנוחתו אפסו, ותכלית המעלה היא שהמלחמות הגופניות של הנטיות החומריות לא יהיו תופסות מקום כלל בעלותו אל הר ד' להתענג באור פני מלך חיים. ע"כ הברכה היא לבא אל מנוחת עולמים, לך בשלום, כלומר גם הדרך תהיה לפניך מושלמת לבד מחוז החפץ, שיש אפשרות ג"כ למעלה ע"ג מעלה. אבל דבר מפריע ומונע לא ימצא, דבר המשבית את השלום ומצריך התגברות. ביחוד מצוייר בזה שני קוטבי המוסר, ציור החיים בעמל וציור המות במנוחה. ציור החיים בעמל וחיוב התחזקות תוסיף כח לעבודה ולחריצות. ציור המות במנוחה, תמעט את פחד המות ותרגיע את הרוח ותעודד ג"כ לעבוד ולפעול במשך זמן הפעולות ימי החיים, מתנת א-להים לעבוד להרבות הטוב והשלום".
לגבי מה שכתבת בסוף, אפילו שבסופו של דבר העבודה היא שלך, ואת צריכה לעשות את העבודה העצמית בעניין, לא יזיק לקבל סיוע ועזרה, או הכוונה, שתעזור לך. אני מאוד מחזיק מזה, וחושב שלא צריך להיות רומנים מסכנים שלא מוכנים לקבל עזרה מאף אחד. ב"ה עם ישראל הוא עם נפלא שאוהב לעזור אחד לשני. בהצלחה רבה, אם יש לך שאלות נוספות, בשמחה.
