אבל התכוונתי בעיקר לזה שהפוליטיקאים לא ידברו

עם מחנה פוליטי ידוע, לתכלית פוליטית מובהקת.

ובכל הכבוד, אסור שהשכול ישמש קרדום לחפור בו.

מה קורה אחי זה מי שהתווכח איתך בחווה בגיתית מישיבת הר המור הוא אם החפץ חיים

אני לא יודע מה הסיפור אבל זה נשמע לי מאוד כמו הוצאת לעז על חלק מעמ"י

ציצית כשרה גם עם רק חוטים לבנים.

ואני במקומך הייתי נזהר מאוד בכבוד הרמב"ם והראב"ד.

ואם כל הכבוד שיש לי לרמב"ם ולראב"ד, אני חושב שהם טועים ורוב הראשונים סוברים כמוני.

פוסקים שהתכלת לא מעקב את הלבן גם כשיש תכלת.

ברמב"ם אאל"ט זה מחלוקת מה הוא סובר.

כשאמרתי שתזהר בכבוד הרמב"ם והראב"ד לא התכוונתי שאתה חייב לפסוק כמותם, אבל גם אם אתה חולק עליהם אני הייתי נזהר מלהגיד שהם "טועים" ובטח מלהגיד שמי שכן פוסק כמותם הציצית שלו פסולה.

אני, לשאלתך, הולך רק עם לבן.

כי אין לו תכלת (ושוב, זה תלוי במחלוקת ראשונים האם זה מצווה אחת או שתים)

הטענה שלי היא שזו לא ציצית פסולה.

מכיוון שאני קונספירטור ולאחרונה התבררו כמה דברים שהם מזוייפים מתוכם, אני חושד שהרמב"ם הזה מזוייף, ואולי פשוט הועתק בצורה לא טובה.

הוא מאוד ברור: "אע"פ שאין אחד מהן מעקב את חבירו אינן שתי מצוות אלא מצוות עשה אחת"

ולא סביר שזה שיבוש כי הוא פוסק ככה גם בספר המצוות.

וככה כתבו גם הסמ"ג והחינוך.

דעת רבי בגמרא פשוטה מאד, אלו שני מינים המעכבים זה את זה, ודעת חכמים פשוטה אף היא, אלו שתי מצוות שונות.

אבל כך הם פסקו.

הסמ"ג והחינוך לא ציטטו את הרמב"ם אלא זו דעתם.

כנראה זה לא מחלוקת רבי וחכמים...

קשה לי לומר ברמב"ם שזה ט"ס כי הרמב"ם כתב את זה בשלוש מקומות שונים ובאחד מהם הרמב"ן גם דן בזה...

המנחת חינוך לא מתייחס לסוגיה (וגם לא מכריע בשאלת כמות הפתילות תכלת שצריך)

גם אם תוריד את החינוך מהרשימה אתה יכול להוסיף אליה גם את בה"ג ואת הרמב"ן.

אין לי שום דבר נגד קונספירטורים כל עוד הטענה שלהם לא מופרכת

אם כך הרמב"ם אכן פוסח על שתי הסעיפים וזו לא טעות סופר.

על כרחך אתה מוכרח לומר שהתכלת אינה מעכבת את הלבן דווקא במקרה שאינו יכול להשיג שאז אדם יכול לצאת ידי חובת ציצת בלבן בלבד, אבל מצוות תכלת אינו מקיים, והרי אתה מבטל מצוות עשה.

לגבי כבודם של הרמב"ם והראב"ד, אני סובר שהם היו ת"ח גדולים, ועדיין טעו. מותר ולגיטימי לטעות, אתה בעצמך אני מניח לפי שמך שטרן שאתה אשכנזי שלא מחמם נוזלים בשבת, וסבור שזה חילול שבת גמור, ואילו הרמב"ם סובר שזה מותר לכתחילה.

לפיכך הרי אתה סובר שהוא טועה.

בכל מקרה אני מסכים שיש עניין לשים תכלת, אני פשוט טוען שזה כשר גם בלי תכלת.

האם תכלת זה מצווה בנפרד או שזה אותה מצווה רק לא בצורה המיטבית, זה מחלוקת ראשונים.

אני אכן פוסק לא לחמם נוזלים בשבת, אבל אני לא חושב שמי שסומך על הרמב"ם ועושה את זה מחלל שבת.

יותר מזה, הרב של הישוב שאני גר בו פסק שמותר לכתחילה לבקש ממי שפוסק כמו הרמב"ם לשים בשבילי נוזלים על הפלטה.

כשר זה לא, מכיוון שאתה יכול לקיים מצוות תכלת ואתה מבטל אותה. זו מצווה הבאה בעבירה.

לגבי הרב שלך אני לא יודע מה הסיפור, אבל אין שום הבדל, כמו שלגוי אתה לא יכול לומר לחמם עבורך נוזלים בשבת, כך גם ליהודי בקל וחומר.

מה שכן מתירים, זה שאם הוא מחמם לעצמו, אז מותר לך גם להנות מזה, אבל להנות מחילול שבת שנעשה עבורך? מופרך.

זה מה שכתוב בציטוט שהבאתי מרש"י לעיל.

נכון, אני לא מקיים מצוות תכלת. מצוות ציצית כן, מצוות תכלת לא.

אם זה מצווה אחת מי ששם רק לבן עושה את המצווה באופן לא שלם, זה לא אומר שהוא לא עשה את המצווה.

זה לא מצווה הבאה בעבירה, בדיוק כמו שאדם שם רק תפילין של יש הוא מקיים מצווה חלקית וזה לא מצווה הבאה בעבירה.

אתה צודק שאסור לי לבקש מיהודי לחלל בשבילי שבת, העניין הוא שאני לא חושב שזה חילול שבת. אתה לא עושה את החילוק בין לפסוק כמו ראשון מסוים (מותר לנו) לבין להכריע מחלוקת ראשונים (אסור לנו)

גם מה שרש"י כותב, יצאת ידי חובת מצוות ציצית, בדיעבד, לכתחילה ודאי שאסור לך, והגמרא מפורשת שם "מי שאין לו תכלת מטיל לבן" ובוודאי שמי שיש לו ובמזיד לא שם תכלת ייענש, גם אם הוא מקיים מצוות ציצית, כי זה לא "כשר", זה עקום, אתה מבין למה אני מתכוון? זה לא שברוב תמימותך קנית בגד ארבע כנפות ואין לך תכלת, זה שבמזיד אתה לא שם תכלת!

יוצא ממה שאתה אמרת שציצית לבנה כשרה, אלא שחוץ מזה, אתה צריך לשים תכלת ואם לא תשים זה לא טוב.

כמו שאם אדם שם רק תפילין של ראש הוא יצא ידי חובת תפילין ובלי קשר הוא לא בסדר שהוא לא שם של יד.

עכשיו אפשר לדון בנפרד האם אנחנו באמת יודעים היום מה התכלת האמיתי.

מהתוס' יותר קשה לדייק את מה שרציתי לומר ולא רציתי לריב על זה, אז הבאתי את הרא"ש. הציטוט שלו לא חלקי, אתה מוזמן לפתוח שם.

המילים הבאות שלו הן "ונהגו כפירוש רש"י"

אבל אתה רואה שיש השוואה בין ציצית ותפילין בעניין הזה שגם אם אדם מניח רק תפילין של ראש זה לא מצווה הבאה בעבירה (אפילו אם אני בטוח שהוא לא יניח של יד במזיד)

שאם לא כן הה"א של הרא"ש לא מובנת.

"ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע"פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא:"

(זו לא הוכחה אלא דוגמא לאיפה מצינו דבר כזה)

אבל יש פה שני עניינים:

1. יש מצוות ציצית שאותה מקיימים גם עם לבן.

2. צריך לשים תכלת ואם מישהו לא עושה את זה במזיד הוא פושע.

הוא פושע כי הוא לא מקיים מצוות תכלת.

ציצית הוא מקיים בסדר.

לא נוגע אליך

בדיוק כמו שאר הדינים שמובאים שם במשניות...

ולא נראה לי.

לחכמים יש כוח להתיר דברים בשעת צורך, לכן למשל בגיטין יש מקרה שמכיוון שעל דעת חכמים קידש את האישה וכעת כשלא מוכן לתת לה גט, חכמים מפקיעים את הקידושין שלו, כך שיוצא שכל הבעילות שלהם היו בעילות זנות, וכל זה רק כדי שלא תהיה עגונה.

הבאת דוגמא גרועה כי במקרה של הפקעת קידושין עושים את זה רק במקרים נדירים. כשהבעל עשה שלא כהוגן, לרוב.

אבל בסדר, אני יודע שיש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה.

דבר שני, לא התכוונתי הלכה למשה מסיני, התכוונתי ממש דאורייתא. כמו שלכתוב בשבת זה דאורייתא (לא הלכה למשה מסיני) למרות שזה לא כתוב בפירוש בתורה.

זה לא נכון.

דבר שני זה כתוב שם בגמרא "ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע"

אחרת הייתי מזכיר את זה כבר קודם.

מסקנה - אנחנו בני אדם  

הא לך ספק, שכן אני ושכמותי טוענים שזה ודאי, ורבך טוען שזה ודאי לא, וזהו ספק דאורייתא גם לדעת הפר"מ.

ואיך אתה יכול לומר שאתה סומך עליו ולכן לא תבדוק כלום? סמוך עליו, ותבדוק, הנה לך הזדמנות מצויינת לבדוק על מנת להתווכח איתי

כדי לפסוק הלכה כמו מישהו אתה צריך שיהיה רצף של חכמים מזמנו ועד זמנך שפסקו ככה. אם יהיה מח' ראשונים שכל האחרונים יפסקו כמו ראשון מסוים, אתה לא יכול לפסוק כמוהו.

אני מרגיש טיפש שאני אומר את זה כי אני יודע שגם אתה יודע מה ההבדל.

לצערי אני לא יכול לחקור כל שאלה שיש לי בהלכה עד שאני מוצא לה תשובה, בשביל זה יש רבנים. אני מקווה מאוד להגיע לזה באחד מן הימים.

מהו החילוק בין לפסוק כמו ראשון, דהיינו להחליט שהוא צודק, לבין להחליט שהשאר טועים?

ומה פתאום אסור לנו להכריע?

לפסוק כמו ראשון זה לא להחליט שהוא צודק. זה אומר שכיוון שאין לנו סנהדרין שתפסוק לנו הלכה, אנחנו לא יודעים בדיוק מה ההלכה ולכן אני עושה כמו הראשון הזה.

מה פתאום אסור לנו להכריע? כי כמו שאמר הרב זלמן מלמד "כיוון שיש באמצע שני דורות אז הם מלאכים ואנחנו חמורים".

אם אתה לא מחליט שהוא צודק, מה פתאום אתה עושה לפיו? אם אתה חושב שהוא טועה, אסור לך לעשות כמותו, אלא אם כן זה להחמיר כגון שאנו לא אוכלים עוף בחלב למרות שמן הדין רבי יוסי הגלילי צודק.

רק באה להסביר למה אין בסמכותינו להכריע מחלוקת ראשונים.

אם כל הכבוד שלי אליך (לא בציניות בכלל) אתה כלום לעומת הרמב"ם והתוס' ואל תדחף את הראש ביניהם. אבל בסוף אתה צריך לעשות משהו, אז אתה עושה כמו תוס', אבל זה לא כי אתה מכריע שהרמב"ם טעה.

אני לא חושב שאף אחד טועה או צודק אני עושה כמו מישהו מסוים, אתה עושה כמו מישהו אחר.

לא, אנחנו מכריעים כשיטה מסוימת והשאר טועים, כך סבר התוס', וכך היא סברתי, ולכן אני חושב שהשאר טועים.

לכן אני לא אומר לספרדי לחמם לי בשבת, כי אני סובר שזה חילול שבת.

אתה חייב להיות עקבי לגבי כמו מי אתה פוסק. אתה מקבל על עצמך (בגלל רוב דעות / מסורת / רבך המובהק, לא באמת משנה) דעה מסוימת ואסור לך לזוז ממנה

אבל כל זה על בסיס זה שאתה קיבלת אותה על עצמך, אחרים יכולים לפסוק אחרת.

אני קיבלתי על עצמי את התורה שבעל פה, אבל הקראים יכולים לפסוק אחרת, הלא כן?

לגבי רבך המובהק, זה לא משנה, נתתי דוגמא ללמה לפסוק הלכה כמו מישהו מסוים, אם אתה לא מרוצה מהדוגמא בכל המקרים אתה לא חייב לפסוק לפיה.

לגבי הקראים עמ"י כבר קיבל על עצמו בסיני את התורה שבעל פה ככה שזה לא באמת שאלה...

אמרתי שאנחנו לא במקום שאנחנו יכולים להכריע בין התוס' לרמב"ם.

ובדיוק כמו שכתבת, גם אני סובר שיש דרכים לפסוק הלכה וצריך תנא דמסייע וכו'. אבל כשזה מגיע לשלב פסיקת ההלכה בדורינו אין לנו סמכות לקבוע שראשון מסוים טועה.

ושוב, הדיון לא מתקדם ללא הוכחות.

אני טוען שאנחנו לא במעלה ביחס לראשונים כדי להכריע מי מביניהם צודק ומי טועה אבל כיוון שאנחנו צריכים לעשות משהו אנחנו יכולים לבחור דעה וללכת איתה (עד הסוף, בלי להחליף)

אתה טוען שאם אני עושה משהו מסוים זה סימן שאני הכרעתי שזה מה שהקב"ה רוצה וכל מי שעושה אחרת טועה.

אני לא רואה דרך להכריע את הדיון הזה בלי להביא מקורות לזה (אני מוכן לחפש)

קבלו אותם - מקורות

@ימח שם עראפת 

עירובין דף יג:

א''ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב''ש וב''ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב''ה.

רש"י כתובות נז. ד"ה הא קמ"ל

דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר [כלומר: טועה] אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר [כלומר: טעות] כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט:

האמונה והבטחון לרמב"ן פרק כד

ואף על פי שיש הפרש בין הפירושים אין לדחות אותם שמא האחד מהם נבחר לשמים, ולא נודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים, ושבעים פנים לתורה. ובפירוש אמרו: שמא יאמר אדם מאחר שהללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין הללו מטמאין והללו מטהרין האיך אני לומד תורה מעתה, כלם נתנו מרועה אחד, אלו ואלו דברי אלהים חיים, וכולן אל אחד אמרן.

פענח רזא שמות פרשת משפטים בסוף

כתבתי להוראתם, חסר כתיב לרמז שלעתיד ירבו מחלוקת ולא תהי' ההוראה שלימה ומלאה (ועם כל זה אל מקום א' הכל הולך כמו שאמרו אלו מטהרין ואלו וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים, לכן כתיב חסר, כי להורותם משמע לשון יחיד כאלו הכל הוראה אחת, שאלו הי' כתיב להורות הי' משמע לשון רבים כמו הוראותיהם שהם הוראות חלוקות ורבות בלתי מכוונות לנקודת האמת, לכן כתיב חסר שהוא כמו הוראתם שהם באחת ומכוונות כולם לדברי אלקים חיים):

ספר החינוך פרשת ראה מצוה תפה

הט אזנך בני ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם וכולם נר, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.

עיון יעקב על עין יעקב שבת דף פח עמוד ב אות ס

ועוד י"ל דלכך קשרו ב' כתרים להראות דאלו ואלו דברי אלהים חיים המטהרים והמטמאין המחייבין והמזכין האוסרין ומתירין כולם זכו לכתר תורה:

שו"ת מהר"ם מינץ הקדמה בתיאור סימן צ"ט

וב"מ דאם יש מחלקיות ביני רבנן, ולכל אחד כתב דעתו, שאין לזלזל אחד את חבירו, כי אלו ואלו דברי תורה.

ים של שלמה מסכת חולין הקדמה ראשונה

ושלא לתמוה על מחלוקותם בריחוק הדעות, שזה מטמא וזה מטהר, זה אוסר וזה מתיר, זה פוסל וזה מכשיר, זה פוטר וזה מחייב, זה מרחק וזה מקרב, אם דעתם לשם שמיים, והראשונים אפי' בבת קול לא היו משגיחים (ב"מ נ"ט ע"ב), וכולם דברי אלהים חיים, כאלו קבל כל אחד מפי הגבורה מפי משה, אף שלא יצא הדבר מפי משה מעולם... והמקובלים כתבו טעם לדבר, לפי שכל הנשמות היו בהר סיני, וקבלו דרך מ"ט צינורות, והם ז' פעמים ז' מזוקק שבעתים, והם הקולות אשר שמעו וגם ראו, וכל ישראל ראו את הקולות, הן הדיעות המתחלקות בצינור, כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו, וקבל כפי כח נשמתו העליונה, לרוב עילוייה או פחיתותה, זה רחוק מזה, עד שאחד יגיע לטהור, והב' יגיע לקצה האחרון וטמא, הג' לאמצעי רחוק מן הקצוות, והכל אמת, והבן זה.... 

ומתוך זה ניתן לבעל דין לחלוק ולומר קיים ליה כחד מנהון, הספרדי כספרדים, וכל אחד בורר את שלו, ועם ועם כלשונו...

אלשיך דברים פרק יז פסוק י

בל תאמר אם כבית הלל הלכה אם כן דברי בית שמאי שקר הם חלילה ונסמינהו מלהזכירם כלל, וכן בכל החולקים נקח דברי אשר הם הלכה ונעקר אשר אינם הלכה, באופן שכל דברי אשר הוא שמותי נעקור חלילה מן התורה.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן כה

הרי אף שהלכה כב"ה מ"מ גם דעת ב"ש הם דברי אלקים חיים

שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן לו

וכל עדה קדושה יודעת שגם מנהגי העדה האחרת מיוסדים על אדני פז, ויסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים

לגבי האם מותר לא לשים תכלת כשיש לנו תכלת החינוך כותב ככה (במצוה שפו, מצוות ציצית) :

וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת... אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה כְּגוֹן אָנוּ הַיּוֹם שֶׁאֵין אָנוּ מוֹצְאִים תְּכֵלֶת שֶׁלֹּא נִמָּנַע מִפְּנֵי זֶה מֵהָטִיל חוּטִין לְבָנִים מִבְּלִי תְּכֵלֶת בַּטַּלִּית וּנְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ הוּא בִּשְׁלֵמוּתוֹ עִם הַתְּכֵלֶת וְכֵן בִּזְמַן שֶׁהַתְּכֵלֶת נִמְצָא מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ חוּטִין לְבָנִים יָכֹל לְהָטִיל תְּכֵלֶת בִּסְדִינוֹ וּמִתְעַטֵּף בּוֹ וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ.

ומצאתי שתי גרסאות איך לפסק את המשפט הזה.

בהוצאה שיש לי של ספר החינוך זה מפוסק ככה:

כְּגוֹן אָנוּ הַיּוֹם שֶׁאֵין אָנוּ מוֹצְאִים תְּכֵלֶת שֶׁלֹּא נִמָּנַע מִפְּנֵי זֶה מֵהָטִיל חוּטִין לְבָנִים מִבְּלִי תְּכֵלֶת בַּטַּלִּית וּנְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ הוּא בִּשְׁלֵמוּתוֹ עִם הַתְּכֵלֶת, וְכֵן בִּזְמַן שֶׁהַתְּכֵלֶת נִמְצָא. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ חוּטִין לְבָנִים יָכֹל לְהָטִיל תְּכֵלֶת בִּסְדִינוֹ וּמִתְעַטֵּף בּוֹ וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ.

ובהוצאה של המנחת חינוך שיש לנו בבית המדרש זה מפוסק ככה:

כְּגוֹן אָנוּ הַיּוֹם שֶׁאֵין אָנוּ מוֹצְאִים תְּכֵלֶת שֶׁלֹּא נִמָּנַע מִפְּנֵי זֶה מֵהָטִיל חוּטִין לְבָנִים מִבְּלִי תְּכֵלֶת בַּטַּלִּית וּנְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ הוּא בִּשְׁלֵמוּתוֹ עִם הַתְּכֵלֶת. וְכֵן בִּזְמַן שֶׁהַתְּכֵלֶת נִמְצָא, מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ חוּטִין לְבָנִים יָכֹל לְהָטִיל תְּכֵלֶת בִּסְדִינוֹ וּמִתְעַטֵּף בּוֹ וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ.

(אני לא נכנס לדיון איזה מהגרסאות נכונה, כי אין לי כח וזה לא כזה משנה, סתם אנקדוטה ששעשעה אותי.)

מקור א': מאי פשטותו של מקרא הלכה כבית הלל אבל אלו ואילו דברי אלהים חיים? האם הלכה גם כבית שמאי? לא. למה לא? מכיוון שהבאת קול אמרה מפורשות שאין הלכה כמותם.

אלא מאי אלו ואלו? אלו ואלו נלמדו לשם שמיים ויש שכר לפעולתך נאום ה'.

מקור ב': אנחנו רואים לכאורה שכאשר שני אנשים חולקים נניח האם מותר לגרור ספסל בשבת או לא, אחד אומר אסור ואחד אומר מותר, שלכאורה שניהם צודקים, וקשה, דהרי זה סתירה והיפך ההגיון לומר שזה אומר אסור וזה מותר, זה טהור וזה טמא, ולשניהם צודקים.

אלא מה אומר רש"י?

"מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט"

כלומר, מר אומר מקיש עניין אחד לעניין דומה, ומר מקיש אותו עניין לעניין אחר. ואיך יכול להיות ששניהם צודקים? כיוון שלפעמים שייך הטעם שלו לאסור ולפעמים הטעם שלו להתיר, הכל לפי העניין, לכן הם יכולים להשתנות.

מה שאין כן בדברים שהם אכן מהותיים, כגון האם קדושה שקידש שלמה קידשה לעתיד לבוא או לא, שכאן אי אפשר לומר ששניהם צודקים, כיוון שזה לא כמו ספסל שאנחנו אומרים שזה או משום חורש או משום טירחה יתירה, שאז בשינוי המקום יכול להיות שהדיון ישתנה.

ראיה לדבר מתחילת הרש"י, שניים שחולקים בדעתו של אחד, שאז זו מחלוקת מהותית, או שאמר טמא או שאמר טהור, ובוודאי שאחד טועה.

מקור ג': על פניו דומה כי הרמב"ן אומר חס ושלום שלא משנה איך תפסוק, גם ככה 70 פנים לתורה, זה לא משנה.

צריך עיון על מקור זה, כיוון שלכאורה הוא מערער על כל פסיקת ההלכה בכל הדורות ועוקרה מן השורש.

לא בשמיים היא, התורה ניתנה לבני האדם ללמוד ולהכריע.

מקור ד': המקור הנ"ל מברר יותר את מקור ג', ולכאורה נראה שאלו ואלו נאמר לעניין כוונתם, שכולם ניסו לכוון לאמת ולימודם של כולם היה לשם שמיים. אין הכוונה שכולם אכן הגיעו לאמת, שכן האמת היא אחת, או טהור או טמא, אלא שכולם מנסים ללמוד ולהגיע לאמת, לכן אלו ואלו דברי אלהים חיים, והכרעת ההלכה לכאורה נעשית גם אם שיכלנו פירש זאת לא נכון, כפי בסיפור על תנורו של עכנאי, שאף על פי שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כוותיה, לא פסקו כמותו ואף נידוהו על כך, שכן התורה ניתנה לנו בארץ, לשכלנו להכריע, וגם אם הגענו לאחד משבעים הפירושים האחרים של התורה, ולא בדיוק לאמת, גם אלו דברי אלהים חיים הרצויים מלפני ה'.

מקור ה': הייתי אומר שקושייה גדולה עליו, אבל ידוע שספר החינוך לא נכתב כספר הלכה ולפעמים אינו מדייק בפרטים, לכן נראה לי שהתשובה דלעיל תענה אף עליו. נראה שכתב שכולם נכונים היה זה כפי שכתב שמצוות הקרבת קרבנות נוהגנת בזמן בית המקדש, פרט נכון, אך לא מדוייק.

מקור ו': נראה דזהו סוג של משל ואגדתא, ובכל אופן ניתן לומר שכוונתו ככוונת רש"י דלעיל.

מקור ז': יפה אמר, כי אלו ואלו דברי תורה. כלומר, אלו ואלו לשם שמיים, אף על פי שאחד מהם לבטח טועה, אין לזלזל בו כי לימוד היה לשם שמים.

ח': קושייה גדולה עליו, משל הסנהדרין מיותרים, שאין צורך להכריע הלכה לכולם, כל אחד בורר לו את המקל שלו.

ט': נראה לי דהטעם הוא עבור הלימוד, לכשיבוא אדם וילמד, ויחשוב כבית שמאי, דלא יאמר שאף אחד לא חשב על כך ואולי כך, אלא ילמד את מהלך הסוגייה ויראה שאין הלכה כבית שמאי.

י': דברי אלוקים חיים שנלמדו לשם שמיים, ואין הלכה כמותם כיוון שזוהי טעות.

יא': שוב נראה שהייתה כוונתו שאלו ואלו לשם שמיים, לא שאלו ואלו צודקים.

יישר כוח על כל המקורות, אנא נסה שוב😊🤗😄

כמה הערות לפני שאני מתייחס לגוף הדברים.

1. אני יוצא מנקודת הנחה שאם משהו שאמר רב כלשהו סותר את ההגיון שלי, הקושיה היא עלי ולא עליו.
2. אני בא להוכיח שפסיקת הלכה לא אומרת בהכרח שהצד השני טעה, אלא שאנחנו פוסקים הלכה במעיין קורח המציאות (הקב"ה עשה את זה בכוונה, אבל מעין), בגלל שאנחנו צריכים לעשות משהו מסויים, אנחנו פוסקים הלכה כי אנחנו חייבים לנהוג איכשהו, לא כי אנחנו חושבים שגדולי עולם טעו. אתה לא יכול להניח הפוך ואז להדחק בהסבר של המקורות ואז לומר שאין הוכחה. אם לא תניח הפוך ולא תדחק בהסבר, יש הוכחה. שים לב שאם אתה לא מניח שפסיקת הלכה זה אותו דבר כמו להכריע שהשני טעה, זה מעלים את רוב הקושיות שלך שבגללם עשית אוקימתות דחוקות.
3. כשציטטתי אותך ציטטתי ממש רק את החלק הרלוונטי כדי שלא יהיה עוד יותר ארוך, אם אתה רוצה להיזכר מה כתבת, תסתכל בהערה שלך. וגם כל מי שקורא את זה, שיקרא את ההודעה ההיא קודם, אחרת זה סתם מוזר.
4. היה לי הערה רביעית אבל אני לא זוכר מה זה היה ולעשות ארבע הערות זה יותר מגניב מאשר שלוש.

מקור א': 

אלא מאי אלו ואלו? אלו ואלו נלמדו לשם שמיים ויש שכר לפעולתך נאום ה'.

אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שאם לא נפסקה כמותם הלכה מה שהם אומרים זה טעות, זה לא נכון וזה בדיוק מה שבאה הגמרא לומר, שהלכה כבית הלל ואעפ"כ שניהם לא טעו.

מקור ב': 

וקשה, דהרי זה סתירה והיפך ההגיון לומר שזה אומר אסור וזה מותר, זה טהור וזה טמא, ולשניהם צודקים.

אממ... כן, הבנת נכון את מה שאני רוצה להגיד. על פניו אתה צודק, ואם אחד אומר טמא ואחד אומר טהור לא יכול להיות ששניהם צודקים. אבל באמת משה קיבל בסיני גם את זה וגם את זה (כמובא במקור 8) ושניהם צודקים. אלא מאי, כיוון שאנחנו צריכים בסוף לעשות משהו, אנחנו מוכרחים לפסוק הלכה כמו מישהו מהם, מה שלא אומר שהשני טעה.

מה שאין כן בדברים שהם אכן מהותיים, כגון האם קדושה שקידש שלמה קידשה לעתיד לבוא או לא, שכאן אי אפשר לומר ששניהם צודקים, כיוון שזה לא כמו ספסל שאנחנו אומרים שזה או משום חורש או משום טירחה יתירה, שאז בשינוי המקום יכול להיות שהדיון ישתנה.

חילוק יפה, אבל הוא לא כתוב ברש"י, ולא נראה שהוא חילק את החילוק הזה. בנוסף, זה לא כ"כ מסתדר עם הגמרא שרש"י מוסב עליה, עיי"ש.

ראיה לדבר מתחילת הרש"י, שניים שחולקים בדעתו של אחד, שאז זו מחלוקת מהותית, או שאמר טמא או שאמר טהור, ובוודאי שאחד טועה.

וזו ודאי לא ראיה, כי מה שרש"י מדבר עליו ברישא זה דוקא אם הם חולקים מה הרב שלהם, שהם שמעו מפיו, אמר. שבזה לא יכול להיות ששניהם צודקים מה פלוני אמר. 

וכן כתב הריטב"א (שם, ד"ה מאי קמ"ל רב פפא): "כלומר דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי גופייהו שזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו וזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו ולא תשקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים, אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם זה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו והא ליכא למימר כל היכא דאפשר וכדפירש רש"י ז"ל, ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים"

כלומר, הריטב"א מחלק באופן מאוד ברור, אם שניהם שמעו באוזנם אם פלוני אמר מותר או אסור, אי אפשר לומר ששניהם צודקים. אבל דבר שתלוי בסברא, אפילו אם זה סברא במה הם חולקים, שניהם צודקים.

מקור ג':

על פניו דומה כי הרמב"ן אומר חס ושלום שלא משנה איך תפסוק, גם ככה 70 פנים לתורה, זה לא משנה.

שוב, אתה צריך לחלק בין איך לפסוק לבין מה אמת ומה שקר. כיוון שאנחנו צריכים לעשות משהו, הקב"ה השאיר לנו את העבודה, ונתן לנו כללים איך לפסוק הלכה. מה שהרמב"ן בא לומר שזה לא הופך את הדעה שלא פסקנו כמוה לשקר "אין לדחות אותם".

צריך עיון על מקור זה, כיוון שלכאורה הוא מערער על כל פסיקת ההלכה בכל הדורות ועוקרה מן השורש.

הקושיה עליך, לא על הרמב"ן. ולי יש דרך לישב את הקושיה, מה אתה אומר?

מקור ד':

ולכאורה נראה שאלו ואלו נאמר לעניין כוונתם, שכולם ניסו לכוון לאמת... אין הכוונה שכולם אכן הגיעו לאמת, שכן האמת היא אחת, או טהור או טמא, אלא שכולם מנסים ללמוד ולהגיע לאמת, 

בוא תסביר לי את המשפט הזה: "שאלו הי' כתיב להורות הי' משמע לשון רבים כמו הוראותיהם שהם הוראות חלוקות ורבות בלתי מכוונות לנקודת האמת" ועכשיו שכתבו בלשון יחיד...?

איך הבנת מזה שמדובר על כוונתם?

לכן אלו ואלו דברי אלהים חיים, והכרעת ההלכה לכאורה נעשית גם אם שיכלנו פירש זאת לא נכון, כפי בסיפור על תנורו של עכנאי, שאף על פי שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כוותיה, לא פסקו כמותו ואף נידוהו על כך, שכן התורה ניתנה לנו בארץ, לשכלנו להכריע, וגם אם הגענו לאחד משבעים הפירושים האחרים של התורה, ולא בדיוק לאמת, גם אלו דברי אלהים חיים הרצויים מלפני ה'.

זו בדיוק ההוכחה. יש מקרים שבהם אנחנו לא פוסקים כמו הקב"ה, לדוג' בתנורו של עכנאי או בתפילין של רש"י ושל ר"ת (כתוב בשו"ת מן השמיים שהקב"ה פוסק כמו ר"ת) האם זה אומר שהקב"ה טועה?

מקור ה': 

הייתי אומר שקושייה גדולה עליו, 

הממ... אם יש סתירה בין ההגיון שלך לבין מה שכתב ספר החינוך הקושיה היא עליך, ולא עליו...

אבל ידוע שספר החינוך לא נכתב כספר הלכה ולפעמים אינו מדייק בפרטים, לכן נראה לי שהתשובה דלעיל תענה אף עליו. נראה שכתב שכולם נכונים היה זה כפי שכתב שמצוות הקרבת קרבנות נוהגנת בזמן בית המקדש, פרט נכון, אך לא מדוייק.

שמע, אני הייתי נזהר מלהגיד על ראשון שהוא לא דייק בפרטים (גם אם הוא עושה את זה לפעמים, הייתי אומר את זה רק כשאני מוכרח ורק אם יש לך גב רחב לומר את זה: של רב אחר או אם אתה רב בעצמך) ובכל מקרה לא מדובר פה בהלכה של מצווה שלא נהגה בפועל בתקופת החינוך, אלא על השקפה אמונית.

מקור ו': 

נראה דזהו סוג של משל ואגדתא, ובכל אופן ניתן לומר שכוונתו ככוונת רש"י דלעיל.

ברור שזה משל ואגדתא, השאלה היא מה המשל הזה בא ללמד אותנו. האגדתא אומרת שאלו ואלו דברי תורה, ואם אתה מניח שדברי תורה הם אינם טעות (אם לא, זו לא בעיה שאני יכול לפתור) אז לפי חוק המעבר גם המטהרים וגם המטמאים אינם טועים (וזה לא אמור למנוע מאיתנו לפסוק כאחד מהם הלכה.)

מקור ז':

יפה אמר, כי אלו ואלו דברי תורה. כלומר, אלו ואלו לשם שמיים, אף על פי שאחד מהם לבטח טועה, אין לזלזל בו כי לימוד היה לשם שמים.

אלו ואלו דברי תורה לא אומר שזה וזה היה לשם שמיים. זה אומר שזה וזה דברי תורה, ומכאן עיין דברי על המקור הקודם.

אבל אני מסכים שהדברים האלה פחות חדים מהמקורות האחרים, ואפשר להתווכח עליהם.

ח': (היה כזה קשה להמשיך לכתוב "מקור"? )

קושייה גדולה עליו, משל הסנהדרין מיותרים, שאין צורך להכריע הלכה לכולם, כל אחד בורר לו את המקל שלו.

שמע, איכשהו נראלי שמהרש"ל הכיר את הקונספט של סנהדרין ובכל זאת הוא כתב את מה שהוא כתב. שוב אתה לא מחלק בין פסיקת הלכה לבין שאחד מהם טועה.

ומה שהוא כתב בסוף, הוא דיבר בזמן שאין סנהדרין, ולכן בעלי דין יכולים לומר קיים ליה כחד מנהון. וכך נוהגים היום בבתי דין.

ט': נראה לי דהטעם הוא עבור הלימוד, לכשיבוא אדם וילמד, ויחשוב כבית שמאי, דלא יאמר שאף אחד לא חשב על כך ואולי כך, אלא ילמד את מהלך הסוגייה ויראה שאין הלכה כבית שמאי.

איך הבנת את זה ממה שהוא כתב? "בל תאמר אם כבית הלל הלכה אם כן דברי בית שמאי שקר הם" כמה מפורש אתה רוצה את זה?

י':

דברי אלוקים חיים שנלמדו לשם שמיים, ואין הלכה כמותם 

נכון

כיוון שזוהי טעות.

אתה אמרת. אני יוצא מנקודת הנחה שאם ה' אלוקים אמת, אז גם דבריו אמת. וממילא כל מה שנאמר עליו שהוא דברי אלוקים חיים הוא אמת.

יא':

שוב נראה שהייתה כוונתו שאלו ואלו לשם שמיים, לא שאלו ואלו צודקים.

דבר ראשון, לא. זה לא נראה כוונתו. זה אולי פרשנות לכוונתו אם אתה לא מוכן לקבל את פשט דבריו.

דבר שני, עוד יותר לא נשמע שזה כוונתו מההקשר שבו זה מגיע. הוא מסביר למה בחור ספרדי בישיבה אשכנזית לא חייב לעשות כמנהג אשכנז משום "לא תתגודדו" והוא כותב שהאשכנזים יודעים שהספרדי עושה כמנהגו שמבוסס על הררי קודש.

הנה הציטוט המלא (יותר מלא, לא יכלתי להעתיק את כל התשובה, ובאריכות עיי"ש):

"ואפילו לדעת הרמב"ם והסמ"ג נראה שמכיון שהדבר מפורסם בכל תפוצות ישראל שהספרדים נוהגים כדעת מרן השלחן ערוך, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א, וכל עדה קדושה יודעת שגם מנהגי העדה האחרת מיוסדים על אדני פז, ויסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, לפיכך אין בזה איסור משום לא תתגודדו. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי מרדכי בנט בשו"ת פרשת מרדכי (חלק אורח חיים סימן ד'), בדין תפילין בחול המועד, שאף שבעיר אחת יש ספרדים ואשכנזים, והספרדים נוהגים שלא להניח תפילין בחול המועד, והאשכנזים מניחים תפילין בחול המועד, מכל מקום אין בזה איסור משום לא תתגודדו, שיש לומר שאין איסור לא תתגודדו נוהג אלא בתחלת המחלוקת, ובבית דין אחד, שיש להם להשוות דעתם יחד, אבל בדבר שנחלקו בו הקדמונים, וכל אחד נוהג כד' רבותיו, אין בזה משום לא תתגודדו, וכל אחד צריך לקיים מנהג אבותיו ואפילו בבית כנסת אחד. ע"ש."

יישר כוח על כל המקורות, אנא נסה שוב

במחילה, אני לא חושב שיש לך זכות להתנשא עליי, בהתחשב בנסיבות.

😊🤗😄

גם לך

לגבי הערה 2, כתבת שעצם הכרעת הלכה לא אומר שגדול כלשהו טעה, וכן שאנחנו פוסקים הלכה רק כדי לדעת מה לעשות.

ובכן, אם בעצם לפי דבריך כולם צודקים, מהו זקן ממרא? הרי הוא מכריע אחרת, זכותו! אלו ואלו דברי אלהים חיים!

וכן מה הבעיה בקראים?? שבעים פנים לתורה!

ולמה בעצם צריך סנהדרין שתכריע? הרי כולם צודקים!

ידידי, נתת דבריך לשיעורין, ותורתך לשברי לוחות.

האוקימתות שלי אכן דחוקות, אודה ולא אבוש, אבל מוכרחים אנו לומר כן, או שברצונך לומר שכל המקורות שהבאת תלמידים טועים כתבום וכדו'.

הערתך הרביעית אכן מעוררת מחשבה.

וכעת לתגובותיך, לגבי מקור א': עד דמוטבת לי מרשב"ג, סייעינו לי מתנא קמא! עד שאתה מקשה עליי שהגמרא לא אומרת שהם טעו, תסייע לי שהגמרא גם לא אומרת ששניהם צדקו!

מקור ב': נתת דבריך לשיעורין, ביטלת סנהדרין, ועשית תורה שברי לוחות.

אתה בעצם טוען שמחוסר ברירה אנחנו חייבים להכריע, ובאמת כולם צודקים. זה בפשטות טעות, ה' נתן לנו תורה שנקיימה ונכריע בה לכתחילה, ולא שבלית ברירה כי אנחנו לא יכולים לעשות שני הפכים. ה' נתן לנו היגיון כדי שנתנהל על פיו, ובתורה אנחנו פוסקים על פיו, כיוון שבדיוק עבור כך הוא ניתן לנו.

לגבי החילוק שלי, כששני תלמידים מתווכחים בדעת רבם, זו מחלוקת מהותית, שכן לא יכול להיות ששניהם צודקים, כך אומר ההיגיון.  וגזירה שווה לשאר מחלוקות מהותיות, כפי שציינתי וציטטת.

מקור ג': לשיטתך הרי אם יבוא רב פלוני, ויאמר שבעצם התורה התכוונה שכללי הפסיקה הם ככה, ולא ככה, למשל שכל אחד יכול לפרש את התורה, הוא צודק.

ואי הכי עקרת את כל פסיקת ההלכה.

אדם יכול להכריע רק לעצמו, כי בעצם תמיד יבוא מישהו ויגיד שבעצם כשכתוב לא תרצח, הכוונה היא דווקא לרצח בידיים, אבל באקדח מותר.

ולא תוכל לומר לו דבר, שהרי 70 פנים לתורה.

כמו כן, כתבתי בתגובה קודמת שנראה שלא לדחותם, הכוונה היא על מנת שכשילמד מישהו יראה את הדעות השונות והטעמים, ולא יחשוב כפי הדעה שלא נפסקה להלכה.

ואוסיף, שכפי שכתוב ברש"י שהבאת, לפעמים הטעמים משתנים לפי המציאות, ולפעמים הטעם להתיר גובר על הטעם לאסור וכן להיפך, כמו קדירת בשר שנשפך לתוכה חלב, שיש טעם לאסור משום לא תבשל גדי, ויש טעם להתיר משום שאינו נותן טעם. ונפסק שכאשר הוא בטל בקשישים, אזי מותר, וכאשר הוא מרובה מכך, אסור.

מקור ד': כבקשתך, הסבר המשפט: אילו היה כתוב על הוראותיהם ברבים, כביכול חלקם לומדים לשמה וצודקים, וחלקם לומדים שלא לשמה וטועים. וזה שכתוב בלשון יחיד ללמדך שגם כשהם טועים לימודים מכוון ונלמד לשמה.

הקב"ה רוצה שנכריע בעצמנו מה נכון, לא על ידי אותות ולא על ידי מופתים. הוא רוצה את המסקנה שלנו, גם אם היא לא מה שהתכוון בתחילה.

מקור ה': זבש"ך, אני רב עם הרבה אנשים.

זה בדיוק הלכתי, אנחנו דנים פה דיון עם נפקא מינות עצומות לעניין כל פסיקת ההלכה.

מקור ו': ככה אתה מפרש את האגדתא הנ"ל, ולכן זה נראה לך כקושיא עליי. אבל אתה מוכרח לפרש זאת אחרת, שאם לא כן הטעם יתגלגל עליך בחזרה, דהא נתת דבריך לשיעורין ביטלת סנהדרין ועשית תורה שברי לוחות.

מקור ז': כנ"ל, אף אני אדמה תשובה זו למקור ו'.

מקור ח':

הפעם הוספתי

אי הכי, מאי למימרא? זה בפשטות ביטול צורך ההכרעה.

לגבי בתי דין, יש הבדל בין הלכה שטרם הוכרעה שאינך יודע מי צודק, ולכן לכאורה יכול בעל הדין לומר כמי הוא רוצה להכריע, לבין לומר שכולם צודקים בכלל.

מקור ט':

ההמשך: "...חלילה ונסמינהו מלהזכירם כלל, וכן בכל החולקים נקח דברי אשר הם הלכה ונעקר אשר אינם הלכה, באופן שכל דברי אשר הוא שמותי נעקור חלילה מן התורה"

מקור י':

אתה מפרש כפשוטו את המשפט אלו ואלו דברי אלהים חיים, אני סבור שאין כוונת המשפט לומר שה' אמר את הדברים ממש, אלא שזה דברים שנאמרו מתוך לימוד אמיתי לשמו, השכינה שרתה בו.

מקור יא':

ועדיין אפרש שכוונתו הייתה שמכיוון שלא הוכרעה ההלכה בנושא רשאי הבחור הנ"ל לנהוג כמנהגו, ולא מכיוון ששניהם צודקים.

ואם תרצה, אומר שהוא טעה, כפי שטעה כשאמר שאסור באיסור כרת לעלות להר הבית.

ושוב מתגלגל הטעם, אנא נסה שוב!

🤗🤗🤗😂😂😂

(מתנשא עליך רצ-רצח!)

– כמה וכמה פעמים בדיון הזה, העמידו אותך על טעויות כאלה ואחרות. זה לא מראה לפחות שכדאי להמתין, או להסתייג, לפני שאומרים שראשון כזה צודק, ראשון כזה טועה?

רמ"א חו"מ כ"ה

ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החולקים הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (תשובות הרשב"א סי' רנ"ג) ואפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א) ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו איסור (תשובות הרשב"א סי' רנ"ג). כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים הולכים אחר האחרונים דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (מהרי"ק שורש פ"ד) אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.

– "אם לדבריך כולם צודקים" הרי זאת מה שאומרת הגמרא במפורש. באמת, אין יותר מפורש מזה. "עד שאתה מקשה עליי שהגמרא לא אומרת שהם טעו, תסייע לי שהגמרא גם לא אומרת ששניהם צדקו!" אתה סתם משחק. ובמקרים האחרים, כשהראייה היא ברורה, אז אתה מתחמק או לא מתייחס כל־כך. סתם, למשל, בדוגמה שאין הלכה כהקב"ה, תשמע תהפוך את זה איך שאתה רוצה אבל אם אתה אומר שמי שהלכה כמותו צודק והשני טועה, אז הקב"ה טועה, אמנם "מרחת" את זה, במה שאמרת שהקב"ה רוצה שאנחנו נחליט, אבל זה לא העניין, השאלה היא לא כיצד הוא רוצה שתהיה הלכה למעשה, אלא נטו השאלה מי צודק ומי טועה. אם הקב"ה צודק, למה אין הלכה כמותו? אם אין הלכה כמותו, האם הוא טועה? או... ששני המישורים (אמת רוחנית והלכה למעשה) יכולים להתקיים בנפרד זה מזה?

– הסנהדרין נועדה לברר מהי ההלכה למעשה, מתוך סברות שאמנם ברמה הרוחנית כולן נכונות (מהר"ל מתייחס לזה ויש עוד כמה מקורות איני זוכר כרגע איפה) אבל ברמת הלכה למעשה צריך לפעול א' או ב', ולשם כך ניתנה להם סמכות מיוחדת וגם סייעתא דשמיא. בגלות למרבה הצער עם ישראל מפוזר, אין בית המקדש, אין "וה' עמו" ברמה מלאה, אבל מצד שני, זאת המציאות שבה הקב"ה שם אותנו, שהיא מלאה במחלוקות, דעות, מנהגים, אפשר לומר היא "דיעבדית" ובסך־הכל חסרה בירור, אבל, כל־עוד אין סנהדרין, בירור כזה אינו אפשרי ב־100%, והמסקנה המתבקשת היא שעבודת ה' צריכה להיות מתוך המצב הזה דווקא.

– למיטב ידיעתי ב־99.9% מהמחלוקות בראשונים אין הוכחות מוחלטות לאף צד, וגם כשיש, לכאורה, לפעמים הסוגיה מתבררת יותר אחרי כמה דורות, ומסתבר שההוכחה תלויה בהנחות מסוימות, או שיכולה להתפרש אחרת, וכו', בקיצור, לא כל פעם שתוס' מקשה על רש"י, סימן שרש"י טועה, ואפילו בקושיות הקשות ביותר, שאולי אפילו היו משוללות תירוץ במשך כמה מאות שנים, אפשר למצוא שאחד האחרונים מצא תשובה ניצחת כו'.

– כל ה"מקרים" ההיפותטיים (קראים, אקדוחנים, רבנים שממציאים כללים) שהבאת, מנסים "להוכיח", שאם לקבל את הטענה ש"כולם צודקים", אז אין לדבר סוף. אבל, הטענה "כולם צודקים" מלווה בניואנסים, קונטקסט, ועוד הנחות יסוד וכללים לא גמישים, שמונעים בדיוק את המצב הזה. יש כללי פסיקה כלליים שאין עליהם עוררין. יש כללי פסיקה איך יחיד צריך לנהוג ביחס למחלוקת / ביחס לרבו כו'. אם לקחת את כל המערכת הזאת כמכלול, לא נשארים עם הרבה חורים, פשוט נשארים עם היהדות האורתודוקסית הקלאסית.

– לגבי מצווה הבאה בעבירה, מדובר על מונח הלכתי ספציפי, שכוונתו היא שקיומה של מצוות עשה באה מכוח עבירה (למשל לולב הגזול) ויש בזה כל־מיני סייגים, לא צריך להדביק את זה למה שלא קשור, אם אכן הייתה בעיה של מצווה הבאה בעבירה, אף־אחד לא היה מתעטף בציצית מאז שאבדה התכלת, באשר לפשיעה, אפשר להיות פושע ולקיים חצי מצווה, זה לא סותר, ברור הדבר שאם למישהו גישה לתכלת, והוא לא מטיל אותה, יש בזה עונש, בימינו אמנם לא בטוח עד כמה זה שייך, היות והזיהוי אינו 100% וודאי מוחלט, באשר לספק דאורייתא לחומרא, נאמרו בזה כל־מיני תשובות, אבל קצת מופרך לומר, שמעתה אי־אפשר ללבוש ציצית לבנה, כי יש איזה צד של ספק שיש בנמצא תכלת אמיתית, לכן מי שלא מטיל אותה נקרא פושע... באמת, רחוק.

– בכמות הפתילים מעולם לא ראיתי שהיו הוכחות ברורות לכאן או לכאן (אחרת גם לא הייתה מחלוקת), האריז"ל אומר שזה א' מתוך ח', נראה לי שאם אמר אפשר לסמוך (כמו שאפשר לסמוך גם על התוס' או הראב"ד)

על עצמו לדורותיו

האמת מצידי שהרמבם יתדברר שעבד אלילים. זה לא משנה לכלל ישראל ולנרטיב של הרמבם

ומציג את עצמו כאן כשומר מצוות...

מן המעט שנדרש ממנו הוא שיתאפק מתגובותיו "המחכימות" עד מוצאי יום טוב שני של גלויות.

הוא תקע יתד אי שם בין סידני למלבורן ומפיץ רעל קפלניסטי בתפזורת כמו פצצות מצרר.

נזק מדיני זה החומרים שהוא מקושש מן הגורן הקיצון שמאלני ומן היקב הקפלניסטי כדי לעשות מהם צימעס בטמפל שהוא חבר בו, לאחר תרגום כמובן לשפת המקום. לא מפיו אנו חיים  

ליהודי אוסטרליה

העובדה שהוא בחר לחיות באדמה טמאה, שלא מתאימה למצוות התורה בשום צורה, היא כמובן היסוד שמביא אותו לעבירה גוררת עבירה, אבל לא בזה עסקתי כאן.

אקלים ים תיכוני, אבל עונות הפוכות

איך אתה יכול לא להזדעזע מאירועים אלימים ביבשת שלך?!

עם ישראל משחרר את צפון הגליל ומי שירא ורך הלבב - ישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו, בשטח או בפורום, כלבבו.

אנשים יקראו לזה שהוא רוצה 'לשלות בסדר יום', אני קורא לזה שכל ישר שלא נכפף ברוח התקשורת וכו'

יתכן ששחרור כזה גם ישחרר לך את מושגי הטוב והרע שהתשקורת מאכילה אותנו.