קודם כול - כן, זה בהחלט נורמלי לגיל. גיל ההתבגרות... כל אחד חווה אותו אחרת, אבל אחד המאפיינים הבולטים הוא מרדנות, בעיקר מול ההורים.

שנית - הוא גדול, ואפשר לדבר איתו שיחה מעמיקה ולהסביר לו מה עומד מאחורי האיסורים שלכם. לילדים קטנים אפשר בדרך כלל לתת כללים קבועים בלי להסביר, אבל בגיל ההתבגרות בדרך כלל זה לא יעבוד...

בשיחה אפשר גם להדגיש לו שהדבר הכי כואב לכם זו ההסתרה, יותר מעצם ה"עברה" עצמה. כי חשוב לכם שיהיה לכם ולו קשר פתוח ומשתף, כי אתם ההורים שלו, ואתם אוהבים אותו הכי בעולם ורוצים שיהיה לו טוב. ואם הוא יתרגל להסתיר מכם דברים, הוא עלול גם להסתיר דברים כואבים שעוברים עליו (אפשר לפתוח מזה רמז למוגנות), וכך לא תוכלו לעזור לו בעת הצורך.

בשיחה גם אפשר להבהיר לו שהוא באמת גדול ובוגר, ומשכך אתם סומכים עליו, ובכל זאת הוא עדיין הילד שלכם, ואתם אחראים עליו ועל שלומו ועל שמחת חייו.

אתם לא צריכים לוותר על האיסורים שקבעתם (שאני מצדיקה אותם לגמרי, אגב), אבל לעשות את זה כעת יותר מתוך שיתוף שלו, ומתוך שדר שהוא גדול ואתם סומכים עליו.

חיבוק ובהצלחה. קשה מאוד, הרגע הזה של הגילוי... מתפללת שכולכם תצמחו מזה ❤️

מדרגה. באמת אני צריכה יותר לשתף אותו לעומק הדברים

והסביבה שלו כולם צופים בכדורגל. אבל לא יודעת מה מקובל אצלכם. מצד שני אם אתם בסביבה שכן יש פלאפון חכם לילדים פה ושם סביר להניח שרב הבנים צופים בכדורגל.

ואני יודעת שיש כאלה שכן צופים, אבל הרוב לא

והוא ממש ממש אוהב ולכן לא הצליח להתגבר. ומכאן ההתלבטות הגדולה שלנו

הצפייה לא מתאימה לאורח חיים שלנו (בהתאמה לרוב רובם של החברים שלו) אבל הוא ממש רוצה...

אולי אצליח לעזור בע"ה.

א. תקנו את הספר "בוסר המלאכים" - הוא ספר מעולה, מצוין, נהדר. הדרכה מהממת ואמיתי להתמודדות עם גיל ההתבגרות. מכוון לציבור חרדי אבל זה לא משנה בכלל- יש שם עצות ששוות זהב!! 

ב. אני חושבת שאת המצב הנוכחי אפשר לחלק לשני דברים כואבים- הראשון- הילד עשה משהו שאנחנו לא מרשים והשני- הוא שיקר לנו והסתיר מאיתנו. במבט לטווח רחוק, מבחינה חינוכית, אני חושבת שהחלק הכי משמעותי שצריך לתת עליו את הדעת הוא בכלל לא משחקי הכדורגל. החלק הכי חשוב הוא הקשר ביניכם שקרה לו פה משהו לא כל כך טוב. וקשר בין הורים לילד זה הדבר הכי הכי הכי חשוב בעולם. אין חשוב ממנו. כל הורה רוצה שהילד שלו ימצא בו אוזן קשבת, שהילד שלו יבוא לשאול ולהתייעץ וגם כל ילד רוצה שההורים שלו יקבלו אותו באהבה גם הוא לא התנהג מאה אחוז, כי ילדים חייבים את הקשר הזה. 

אם למשל, הוא היה בא ואומר : אמא, אני מת לראות משחקי כדורגל, אפשר?" - ובמקום להגיד לו "לא, מה פתאום" (ולגרום לו לעשות את זה בסתר, או אצל חברים, כי זה הגיל...) היית שואלת: "באמת? למה? זה מעינן? מה מענין בזה? חברים שלך רואים?" וככה נפתח איזה שיח בנושא וזה כבר לא מושג טאבו שאסור לדבר עליו, אלא רצון שקיים אצלו והוא לא צריך להסתיר מכם. ואז מלכתחילה נוצר משהו חיובי סביב הקשר שלכם גם אם הנושא שנוי במחלוקת.  ואז אפשר ביחד איתו להבין- למה הוא כ"כ רוצה את זה? (הגיוני...בן בגיל 13...) והוא גם יהיה פתוח יותר לשמוע ברוגע למה בעיניכם זה לא כ"כ חיובי. 

תתפלאי עד כמה הם מפנימים ערכים שלנו גם אם לא נראה לנו...כאשר הערכים מוסברים בנחת, ונותנים לו חומר למחשבה על החיים שלו. 

אם יש לך אומץ...אפילו הייתי רואה איתו משחק אחד ואח"כ מנתחת איתו מה היה כזה כיף...ואם מפריע שזה יהיה בבית אפשר גם להגיד לו שאתם מבינים שזה מענין אותו אבל אתם לא רוצים שזה יהיה חלק מהאווירה בבית אז ביחד למצוא פתרון איך הוא מרוצה וגם אתם מרוצים. 

העיקר- ללכת בכוח בגיל הזה לא יניב שום תוצאות טובות. ומה שילד רוצה להשיג- הוא ישיג אותו בכל מקרה כנראה, רחוק מעיני ההורים ומידיעתם, וזה הכי גרוע! 

(הבת שלי רצתה בגיל 14 לעשות חור שלישי..הסברתי לה למה בעיני זה לא כ"כ מתאים ואחרי חצי שנה או יותר היא פשוט עשתה ובאה הביתה. לא כעסתי עליה אבל אמרתי לה שחבל שהיא עשתה בלי לדבר איתי שוב) 

לגבי שאר האחים- אין מה לעשות, קטנים נחשפים לעולם של גדולים. ואם זה לא בבית, זה בבי"ס או בשכונה או אצל בני דודים או בהסעות לבי"ס וכד'. אם מדברים על דברים, ומסבירים את דעתינו ואת ההגיון והיופי שבה, זה יתן להם חוסן נפשי. ויש הרבה בתים שבהם כל אח הולך בדרך אחרת ורואים שבסוף כל אחד הוא בפני עצמו גם אם נחשף לדברים אחרים. 

ודבר אחרון- תפילה תפילה תפילה. פשוט להתפלל עליו את כל הדברים שרוצים עבורו. 

תודה שחלקת

באמת חיפשנו ספר הדרכה, תודה על ההמלצה

האמת שהוא כן בא וביקש כמה פעמים לראות משחק וסירבתי, אז אני מבינה מדברייך שזו היתה טעות.. אבל אני בסתירה עם עצמי.. זו ממש לא אווירה שאני רוצה שיהיה חשוף אליה. מצד שני הוא מחפש (וגם מוצא) אז אולי אין לי יותר מידי ברירות ואני צריכה לתת לו?

ונכון מה שהכי כאב לי בסיפור הזה זה לא המעשה, אלא ההסתרה והשקרים.. ובזה נתמקד בשיחה איתו

ןתפילות- אני חייבת להגיע לזה

הרי כולנו היינו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו ויעשו מה שאנחנו רוצים שהם יעשו...אבל מה לעשות, צריך להבין ולהפנים, שהילדים שלנו הם נשמות ולכל נשמה יש מסלול משלה וחיים משלה. ומגיע שלב שבו החיים פשוט ממחישים לנו את הענין...וזה גיל ההתבגרות. אין סיבה להניח שמי שרואה כדורגל בגיל 13 ימשיך בזה כל חייו...יכול להיות שזה ישאר משהו שמענין אותו ומידי פעם זה מאורר אותו לראות משחק ויכול להיות שבאיזשהו גיל הוא יבין שזה שטויות ויפנה לדברים חשובים יותר. אבל בכל מקרה, הקשר שלכם איתו יהיה יותר חשוב מכל כדורגל זה או אחר. 

וזהגם גיל שבו צריך לשחרר ולהבין שהוא יחשף ונחשף לאווירה אחרת בין אם תרצו ובין אם לא. 

אבל הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לתת לו עכשיו- זה קשר פתוח (וזה לא תמיד קל). כלומר- האופציה היא לו "לתת לו לראות או לא לתת לו לראות". זה מתאים לגילאים צעירים יותר שבהם יש לנו יותר שליטה.

האופציה עכשיו צריכה לבוא מתוך הבנה שאם אתם לא תתנו, הוא ימצא את זה במקום אחר. וערוץ קשר ביניכם יחסם, וחבל.

לכן האופציה היא לדבר. לקחת אותו מחוץ לבית, לקנות איזו פיצה או גלידה, לשבת במקום שקט ולדבר בכנות ובנחת. "אז מה אתה אומר, כדורגל זה מענין...איזה משחק ראית? איזה קבוצה אתה אוהב? מי השחקנים? " ולאט לאט להעביר לו את המסר שזה מפריע לכם שהוא הסתיר ושאתם מעדיפים שיבוא לדבר איתכם על זה, גם אם אמרתם "לא" פעם או פעמיים. לנתב את השיחה למקום כזה שאומר- אוקיי, אנחנו מבינים ורואים שזה מעניין אותך ואתה נהנה מזה. אפילו אולי מבינים למה זה כיף...אבל חשוב לנו שתבין איך אנחנו מרגישים. אתה כבר מספיק בוגר כדי שנוכל להיות כנים איתך. אנחנו מרגישים שסתם ככה לשחק כדורגל זה אחלה, אבל אווירה של קבוצות ומשחקים ו"תרבות כדורגל " כזאץת- את זה אנחנו פחות אוהבים וגם נסביר לך למה. כי...וכי... אתה מבין מה אנחנו אומרים? לא חייב להסכים, אבל אתה מצליח להבין מה אנחנו לא אוהבים בזה?" 

ואז למצוא איזו דרך ביניים- יכול לראות פעמיים בשבוע אצל חבר, או יכול לראות בבית, אבל כשאחים שלו ישנים. או כל רעיון אחר. 

העיקר, שלא יצטרך להסתיר יותר ושלא ירגיש שהוא מאכזב אותכם ושאתם לא לתרגישו מרומים ולא תרגישו במלחמה.

אני רוצה גם להוסיף שאפילו לפני גיל ההתבגרות ולפני המחשבות על העתיד ואיך הם יתנהגו- קשה לנו ממש להבין שאין לנו שליטה על ההתנהגות של הילדים שלנו

כמו שכתבת - יש להם רצון משלהם

יש לנו אחריות וסמכות להכווין אותם ולקבוע בבית כללים אבל צריך לשמור על המודעות הזו שלמעשה אין לנו שליטה. אנחנו נעשה את חלקנו ונצטרך לסמוך עליהם ולקוות שיעשו את חלקם.

זה באמת אסימון שקשה מאוד לקבל, אנחנו רגילים ורוצים לחשוב שאנחנו מנהלים אותם אבל זה פשוט בלתי אפשרי.כבר מגיל אפס יש להם אופי ורצון והם מגיבים אלינו ולחינוך שלנו אבל לא בהכרח בדיוק כמו שהיינו רוצים

אפילו בגיל הרבה יותר צעיר אני לא באמת יכולה למנוע מהם לאכול סוכריות למשל כי הם מקבלים במקומות שאני לא שם

אבל הקו שלי ברור

ורוב הזמן הם יוותרו עליהם ויבואו אלי

ולפעמים לא

וברגע שאני מבינה את זה אני מסוגלת יותר לשחרר מצידי כדי שיהיה בהיתר ולא יהיה באיסור

לגבי כדורגל למשל - למנוע ממנו עכשיו בכל מחיר ממש לא מפחית את הסיכוי שבעתיד הוא לא יהיה מבוגר שצופה. לגמרי להפך ....

אני מסכימה שחשוב לזקק מה חשוב לכם כהורים, להבהיר את המסר מה בעיניכם שלילי בצפיה הזו וגם להחליט אם למשל צפיה ליד האחים שלו זה קו אדום שעליו אי אפשר להתגמש או איפה כן

(לצורך העניין פתרון שבו הוא צופה אבל לא בנוכחותכם הוא גם יכול להזמין בעיות .

אז תחשבו על הדברים לעומק הכי טוב אם יש מקום או הזדמנות שבה הוא צופה בבית,אבל אחים שלו כבר ישנים נניח ואתם כן רואים מה איתו ושזה נשאר על כדורגל)

אפשר כמובן גם להחליט שכדורגל זה קו אדום ולא תאפשרו שום צפיה. אבל תחשבו טוב כי בכנות יש לנו כהורים ובכלל יכולת מאוד מוגבלת לגבולות קשיחים ובאמת הוא יגיע לצפות בזה כך או כך (חברים בכיתה למשל, אם לא אז עוד כמה שנים הוא כבר יהיה ברשות עצמו) ולא בטוח ששווה לשים על זה את המשקל והמאמצים...

היו הסתרות שהילד סיפר לאחר מעשה/ תקופה.

בעיניי זו התנסות נורמלית.

אני לא מוטרדת מהסתרות ולא מהמעשים, גם אם זה דברים שאני לא בעדם, אני לא שמרנית ודי זורמת עם החיים, אלא אם זו פעולה פוגענית.

לגבי שחרור מהגבלות, יש פעמים שגבולות גורמות למרידה וחשוב להיות עם יד על הדופק.

באמת התלבטות אם הגבולות שלנו הדוקים מידי עבורו ולכן הוא מורד

או שהגבולות האדוקים האלה דווקא ישמרו עליו בסופו של דבר

כשר

בקשר לעניין של לשחרר אף פעם אי אפשר לדעת מה יפעל על הילד ועל איזה צורך זה עונה לו.

האם המתבגר צריך להרגיש ריגוש של אני עושה משהו שפורץ את הגבולות ואז אם תסכימו עם זה הוא ימצא משהו גרוע יותר.

או הפוך להגיד שסומכים עליו ולתת לו מכשיר מסונן שניתן לראות בו כדורגל.

תלוי בו ובאופי של המשפחה שלכם

לגבי ההמשך שכתבת-אכן צריכים לחשוב מה יהיה נכון עבורו. נתלבט על זה

ב"ה ב"ה ב"ה שהוא ראה רק כדורגל!!!

ולא ענייני בנות וכזה,

שימשיך להתעניין בכדורגל, תאמיני לי.. זה בסדר גמור לגילו.

תזכרי שהוא זה לא את.

ואם זה מעניין אותו- אין מה למנוע ממנו. הפוך, לשמוע ממנו בהתעניינות בלי שיפוטיות, בלי ביקורתיות מה מעניין אותו, ושהוא ירגיש בנח לספר לאמא מה מלהיב אותו. תהי שותפה לעולם שלו. ויחד עם זה תוכלי גם להכווין אותו למה שאת שואפת. בלי לפסול את מה שהוא אוהב.

הילדים שלנו הם אנשים בפני עצמם. הם לא הרובוטים של השאיפות שלנו. יש להם רצונות ואהבות ותחומי עניין,

וחשוב לשמוע, להיות חלק מעולמם, וכמובן להכווין. בעדינות ורגישות בלי שיפוטיות

הוא חולה על כדורגל

מתפללת שאצליח לראות את הדברים בעיינים כמו שכתבת. כרגע קשה לי להתחבר לעולם הזה ולאפשר לו להתחבר לעולם הזה. למרות שאני מתחילה להבין שאולי אין לי יותר מידי ברירות

ואגב, נשים כנראה לעולם לא יבינו מה כל כך מלהיב בכדורגל...

הגדול שלי בן 15.

לפני שנה גם התחיל לבכות לי למה אבא לא מרשה לי לראות משחקי כדורגל ושכל החברים שלו התורניים והאבות שלהם אפילו רואים ולמה אין לו ואטסאפ וכו'... ואמרתי לו שזה לא מרוע פשוט אבא יודע לאן זה יכול להדרדר וכו' ניסיתי להסביר והוא היה ממש בסערת רגשות (לא כתבתי אבל החלום של הבן שלי זה להיות שחקן כדורגל אמיתי, זה העולם שצעניין אותו והוא המון בספורט) קיצר בעלי הגיע מאיפשהו וקראתי לו לשיחה ושיתפתי אותו מה בן ה14 מרגיש וכו'. וישר בעלי אמר לו בחוכמה. אתה רוצה לראות? לא אמרתי לך שאסור, אמרתי לך בבית שלי אל תראה והתחיל להסביר לו שזה תרבות של גויים וכו'. והיה ויכוח דתי. הבן אמר טוב אראה אצל חבר. בעלי אמר אצל חבר תראה. בבית שלנו לא. והבן אמר לו אם לא הייתם מרשים לי הייתי רואה בחוץ בכל מקרה. אז יאללה על מי אנחנו עובדות? הם לא תמימים איפשר לאסור עליהם הכל. מי ישמע ?! אמרתי לבעלי ברוך ה' שזה רק כדורגל. אם הוא ידע איזה שטויות בעלי עשה בתיכון וכמה ההורים שלו ספגו ממנו הבן שלי ירגיש לא פייר מצידנו. אבל הנה בעלי שיחרר וגם אמר לו אתה רוצה וואטסאפ לתקשר עם החברים, אתה מספיק גדול אני מוכן. (אין לו אינטרנט ויש לנו שליטה על אפליקציות שמוריד, בקרת הורים קוראים לזה) קיצר הסכמנו להכל כי באמת מכל הלב אם כל דבר נגיד לא ולא זה יתפוצץ לנו בפנים. הוא לא ביקש ללכת לקולנוע הוא לא ביקש ללכת אפילו למגרש ולראות משחק. כולה משחק כדורגל באינטרנט.

הילדים שלנו הם פיקדון שלנו לא חייבים להיות כמונו, יש להם מסלול משלהם, אנחנו רק זכינו להביא אותם לעולם ולתת להם כלים. חייבים לשחרר את השליטה הזאת שהם צריכים לצאת לפי איזה מתכון. ובאמת לשחרר ולא כל דבר לעשות סיפור ולהגיד אלף פעם תודה שזה רק זה... ולא משהו חמור. 

כדאי לך להתחבר אליו

לקשר הטוב שלכם

זה לא רק שאין לך ברירה (הוא יגדל ואם לא עובדים על קשר טוב, אז לא רק כדורגל יהיה מאחורי גבכם..)

יש לך ברירה ובחירה להיות איתו בקשר טוב ולהתעניין בעולם שלו (במקרה הזה מדובר בכדורגל כשיש מתבגרות אז זה לשמוע את הסיפורים הלא נגמרים שלהן או כל עניין שמעסיק את הילדים..)

זו הזדמנות פז שיכולה לצמוח מהסיפור הזה-הקשר עם הילדים! זה חשוב  עבור הבכור ועבור שאר הילדים שלכם (יש לך ילד בגיל 11, זה תחילת גיל ההתבגרות והוא כבר למד להסתיר דברים מההורים כדאי גם איתו לעבוד על הקשר)

כשילד חוצה מאחורי הגב את הגבולות שקבעתם.

בנוסף לכל התגובות היפות והחכמות שכתבו לך, אני רוצה להדגיש שני דברים:

*הילדים הם פיקדון שקיבלנו אלינו, אבל אנחנו מגדלים אותם להיות עצמאיים, וזה אומר גם לבחור את הבחירות וההעדפות שלהם בעצמם. ובעצמם זה אומר שלפעמים זה לא יהיה לרצוננו, ואם נאלף אותם שאין אפשרות אחרת יקרה אחד משניים, או שהם ימרדו (הרבה פעמים בהכל), או שהם יהפכו להיות יצורים מְרָצים שמאבדים את עצמיותם (נמחקת האישיות שלהם). אני על עצמי יודעת ששתי האופציות האלה רעות מאוד בעיני. האם זה אומר לתת להם הכל תמיד? לא. אבל צריכים להיות חכמים ולבחור את המלחמות. לחשוב לעומק מה הכי חשוב בעינכם שיִשָמֶר, ועל זה להקפיד. כמו משל השמיכה, אם מושכים אותה לכוון מסוים, נחשף בצד אחר מה שרוצים שישאר מכוסה, ויוצא שכרנו בהפסדנו. מותר להביע את דעתכם וטעמכם גם בעניינים שהם לא הגבולות, אבל לכבד ולקבל את ההחלטה של הילד.

וזה מביא לנקודה השניה

*לכבד אותם כמו אדם בוגר. לראות את הטוב שלהם ולהתייחס אליו, להעריך אותו. לדבר איתם בגובה העיניים. אנחנו חיים בדור שאם נער רוצה משהו, יש לו יותר מידי אפשרויות פתוחות בפניו, לפעמים בתוך הבית ממש- בכף היד. שמעתי מהרב רימון פעם שזה אומר שכל מה שהם עושים- הם בוחרים לעשות. אם הם קמים למניין, ויושבים איתנו בשולחן שבת- הם בוחרים בזה. להגיד להם מילים טובות כמה כיף לנו וטוב לנו כשהם מקיימים בהזדהות דברים. ושוב, לכבד את ההעדפות כל עוד הן בתחום המותר גם אם זה פחות תואם את האוירה שאתם רוצים. לא לאפשר להם ואז לרדת עליהם כל הזמן. וגם אם צריך להתעקש על הגבולות- באופן מכבד ולתת להם להרגיש שמבינים אותם.

לפעמים משהו שהוא פיתוי גדול לילד ימשיך להיות פיתוי גדול גם אם זה יהיה בהיתר והוא ינסה עדיין "לגנוב" עוד זמן עם מושא הפיתוי הזה.

זה עלול לאכזב כל פעם מחדש, ומצד שני לקבל בהבנה שבגיל כזה במיוחד זה לפעמים באמת חזק ממנו. אז לעמוד על הגבולות, לא חייבים להתגמש אם הוא נתפס שוב באופן שלא הרשיתם, מצד שני לזכור שהוא ימשיך אולי לנסות אז עדיף לא לחסום את האפשרות לגמרי. סוג של להיות במידת האמת שהיא השילוב של דין ורחמים...

מקוה שהובנתי ושזה לא מבולבל מידי.

בהצלחה, חיבוק על הכאפה הזו שקיבלת עכשיו לפנים, באמת באמת לא נעים.

כי נראה שאת מנסה לשלוט

בגיל ההתבגרות רק קשר טוב

מה שאומר שבוחרים את הגבולות בפינצטה (זכותכם להציב את הגבולות של מה נכנס הביתה או לא אבל קחי בחשבון שמה שנעשה מחוץ לבית יש לנו פחות שליטה עליו, יש דברים שזה לגיטימי ויש דברים שזה מורכב יותר)

בעיני המוקד זה שיחות וקשר טוב כמה שניתן, שירגיש בנוח לבוא ולדבר אתכם

תאמיני לי שהוא יודע יפה מאוד מה הערכים שאתם מנחילים אבל מותר לו לחפש את עצמו, ולדעתי זה גם מה שבונה קומה רוחנית מדוייקת יותר בשבילו כי עד עכשיו הוא שמר על דברים בגללכם ומעכשיו הוא יעשה דברים מבחירה ואם הדת תהפך לחזית אז יש סיכוי סביר שזה מה שישאר ממנה

אני לרוב מסבירה בשיחות ממוקדות או 'על הדרך' מה עמדתי בנושאים המדוברים, יודעת שיש סיכוי סביר שהמתבגרים יבחרו אחרת, אין מה לעשות, זה לפעמים כואב, אבל בעיקר חשוב לי שישתפו אותי

כבר יצא לי לשמוע מהילדים שלי על ילדים אחרים שעושים דברים מאחורי גבם של ההורים ובעיני זה פספוס א. כי בעיני הדברים יכולים להגיע למקומות מסוכנים אם אין שם מבוגר נוכח  ב. אני מעדיפה לדעת את האמת גם אם היא כואבת

במשך החיים הילדים גדלים הם במילא יבחרו את דרכם וההורות שלנו תשנה את פניה ואם כרגע הם לא יראו בנו כתובת אז בהמשך אנחנו כבר לא נהיה רלוונטיים וזה בעיני הכי כואב ופספוס גדול שלנו כהורים (כמה בנות פה פותחות שרשורים שאמא שלהם מקסימה וכיו' אבל לא מבינה אותן.. אם לא היינו מנסים לשלוט היינו מגלים שהעזרה הכי אמיתית היא הקשבה ואיפשור לצד השני להתבטא )

ממש ממליצה על הספר בוסר המלאכים, קוראת בו כל רגע אפשרי

אז ארשום בנקודות כגי לא להכתים מדי חח

אחד האחים שלי היה ממש פורץ גבולות הוא התנסה בדברים הרבה יותר גרועים מכדורגל אמא שלי עבדה איתו פשוט ככ בחוכמה! היא הביאה לו כסף לצאץ למקומות שרצה והסכימה לו להכניס דברים שביקש הביתה אבל התנאי שלה היה הכל אתה תמיד מספר לי! מרוב שנבנה ביניהם אמון הוא היה מספר לה הכל והיא הייתה החברה הכי טובה שלו (ותביני כמה הזוי אני מדברת על גבר בשיאא גיל ההתבגרות) מרוב פתיחות היא באמת ידעה הכל ופעם אחת שהוא הגזים במשהו אז היא נתנה לו כאפה עדינה (חצי בהלצה חצי ברצינות) ואמרה לו שלא יקרה שוב

וזהו מאז הוא לא העיז לעשוץ את זה שוב הוא לא העיז לפגוע באמון שאמא שלי נתנה בו מרוב שהם היו קרובים

ואני יכולה לומר שאם אמא שלי לא הייתה נוהגת ככה וזורמת איתו אני לא יודעת איפה הןא היה היום!

היום אני יכולה להגיד לך שהוא עלה לישיבה אחרי שסיים בגרות(שזה בפני עצמו נס!)למד שם כמה שנים ואחכ המשיך ולמד והיום הוא עובד בעבודה מעולה והוא האח הכי מדהים במשפחה ואמא שלי בלוכמה ובששיתופיות שלה איתו הצילה אותו

שהבן ה"פורק גבולות" לא ישפיע על שאר האחים?

זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי

שלא תידבקו..זה לא משהו מדבק

כל ילד הוא אדם בפני עצמו שבוחר את הדרך שלו

הבנו שהוא בחר בזה וזהו היינו אחים טובים מאוד במיוחד אני והוא הוא סיפר לי לפעמים על מה הוא עושה וכזה

עד היום כולנו בקשר ממש חזק

דווקא זה שלא ניסו להזהיר אותנו מפניו לא גרם לו להרגיש כמו מצורע הוא המשיך להיות אהןב בבית כרגיל  ..

וגם שוב אמא שלי עשתה הכל ממש בחכמה נגיד היה יום שהיא ידעה שהוא מועד ליציאות לא טובות אז היא סגרה לכולנו מלון ממש ממש שווה בצד ה2 של הארץ ואחי שלא רצה להפסיד ברור שהצטרף וככה היא הצילה אותו מכל מיני אירועים

איך הילד חשוף למשחקי כדורגל?

הרי מישהו הביא את זה לעולם שלו.

בשכונה?

בבית הספר?

בבית?

אם יש בדל של עניין, הילד מושך קצת יותר וזה תקין וזה נורמלי.

או שאת סוגרת לגמרי ואז הוא לא שומע לא מכיר, או שאת פותחת ולוקחת בחשבון שהילד יכיר קצת יותר ממה שבאמת ציפית.

ולגבי ההסתרות ולשחד את אחיו בחטיף -

אם הילד שלי מסתיר ממני דבר מה, זה אומר שהוא חושש מהתגובה שלי ולכן אני צריכה לעשות בדק בית אצל עצמי.

כך אני מאמינה וכך תמיד פעלתי.

באופן כללי ילד שפועל כך נראה שיש לו חוכמה,תושיה וסקרנות. הייתי מנסה לנתב את זה למקומות בריאים ונכונים.

דבר ראשון- כמו שכבר אמרו, הכי חשוב זה שיח פתוח איתו. לנסות לקבוע זמן קבוע, בלוח שנה, כל יום חמישי פעם בשבוע/פעם בשבועיים/ כל ראש חודשי איך שמתאים לכם- זמן איכות שלו עם אחד ההורים או שניהם. זה ממש ממש משמעותי לפיתוח הקשר לייצר חוויות משותפות. לבית קפה, טיול, סתם ארוחת בוקר בבית, שיהיה לו מקום בטוח לשתף. ליצור את הערוץ הפתוח זה אחד הדברים הכי משמעותיים. לפרגן לו על כל דבר, לגבר איתו בגובה העיניים, לחזק בו כמה שיותר צדדים חיוביים.

דבר שני-  אני יודעת שאני בסגנון אחר, אבל גם בבית שבו גדלתי כדורגל לא היה לגיטימי, והתחתנתי עם בעל שהכדורגל טבוע במשפחה שלו בדם..

לקח לי זמן להסתגל לזה, אבל יש משהו יפה בזה- הם כל המשפחה אוהדים אותה קבוצה, הולכים כל הבנים יחד למשחקים חשובים ( סבא, אבא, בן, נכד, בני דודים, דודים) וזה גיבוש שהלוואי על כולנו.. נכון שאני מבינה גם את הבעייתיות, אבל אין לי ספק שמה שמושך זה התחושה של הביחד, שכולם מאוחדים ומעודדים יחד באותה מטרה. יש משהו חזק באלפי אנשים שמתאחדים לאותה מטרה, וזה מה שמושך. ברור שיש דברים חשובים יותר מלרוץ אחרי כדור, אבל לא חסרים דברים גרועים יותר...

אולי תחפשו איך אפשר להעניק לו את החוויה הזו בדרך יותר חיובית.

בהצלחה!!

שלהיות עם הילד בחוויה ולדבר על זה, משאיר יותר סיכוי לשינוי  ול"שליטה" כביכול, מאשר הגבלות וענישה.

הבת שלי בתחילת גיל ההתבגרות

אז אצלה זה שירים וכל מיני סרטים שמעסיקים אותה. ואני רואה לפעמים בהיסטוריה אצלי חיפושים

וברור שאני לא שבעת רצון מכל דבר

אבל כל עוד זה לא בגדר תכנים פסולים ממש,

אז אני מאפשרת לה בנוכחותי, גם אם זה לא לטעמי

ככה אני גם מתעדכנת במה שהיא יודעת. והיא יכולה לתאר לי מה היא ראתה. אם יש משו שנשמע לי פחות מתאים אני דנה איתה על זה ומסבירה לה

כי כמו שכתבו, גם אם נגביל, הסקרנות תגרום להם להמשיך לחפש, וכדאי להשאיר פתח.

ואני גם בדעה, שבימינו, כשיש כל כך הרבה תכנים להשגה בקלות,

עדיף לאפשר את "הרע במיעוטו". 

מישהיא שאני מכירה והיום העא מנחת הורים גם... לפני הרבה שנים גילתה שאחד הילדים נכנס לאתרים לא צנועים( חרדים והיההלהם אינטרנט בגלל העבודה ) בהתייעצות עם רב הם החליטו לא להגיד לילד כלום רק שמו מאז סעסמא לאינטרנט . אותו ילד כמה שנים אחכ כתב להם מכתב תודה שהם ככה האמינו בו ושזו באמת היתה נפילה חד פעמית ושזה שהם שתקו ולא ביישו אותו פשןט הציל אותו.

אז פה כביכול גילו חכם את זה ולא יכולתם אולי לשתוק חגמרי אבל כן הייתי מדברת איתו שאתם מבינים את הרצון שלו ושזה לא כל כך מתאים לבית ובטח לא להסתיר ממכם דברים ושאתם אומנם לא מתחברים לדברים האלו אבל יותר חשוב לכם שיהיה אמיתי איתכם ( אגב בעיני זו הנקודה הרבה יותר מהכדורגל עצמו) ואולי תצליחו חהגיע לאיזה דרך של אמצע ומנסיון אישי כשיורדים עם הילד ונמצאיםמאיתו במקום שלו זה שומר עליו שלא יפול למקומות יותר גרועים.. אם בבית את מאפשרת את הנפיחות האלו בגבולות שמתאימים כן זה פחות מאשר שילד יוצא לרחוב ופורק לגמרי. מניסיון אישי שלי. וכמובן שתפילו והרבה.

בדיוק היום הבת שלי שאלה אותי מתי ארשה לה טלפון חכם אז הסברתי חה שבגיל הזה אני חא רוצה שיהיה לה כי זה פתח לכל מיני דברים שאני חושבת שלא כדאי שיהיו לה אבל בסוף אני לא יכולה לאסור עליה.

אגב גם באינטרנט יש לנו סינון אבל במכוון אני נותנת להם לבד לראות דברים ועוקבת מרחוק אבל כל הזמן מדגישה שבומכת עליהם שרואים מה שהם יודעים שאני מרשה..

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

הולכת לישון

כדי לא לקום לילד קודח

הכןונה בגיל הקטן... אחרי גיל 5 לא

ככל הידוע לי לא נותנים תרופה כדי שהחום לא יעלה בלי שליטה אלא כדי לסייע

רופאת הילדים שלנו אמרה לי שאם אין חשש שיש לילד פירכוסים מחום(הכוונה החום עלה לו ל40 ולא קרה כלום) אז אין שום צורך להלחץ שהוא עולה

רק אם הילד סובל/לא מצליח להחלים לתת לו 

אין מחלוקת על זה שהאקמול לא באמת מטפל ב'מחלה'. אבל עצם זה שילד (וגם אני) לא סובלים. נותן לגוף את הכח להתמודד עם המחלה.

שינה טובה ובאופן כללי רוגע- שנכוף לא בסטרס של כאב בעיני הרבה יותר מקדמים את היכולת של הגוף להתרפא

וקשה לישון עם חום גבוה, צמרמורות, קור וכו'. בנוסף לפעמים שותים פחות, אוכלים פחות, ודווקא החום הגבוה בעקיפין מונע מהגוף את הדברים שהוא באמת צריך בשביל להחלים.

לא נמצא קשר בין לקיחת משככי כאבים ומורידי חום לבין התמשכות המחלה, אבל נמצא קשר ישיר בין אי לקיחת התרופות הנ''ל לבין סבל שאפשר למנוע בקלות.

אני לא אומר שצריך לקחת תרופה בכל פעם שיש 37.7 מעלות, אבל אם באופן כללי יש סבל ויש יום גבוה (או רק אחד מהם, תלוי בהקשר) - אין סיבה להמשיך לסבול בשם איזו מחשבה כאילו הגוף הוא מכונה משומנת שאף פעם לא טועה ולא צריכה עזרה מבחוץ.

הזעה היא מנגנון מבורך בשביל לקרר את הגוף, אבל במצבים קיצוניים היא גורמת למוות מהתייבשות או ממחסור במלחים.

שימוש לא נכון במערכת החיסונית הוא מה שגורם לאנשים אלרגיים לסבול ואף למות, כשהם נחשפים לחומר שאין בו כל סכנה אובייקטיבית.

חולי אסתמה וזאבת גם כן סובלים מאוד ואף עלולים למות בגלל תגובות מוגזמות של הגוף שלהם, שתוקף את עצמו במקום לתקוף פולשים אמיתיים.

הרפלקס שמחייב אותנו לנשום עלול לגרום לנו לטבוע, וניסיונות של הגוף למלא סידן במקומות מסוימים בעצמות בשביל לחזק אותן, גורם לנו לסבל מיותר ולדלקות כואבות.

כשאנחנו בלחץ המוח שולח אדרנלין בשביל שיהיה לנו יותר כוח, אבל ההורמון הזה יכול לגרום להתקף לב ולמוות מהיר במיוחד.

לכן, המחשבה כאילו אם הגוף מעלה חום אז זה בהכרח טוב לנו כי ''הגוף לא טועה'', לא נכונה.

גם חוסר תאבון של הגוף בזמן מחלה זה חלק מהדרך להתמודד

לא צריך לדחוף אוכל בכח והגיוני שאוכלים פחות

מערכת העיכול עובדת פחות והגוף עסוק במה שצריך

גוף האדם הוא מאוד משוכלל ואני מאוד מאמינה שהתהליכים שקורים לו זה מחכמתו של השם ולא צריך לעקוב כל מה שלא נוח לנו

צריך לשים לב ולהיות בבקרה

לא אמרתי לצום ולא לשתות אלא לגבי המנגנון הרעב

אדם עם קיבה גדולה בגלל שהוא אכל הרבה במשך תקופה ארוכה,

ירגיש שבע הרבה יותר מאוחר מאדם עם קיבה קטנה, מה שהופך את ההשמנה למעגל קסמים - השמנת כי אכלת הרבה, ועכשיו הקיבה גדולה ולכן אתה לא מרגיש שובע עד שתמלא אותה שוב מה שיגרום להשמנה להחמיר.

אנשים חולים עלולים לא להרגיש צורך לאכול או לשתות, גם אם הגוף שלהם בהחלט כן זקוק לאנרגיה או נוזלים. 

התרופה מורדיה את החום ובמקרים מסוימים יכולה אפילו לעכב את ההחלמה.

אני שואלת כי אני יוצאת מנקודת הנחה שהחום הוא הדרך הנכונה של הגוף להילחם במחלה ואני לא רוצה לעקוף את זה או להרגיל את הגוף לנובימול וכאלה

לא ראיתי את זה קורה בפועל.

אני גם לא מתייחסת למקרי הקיצון כמו שהביא פשוט אני.

אבל בטח שבחום גבוה יש סכנת פרכוסים.

בקיצור- הייתי בודקת שוב.

ולשאלתך ברור שכדאי לתת בלילה כדי שתוכלו לישון בנחת. ויהיה לך את הכח לטפל בו.... 

היא מקלה על הסימפטומים שלה

נובימול לא עובד על המערכת החיסונית ומדכא אותה מלעבוד

אני באופן אישי נותנת כי חום מקשה על ילדים לישון טוב והם סובלים. בדיוק כמו שאני לוקחת כדי לא לסבול סתם.  אני רואה ממש הבדל בין ילד עם חום ותרופה לילד לפני ולא רואההסיבה ממשית לא לתת

מקלחת חמה ולהלבש 2 שכבות

אחת לחה על הגוף ומעליה יבשה

ולהיכנס לישון  מתחת שמיכות חמות ולהזיע והחום ירד בהדרגה

לשתות הרבה מים/מיץ פירות

כשיש חום צריך לקרר את הגוף, לא לחמם אותו במטרה לגרום לו להוציא את החום החוצה.

זיעה פחות יעילה בחום פנימי, היא מיועדת למצבים של חום חיצוני. בנוסף היא עלולה לגרום להתייבשות.

העצות כאן יעלו את עומס החום ולא יורידו אותו. 

לא חם!

קומפרס חם משתמשים אך ורק לשחרור שרירים והרפייה

זה מעלה את החום עוד יותר אבל

אני מכירה שעושים קרים

אבל תכלס פשוט מורידה חום עם תרופה וזהו

פושרים-קריר

למה חם?

רותחת..

נעימה לגוף ואם יש חום גבוה הכוונה לחם פושר

עדיף בגדים דקים ושמיכה דקה, העצה שלך עלולה להעלות את החום

עשיתי את זה פעם בעצמי (בטעות) כילדה ועלה לי החום ממש ממש

ביום לא אם הילד לא סובל

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

לא לקחתי כלום.

התולעים חיות זמן מה ואז מתות.

הבעיה אצל ילדים שהם מגרדים, ואז הביצים נדבקות לציפורניים ומשם לפה 🤢

מבוגרים שומרים על היגיינה, ולכן לא ממשיכים את ההדבקה.

וגם, למבוגרים התולעים פחות מציקות לעומת ילדים. גם אצל ילדים - יש כאלו שהתולעים פשוט לא מפריעות להם. בד"כ במשפחות אפשר לראות שאלו אותם ילדים שנדבקים שוב ושוב... האחרים גם עשויים להידבק אבל זה לא מציק להם והם לא מגרדים ולא ממשיכים את מעגל ההדבקה.

ושלושה ימים אחרי המנה הראשונה עדיין היו תולעים.

ב"ה אחרי המנה השניה היה בסדר