נשאלת השאלה, מדוע סוכות המוזכרות בספר ויקרא הן המקור למצוות הישיבה בסוכה בחג סוכות?

מדוע לקשר את נוהג הישיבה בסוכות לצורת המגורים שניתנה לעם במדבר. אין אף טקסט הקובע שה' סיפק לבני ישראל סוכות בחג הסוכות. יתרה מכך – העיתוי אינו נכון: המסע מרעמסס לסוכות התרחש בזמן יציאת מצרים, בחודש ניסן, ולא בתשרי, זמן הישיבה בסוכות על פי המסורת.

הרחבות ופירושים בקישור להלן:

איך נקשר חג הסוכות ליציאת מצרים ומדוע?

ה' דאג לנו במשך ארבעים שנה במדבר, וה' קבע שבחג האסיף נחגוג גם זכר לזה שהושיב אותנו בסוכות.

כנראה שמשיקולים כלשהם (שהצעות לשיקולים כאלה אתה יכול למצוא במקומות שונים) הוא ראה את חג האסיף כזמן מתאים לזכרון הזה.

(הקישור חסום לי בנטספארק)

המאמר המאוד ארוך.

מוזר שחסום לך.  זה מאתר תורני.  

אין בו שמץ של בעייה שמצדיקה חסימה.  

אני אציין שאני מרגיש שהסוגיה מיושבת לי, ככה שאלא אם תספר לי על חידוש מיוחד שמתחדש שם ועשוי לעניין אותי, כנראה שלא אקרא בעיון, לכל היותר ארפרף לראות אם יש שם משהו מעניין.

אני גם באמת לא חושב שסוכות קשור כל כך ליציאת מצרים (מלבד העובדה שכרונולוגית, ה' הושיב את בני ישראל בסוכות אחרי שהוציא אותם מארץ מצרים). מה שאני מבין זה שסוכות קשור באופן כללי לזה שה' מלווה אותנו ודואג לנו (כפי שדאג לנו במדבר), וחג האסיף שהוא זמן של שפע - הוא זמן מתאים לזכור את זה. 

הסוכות קשורות לזה שה' הלך איתנו במדבר ודאג לנו שם, לא ליציאת מצרים כשלעצמה.

וזה יפה שברור לך שאתה יודע מה כן קשור ומה לא.

ואגב, יש מצוות רבות מאד שקשורות ליציאת מצרים ולא נכתבו בפרשה הזו.

בפרשת בא יש שתי מצוות מאד ספציפיות שקשורות לזכירת הנס שנעשה לנו ביציאת מצרים, כשה' הכה כל בכור בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ולמחרת בבוקר הוציא אותנו משם אחרי תקופה ארוכה מאד של שעבוד קשה ומר.

אבל באמת שזה לא התמיהה המרכזית שלי עליך.

התמיהה המרכזית שלי היא על זה שאתה מניח הנחה -סוכות קשור באופן הדוק ליציאת מצרים,

ואתה כל כך בטוח בעוצמת ההנחה שלך שאתה יכול לשאול ממנה על "השמטה" כביכול.

קודם תוכיח שסוכות הוא זכר ליציאת מצרים (ולא באופן עקיף וכללי, אלא באופן ישיר - זכר לאירוע של יציאת מצרים),

אחר כך תוכיח שהיא מרכיב כל כך חשוב בזכרון יציאת מצרים עד שהיא שקולה לחג הפסח ולפדיון בכורות מהבחינה הזו (למשל- תביא מקורות נוספים מהתנ"ך ומחז"ל שכורכים את המצוות הללו יחד כזכרונות שונים לאותו האירוע).

ואז יהיה מה לדבר, לא על "השמטה" (שבשבילה אתה צריך הנחה נוספת, שפשוט אין לך איך לבסס - שברור שאין כאן שום חילוק שבגללו מצוות הסוכות לא נזכרת כאן), אלא על השאלה מה החילוק ולמה במקומות אחרים המצוות הללו כרוכות יחד ושקולות זו לזו בהקשר הנידון ובכל זאת כאן מוזכרות רק שתי המצוות ולא האחרות.

ציצית, שבת, לא תתעב מצרי, ועוד, אבל הם לא חלק מהסיפור, בשונה מישיבה בסוכה שהיא חלק מהסיפור עצמו, כאמור, על פי הפסוקים.

אבל אם באת להתנשא עלי, משל תלמיד חכם היית, וגאון בתורה, ואני עם הארץ... אז לא איתי.

סע לשלום.

או להראות כאילו אני חכם ממך.

אני כן חושב שלגופו של ענין זה לא נכון שהישיבה בסוכה היא חלק מהסיפור עצמו, ואני לא רואה לזה שום הוכחה.

גם על מעשה מרים כתוב שזה היה "בדרך בצאתכם ממצרים". זה שהפסוק מזכיר את יציאת מצרים לא אומר שיש כאן קשר מהותי חזק.

וכאן אני חוזר לניסוח של שאלתך - היה לי תמוה מאד שעל בסיס ראיות קלושות (ובעיני הן באמת קלושות) לקשר בין סוכות ליציאת מצרים,

אתה מציג את שאלתך כקושיה כל כך חזקה עד כדי תיאור מה שלא מתאים להנחות שלך כ"השמטה".

התמיהה שלי על דבריך אכן היתה כנה, ואני באמת לא מבין על איזה בסיס הקשית את קושייתך, מה שמתעצם לאור העובדה שהצגת אותה בצורה חזקה ובוטה יחסית. הפער הזה די צרם לי.

עכשיו קראתי שוב את הדברים ואני מבין שאולי החלק שממנו הבנת שאני בז לך היה החלק הראשון של התגובה שאכן היה קצת ציני, אבל זה היה בגלל  התגובה שלך  - "זה כן", שהיתה לי ממש מוזרה. אם יש לך טיעונים לומר - אז תגיד אותם. הטענה "זה כן", "זה לא", היא טענה קצת מוזרה. אם אני חושב שזה לא, אז כנראה שיש סיבה שאני חושב שזה לא. אם אתה רוצה לשכנע אותי שזה כן - אז תנסה לשכנע, אל תגיד לי "אני צודק".

הם מוזכרים.

אם זה סוכות ממש, אז לפי ה'מורה נבוכים' אין שאלה, כי זה הכל ביחס לארץ ישראל, זאת אומרת כשתגיעו לארץ ישראל ויהיה לכם מנוחה ונחלה, 7 ימים בשנה תזכרו את העראיות שהיה במדבר. אז זה לא נס או הגנה שהיה במדבר, אלא הפוך.

שיהיה.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.

עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב

נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.

פוליטית יותר מאשר עניינית?

אתן לך דוגמא -

אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.

כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10

(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)

ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר

לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה

במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.

אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).

לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.

שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...

עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח

ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'

מעניין לראות שהשאלה הזאת עדיין חיה גם שלוש שנים אחרי. נראה שאין תשובה אחידה: יש קהילות שמשלבות זיכרון בתוך ההקפות, ויש כאלה שבוחרות להמשיך כמעט כרגיל. דווקא המגוון הזה מעניין לראות מה באמת נשאר כמנהג קבוע לאורך זמן.

ארוך מדי

שלושתם