מכים בהם כאילו בעל הבית השתגע?

וסתם, אם המשיח לא מגיע חלילה בשביעי של פסח

אני באמת לא יודעת איך ממשיכים מכאן כשיש כ״כ הרבה איומים מסביב מלחיצים מטול כרם, ואיראן וערביי ישראל וחיזבאללה, אני חייבת סוף טוב לעם היהודי

וגאולה ברחמים וקלף מנצח בדמות מנהיג או משהו מעל הטבע שיכנס דחוף למשוואה כי אחרת אנחנו בברוך של הלייף. לא יודעת איך ממשיכים להתנהל כרגיל! אפילו להיות בהריון או לקנות ארון חדש זה נגזרת של מה יקרה בהמשך.

ובוכה..

כאילו כל החג הדחקתי,

לא באמת נהנתי…

בהגדה לא הצלחתי להבין כלום

וחול המועד לא יצאנו ולא הזמנו ולא חגגנו בשום צורה

אבל לא בכיתי

ניסיתי לשמור על שמחת החג

ועכשיו כל הגולה הזאת יצאה לי בהודעה…

כל החברים שנרצחו

שבשבוע השני למלחמה הייתי כל יום בהלוויה של חבר אחר

וכל האלמנות מסביב

וחטופים

וחיילים עוד נלחמים!

ואי ה׳, אני חייבת משיח. כל עמ״י

לא ידעתי שזה נוגע בך אישית.

לי בדיוק הפוך- חזרתי לסוג של שגרה, דיי שכחתי מזה אם אפשר לומר כזה דבר בכלל, הרי לא שוכחים אבל ״מתרגלים״ ופתאום אני תופסת את עצמי,

מתחננת שבשביעי של פסח יקרה הדבר הזה שאנחנו כ״כ כמהים אליו ולא קרה עדיין.

אני רוצה תסריט טוב!

שהיהודים החלשים, הנרפים, הנרדפים יקומו על אויביהם ומחכה, מתי כבר?!

ומתגנב ללבי פחד- כשרואה את אלוף בריק אני נהיית חיוורת. לפני כמה שעות אירחתי משפחה והיה כ״כ כיף ופתאום מפחדת. 

שבאלי לצבוט את עצמי לראות אם כל המצב הזה אמיתי או לא.

בדיוק אמרתי היום לבעלי, לא מבינה איך המשפחות של הנופלים והחטופים שורדים את המצב.

כי אני מרגישה כזה רפיון ידיים, ההתנהלות לפחות בעיניים שלנו נראית כל כך לא לעניין.

התקשורת שמערימה קשיים על הממשלה

ורק עושה נזק

והפעילים "למען החטופים" במימון איראן.

כאילו הכל סוגר עלינו מכל הכיוונים.

משפחה של משפחות החטופים (כלומר זה לא מעגל ראשון שלי, אבל משפחה…)

לאט לאט הם מאבדים תקווה (אישית לי קשה מאווודדדד להאמין שהם יחזרו… הלוואי ואתבדה…)

הם לאט לאט משלימים עם המצב

אבל הם לא אותם אנשים יותר

ה׳ יעזור שתיגמר כבר התקופה הזו

גם על החטופים

אבל עכשיו מדברת בעיקר על המשפחות

אמא שלהם אומרת ששקעה לה השמש🥺

מסכנה😣

מציאות בלתי נסבלת

כואב מאוד מאוד

אבל משתדלת מאוד לא לשקוע בהן (למרות שזה מאוד מובן).

זו קצת קלישאה, אבל אני מאמינה בזה - המלחמה כאן היא על הרוח. מבחינה צבאית, אין לי השפעה (חוץ מלתת גב לבעלי המגוייס, אבל אין כאן השפעה על המהלכים עצמם), כנ"ל מבחינה ביטחונית וכל דבר "גדול" אחר.

יש לי השפעה איך אני אצא מזה

איך הילדים שלי יצאו מזה

איך המשפחה שלי תצא מזה

וכאן אני רואה את התפקיד שלי

אני אחראית חוסן

חייבת להגיד, אני לפעמים שונאת את התפקיד הזה

אומרת לעצמי "איזה תפקיד קשה קיבלת במלחמה הזו, הלוואי שלא היה לי כזה תפקיד"

אבל כל אחד מאיתנו קיבל תפקיד במלחמה הזו, אף אחד לא שאל אותנו אם הוא מתאים לנו.

אז בהתסכלות שלי, אני מסתכלת להתייחס לזה בתודעה של נצח.

הלב שלי שבור, אני עצובה, אני לא מעלימה את הכאב.

אבל בהסתכלות הכוללת, אני מאמינה שההבטחה של ה' לנו עדיין תעמוד "הקב"ה מצילנו מידם". יכול להיות שבכל דור ודור יעמדו עלינו לכלותינו, אבל בסוף ה' יושיע אותנו.

כעם, אני לא דואגת. מאמינה שנעבור גם את זה.

היו כבר תקופות רעות יותר לעם ישראל.

המחיר שיחידים משלמים הוא קשה מנשוא ושובר את הלב

כשעצוב לי ואני דואגת, משתדלת להסתכל על הטוב.

קשה שבן הזוג במילואים, אבל איזו ברכה זה שזו בכלל מציאות קיימת, חייל יהודי במדינה יהודית.

לפני 80 שנה כל זה היה חלום מופרך.

כשאנשים נלחמו כאן לפני קום המדינה, הם לא ידעו מתי זה יסתיים, הם לא ידעו שהסוף יהיה טוב ושתוקם המדינה. אבל הם נלחמו, וחיו כאן, ושמחו ורקדו כאן, ובסוף גם לסיפור אז היה סוף טוב.

אז כמו שבעבר היו תקופות חשוכות, שאותם אנשים שעברו אותם לא ידעו שזה ייגמר, אבל אנחנו היום יודעים להגיד שזה נגמר והיה טוב.

ככה גם אנחנו היום, בסוף יהיה טוב. בעתיד הנכדים והנינים שלנו עוד ישבו כאן, יספרו על השבר הגדול, אבל גם על הגבורה והעוז. על האנשים שלא וויתרו והמשיכו לחיות ובזכותם (שזה בעצם בזכותינו), אותם נכדים יכולים לשבת במדינת ישראל טובה ובטוחה יותר.

אותי זה מרים ומעודד

לא כביטול לכל הקושי והסבל, אלא כהבנה שאנחנו עוד חלק בשרשרת המופלאה הזו של עם ישראל

וכל הכבוד שבעלך מגויס ויש בך כזה חוסן, זה באמת מעורר השראה,

אבל מה על הפרטים בעמ"י???

אני לא מתעלמת מזה בכלל.

וכמו שכתבתי, אני גם הרבה פעמים עצובה, הלב שלי כבד, אני לא מסתובבת כאן שמחה ומאושרת כאילו הכל טוב.

הלב שלי שבור ממחשבה על החטופים, על מי שאיבדו את היקרים להם, על כמות הסבל שיש כאן.

יש בי המון המון כאב.

וזה מובן מאוד שהאבל והכאב עוטפים הכל

אבל יש הרבה אנשים שב"ה לא חוו שכול במעגל ראשון או קרוב, והתפקיד שלנו, הוא לשמור על הרוח, למרות שזה קשה.

לחיות ליד הכאב, לא לבטל אותו, אבל גם לנסות לפעמים להתגבר מעליו. כל אחד כמה שהוא יכול ואיך שהוא יכול

זו לא אמירה שמגיעה ממקום של ביקורת

ועם כל מה שאני כותבת כאן, היו המון ערבים ששכבתי על הספה כמו סמרטוט ולא היה לי כוח לכלום

וקשה לי להירדם בלילה

אבל דווקא בגלל שקשה לשמור על השגרה, זה סימן בשבילי שזה הדבר הנכון.

לשקוע לתוך הכאב והעצב זה קל, כי אנחנו מוקפים בו.

הרשתות מציפות אותנו בסרטונים קשים

החדשות רעות

אז יש גבורה בלהרים את הראש מעל זה, לנסות לעשות משהו קטן שמראה את הניצחון שלנו.

אימון כמו בימי שגרה

חזרה ללימודים ועבודה

תחזוק זוגיות

דברים כאלו קטנים, שבימים רגילים נראים לנו פשוטים, אבל בתקופה עכשיו ממש קשים

איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו נהיה בסדר?

אנחנו לא.

אבל אין לי שליטה על זה.

אז יש פעמים שאני לא מפסיקה לדאוג

אבל משתדלת לא לשקוע לזה עמוק מידי, כי משתדלת להתמקד במה שיש לי שליטה עליו

אנחנו לא יצאנו למלחמה בגללם

גם

אבל לא רק

בכלל לא

יצאנו למלחמה כי הרשעים העסו להרים ראש לחדור לשטחנו ולבצע כאלי מעשי רשע

כי הם חיים פה ומתכננים לכבוש ולהרוג את כולנו

ועכשיו העזו לפעול גם

וחלק מהרשע היה החטיפה ..וחלק מהמטרות הן גם להחזיר אותם הביתה בעז''ה

אבל הסיבה היא קיומית תכולנו בעל מקום ומקום בארץ..

מתפללת שה' יתן בנו אומץ ועוצמה להלחם עד לנצחון מלא ..

גם מזדהה ..בדרך לחג ממש בכיתי והתפללנו עם הילדים על כל שם ושם שיזכו ליציאת מצרים מעל הטבע בקרוב אמן..

1. קודם כל לא יצאנו למלחמה להשבת החטופים. זו אמנם אחת המטרות ולא העיקרית. יצאנו למחחמה כי חמאס הקים שם עיר צבאית שלמה שכמעט התפוצצה לנו בפרצוף במרכז הארץ. ואם לא נטפל בקן הצרעות הזה אז הם פלוס החיזבאללה בצפון, והרשות הפלסטינית זה חורבן טוטאלי של מדינת ישראל חס וחלילה.

2. לומר שלא נעשה דבר זה ממש פגיעה במאות חיילים שמסרו את נפשם כפשוטו. נעשה המון.

3. זה אכן מטריף את הדעת שעדיין לא הושגה המטרה העיקרית שלשמה יצאנו למלחמה והיא הכרעת החמאס. זה שאין הכרעה בעזה אחרי כל כך הרבה אבידות שספגנו, זה ממש חילול ה' שהדעת לא יכולה לסבול!!!

4. יש לנו כמה בעיות קשות בהנהגה והתפיסה הרופסת של מנהיגנו. לצערנו הרב. אנחנו שנים פיתחנו יחסי תלות עם ארהב שאנו כפופים אליה ללא צורך. יכולנו להתחמש כמו שצריך ולא עשינו זאת ועכשיו (שוב) אנחנו תלויים בחסדיה והיא מטרפדת את יכולת ההכרעה שלנו ומאריכה מאוד את המערכה. בתוספת אבדות שיכולנו למנוע.

5. בהמשך לזה, לצערנו, התפיסה הרופסת היא גם מתוך הבית פנימה ולא רק מבחוץ. הקונספציה עוד שולטת, וממשיכים לסכן את חיילנו בצורה הזויה. וזו עוד סיבה שעדיין אין הכרעה של החמאס.

6. אני איתך בכאב. זה בלתי נתפס. זה לא אנושי. זה כואב עד העצם. בהגדה תוך כדי אמירת הלל ממש בכיתי על החטופים ועל מצבנו.

7. שנזכה לגאולה שלמה ברחמיםםם

אני כאילו נאחזת בשביעי של פסח מאד, וחוששת ששוב אכזב

וגם שוב, בנות כותבות יפה אבל איך עובדים על הפחד שמתגנב אל הלב למראה סרטונים של מחבלים בטול כרם?!

למה את רואה סרטונים?

אני בקושי קוראת חדשות

לראות סרטונים זה הרס הנפש. וזה בדיוק מה שהאויב שלנו צריך. לזרוע בנו פחד שימיס את לבבנו חלילה.

קופץ פתאום פה ושם.

אבל גם בלי לראות האיומים והחזיתות ברורים לכולם.

זה אפשרי

וזה יוסיף לך חוסן נפשי

כוחות להתמודדות

בעז"ה נזכה בקרוב ממש לראות ניסים גלויים

אנחנו מדינה פצפונת עם איומים מכל כיוון.

אם היינו משקיעים יותר כסף בבטחון (מדובר במיליארדים רבים) זה היה בא על חשבון דברים אחרים כך שרמת החינוך, הרפואה, הרווחה היו יורדות באופן בלתי נסבל.

גם אומרים את זה מי שמבין

אנחנו אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם וזאת עובדה

אבל אין ספק שנח יותר להרגיש תלוי קטן ומסכן

זה הרבה פחות אחריות

בעיקר נדרש פה שינוי תודעה

להתחיל לחשוב מלכות

אם ישראל מסוגלת לייצר פיתוח הגנתי מהמתקדמים בעולם (כיפת ברזל) אז היא כבר מזמן לא זקוקה לחסדיה של ארה"ב

כבר היה לנו פס ייצור של פגזים שנאלצנו לסגור בגלל כספי סיוע של ארהב. צריך להשכיל להתחמש באופן עצמאי לפני שמגיעים לשוקת השבורה.

ולא לפתח תלות מוחלטת במדינה אחת- ששולטת על כל האספקה של הנשק

אלא לפזר סיכונים

כך שעם מדינה אחת מפעילה עלינו לחץ- וסנקציות בהתאם

יש אלטרנטיבות 

בעת ובעונה אחת נמוך יותר מאשר רק מדינה אחת...ץתוסיפי לזה את העובדה שישראל היא מעצמת פיתוחים בטחוניים לא קטנה ויש לנו כלפי מיקוח

מעבר לזה-

בארה"ב תעשיית הנשק היא לובי מאוד מאוד מאוד חזק

יש לארהב אינטרס מאוד גדול לשמור אותנו במגננה ולא בהתקפה

(רק ליל ההתקפה מאירן מוכיח את זה...

ישראל לא תוכל כלכלית לעמוד בעוד 5 לילות שכאלו... וככה אנחנו מוחזקים בגרון)

ולא רואה סרטונים

אני לא מתעלמת 

אבל לא זורעת לעצמי עוד פחדים

לא חושבת על טמטום הממשלה ועל איך יכוליות שיש לנו כאלה "מנהיגים"

ויחד עם כאב עצום בלתי נתפס שאני לא מכילה

אני מאמינה באמונה שלמה שאנחנו עם הנצח

ואת הקשקושים הוהחלטות ההזויות הקבה שם בדיוקקקק למי שצריך 

וכולם הם רק בובות 

ולא יאונה לנו כל רע בע"ה

ואנחנו מצפים לגאולה השלימה על אף שאני מפחדת ממנה ברמותתתת אבל אני לא אגואיסטית ומעדיפה להתעלף מפחד ובלבד שהסובלים האמיתיים יוושעו.

למה את מפחדת מהגאולה?

יישר כח אהובה

זה מפחיד שאני לא יודעת מה יהיה ואיך יהיה 

אולי זה במלחמה קשה ממש? לא באלי לסבול ולא באלי למות 

ואם אני אזכה הלוואי בע"ה מה עם הקרובים לי והאהובים שלי? אולי אני אצטרך להיפרד מהם?

ואני גם משתדלת לעשות רצון השם אבל כמובן וכמובן שיש לי הרבה מה לתקן, אז בבוא היום אני אצטרך לשלם, ועונשים של שמיים זה לא פשוט בלשון המעטה

ואני יודעת שה' טוב ורוצה ר להייטיב אבל..

יש דין ויש דייין 

וכל האומר ה' ותרן יוותרו ימיו.

הגזמתי עם הפריקה אבל זה פחות או יותר

מקנאה בכל המצפות לישועה ככה

אני רק חושבת על זה ששביעי של פסח אני אצל חמותי בעיר עם מלא ערבים ותמיד רועדת מפחד ועכשיו בכלל אני משקשקת שיקרה משו ואני לא עם המשפחה שלי

את בעצם מפחדת מתהליך הגאולה לא מהגאולה עצמה

אז אנחנו עכשיו בתהליך הגאולה

וכן את צודקת הוא באמת מלווה בייסורים

אנחנו מתפללים כבר לגאולה עצמה ברחמים

לגאולה שבה נזכה ללכת קוממיות בארצנו

שיקום מנהיג ראוי מזרע בית דוד שינקום באויבינו נקמת דם, שיכרית את שורש הרע סופית

שיבנה לנו בית מקדש שיביא אור ברכה ושלום לעולם כולו

שנוכל להיטהר מטומאת מתים שאנו שרויים בה

שתתחדש הנבואה ונוכל לקבל בקשר ישיר את רצון ה' מאיתנו

שכל החולים יתרפאו, שתהיה תחיית המתים

כמובן שיש שלבים וחלק ממה שכתבתי זה כבר אחרית הימים, אבל אנחנו קרובים לזה מאוד בעז"ה

רק תחשבי כמה ברכה זה יביא לעולם שיקום מנהיג ראוי שיפסיק להרשות השפעות זרות של קרנות אנטישמיות, שלא יפחד להכרית את הרע ממש. לא לאסור מחבלים לממן אותם בבית מלון ואז לשחרר בעסקה כדי שיחטפו שוב ויאנסו שוב וירצחו שוב

אלא אשכרה להוציא להורג את כללל מי שדינו מוות

רק תחשבי על הצעד הזה

את יודעת כמה כספים זה יחסוך מהמדינה?

ממשלמי המיסים?

ממני וממך?

את יודעת שרק הדבר הקטן הזה, שאם נפסיק לממן אסירים בטחוניים ופשוט נהרוג את מי שקם להורגנו, כמה כסף זה יחסוך? בלי לדבר על ההשפעות של זה על הבטחון וכו

וזה רק הפינאטס של בפינאטס של התחלה של גאולה

אחכ תמשיכי לדמיין כמה כסף אפשר לחסוך אם לא יהיו פה זוללי חשמל ומים במליארדים בלי לשלם (שוב מבקשי רעתנו הטפילים שרק מקבלים משאיות סיוע כדי להתחמש עוד להרוג אותנו), כל הכפרים שבונים בלי סוף בניה בלתי חוקית באין מפריע, כל אלו שלא משלמים מיסים שעובדים באפור, שגונבים מכוניות ומוכרים אותם...

שנזכה למנהיגות ראויה לגאולה

שנזכה ללכת קוממיות בארצנו

זה יביא גאולה לפרט ולכלל ולעולם כולו

חבלי משיח זה מה שאנחנו חווים עכשיו.

זה כואב, זה קשה, אבל זה הצירים לקראת ה'לידה' - לקראת הגאולה השלמה.

ובגאולה השלמה היא מציאות של טוב, של שלמות, גם במציאות החיצונית, וגם במציאות הפנימית שלנו. זה טוב שאנחנו לא יכולים לתאר אותו כי זה כל כך רחוק מהמציאות שלנו, אבל ככל שיותר נתעורר להתפלל על זה, דווקא מתוך הקשיים שהמציאות מביאה עלינו, נזכה בעז"ה שהגאולה תגיע. הכל תלוי בהתעוררות שלנו מלמטה, והתפילות והמעשים שלנו מכשירים את המציאות לקראת הופעת הגאולה.

בתחילת המלחמה עם כל הזעזוע לפחות היתה תחושה של משהו חייב לקרות..והפעם נחסל אותם ונלך עד הסוף  ונראה ניסים מעל הטבע..

ועכשיו עם ההימרחות הרפוסה והכניעה לדרישות מבחוץ וההפגנות והפרוד וכו

שמאוד מחלישים אותי

ומנסה להזכיר לעצמי שגם זה מה' וגם זה חלק מהברור שלנו וכו

אבל קשוח לי

ומעייף

ונמאס מהמציאות הזאת

בכל המובנים

אז תודה על כל מי שכותבת דיבורים מחזקים

לפעמים קשה להחזיק בזה לאורך זמן ומחזק לקרוא

היום למדתי משהו שממש חיזק אותי. מתוך ההגדה של הרב חרל"פ. קראתי את הדברים והרגשתי כאילו זה ממש נכתב עבורנו (כמובן שהוא כתב גם בהשראת הקשיים והצרות שהיו בדורו, מלחמת העולם הראשונה והשניה, הקשיים של עמ"י בארץ בתקופת המנדט הבריטי ועוד. אבל הדברים רלוונטיים כל כך גם היום...).

הרב מסביר שבדרך הטבע כאשר נמצאים בתוך המציאות של הגלות, יש העלם שמסתיר מאיתנו את מרירות הגלות.

גם כשהמציאות לא מתוקנת, אנחנו לא תמיד ערים לחסרונות, ומרגישים טוב במציאות אליה התרגלנו.

אבל כאשר צריך להתגלות שלב חדש בגאולה, צריך קודם כל להרגיש את המרירות מהמציאות הקיימת. דווקא מתוך הקושי עולה האנחה, ואפילו אם נדמה לנו שהאנחה לא מכוונת כלפי שמיים, בעומק וודאי שהיא מכוונת לשם. ועצם הכאב, האנחה וחוסר ההשלמה עם המציאות הקיימת מאפשר את המעבר לשלב הבא בגאולה.

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה - מסדרו של ההעלם שבדרך הטבע הוא שבטרם נשלמה פעולת הטבע חסרה ההרגשה במרירות הגלות, ודומה כי טובה היא מאוד. כאשר נתבשלה ההכנה לגילוי הנדרש, אזי באה הרגשת המרירות, לכן כאשר החלו למרר את חייהם בעבודה קשה לא נאמר שזעקו, רק אח"כ כתוב כי 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה'… אם כי מבחוץ נראה ששועתם היא על הכאבים והמרורות … קיימא לן כי אל האלוקים היא שוועתם, 'ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה'."

לכן דווקא כשמגיעה שעה שצריך להתגלות שלב חדש בגאולה, מגיע קושי גדול יותר, שמעורק בנו את הרגשת המרירות ומכוון אותנו לתפילה.

"ויתנו עלינו עבודה קשה - כשמגיעה שעת התגלות הגאולה, מתגברת הגלות לעומתה וחשכה גדולה באה לעולם, וזהו קושי השעבוד, כי כל מה שהגלות קשה, יש בו יותר מבחינת הנעלם, ואורות גדולים מאירים אז, ורק מפני ריבוי האורה נדמה לנו שהוא חושך"

הרב ממשיך ואומר שגם בגאולה העתידה (שלנו, שאנחנו ממש עכשיו חווים) נצטרך לעבור תהליך שיעבור גם דרך קשיים שונים, אבל הקושי מוביל למדרגה הבאה.

מדהים לראות איך הרב כיוון ממש לקשיים שאנחנו רואים היום - הרב מתאר איך בהתחלה עמ"י ישלים עם המציאות בגלות, אך בהמשך הם יבינו את מרירות הגלות וירצו לשוב לארץ. בהתחלה זה יהיה בדרך הטבע, מתוך הסכמת העמים, אבל כדי לעלות לקומה הבאה של גילוי שמו של הקב"ה - העמים יבגדו בנו וכבר לא יכירו בזכותנו על הארץ, ודווקא מתוך כך יתגלה כי אין עוד מלבדו.

"בזו הדרך תהיה גם הגאולה הנצחית העתידה… יבקשו ישראל רשות העמים למקום מנוחה מרדיפות בארץ ישראל. תחילה כמו מסכים העולם לזה, אמנם כדי להביא לגילוי הדרך הטבע ויכירו וידעו כי ה' הוא האלוקים בשמים ובארץ, יבגדו העמים בישראל וישובו מהבטחותיהם, אזי ישובו להיות מוכרחים למלא בקשתם של ישראל ויתגלה כי הטבע לאלוקים הוא ואין עוד מלבדו."

אז את הסוף אנחנו עוד לא רואים. אנחנו עדיין בתוך השלב בו המרירות מתגברת, הכאב על המציאות הנוכחית עולה בכמה חזיתות, ולפעמים גם עלול להפיל אותנו לייאוש.

אבל מתוך הדברים של הרב חרל"פ אפשר ללמוד שדווקא השלב הזה מעיד על אור גדול שצריך להופיע, דווקא הכאבים מביאים אותנו לחוש את המרירות ולהבין שאנחנו רוצים וצריכים לעלות קומה. ומתוך הרגשת המרירות אנחנו נאנחים ופונים לקב"ה בתפילה, שבונה את הקומה הרוחנית שתאפשר לגאולה להתגלות ולהופיע.

המבט הזה לא מקטין את הכאב. הכאב עדיין קיים. אבל הוא כרוך יחד עם היותו שלב לקראת גאולה, ממש כמו בכורך, שם אנחנו כורכים יחד את המרור יחד עם המצה (החירות).

ויהי רצון שנזכה לראות את הגאולה השלמה בקרוב בימינו!

3 חודשים של סמי הפסקת אש בשביל להגיע לעסקה שתכלול הפסקת אש בשביל לקבל חטופים.

לא מתקדמים במלחמה ולא מקבלים חטופים. בינתיים הם עוד שם.

נורא

מקווה מאוד שאני טועה 

לשם..

נראה לכן שחמאס יושב ופשוט מחכה לנו?

מכינים מארבים, והרבה מאוד דברים רעים

וישראל צריכה בשביל להשביע את רצון העולם להיכנס לשם כאילו נכנסים לפגיה מלאה בתינוקות חסרי ישע 😭

אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.

לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.

מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה

אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...

עם בקשה כזו

כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים

הכי הוגן לצד שלו השנה.

והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.

ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.

לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה

הניסוח שלי לא היה מדויק.

התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.

אבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי

ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.

יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו 

אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.

בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.

והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.

צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…

הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…

וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.

אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה

לק"י

אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.

(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).

לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.

יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.

חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.

יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?

בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?

אם כן, זה מה שהייתי עושה.

שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.

מה אתה חושב?

לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.

יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית

אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם

דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי

לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש

ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה 

זה ערב משפחתי שונה ואחר. בתור ילדה עשינו שנה שנה וזה היה לי מאוד משמעותי..

וזה החג היחיד שאמרתי לבעלי שבו נעשה שנה שנה כי רוצה שהילדים יחוו גם את הצד שלי וגם את הצד שלו.

והקפדתי על זה וילדתי בשנה כשהיינו אצל ההורים שלי(הייתי אצליהם אחרי הלידה)

זה לא שההורים לבד, הם עם 2 אחים

אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?

אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)

אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..

שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.

כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.

(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)

בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.

במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).

אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.

וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...

בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.

אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...

סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...

ואני  חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.

חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו  מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.

וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.

אפשר שתעשי אצל בעלך . שבת אפשר אצל ההורים 

לק"י

אפשר עם שקדי מרק של פסח.

שניצל, פירה וסלט

פנקייקים

כדורי תמרים,

 מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)

שקשוקה, 

לטקעס, 

חביתת ירק

פשטידה/קיש

לביבות

אורז וקציצות

שניצלים

צ'יפס

ירקות חתוכים

לק"י

אבל כן לפתית.

אנחנו בודקים גם ברכיבים ומקפידים שלא יהיה ממשות של קטניות ממש

אבל גם טונה למשל קניתי השנה בשמן זית אבל הכשרות היא לאוכלי קטניות, ברכיבים אין קטניות בכלל ולכן אנחנו כן אוכלים את זה

זה לא כמו חמץ ממש.

לק"י

או שמא "חשש" תערובת😅

לק"י

דאגתי מראש לדייק את עצמי....

תודה שכתבת!!

ניוקינעם פטריות ושמנת

לחמניות שקדים וסלטים מבושלים

בטטות מוקרמות

3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף

בפומפיה לגרר את תפוח"א

חלמון ביצה

להוסיף מלח

1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי

אפשר בטטטה

ובתכלס- טפשר בלי מילוי

ולהכין רוטב עשיר

אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)

תפו''א מוקרמים

אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)

וגם עומדת לקבל😬

לק"י

בעיקר אם לא מכירים אותך פה.

אז אפשר להשתפך חופשי כמעט....

אבל בעצמי זה מרגיש לי כ"כ אידיוטי

זהו אבל נראה לי התגברתי חחחח שתיתי קפה זה עזר

שזה בגלל שאת אמורה לקבל חחחח

אצלי זה קבוע ככה בימים שלפני המחזור

אבל תרגישי חופשי לפרוק פה

מותר להתלונן על הכל

ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...

מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל

לק"י
 

בן ה-3.5 מסביר לי שהתינוק לא עייף: "הוא לא פתח את הפה" (כלומר לא פיהק) 😅

הייתי די עצבנית היום

בן השנתיים שאל אותי

'אמא מה עובר עליך'

ועניתי לו בזעף 'משהו'

אחר כך הוא הלך איזה עשר דקות ואמר 

משהו עובר עלינו, משהו עובר עלינו (וואי וואי איזה משהו.. באמת כבר בקצה)

ועוד אחד

סיפרנו בבית הרבה לאחרונה את הסיפור 'מוישי רוצה להיות גדול' למי שמכירה

בן השנתיים הנ"ל מזדהה מאדדדד עם גיבור הסיפור

הבאתי לו שקית בייגלה אז הוא מצהיר

'אני אוכל הכל, ואבקש עוד, ואז אני אהיה גדול גדול'

ויש לו עוד באותו כיוון

הוא חולם על אופניים

מה נעשה שזה לא כל כך מתאים לגילו...

ביקש מאחותו את האופניים שלה והוא מדדה איתם בגינה (מחזיק בכידון והולך לידן)

וכשאני מתקרבת כי זה נראה מעורר רחמים, האופניים יותר גדולות ממנו

הוא אומר 'אני מסתדר, אני מסתדר'

לק"י

הבן שלי בן 3.5 וביקש ממני לבוא איתי לסופר ולמאפיה היום, וסירבתי ואמרתי לו מה הסיבה.

הוא: "זאת לא סיבה".

או יום אחד הוא משך לאחותו בשיערות.

ולשאלתי- למה הוא עשה את זה?

הוא אמר, שהיא אמרה שפרעה קטן, ו"זה מה שקורה".

הוא עובד? טוב לו?

לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת

מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק

מורה.

אז הוא בבית כבר חודש.

זה דברים שיושבים על העבר שלו.

הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות

כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.

זה מתיש ברמות.

והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.

מרגיש כמו אחטא ואשוב

אני כבר עייפה ממש

ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף

זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!

חיבוק!

הוא מטופל

עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו

היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.

הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו

וממשיך במעקב טיפולי?

זה נשמע חמור

וקשה לספוג את זה.

הפסיק

ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה

ואין לי כוחות לתפעל פה הכל

לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים

אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב

לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .

זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט

אבל הפרעה נפשית מצריכה מעקב רפואי רציף, וטיפול מומלץ אצל פסיכולוג קליני

נשמע שהוא לא במיטבו אבל יש מה לעשות 

ואם אין שיפור, לא רואה סיבה לא לעמוד על זה שיטפל בעצמו אם זה בסוף זה פוגע בך באופן יומיומי

חיבוק♥️

והוא טופל גם בצורה הזו

לא עוזר.

דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.

וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.

מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.

חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט

מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת

אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.

לדעתי זה מבורך🙏

ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.

ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,

אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..

נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה

משהו בסגנון:

אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?

הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...

קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות

אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...

ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה

קחי את זה לאירוע נסיבתי...

כולנו על הקצה

ממש על הקצה

הכל הרבה יותר רגיש

וכולנו עושים מעל ומעבר

וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת

יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות

מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה

כן. אני מסריחה בימים אלו

הבית בלאגן

ההספקים בעבודה  ממש לא גבוהים

וכן... אני בסדר עם זה

בנוניות זה המצוין החדש!

אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.

ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט

וממשיכה להעליב מבפנים.

ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם

את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?

מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי

יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו

מסייגת שכמובן זה תלוי בנימה שזה נאמר, אבל יכול להיות שהוא סתם העיר לתשומת ליבך שאחכ תטפלי בזה. לא התכוון להעליב פשוט באותו רגע הרגיש אז אמר, גם מן הסתם הוא מבין שזה מהנקיונות, אבל רצה שתהיי מודעת כדי שאם נגיד תצאי אחכ אז תדעי להתקלח לפני.

אם אומרים את זה ברגיל אז באמת אפשר להבין למה הוא לא ראה את ההבדל

בעלי יכול להגיד לי וואי את צריכה מקלחת

ובאותה שניה להמשיך לחבק אותי ולהיות איתי

כנ"ל הפוך

אני יכולה להגיד לו אתה דביקי מזיעה

ובכל זאת להישאר צמודה אליו....

כי זה לא מפריע לנו בדרך כלל

רק יותר כיף כשנקיים

אבל אם כשהוא אמר את זה הוא התכוון תתרחקי ממני אז זה כבר פחות נעים ומעליב

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית 

לי היה פריטין 20

בי12 180

הייתה לי חולשה מטורפת, דפיקות לב מהירות,עייפות

אבל לא נשירה

קיבלתי זריקות בי12

אבל המוגלובין היה 10 אז גם עירוי ברזל

ל

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️