עמדתי מול דלת נעולה, חושבת על האפשרויות העומדות מולי-

לצעוק ולהעיר את הורי (השעה היתה משהו כמו 3)

להעביר את הזמן עד שמישהו יקום ואני אגיד לו שאני נעולה.

כבר חשבתי על אופציות לשינה, יצאתי לחדר כביסה (שיש שם חלון) ושמעתי אנשים מדברים, אז הצצתי וראיתי את חברה שלי עומדת ומדברת עם הפך האישה (מסתבר שחבר שלה)

עכשיו ילדה מותק. לא דוסית. כזאת מרוקאית צדיקה שנראלי יותר קרובה לה' ממני. לדעתי קצת פקאצה (לדעתה ממש לא..)

בקיצר, הילדה קיבלה על עצמה אחרי מקרים עצובים, שלא יהיה לה חבר עד גיל 18 ואז זה יהיה למטרות חתונה..

קיצר עכשיו קולטת- היא היתה בת שמונה עשרה ממש לפני רגע..

קיצר, אחרי שהם הלכו והפסקתי להסתכל עליהם בחשאי, ניסיתי שוב לחלץ את עצמי.

והצלחתי.

יש לי השפעה עליה, אולי זה נגלה אלי כדי שאעשה את השתדלותי בנושא? 

(כאילו סתם כבדרך אגב לפנות אליה ולבדוק מה הכיוון שלה..)

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם