אני לא חושב שזו גאונות גרידא, אבל זה לא העיקר פה אז לא אכנס לזה.
מה שהתכוונתי לומר זה ככה- אחת הסיבות לדעתי שהפוסטמודרניזם (אין אמת יש נרטיבים) מצליח, שזה שאין בקדושה כח שמתמודד כנגדו.
הכח הנצרך הוא לחתור לאמת עד כמה שניתן בלימוד התורה. וזה כמעט לא נעשה.
כמה דוגמאות מני רבות- 1. בזמן הרב הרצוג (היה הרב הראשי בערך עשר שנים לפני קום המדינה עד 1960 בערך), גדולי רבנים היו מתאספים יחד ודנים בענייני השעה. היום, שזה הרבה יותר פשוט (זום לדוג') לא עושים כמעט דברים כאלה.
2. לא מנסים מספיק להתחקות אחרי הראש של הגמרא והראשונים, ולא מנסים לפתח שיטתיות. אמנם יש כאלו שעוסקים בזה אבל הם מועטים.
החסרון הזה יוצר הבנות מחודשות וממילא עוד מחלוקות.
3. לא משלבים מספיק מחקר עם התורה. עד שהגענו למצב שיש הפרש של פי 5 (לפחות) בין הדעות שבקצוות בשאלה כמה סמ"ק זה כזית.
4. מבחינת השקפה- במקום ללמוד ישר והפוך את התנ"ך שלנו, בבקיאות ובעיון, ממעטים בעיסוק בו, ובגלל זה הופכים לפעמים עיקר לטפל וטפל לעיקר.
אם נניח שיהיה איזה שושני מתוקן- יר"ש ובעל מידות טובות שגדול בכל חלקי התורה, חי את התנך, סוחף, בקי מאוד במדע ובעל ידע עצום, בעל רגשות מפותחים, מוערך מאוד, מחובר לגדולים ולקטנים- יש סיכוי שהוא יביא לשינוי הנצרך הזה.