אני מסוגלת ללכת לישון בלי לטאטא ריצפה /לשטוף כלים ואני עושה את זה במהלך השבוע

תקופות מסויימות אני קונה אוכל לשבת. בדרכ אחרי לידה או כשאני/בעלי חולים.

הורדת אחוזי משרה בעבודה (בעלי)

אצלנו אפשר להתארח אצל ההורים בשבתות ושם יש הרבה עזרה. פשוט אנחנו רחוקים מהם פיזית אז זה קורה מעט.

ואיך זה עוזר לא לעשות כלים או לשטוף? העבודה נשארת למחר ומצטברת 

תבחרי דברים שיעשו לך טוב ויקלו עלייך ❤️

המטרות שלי בחיים, היא לחיות בקצב הנכון לי ובדרך שמתאימה לי.

עם הזמן למדתי ולומדת להתאים את הקצב בבית, עם הילדים, בזוגיות ובעבודה.

לא חיפשתי עזרה אצל ההורים (והיא גם לא היתה), עשיתי תהליך עם בעלי של נשיאה משותפת בעול הבית והילדים, תכננתי ילודה בהתאם לכוחות והרצונות שלי.

ככה גם השגרה וגם החופשים והחגים יכולים להתנהל ברוגע ובטוב.

עזרה מצד ההורים.

זה טבע העולם ואין מה להתכחש לזה...

בכל מקרה המבט שלי

כשהורים של אחרים עוזרים, אני שמחה בשמחתם שמרפדים להם את החיים

כשלי היה קשה, לא חיפשתי עזרה אלא התאמתי את החיים. הדרך שלי היא להסתדר עם מה שיש ולא לרצות מה שיש לאחרים.

הרבה גרים רחוק מההורים

הרבה הורים עובדים בעצמם ויש להם עוד ילדים או הורים לטפל בהם

מי שגר קרוב בדרכ מקבל יותר עזרה ממה שאני רואה סביבי

אנחנו מתארחים בערך פעם בחודש אולי יותר אצל צד אחד ואצל צד שני בכלל לא.

חיים ברוך ה משכורות ממוצעות, מכלכלים טוב את הקניות , ומשתדלים על הבית... (לא תמיד מגיעים לכל ,ולא תמיד יש כח) .

לא מקבלים עשרה כספית מההורים (וגם לא חושבים שהם חייבים לנו) ,וכמעט שלא מקבלים עזרה אחרת מההורים...אולי קצת בגדים לילדים לפני חגים

עזרה מההורים לא מובנת מאליה בכלל.

לומדים להסתדר בלי.

פעם בחודש חודשיים אחד מאיתנו לוקח בין 24-48 שעות להתאווררות. ברור שהייתי רוצה לצאת איתו להתאוורר אבל זה באמת לא אופציה, אז יוצאים בנפרד עם חברים וחוזרים רגועים.

לגבי שבתות, אני גיליתי שלארח מקל עליי. אין הבדל גדול במה שאני מבשלת ומקל שיש פה עוד אנשים והילדים נהנים מהפרצופים החדשים. נדיר השבתות שאין פה אורחים 

חברים מהמעון של הילדים שאנחנו סבבה עם ההורים באים לארוחה

חברים מהעבודה שלי או שלו

בני דודים של בעלי

חיילים שאנחנו יודעים שתופסים קו באיזור באים לארוחה

בנות שירות או שינשינים

אני עם הזמן מגלה כמה יש משפחות או בודדים שהיו שמחות להתארח ואיזה כיף זה לארח אותם. הילדים שלי ממש מחכים לזה 

בראשון-אחרי שבת ובחמישי בערב לפני שבת, ובין לבין אני כמעט לא מנקה ושוטפת כלים. רק את הבסיסי.

והשכבות אנחנו עושים ביחד.

בד"כ 7 וחצי- שמונה הם במיטות ויש לנו זמן לעצמנו.

נופש זוגי זה באמת חלום רחוק, בעיקר טכנית, כי אין מי שיהיה איתם.

(גרים בחו"ל. יש משפחה שעוזרת המון כשאפשר, אבל בארץ😊)

לאחת אני משלמת בסביבות ה35 שקל לשעה

ולשניה בסביבות 20🙈

כך שזה יקר משמעותית

זה זול.

יש מקומות שזה גם 70-80 לשעה

אבל כשחיים בחו"ל (לפחות איפה שאנחנו גרים) יש המון דברים אחרים שאין, כמו טבעול שמקל על החיים, או אפילו מקום להזמין אוכל כשצריך..

אז יש דברים שאני חייבת לעשות, כמו לבשל, ויש דברים שאפשר להעביר הלאה, כמו ניקיון..

אני אתחיל מהגילוי הנאות

התברכנו במשפחה שבהחלט מהווה עבורי רשת ביטחון.

אני יודעת שבמידת הצורך יש לנו עזרה

הימים שלנו עמוסים, שנינו עובדים (אני 7 שעות ביום... הוא משרה מלאה)

ויש 2 ילדים מתחת ל5 (ובכל יום אנחנו מצפים לשלישי) , ואנחנו מתמרנים שנינו בין המטלות, העבודה, הילדים והבית - ללא עזרה

אני מבשלת ומנקה

מעולם לא יצאנו לנופש זוגי- יוצאים פעם בשנה לנופש משפחתי בהרכב מלא עם הילדים

שבתות שקשה לי ואין לי כח- אני אקנה אוכל מוכן

(לא הולכת להורים כדי לנוח... או להתפנק)

ולפני פסח שילמתי לא מעט כסף למישהו שיבוא לנקות

אני מתכננת את החיים שלי לעצמאות מלאה ולא לוקחת בחשבון עזרה

שאלת איך שורדים את הימים והשבתות שלנו?

לא חושבת ששונים בהרבה משלכם

אבל- ואני חושבת שפה הנקודה החשובה

השוני הוא בתודעה, הוא פסיכולוגי

ואני אכתוב את זה בהכי ישיר

אני יודעת שיש לי רשת ביטחון

וזה כשלעצמו עוזר לי

אבל אין לי ציפיות מההורים לעזרה.

מההודעה שלך אני מבינה שאת חיה בחסר כל שהו

בציפיה למשהו אחר

בהשוואה לאחרים

וזה הקושי העיקרי

ובעיני- זו הנקודה שכדאי לטפל בה

שלא תביני לא נכון- אני חלילה לא מזלזלת בקושי

אני חושבת שהוא הרבה יותר קשה מהקשיים הפיזיים והיומיומיים

חיבוק גדול

ובהצלחה

אבל האמת בתור מי שאין לה רשת בטחון

ואין לה משפחה שיכולה לעזור

הידיעה שיש

זה שמיים וארץ

ואני לא יכולה להסביר את זה

זה כמו לבחור לא לאכול

אבל לדעת שבארון יש אוכל  אם תצטרכי

או להיות רעבה

כל יום

ולדעת שאוכל אין

דברים אחרים יש

אבל אוכל אין בארון

כדי להשיג אותו תצטרכי הרבה מאמץ ןיצירתיות

וזה אפשרי

אבל לפעמים מעייף

זה לא תרוץ להשאר קורבנים ומסכנים ממש לא ממש לא

אבל כן עושה את זה מורכב יותר

ממי שיש לה רשת בטחון

אז כן

גם אני קראתי את התחושה שעלתה

ובאמת לפותחת- גם לי נשמע שיש לך הנחת יסוד

שאומרת

א. שאין לי מהשו שלכולם יש

ב. שאם אין לי אז ממילא יהיה לי קשה וככה זה

אחד הדברים שלמדתי עם השנים

זה שהחיים שלנו

זה תוצאה של בחירות שלנו

ולא של גורל שהוכתב לנו

גם אם חיצונית יש לנו נתונים מאתגרים

לפעמים הבחירות הן במעשים

ולפעמים בעמדה בה אני מתמקמת מול המציאות

כמה שניסיתי להיות גיבורה ולהתמודד ולהצליח

ללדת לגדל ילד ועוג ילד ועוד ילד

לתחזק את הבית למצוא עבודה וכו

הרגשתי יותר ויותר בהשרדות מעייפת לש חיים

לכאורה היה לי כל מה חשלמתי

אבל הכל הרגיש כמאמץ ומשימה

רק שהבנתי

שזה

לא

החיים שחלמתי

ושיש לי בחירה

למרות

הנתונים המאתגרים

אז התחלתי

לא לקבל כלום כעובדה

ולשאול על כל דבר

האמנם

האם חייב ככה

האם זה מה שאני רוצה

למה אני זקוקה כדי להרגיש שמחה

לחושב מחוץ לקופסא

לשנות מטרה

במקום הצלחה

ובית מתוקתק וילדים מקולחים יום יום

ובלי צהרונים והנקה בלעדית תמיד וכו

במקום זה

המטרה הפכה להיות

בית בריא ושמח

אני שמחה חיה ונוכחת בחיי בלי מסכנות וקורבנות והשרדות

הרבה שינויים שנבנו בהדרגה(!!)

ובעיקר התמקמות אחרת

היום אני מגדלת כמעט פי 3 ילדים מאז

ובנחת הרבה יותר

והם עדין קטנים

לא כי יש לי עזרה מבחוץ

כי היום המטרה

זה אני

ואז יש ךי גם פניות לצרכים שלהם ממקום אחר

ופחות מתלוננת

ונהנית מהם ומהיום יום פי כמה

וכל כמה מזן שוב מתפנצ'ר לי משהו

ושוב השרשותי וקשה ובא לי אמא שקצת תקל מעלי לרגע

ואין בנמצא

אז לוקחת אויר

ושואלת שוב מחדש

מה אני זקוקה מה יעשה לי טוב

ומחפשת

עד שמוצאת

וזה קשה

ולא תמיד מצליחה

אבל שווה מלחיות חיים שלמים

במסכנות

מה למשל?

ותודה על השיתוף💚

לא מסתמכים על עזרה מההורים שלי בכלל כי הם גרים רחוק ולא פנויים לזה מכל מיני סיבות

מתארחים פעם בחצי שנה אצל ההורים של בעלי לסעודה אחת בחג/שבת

האמת היא שחופשה ראשונה יצאנו אחרי 7 שנים ועם הילדים, כשהמימון היה מהעבודה שלי

בשנים הראשונות לא עבדתי כמעט וגם כשכן - העומס נתן את אותותיו

אין לי הרבה ילדים, וזה מבחירה. כי רוב העול הוא שלנו כמובן, ואנחנו לא מסוגלים. כבד לנו האינטנסיביות ואחרי השנים הראשונות עם הילדים כשהיו קטנים - נשארתי קצת בטראומה,ונהנית עכשיו מזה שאין לי תינוק דורש

השבתות הן בעיקר עליי ואני עובדת קשה לקראתן בנוסף למשרה מלאה, אבל אני בהחלט נחה. זה חלק מזה שהילדים נותנים יותר אוויר כשהם גדלים וזה יותר מתאפשר

בייביסיטר לקחתי פעמיים ב6 שנים במקרי קצה

מארחת לפעמים כשיש לי כח וזה מאוורר אותנו

אבל בגלל שכל השבוע לחוץ ועייפים, מחכים לזה מאוד, וביום שישי ושבת עושים תורנויות עם הילדים ונחים

חופשים אני לוקחת מתי שבא לי ולא מחשבנת ככ אחרת זה קריסה

אני גם הרגשתי מה שאת מרגישה.

כן נעזרנו תקופות מסוימות בייביסיטר קבועה.

בדיעבד אני חושבת שהיו דברים שיכולנו לעשות אחרת,

באותה תקופה לא גרנו בקהילה ולא יכולנו להשאיר לבד את הילדים בפעילויות, ואת זה הייתי משנה.

מה עשינו בשבתות?

משחקי הרכבה מפוארים למשל ארמון מקשקשים בגודל "אמיתי" או מגדל ממש גבוה מקפלות או פאזלים משפחתיים, מונופול וכו.

כל מיני דברים שביום רגיל לא הייתי יושבת איתם ועושה.

לפעמים גם עשינו בריכה.

הרבה סיפורים.

בשבתות קיץ הייתי מעייפת אותם בצהריים ומרדימה לפני ההבדלה.

ככה במוצ"ש היה לי זמן שקט, העדפתי את זה ממנוחת צהריים בשבת ובלאגן במוצ"ש.

גרנו תמיד בעיר אז תמיד היה לנו פארקים שווים לצאת אליהם, לוקחת פירות, חטיפים הרבה שתיה, כובעים, בגדים ונעליים נוחות ליציאה..

פחות לבוש שבתי, בילינו ככה שלוש שעות כל שבת.

היום הייתי עושה אחרת. הייתי מחפשת לקבוע עם משפחת מאותו סטטוס וקובעים לצאת יחד או להיפגש אצלנו או אצלם, לשנות אווירה ושהילדים יעסיקו אחד את השני.

בדיעבד, התקופה הזאת שכל הזמן צריך להעסיק את הילדים עוברת יותר מהר ממה שחושבים.

אצלנו יש עוז שזה כמו תנועת נוער לילדים, אז מכיתה א' הם יוצאים אחה"צ לתנוער נוער, תוסיפי חוג תהילים או שיעור פ"ש, מפגשים ספונטניים עם חברים או ילדי השכונה והזמן עובר מהר.

הבעיה היא עד כיתה א'.

כשיש גדולים, הם גם חלק מהזמן מעסיקים את הקטנים.

בקיצור, משפחה לא בוחרים, אבל קהילה כן ואפשר לבחור לגור במקום מפותח מבחינת פעילויות העשרה ופנאי.

מבחינת זוגיות הרגשתי הקלה כשיכולנו להשאיר בערב את הילדים לבד בבית ולצאת להליכה בשכונה עם תינוק תורן בעגלה (או תינוק ופעוט) בערך כשהבכור היה בן 9.

נופש? חחחחח לא הצלחנו למצוא מקום לילדים כשהלכתי ללדת, אפילו לניתוחים של הילדה הלכתי לבד כדי שבעלי יוכל להיות עם שאר הילדים.

אז מה זה נופש??

שמחה בשביל מי שמצליחה.

המקסימום שלנו זה טיול קצר בימי שישי כשהילדים במסגרות.

בכל מקרה בהצלחה!!

מקווה שתמצאי את הדרך להנות מהתקופה הזאת כך או אחרת.

לצערי איפה שאנחנו גרים אין קהילה. עיר גדולה ומרגיש לבד כל הזמן...

לא מצליחים לחשוב על מקום אחר שיהיה לנו בו יותר טוב והאמת שזה גם צעד מלחיץ לעבור שוב דירה 😒

כן, גם כשהלכתי ללדת עד הרגע האחרון לא היה ברור מי יישאר עם הילדים וזה אחרי מלא בקשות ותחנונים ומתנות.

השם יעזור

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

לא זוכרת

הוא מעולה אבל

וזול

ולא כבד

אבל צריך להוביל אותו איכשהו לבית כי זה מוצר גדול

פשוט מפעילים

בכפר סבא.

עם צינור.

2 עובדים ערבים העלו את המכונה על העגלה שלנו, בעלי הרים אותה לבד מהעגלה לאוטו ומהאוטו לבית, על המכונת כביסה. (אם לבעלך יש כוח, לא אמור להיות בעיה)

לא צריך להתקין כלום, פשוט לחבר לחשמל וזהו.

מה שכן, אני ממש נבהלתי לגלות שהדירוג האנרגטי שלו זה g😱

זה אומר שהוא שותה חשמל בטירוף (לשם השוואה, רוב מוצרי החשמל הם בדירוג Aאו B) ומייבשים שהם ידועים כזוללי חשמל ראינו בחנויות חשמל אחרות בדירוג c.

המייבש של אושר עד היה זול ביותר מ1,000 ממייבשים אחרים שבדקנו, אבל לא יודעת להגיד לך כמה כסף נפסיד על זה שהדירוג שלו מאוד גבוה. לא מבינה בזה, אבל אם עדיין לא קניתם לפי דעתי שווה לבדוק את זה. אני מרגישה כרגע קצת מחסום בלהפעיל אותו חופשי וזה מבאס אותי.

אצלנו למשל המיני מרכזי בדרוג נמוך לא זטכרת כמה ועדיין קנינו אותו..

זה יכול להיות שיקול אבל מנסיוני לפחות - היה לי מייבש בדרוג a וגם עכשיו יש לי מייבש (את זה של אושר עד) ולא רואה הבדל משמעותי בחשבון שגמככה גבוה אצלי