ומתעייף מדברים שבעבור אחרים הם קטנים

שמעתי על ספר שקוראים לו "אדם רגיש מאוד"

לא יודע מה כתוב שם,

אבל לא איכפת לי לשלוח אותך לקרוא.  (:

אדם רגיש מאוד – ויקיפדיה

על מחשבות דפקטיביות,

ומחשבות שליליות על עצמך ועל כמה אתה גרוע.

רק לא זה, 

תנסה להנות, ולמצוא משהו שיזין אותך.

אני ממשיל את זה לרכב מפונצר,

שרואה את כל הרכבים האחרים נוסעים להם,

וכי יעלה על הדעת שהוא יכנס לאוטו יתחיל לסוע כי כולם נוסעים?

לא. התפקיד שלו עכשיו לתקן את הפנצר.

ואם זה כבר לוקח שנה?

אז שיקח עוד שנה.

התפקיד שלך עכשיו לעשות דברים שירימו אותך

כושר/ספורט, הליכה, אולי לשנות תזונה

חברה, אבל הכל בראש טוב ולא בלחץ

עד שתצליח להשתחרר 

איך זה קשור לאדם רגיש מאוד?

אין לך עבודה או מסגרת כלשהי?

ידוע שאחת הדרכים הכי מהירות וקלות להיכנס ללופ כזה כמו שאתה מדבר עליו, זה כשאין לאדם מסגרת והוא נמצא לבדו שעות רבות ביום ללא מעש.

אם כן, אז איך אתה יכול לחזור למיטה?

אם לא, אולי חזרה לעבודה תעשה לך טוב?

כי הטיפול בבן המשפחה מנטרל אותך

מלעבוד, ויש לך הרבה זמן פנוי

אז טבעי שאתה נשאב למנוחה..

זה מצב שקורה בחיים, כמו בצבא,

שחיילים משחקים בפלאפון והולכים לישון בכל אוטובוס נתון

כי לעשות משהו, הם לא יכולים, כי משועבדים לשירות הצבאי,

אז מה שנשאר לעשות זה למלא את הזמן

בכלום ולהעביר אותה..

ולנוח בין לבין.

לפי דעתי תנסה ליצור דברים, אפילו לאו דווקא

עם ערך כלכלי. אלא העיקר העשיה.

לתקן איזה מכשיר, או משימה קטנה אחרת

שתתן לך את התחושה "עשיתי משהו"

תבחר משימות קצרות שתצליח בהם בסבירות גבוהה

וככה תתחזק אצלך התדמית שלך בעיני עצמך

שהנה עשיתי ככה וככה וככה.

וממילא תשאב פחות למנוחה

והכל לאט לאט ובעדינות על עצמך

תעשה מה שירים אותך.

וגם ספורט: כדורסל, הליכה, ומה שאתה אוהב.

בכדורסל יש משהו טוב שהוא נותן תחושה מיידית של עשיה בזמן ובהשקעה מזעריים

ותוך כדי אתה יכול לשים באוזניות אלחוטיות

שיעור תורה (קצבי) או שיר,

והנה אתה נכנס לזה

ואחרי המקלחת, שבאה אחרי שעתיים ספורט

אין ספק שהאנרגיות שלך יעלו.

וככה תעשה ג' פעמים

תנסה לעבוד במה שאתה יכול האנרגיה תבוא עם זה

ותתחיל ספורט

ואם לא הולך תפנה לרופא משפחה

תתחיל בביקור אצל רופא משפחה.

תספר לו מה עובר עלייך.

הוא יתאים לך כדורים.

במקביל אולי להתחיל טיפול רגשי/פסיכולוגי.

תשתדל לא להזניח את המצב הקיים.

כמו שמטפלים בכאבים גופניים,כך מטפלים בנפש.

רק בריאות!!

על פודקסטים של יחיאל הררי בערוץ שלו.

וגם על טיפול נפשי כזה שיתאים לך. יש כזה מגוון של סוגי טיפולים היום שכדאי לברר מראש. כדורים רק אם דברים אחרים לא יעזרו. לצאת מהבית לדבר עם איזה חבר/ אח/ הורה גם יכול לעורר ולעזור. לקחת פרוייקטים של עזרה לאחרים מחוץ לבית יכול גם להוציא בן אדם מהלופ של עצמו. 

הכדורים גורמים ליציאה ממצב רוח רע/מדוכדך

והם אלה שגורמים לרצון לעשיה כלשהי.

אני דוקא הייתי מתחילה הכדורים כדי שיהיה חשק,רצון ומוטיבציה ראשונית לעשיה או לעבודה.

יכולה להוציא ממך באמת אנרגיות.

ברגע שאדם לא מחוייב למשהו- השרירים שלו רפויים ואז נופלים.

מחוייבות יוצרת אפקט חיובי של יציאה מהאני ה"משובלל" לעבר אני יצרני.

מאמץ יוצר תחושה של יכולת.

זה לא נוח, זה דורש

אבל מה יותר טוב לך? לנבול?

מ*חובתך* להתחיל מעגל של תנועה חיובית לעבר מעגל החיים.

זו לא המלצה.

אתה התחתנת ויש לך ילדים. 

אתה לא יכול להישאר בבור השחור הזה ולהמשיך לנבור שם.

תתאמץ בכל מאמץ שאתה יכול בכדי לחזור אל החיים.

(לא ביקורת, חס וחלילה - כל אחד והנפש שלו)

א. בגלל שכל דבר שהוא לא מחוייבות סגורה מו עבודה- אז מה שינצח הוא הנוחות. ומי שבדיכאון הכי נוח לו זה לתת לעצמו לשקוע.

ב. הוא יכול ליפול בגלל שיש מי שמחזיק- בת הזוג. לו יצוייר והפותח היה גרוש ואלו היו הימים שלו עם הילדים- הוא היה לוקח אותם ואף מוצא בתוכו כוחות לטפל בהם, כי הוא לא יכול להפקיר אותם.

וזה לא הוגן.

לא הוגן כלפי בת הזוג. היא לא צריכה לסחוב את העגלה לבד.

אז כן.

אדם שהתחתן והוליד ילדים מחובתו לטפל בעצמו ולחזור למעגל החיים במהירות.

זה לא משחק של בא לי לא בא לי.

מה מתחשק לי.

זה לא הוגן ולא פייר לעשות את זה ולהישאר ככה מעל לשנה.

לא מסכימה בכלל!!

מניסיון שאני מכירה באופן אישי,גם אדם גרוש יכול ליפול ולהיות ללא יכולת נפשית לטפל בילדיו בימי הראיה שלו.

הוא לא מפקיר אותם! הוא פשוט לא מסוגל!

ובמקרה כזה יש לילדים האלה אמא בתמונה(גרושתו)שלוקחת אחריות ונמצאת איתם כשהאבא לא יכול.

בן אדם שנמצא בדיכאון/בהתמוטטות עצבים

אפילו אם ישנם ילדים בתמונה,פשוט אינו מסוגל לתפקד כהלכה.

מוצאים את הכוחות.

פשוט לא נותנים משקל למה אני מרגיש.

נותנים משקל למה אני צריך לעשות.

ואם הגרושה לצורך העניין היתה בחול, ולא היה אף אחד שיטפל בילדים, הוא היה מוצא בתוכו את הכוחות לטפל בהם ולדאוג להם.

ואגב זו הדרך לצאת מהדיכאון.

להיות יותר עם המציאות החיצונית.

אבל אם מדובר בדיכאון,

אז אני לא חושב שלצעוק עליו ''נו תצא מזה!'' יעזור.

להפך, תחושת האשמה על זה שהוא לא מתפקד טוב יכולה רק להעמיק את הדיכאון והתחושה של חוסר הערך.

זה אחרת.

משהו שאסור היום עם כל הפוליטיקלי קורקט.

כי מי שבדיכאון הוא קורבן.

ולכן לא אחראי, או שמצופה ממנו למעט אחריות.

ולכן לא הוצעה פה עבודה של ממש. עם בוס וכסף ושעות וכל מה שזה אומר.

כי עבודה היא אחריות.

והיום זה לא אין.

יש לו אחריות כלפי אשתו שלא תישא לבד בנטל

ואחריות כלפי ילדיו להיות להם אב טוב ככל שניתן.

לפעמים דיכאון זו מחלה של ממש, ולהאשים את מי שנמצא בה בכך שהוא לא עוזר לעצמו (תוך התעלמות מכך שזה תסמין מאוד מאוד נפוץ של דיכאון) - סתם יוצר מצוקה יותר גדולה.

כשהייתי נער ומכל מיני סיבות שרטתי את עצמי ושפכתי על עצמי מים רותחים וכו', היה שלב שבו כ''כ כעסו עלי על זה שאני לא פשוט מפסיק עם זה, עד שהכעס עבר גם אלי (''זה כל-כך פשוט להפסיק עם זה, איך אני לא מצליח?! איזה חלש אני!''), ואז... אחרי פגיעה עצמית הרגשתי צורך עוד יותר גדול לפגוע בעצמי שוב בגלל תחושת האפסיות שהפגיעה הראשונה חוללה.

וכל זה כי אלה שכעסו עלי לא הבינו שאני לא עושה את זה מתוך רצון, אלא מתוך קושי מאוד מאוד גדול שלא ידעתי איך להתמודד איתו, והם לא הבינו שזה לא זבנג וגמרנו עם ההתנהגות הזאת.

בהקשר אחר ראיתי שרבנים ומחנכים מסוימים מדברים בצורה דומה גם על אוננות וכדו'. אם נגיד לנער צעיר ''איך אתה לא מפסיק עם זה?!'' כאילו זה קל וכאילו הוא פשוט פשוט אפס שהוא לא מצליח, אז תחושת הכישלון אחרי כל נפילה דווקא תגרום לו לעשות את זה שוב ושוב.

אם אני לא טועה זה גם מופיע בספר ''אשיב ממצולות'' של הרב יהושע שפירא, אבל עברו 15 שנים מאז שקראתי אותו כך שאני לא מתחייב.

הרב יהושע שפירא, אם תהית, לא חשוד בפוליטקלי קורקט...

כפי שלא היית מאשים את בן/בת זוגך בכך שלקה במחלה גופנית, כך אין טעם להאשים אותו בכך שאינו מצליח להתגבר על הדיכאון.

דיכאון נובע מגורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים ממשיים והאדם המדוכא אינו מפונק, חלש או עצל, אלא זקוק לעזרה: האשמתו תגביר עוד יותר את תחושות היאוש וההאשמה העצמית ועשויה להביא להחמרה במצב.

כי זה כמו שלא רואים טוב - אי אפשר להגיד לאדם, תתאמץ כי אתת לא יכול להרשות לעצמך לא לראות את מה שמסביבך. הוא חייב תרגילים לעיניים או משקפיים כדי לראות טוב. 

אם חסר חומר במוח וזה גורם לדכאון, צריך שיחות ואולי תרופות שיגביר את כמות החומר במוח. לצעוק על האדם לא יועיל.  כמובן שאם לא מדובר בדכאון אלא באדם שמוותר לעצמו, זה משהו אחר.

אשתי נכנסה למצב חרדתי עקב התייבשות שהיא חוותה בטיול בצפון והפסיקה לתפקד כמעט.

לא היתה מסוגלת לעבוד או לצאת מהבית או להשאר לבד.

במהלך הזמן הזה היא ביקשה ממני לעזוב את העבודה ולהיות איתה 24/7.

אז במהלך הזמן הזה זה מה שעשיתי התמסרתי לה בצורה מלאה עד שהרגשתי שאיבדתי את עצמי בתהליך.

המון רצונות שלי וגחמות שלי זרקתי לפח, וזה היה השלב שבו התחלתי להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.

אז לא רק שאני מרגיש זוועה כי אין לי מוטיבציה לכלום אני גם מרגיש זוועה פעמיים כי כאילו למה אני לא יכול להיות בעל טוב ולעזור לה בלי להתלונן על הסיטואציה.

ועדיין למרות שהמצב שלה ברוך ה' השתפר פלאים תודה לאל.

אני עדיין זה שקם לילדים בלילה אני זה שקם אליהם בבוקר לארגן אותם אני זה שאוסף אותם מהמסגרות.

ובבית אני איתם משחק איתם ומתהל כאבא לכל דבר.

כל זה כשבתוכי אני מרגיש כבוי לחלוטין בלי שמץ של חיוך פנימי או עניין בכלום.

הכי מוערך שבעולם.

תשמח בזה שהשקעת בערך אמיתי.

עזרה לאשה, ושלמות המשפחה.

תבקש מהאשה בעדינות עזרה.

בלי כל התנופה שאולי נוצרה אצלך מהשרשור הזה.

תגיד לה את מה שאתה מרגיש.

תהיה מוכן לזה שיכול להיות שהיא תתננער מזה

תגיד לה את זה לא בצורה של האשמה

תגיד לה מראש, אני יודע שעברת דבר מאוד לא קל.

אבל בתקופה הזאת גם אני עברתי תהליך

מסויים ואני מרגיש קצת כבוי, וכו'

תהפוך את זה כל הזמן לבעיה שלנו

ולא שיש מי שאשם בזה, כי זו האמת

היא לא חלתה בכוונה.

פשוט אני לא חושב שיש לי באמת פניות לטפל בעצמי עד שהיא לא תתאושש סופית

כי אני עדיין סובב סביבה.

אני לא יכול באמת לצאת מהבית בלי שיהיה מישהו שיחליף אותי להיות איתה, אז אין לי חופשיות

בשביל להתאוורר, לעשות משהו כיף, משהו יצירתי, בהתאם למה שמתאים לך ואתה אוהב.

אני חושבת שטוטליות כזאת קיצונית זה לא דבר טוב.

יש בזה הרבה מסירות נפש, אבל אתה כנראה מתרחק כל כך בשביל לשרוד.

אתה בעצם הפכת למעין 'מטפל' של אשתך. זה הגיוני וטבעי וראוי מאוד להערכה, אבל זה סוחט רגשית לחלוטין.

בניגוד למטפל מקצועי, שמגיע לזמן קצוב מקבל עליו תשלום ובסופו הולך הביתה - אתה היית שם 24/7.

בנוסף, בדיוק כמו שבמד"א יש כללי בטיחות שמיועדים לשמור על המע"רים, אפילו שהם מגבילים את יכולות ההצלה לפעמים, כך למטפלים בעולם הנפש יש גבולות טיפוליים. החשבון הוא פשוט - גם אם במקרה הפרטי הפצוע/המטופל יפסיד מכללי הזהירות, בסה"כ ככה יוכלו לטפל בצורה יותר טובה.

אתה (כנראה, איני איש מקצוע!) הגעת למצב שנקרא בעולם הטיפול 'אובדן החמלה'. כלומר, אם מטפל רגשי מתמסר מידי למטופל, אם הוא מתערבב שם רגשית (וכשזו אשתך שאתה אוהב, אי אפשר שלא להתערבב) הוא מאבד את הרגשות של עצמו. לפעמים מטופלים נעלבים, כשהמטפל מתעקש על גבולות - אבל זו הדרך היחידה שהמטפל יהיה מסוגל להמשיך לטווח הבינוני והארוך.

אתה מכוונות טובות וראויות מאוד, בעצם 'מחקת את עצמך' לא רק שהתמסרת רגשית, גם עזבת את העבודה ובעצם לא השראת לך שום 'חלון' של עולם שפוי מחוץ לזה.

לענ"ד אתם חייבים למצוא עזרה מקצועית - קודם כל לאשתך (אלא אם כבר יש לה) - תמיכה של פסיכולוגית/עו"סית קלינית עם מומחיות בטיפול בחרדה ויתכן שגם לשלב כדורים, כדי שהיא תוכל לצאת מהמקום הזה (כמובן, זה תהליך, ממש לא ברגע). בנוסף חובה למצוא לה תמיכות נוספות בין אם זה משפחה/חבירות טובות ובין אם בתשלום - שלא כל העומס ייפול עליך.

שנית - לך. אתה גם חייב עזרה מקצועית - כנ"ל. פסיכולוג/עו"ס קליני, שאיתו תעבור תהליך: א. של עיבוד מה שעברת, ב. של תמיכה רגשית בך, במה שאשתך צריכה בכל זאת. ג. ילווה אותך רגשית, בהליך חזרה לעבודה. זה קריטי לטובתך ולטובת כל המשפחה.

בהצלחה רבה רבה

(ליוויתי מצבים כאלו, יודע כמה זה לא פשוט)

אדם שטוב לו בעבודה  ורע לו בבית - הולך לוקח שעות נוספות ועובד במוצ"שים

אדם שרע לו בעבודה וטוב לו בבית - חוגג את "חג חמישי" וחותך הביתה והכל בסדר.

מה קורה עם מי שקשה לו גם בבית וגם בעבודה?

(או כמו שאתה מתאר לעזוב את העבודה)

בום. דיכאון. בעצם הדיכאון נועד (כנראה) לשמור עליך מפני המנגנון שלך שנשאר איתה ומרצה אותה. אחרת אתה תימחק לגמרי.

יש דיבור ביניכם על יציאה לחיים שבחוץ?

היא מעריכה את ההקרבה?

אני לא יודעץ מה לומר. ברור לי שלא הייתי עומדת בזה.

לצאת ממצבה כבר יכולה לרומם אותך לדעתי. הצלת את המשפחה שלך. מובן שזה לא מספיק ואולי אתה זקוק ליותר עזרה.

בתור מגיבים בפורום, כדאי להיות זהירים.

ועדיין אני חושבת שמחוייבות יוצרת משמעות.

וגם לאדם בדיכאון יש אחריות לאנשים סביבו.

לקח לי הרבה מאוד שנים לצאת מזה.

ואני חושבת שדיכאון היא מחלה של העולם הפנימי, ולכן התשובה לה היא לא בעולם הפנימי (רק) אלא בהתארגנות הנפש מול העולם החיצוני.

והתארגנות טובה של הנפש באה רק ממקום של חובה, ולא ממקום של נוחות.

כי לאדם המדוכא נוח יותר להישאר בדלות של כוח, ובחוסר ארגון נפשי.

ברגע שהחובה חזקה דיה, היא בונה רותו. היא כמו קיר תמך לנפש.

החובה של עבודה וכסף היא חזקה.

כמו כן ההכרה של האדם בחובה שלו לסביבתו הקרובה.

גם בשעה שהוא חולה. כן.

את זה שיש לאדם נשוי/גרוש את הפריווילגיה להיות בדיכאון,

בגלל בת הזוג

או הגרושה

שתישא בעול הילדים.

זה לא פייר כלפיה

תגידי תודה..

גם כי אני עצמאי (וממילא המסגרת שלי מוגדרת על ידי בסוף), וגם כי אני פשוט ראיתי קצת יותר מה קורה כשמייצרים נקודת אחיזה כדי להיתלות עליה כדי לא לקרוס, כמו שאת מתארת.

1. זה נכון. אם יש מחוייבות סגורה (עבודה זה דוגמא, גם ילדים שהולכים למסגרות זה דוגמא) - אז יש כוחות כי קמים כי "חייבים". השאלה מה קורה בשלב ב' של המנגנון.

2. אולי כן, ואולי היה דוחף להם סרט בטלפון והולך לישון. תלונה די נפוצה פה בפורום ברמה זו או אחרת.

הפחד שלי הגדול הוא שאדם שמתפקד כי "אין ברירה" כמו שאת מתארת, בסוף הגוף שלו יגיד שיש ברירה, וישלח אותו להיות חולה כי הוא לא יכול לקרוס כמו שהוא רוצה ובצורה שהסביבה תקבל את זה. לפעמים אפילו עד כדי סרטן.

סביר מאוד שזה מגיע מלחצים אישיים אלו ואחרים, או מלחצים ציבוריים. רק השרידות הגבוה עוזרת לזה שרוב האנשים ממשיכים לתפקד אחרי שמחת תורה האחרון.

החדשות הטובות הן, שיש איך לצאת מזה. כדאי למצוא עזרה מקצועית. התחנה הראשונה יכולה להיות רופא המשפחה שקודם כל יתן בדיקות דם לשלול חוסרים (כן חוסר בb12 לדוגמא עלול להשפיע מאוד) ואח"כ למצוא עזרה בתחום הנפש.

בהצלחה רבה

אבל אם זה דכאון למה יש זמנים שדווקא אני סבבה?

זב לא אמור להיות רוחבי?

הגדילה היא בעיקר בהיקף המותניים...

מתי / לפני / אחרי מה אתה נהיה כזה חלש ו"דכאוני"? 

מתי זה קרה בשבוע האחרון?

ממה אתה בעצם "בורח"?

כלומר, יש לנו מנגנוני הישרדות, לכן הנפש מחפשת למצוא נקודות אור. אם אתה מצליח לבד - מצויין.

אבל אם התופעות חוזרות במשך כמה שבועות, גם אם יש לך 'חלונות לנשימה', כדאי מאוד לקבל עזרה מקצועית.

נ.ב.

כפי שכתבתי, ממליץ קודם כל להתחיל מרופא משפחה ולבקש בדיקת חוסרים. גם חוסר בb12, או דלקת בבלוטת התריס עלולים לגרום לתופעות כאלו. אם הכל תקין, כן כדאי לחפש עזרה הלאה.

שחשבת על זה,

ואתה רוצה לחיות לבד.

לגור אצל אח/חבר.

למשך חצי שנה ככה להתאושש

ולחזור לעצמך

ואז אם תצליח לחזור לזוגיות.

ככה זה יש נשים שאוהבות דרמות, וטלנובולות.

זה הדבר האהוב עליהם.

אולי זה בעומק מה שהיא רוצה גם

שתתפתח בלי קשר להתקדמות שלה

יוריד ממנה עול רגשי מסוים

אני אומר בגדר אולי

ולנסות לייצב אותו

ולא שבן זוג אחד גמור שחוק לגמרי

לא מתפקד כבר שנה וכולו מרצה

ומפצה על חוסר תפקוד של בן הזוג השני

לא כדאי לנסות להציל את שניהם

ולאזן כל אחד ואחד מהם בנפרד?

ואח"כ שינסו להתחבר בצורה יותר בריאה

שכל אחד מהם בא יותר מאוזן בפני עצמו

ופחות בנוי עודף על הגחמות של בן הזוג השני

זוגיות זה כמו פאזל,

אבל גם בפאזל יש את גוף החלק

ויש את מה שהוא נותן/מקבל מחברו.

וכאן זה נראה שהפותח כבר נפגע לו גוף החלק

וכולו נותן/מקבל בלי אבחנה, ובלי שהוא מצליח

להבחין את עצמו וכולו שבוי בזוגיות הזו (נתינה קבלה, ללא עצמיות, וללא תחביבים אישיים, ועצמיות, ועצמאות, וללא שמחת חיים, מבלי להאשים אף אחד מהצדדים, ומבלי להכנס לחקירה הפחות חשובה איך נקלעו למצב זה)

הוא גם קרא לעצמו "פוס משחק"

ורמז לכך שהוא מוכן גם לשמוע על אפשרות כזו

לפעמים צריך להכיל את מה שהפותח כתב

ושיתף ולא ישר לשלוח אותו חזרה למצב שהוא לא רצה להיות בו. 

לפי דעתי נתינת מרחב ועצמאות 

לו ואגב בפרט וגם לאשתו, שתבין שאין עכשיו

את ה"גמד" שיטפל בה בצורה שהיא למעלה מכוחותיו, יקל גם עליה ויבנה גם בה את הנפרדות

הרצויה שתוכל גם היא לבנות את כוחותיה

להתמודד יותר נכונה עם החיים

אתה חושב שאתה עושה לה טובה בזה

שאתה משאיר אותה תלותית לחלוטין בבעל נטול 

עצמיות ושמחת חיים?

הוא עוד יתאושש ויתחזק אחרי תקופה..

אבל היא מה יהיה עליה, יכולה לבנות את עצמה

רק על תפקוד של האחר?

זה בעיקר בעיקר לטובתה ולטובתם 

ולטובת המשפחה שלהם שתהיה מאוזנת יותר

ויציבה לאורך זמן מה שהצעתי.

שכל אחד ואחד מהם יתרכז חצי שנה בעצמו

ובפיתוח של עצמו בתור פרט.

ללא קשר וללא לעומתיות לתפקוד של חברו.

אני לגמרי חושב שהוא צריך להוריד עומס וגם כתבתי לו את זה. אבל ממש לא זו הדרך ולא זו העיר.

כשאתה מכניס ספקולציות חסרות בסיס, על כל מיני כוונות נסתרות של אשתו, אתה לא מעודד שלום בית משום כיוון.

המלחמה הזאת גומרת עליי ואין לי כוח לכלום

ואיך מסבירים את זה לבוס שלא יכולה להתרכז בעבודה

לא לוותר

אני הולכת לטיפול פסיכולוגי יקר מאד ונסיעה של שעה לכל כיון

אני עושה את כל התרגילים שהמטפל נותן לי

עושה ספורט למרות שאני שונאת ממש וכל הגוף כבר כואב לי

אני רוצה לתפקד! לא בהשרדות אלא בטוב

אני גם עובדת קשה בעבודה ואמא ל5 שכבר לא תינוקות ב"ה

(אצלי יותר חרדות בגלל המצב אבל זה משפיע על מצב הרוח)

צריך ממש להלחם ולא לוותר

וכמובן לתת זמן של התפרקות ביום אבל אז לאסוף את עצמך ולעשות כל מה שאפשר

יש מלא מלא הרצאות שמחזקות באינטרנט גם באמונה וגם של פסחכולוגים ..לי זה ממש ממש עושה טןב ונותן כוח

מהמעט שכתבת אי אפשר לדעת בדיוק מה קורה אצלך בפנים וצריך להגיע להבנה של מה באמת קורה,

זה דבר שמגלים בטיפול.

אם יש סף רצון להתחיל טיפול

ה' הוא היחיד שמרפא, ויש טכניקות שעוזרות למהלך הפנימי של הריפוי.

❤

אני גם במשבר כזה כבר מעל 13 שנה מהישיבה תתעודד ואל תוותר לעצמך מאמין שזה יעבור לך יותר מהר מלי בעיקר בגלל שיש לך משפחה

🤍

קודם כל שולחת תמיכה גדולה

נשמע שאתה מתמודד עם קושי משמעותי וכבר תקופה ארוכה

מצטרפת לחכמים מעליי ומציעה לפנות לכתובת מקצועית ולברר על איבחון מסודר ובמידת הצורך גם טיפול באם מדובר בדיכאון או משהו אחר.

(הדברים אותם תיארת בהודעתך אכן יכולים להצביע על דיכאון, אך כמובן שיש לקבל אבחון מסודר אך ורק מבעל מקצוע בתחום בריאות הנפש בעולם האמיתי,

ויותר חשוב - לטפל בכך. ב"ה יש היום הרבה מאוד הבנה ויכולת ומיומנות של אנשי הטיפול לטפל בכך ולחזור לחיים שמחים בריאים ומאושרים ב"ה).

חשוב מאוד שתצליח למצוא מקום נכון וטוב ומקצועי גם לעבד את כל מה שעברת בשנה האחרונה.

ציינת שהיית שם בשביל אשתך 24/7, שזו מסירות מאוד גדולה אבל גם שחיקה מאוד מאוד גדולה של הנפש ולא רק של הגוף 

והנפש החכמה אומרת את שלה ורוצה גם את המקום שלה.

למצוא איפה אתה למען עצמך, קשוב לגבולות שלך, 

קשוב ליכולת הנתינה שלך

אבל קשוב גם להיותך האיש של רעייתך היקרה ולא המטפל שלה,

קשוב גם להיותך אדם נפרד בפני עצמו עם אנרגיה מוגבלת ואנושית ולא "סופרמן"

קשוב למקומות בהם אתה יכול להיות בנתינה לאחרים ולמקומות בהם אתה צריך להיות בנתינה *לעצמך*,

לדעת איך ומתי וכמה להתמלא בעצמך

גם בפני עצמך כבריאה חשובה ויקרה של הקב"ה,

אבל גם כדי להצליח להעניק הלאה, אתה חייב קודם להיות מלא בעצמך

להבין איפה אתה אוהב ומעניק אבל לא מאבד את עצמך ואת עצמיותך בדרך

היכן הנפרדות שלך

היכן החוזוקת שלך

היכן החולשות שלך

היכן המקומות האנושיים שלך שצריך למלא אותם

וכן הלאה

ואת כל זה אתה צריך לתת לעצמך

כאמור בעולם האמיתי וע"י איש מקצוע המומחה לכך 

שיעשה איתך דרך גם מכל השנה האחרונה שעברת, וגם כמובן דרך ההוה שלך

ובעיקר - נתינת כלים להתמודדות נכונה והשפעה חיובית על המשך ההווה והעתיד עבורך ועבור כל משפחתך.

בהצלחה רבה רבה ב"ה

שהקב"ה יאיר לך את הדרך וישלח לך שליחים נאמנים ללוותך בה

רק בשורות טובות

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.