ומתעייף מדברים שבעבור אחרים הם קטנים

שמעתי על ספר שקוראים לו "אדם רגיש מאוד"

לא יודע מה כתוב שם,

אבל לא איכפת לי לשלוח אותך לקרוא.  (:

אדם רגיש מאוד – ויקיפדיה

על מחשבות דפקטיביות,

ומחשבות שליליות על עצמך ועל כמה אתה גרוע.

רק לא זה, 

תנסה להנות, ולמצוא משהו שיזין אותך.

אני ממשיל את זה לרכב מפונצר,

שרואה את כל הרכבים האחרים נוסעים להם,

וכי יעלה על הדעת שהוא יכנס לאוטו יתחיל לסוע כי כולם נוסעים?

לא. התפקיד שלו עכשיו לתקן את הפנצר.

ואם זה כבר לוקח שנה?

אז שיקח עוד שנה.

התפקיד שלך עכשיו לעשות דברים שירימו אותך

כושר/ספורט, הליכה, אולי לשנות תזונה

חברה, אבל הכל בראש טוב ולא בלחץ

עד שתצליח להשתחרר 

איך זה קשור לאדם רגיש מאוד?

אין לך עבודה או מסגרת כלשהי?

ידוע שאחת הדרכים הכי מהירות וקלות להיכנס ללופ כזה כמו שאתה מדבר עליו, זה כשאין לאדם מסגרת והוא נמצא לבדו שעות רבות ביום ללא מעש.

אם כן, אז איך אתה יכול לחזור למיטה?

אם לא, אולי חזרה לעבודה תעשה לך טוב?

כי הטיפול בבן המשפחה מנטרל אותך

מלעבוד, ויש לך הרבה זמן פנוי

אז טבעי שאתה נשאב למנוחה..

זה מצב שקורה בחיים, כמו בצבא,

שחיילים משחקים בפלאפון והולכים לישון בכל אוטובוס נתון

כי לעשות משהו, הם לא יכולים, כי משועבדים לשירות הצבאי,

אז מה שנשאר לעשות זה למלא את הזמן

בכלום ולהעביר אותה..

ולנוח בין לבין.

לפי דעתי תנסה ליצור דברים, אפילו לאו דווקא

עם ערך כלכלי. אלא העיקר העשיה.

לתקן איזה מכשיר, או משימה קטנה אחרת

שתתן לך את התחושה "עשיתי משהו"

תבחר משימות קצרות שתצליח בהם בסבירות גבוהה

וככה תתחזק אצלך התדמית שלך בעיני עצמך

שהנה עשיתי ככה וככה וככה.

וממילא תשאב פחות למנוחה

והכל לאט לאט ובעדינות על עצמך

תעשה מה שירים אותך.

וגם ספורט: כדורסל, הליכה, ומה שאתה אוהב.

בכדורסל יש משהו טוב שהוא נותן תחושה מיידית של עשיה בזמן ובהשקעה מזעריים

ותוך כדי אתה יכול לשים באוזניות אלחוטיות

שיעור תורה (קצבי) או שיר,

והנה אתה נכנס לזה

ואחרי המקלחת, שבאה אחרי שעתיים ספורט

אין ספק שהאנרגיות שלך יעלו.

וככה תעשה ג' פעמים

תנסה לעבוד במה שאתה יכול האנרגיה תבוא עם זה

ותתחיל ספורט

ואם לא הולך תפנה לרופא משפחה

תתחיל בביקור אצל רופא משפחה.

תספר לו מה עובר עלייך.

הוא יתאים לך כדורים.

במקביל אולי להתחיל טיפול רגשי/פסיכולוגי.

תשתדל לא להזניח את המצב הקיים.

כמו שמטפלים בכאבים גופניים,כך מטפלים בנפש.

רק בריאות!!

על פודקסטים של יחיאל הררי בערוץ שלו.

וגם על טיפול נפשי כזה שיתאים לך. יש כזה מגוון של סוגי טיפולים היום שכדאי לברר מראש. כדורים רק אם דברים אחרים לא יעזרו. לצאת מהבית לדבר עם איזה חבר/ אח/ הורה גם יכול לעורר ולעזור. לקחת פרוייקטים של עזרה לאחרים מחוץ לבית יכול גם להוציא בן אדם מהלופ של עצמו. 

הכדורים גורמים ליציאה ממצב רוח רע/מדוכדך

והם אלה שגורמים לרצון לעשיה כלשהי.

אני דוקא הייתי מתחילה הכדורים כדי שיהיה חשק,רצון ומוטיבציה ראשונית לעשיה או לעבודה.

יכולה להוציא ממך באמת אנרגיות.

ברגע שאדם לא מחוייב למשהו- השרירים שלו רפויים ואז נופלים.

מחוייבות יוצרת אפקט חיובי של יציאה מהאני ה"משובלל" לעבר אני יצרני.

מאמץ יוצר תחושה של יכולת.

זה לא נוח, זה דורש

אבל מה יותר טוב לך? לנבול?

מ*חובתך* להתחיל מעגל של תנועה חיובית לעבר מעגל החיים.

זו לא המלצה.

אתה התחתנת ויש לך ילדים. 

אתה לא יכול להישאר בבור השחור הזה ולהמשיך לנבור שם.

תתאמץ בכל מאמץ שאתה יכול בכדי לחזור אל החיים.

(לא ביקורת, חס וחלילה - כל אחד והנפש שלו)

א. בגלל שכל דבר שהוא לא מחוייבות סגורה מו עבודה- אז מה שינצח הוא הנוחות. ומי שבדיכאון הכי נוח לו זה לתת לעצמו לשקוע.

ב. הוא יכול ליפול בגלל שיש מי שמחזיק- בת הזוג. לו יצוייר והפותח היה גרוש ואלו היו הימים שלו עם הילדים- הוא היה לוקח אותם ואף מוצא בתוכו כוחות לטפל בהם, כי הוא לא יכול להפקיר אותם.

וזה לא הוגן.

לא הוגן כלפי בת הזוג. היא לא צריכה לסחוב את העגלה לבד.

אז כן.

אדם שהתחתן והוליד ילדים מחובתו לטפל בעצמו ולחזור למעגל החיים במהירות.

זה לא משחק של בא לי לא בא לי.

מה מתחשק לי.

זה לא הוגן ולא פייר לעשות את זה ולהישאר ככה מעל לשנה.

לא מסכימה בכלל!!

מניסיון שאני מכירה באופן אישי,גם אדם גרוש יכול ליפול ולהיות ללא יכולת נפשית לטפל בילדיו בימי הראיה שלו.

הוא לא מפקיר אותם! הוא פשוט לא מסוגל!

ובמקרה כזה יש לילדים האלה אמא בתמונה(גרושתו)שלוקחת אחריות ונמצאת איתם כשהאבא לא יכול.

בן אדם שנמצא בדיכאון/בהתמוטטות עצבים

אפילו אם ישנם ילדים בתמונה,פשוט אינו מסוגל לתפקד כהלכה.

מוצאים את הכוחות.

פשוט לא נותנים משקל למה אני מרגיש.

נותנים משקל למה אני צריך לעשות.

ואם הגרושה לצורך העניין היתה בחול, ולא היה אף אחד שיטפל בילדים, הוא היה מוצא בתוכו את הכוחות לטפל בהם ולדאוג להם.

ואגב זו הדרך לצאת מהדיכאון.

להיות יותר עם המציאות החיצונית.

אבל אם מדובר בדיכאון,

אז אני לא חושב שלצעוק עליו ''נו תצא מזה!'' יעזור.

להפך, תחושת האשמה על זה שהוא לא מתפקד טוב יכולה רק להעמיק את הדיכאון והתחושה של חוסר הערך.

זה אחרת.

משהו שאסור היום עם כל הפוליטיקלי קורקט.

כי מי שבדיכאון הוא קורבן.

ולכן לא אחראי, או שמצופה ממנו למעט אחריות.

ולכן לא הוצעה פה עבודה של ממש. עם בוס וכסף ושעות וכל מה שזה אומר.

כי עבודה היא אחריות.

והיום זה לא אין.

יש לו אחריות כלפי אשתו שלא תישא לבד בנטל

ואחריות כלפי ילדיו להיות להם אב טוב ככל שניתן.

לפעמים דיכאון זו מחלה של ממש, ולהאשים את מי שנמצא בה בכך שהוא לא עוזר לעצמו (תוך התעלמות מכך שזה תסמין מאוד מאוד נפוץ של דיכאון) - סתם יוצר מצוקה יותר גדולה.

כשהייתי נער ומכל מיני סיבות שרטתי את עצמי ושפכתי על עצמי מים רותחים וכו', היה שלב שבו כ''כ כעסו עלי על זה שאני לא פשוט מפסיק עם זה, עד שהכעס עבר גם אלי (''זה כל-כך פשוט להפסיק עם זה, איך אני לא מצליח?! איזה חלש אני!''), ואז... אחרי פגיעה עצמית הרגשתי צורך עוד יותר גדול לפגוע בעצמי שוב בגלל תחושת האפסיות שהפגיעה הראשונה חוללה.

וכל זה כי אלה שכעסו עלי לא הבינו שאני לא עושה את זה מתוך רצון, אלא מתוך קושי מאוד מאוד גדול שלא ידעתי איך להתמודד איתו, והם לא הבינו שזה לא זבנג וגמרנו עם ההתנהגות הזאת.

בהקשר אחר ראיתי שרבנים ומחנכים מסוימים מדברים בצורה דומה גם על אוננות וכדו'. אם נגיד לנער צעיר ''איך אתה לא מפסיק עם זה?!'' כאילו זה קל וכאילו הוא פשוט פשוט אפס שהוא לא מצליח, אז תחושת הכישלון אחרי כל נפילה דווקא תגרום לו לעשות את זה שוב ושוב.

אם אני לא טועה זה גם מופיע בספר ''אשיב ממצולות'' של הרב יהושע שפירא, אבל עברו 15 שנים מאז שקראתי אותו כך שאני לא מתחייב.

הרב יהושע שפירא, אם תהית, לא חשוד בפוליטקלי קורקט...

כפי שלא היית מאשים את בן/בת זוגך בכך שלקה במחלה גופנית, כך אין טעם להאשים אותו בכך שאינו מצליח להתגבר על הדיכאון.

דיכאון נובע מגורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים ממשיים והאדם המדוכא אינו מפונק, חלש או עצל, אלא זקוק לעזרה: האשמתו תגביר עוד יותר את תחושות היאוש וההאשמה העצמית ועשויה להביא להחמרה במצב.

כי זה כמו שלא רואים טוב - אי אפשר להגיד לאדם, תתאמץ כי אתת לא יכול להרשות לעצמך לא לראות את מה שמסביבך. הוא חייב תרגילים לעיניים או משקפיים כדי לראות טוב. 

אם חסר חומר במוח וזה גורם לדכאון, צריך שיחות ואולי תרופות שיגביר את כמות החומר במוח. לצעוק על האדם לא יועיל.  כמובן שאם לא מדובר בדכאון אלא באדם שמוותר לעצמו, זה משהו אחר.

אשתי נכנסה למצב חרדתי עקב התייבשות שהיא חוותה בטיול בצפון והפסיקה לתפקד כמעט.

לא היתה מסוגלת לעבוד או לצאת מהבית או להשאר לבד.

במהלך הזמן הזה היא ביקשה ממני לעזוב את העבודה ולהיות איתה 24/7.

אז במהלך הזמן הזה זה מה שעשיתי התמסרתי לה בצורה מלאה עד שהרגשתי שאיבדתי את עצמי בתהליך.

המון רצונות שלי וגחמות שלי זרקתי לפח, וזה היה השלב שבו התחלתי להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.

אז לא רק שאני מרגיש זוועה כי אין לי מוטיבציה לכלום אני גם מרגיש זוועה פעמיים כי כאילו למה אני לא יכול להיות בעל טוב ולעזור לה בלי להתלונן על הסיטואציה.

ועדיין למרות שהמצב שלה ברוך ה' השתפר פלאים תודה לאל.

אני עדיין זה שקם לילדים בלילה אני זה שקם אליהם בבוקר לארגן אותם אני זה שאוסף אותם מהמסגרות.

ובבית אני איתם משחק איתם ומתהל כאבא לכל דבר.

כל זה כשבתוכי אני מרגיש כבוי לחלוטין בלי שמץ של חיוך פנימי או עניין בכלום.

הכי מוערך שבעולם.

תשמח בזה שהשקעת בערך אמיתי.

עזרה לאשה, ושלמות המשפחה.

תבקש מהאשה בעדינות עזרה.

בלי כל התנופה שאולי נוצרה אצלך מהשרשור הזה.

תגיד לה את מה שאתה מרגיש.

תהיה מוכן לזה שיכול להיות שהיא תתננער מזה

תגיד לה את זה לא בצורה של האשמה

תגיד לה מראש, אני יודע שעברת דבר מאוד לא קל.

אבל בתקופה הזאת גם אני עברתי תהליך

מסויים ואני מרגיש קצת כבוי, וכו'

תהפוך את זה כל הזמן לבעיה שלנו

ולא שיש מי שאשם בזה, כי זו האמת

היא לא חלתה בכוונה.

פשוט אני לא חושב שיש לי באמת פניות לטפל בעצמי עד שהיא לא תתאושש סופית

כי אני עדיין סובב סביבה.

אני לא יכול באמת לצאת מהבית בלי שיהיה מישהו שיחליף אותי להיות איתה, אז אין לי חופשיות

בשביל להתאוורר, לעשות משהו כיף, משהו יצירתי, בהתאם למה שמתאים לך ואתה אוהב.

אני חושבת שטוטליות כזאת קיצונית זה לא דבר טוב.

יש בזה הרבה מסירות נפש, אבל אתה כנראה מתרחק כל כך בשביל לשרוד.

אתה בעצם הפכת למעין 'מטפל' של אשתך. זה הגיוני וטבעי וראוי מאוד להערכה, אבל זה סוחט רגשית לחלוטין.

בניגוד למטפל מקצועי, שמגיע לזמן קצוב מקבל עליו תשלום ובסופו הולך הביתה - אתה היית שם 24/7.

בנוסף, בדיוק כמו שבמד"א יש כללי בטיחות שמיועדים לשמור על המע"רים, אפילו שהם מגבילים את יכולות ההצלה לפעמים, כך למטפלים בעולם הנפש יש גבולות טיפוליים. החשבון הוא פשוט - גם אם במקרה הפרטי הפצוע/המטופל יפסיד מכללי הזהירות, בסה"כ ככה יוכלו לטפל בצורה יותר טובה.

אתה (כנראה, איני איש מקצוע!) הגעת למצב שנקרא בעולם הטיפול 'אובדן החמלה'. כלומר, אם מטפל רגשי מתמסר מידי למטופל, אם הוא מתערבב שם רגשית (וכשזו אשתך שאתה אוהב, אי אפשר שלא להתערבב) הוא מאבד את הרגשות של עצמו. לפעמים מטופלים נעלבים, כשהמטפל מתעקש על גבולות - אבל זו הדרך היחידה שהמטפל יהיה מסוגל להמשיך לטווח הבינוני והארוך.

אתה מכוונות טובות וראויות מאוד, בעצם 'מחקת את עצמך' לא רק שהתמסרת רגשית, גם עזבת את העבודה ובעצם לא השראת לך שום 'חלון' של עולם שפוי מחוץ לזה.

לענ"ד אתם חייבים למצוא עזרה מקצועית - קודם כל לאשתך (אלא אם כבר יש לה) - תמיכה של פסיכולוגית/עו"סית קלינית עם מומחיות בטיפול בחרדה ויתכן שגם לשלב כדורים, כדי שהיא תוכל לצאת מהמקום הזה (כמובן, זה תהליך, ממש לא ברגע). בנוסף חובה למצוא לה תמיכות נוספות בין אם זה משפחה/חבירות טובות ובין אם בתשלום - שלא כל העומס ייפול עליך.

שנית - לך. אתה גם חייב עזרה מקצועית - כנ"ל. פסיכולוג/עו"ס קליני, שאיתו תעבור תהליך: א. של עיבוד מה שעברת, ב. של תמיכה רגשית בך, במה שאשתך צריכה בכל זאת. ג. ילווה אותך רגשית, בהליך חזרה לעבודה. זה קריטי לטובתך ולטובת כל המשפחה.

בהצלחה רבה רבה

(ליוויתי מצבים כאלו, יודע כמה זה לא פשוט)

אדם שטוב לו בעבודה  ורע לו בבית - הולך לוקח שעות נוספות ועובד במוצ"שים

אדם שרע לו בעבודה וטוב לו בבית - חוגג את "חג חמישי" וחותך הביתה והכל בסדר.

מה קורה עם מי שקשה לו גם בבית וגם בעבודה?

(או כמו שאתה מתאר לעזוב את העבודה)

בום. דיכאון. בעצם הדיכאון נועד (כנראה) לשמור עליך מפני המנגנון שלך שנשאר איתה ומרצה אותה. אחרת אתה תימחק לגמרי.

יש דיבור ביניכם על יציאה לחיים שבחוץ?

היא מעריכה את ההקרבה?

אני לא יודעץ מה לומר. ברור לי שלא הייתי עומדת בזה.

לצאת ממצבה כבר יכולה לרומם אותך לדעתי. הצלת את המשפחה שלך. מובן שזה לא מספיק ואולי אתה זקוק ליותר עזרה.

בתור מגיבים בפורום, כדאי להיות זהירים.

ועדיין אני חושבת שמחוייבות יוצרת משמעות.

וגם לאדם בדיכאון יש אחריות לאנשים סביבו.

לקח לי הרבה מאוד שנים לצאת מזה.

ואני חושבת שדיכאון היא מחלה של העולם הפנימי, ולכן התשובה לה היא לא בעולם הפנימי (רק) אלא בהתארגנות הנפש מול העולם החיצוני.

והתארגנות טובה של הנפש באה רק ממקום של חובה, ולא ממקום של נוחות.

כי לאדם המדוכא נוח יותר להישאר בדלות של כוח, ובחוסר ארגון נפשי.

ברגע שהחובה חזקה דיה, היא בונה רותו. היא כמו קיר תמך לנפש.

החובה של עבודה וכסף היא חזקה.

כמו כן ההכרה של האדם בחובה שלו לסביבתו הקרובה.

גם בשעה שהוא חולה. כן.

את זה שיש לאדם נשוי/גרוש את הפריווילגיה להיות בדיכאון,

בגלל בת הזוג

או הגרושה

שתישא בעול הילדים.

זה לא פייר כלפיה

תגידי תודה..

גם כי אני עצמאי (וממילא המסגרת שלי מוגדרת על ידי בסוף), וגם כי אני פשוט ראיתי קצת יותר מה קורה כשמייצרים נקודת אחיזה כדי להיתלות עליה כדי לא לקרוס, כמו שאת מתארת.

1. זה נכון. אם יש מחוייבות סגורה (עבודה זה דוגמא, גם ילדים שהולכים למסגרות זה דוגמא) - אז יש כוחות כי קמים כי "חייבים". השאלה מה קורה בשלב ב' של המנגנון.

2. אולי כן, ואולי היה דוחף להם סרט בטלפון והולך לישון. תלונה די נפוצה פה בפורום ברמה זו או אחרת.

הפחד שלי הגדול הוא שאדם שמתפקד כי "אין ברירה" כמו שאת מתארת, בסוף הגוף שלו יגיד שיש ברירה, וישלח אותו להיות חולה כי הוא לא יכול לקרוס כמו שהוא רוצה ובצורה שהסביבה תקבל את זה. לפעמים אפילו עד כדי סרטן.

סביר מאוד שזה מגיע מלחצים אישיים אלו ואחרים, או מלחצים ציבוריים. רק השרידות הגבוה עוזרת לזה שרוב האנשים ממשיכים לתפקד אחרי שמחת תורה האחרון.

החדשות הטובות הן, שיש איך לצאת מזה. כדאי למצוא עזרה מקצועית. התחנה הראשונה יכולה להיות רופא המשפחה שקודם כל יתן בדיקות דם לשלול חוסרים (כן חוסר בb12 לדוגמא עלול להשפיע מאוד) ואח"כ למצוא עזרה בתחום הנפש.

בהצלחה רבה

אבל אם זה דכאון למה יש זמנים שדווקא אני סבבה?

זב לא אמור להיות רוחבי?

הגדילה היא בעיקר בהיקף המותניים...

מתי / לפני / אחרי מה אתה נהיה כזה חלש ו"דכאוני"? 

מתי זה קרה בשבוע האחרון?

ממה אתה בעצם "בורח"?

כלומר, יש לנו מנגנוני הישרדות, לכן הנפש מחפשת למצוא נקודות אור. אם אתה מצליח לבד - מצויין.

אבל אם התופעות חוזרות במשך כמה שבועות, גם אם יש לך 'חלונות לנשימה', כדאי מאוד לקבל עזרה מקצועית.

נ.ב.

כפי שכתבתי, ממליץ קודם כל להתחיל מרופא משפחה ולבקש בדיקת חוסרים. גם חוסר בb12, או דלקת בבלוטת התריס עלולים לגרום לתופעות כאלו. אם הכל תקין, כן כדאי לחפש עזרה הלאה.

שחשבת על זה,

ואתה רוצה לחיות לבד.

לגור אצל אח/חבר.

למשך חצי שנה ככה להתאושש

ולחזור לעצמך

ואז אם תצליח לחזור לזוגיות.

ככה זה יש נשים שאוהבות דרמות, וטלנובולות.

זה הדבר האהוב עליהם.

אולי זה בעומק מה שהיא רוצה גם

שתתפתח בלי קשר להתקדמות שלה

יוריד ממנה עול רגשי מסוים

אני אומר בגדר אולי

ולנסות לייצב אותו

ולא שבן זוג אחד גמור שחוק לגמרי

לא מתפקד כבר שנה וכולו מרצה

ומפצה על חוסר תפקוד של בן הזוג השני

לא כדאי לנסות להציל את שניהם

ולאזן כל אחד ואחד מהם בנפרד?

ואח"כ שינסו להתחבר בצורה יותר בריאה

שכל אחד מהם בא יותר מאוזן בפני עצמו

ופחות בנוי עודף על הגחמות של בן הזוג השני

זוגיות זה כמו פאזל,

אבל גם בפאזל יש את גוף החלק

ויש את מה שהוא נותן/מקבל מחברו.

וכאן זה נראה שהפותח כבר נפגע לו גוף החלק

וכולו נותן/מקבל בלי אבחנה, ובלי שהוא מצליח

להבחין את עצמו וכולו שבוי בזוגיות הזו (נתינה קבלה, ללא עצמיות, וללא תחביבים אישיים, ועצמיות, ועצמאות, וללא שמחת חיים, מבלי להאשים אף אחד מהצדדים, ומבלי להכנס לחקירה הפחות חשובה איך נקלעו למצב זה)

הוא גם קרא לעצמו "פוס משחק"

ורמז לכך שהוא מוכן גם לשמוע על אפשרות כזו

לפעמים צריך להכיל את מה שהפותח כתב

ושיתף ולא ישר לשלוח אותו חזרה למצב שהוא לא רצה להיות בו. 

לפי דעתי נתינת מרחב ועצמאות 

לו ואגב בפרט וגם לאשתו, שתבין שאין עכשיו

את ה"גמד" שיטפל בה בצורה שהיא למעלה מכוחותיו, יקל גם עליה ויבנה גם בה את הנפרדות

הרצויה שתוכל גם היא לבנות את כוחותיה

להתמודד יותר נכונה עם החיים

אתה חושב שאתה עושה לה טובה בזה

שאתה משאיר אותה תלותית לחלוטין בבעל נטול 

עצמיות ושמחת חיים?

הוא עוד יתאושש ויתחזק אחרי תקופה..

אבל היא מה יהיה עליה, יכולה לבנות את עצמה

רק על תפקוד של האחר?

זה בעיקר בעיקר לטובתה ולטובתם 

ולטובת המשפחה שלהם שתהיה מאוזנת יותר

ויציבה לאורך זמן מה שהצעתי.

שכל אחד ואחד מהם יתרכז חצי שנה בעצמו

ובפיתוח של עצמו בתור פרט.

ללא קשר וללא לעומתיות לתפקוד של חברו.

אני לגמרי חושב שהוא צריך להוריד עומס וגם כתבתי לו את זה. אבל ממש לא זו הדרך ולא זו העיר.

כשאתה מכניס ספקולציות חסרות בסיס, על כל מיני כוונות נסתרות של אשתו, אתה לא מעודד שלום בית משום כיוון.

המלחמה הזאת גומרת עליי ואין לי כוח לכלום

ואיך מסבירים את זה לבוס שלא יכולה להתרכז בעבודה

לא לוותר

אני הולכת לטיפול פסיכולוגי יקר מאד ונסיעה של שעה לכל כיון

אני עושה את כל התרגילים שהמטפל נותן לי

עושה ספורט למרות שאני שונאת ממש וכל הגוף כבר כואב לי

אני רוצה לתפקד! לא בהשרדות אלא בטוב

אני גם עובדת קשה בעבודה ואמא ל5 שכבר לא תינוקות ב"ה

(אצלי יותר חרדות בגלל המצב אבל זה משפיע על מצב הרוח)

צריך ממש להלחם ולא לוותר

וכמובן לתת זמן של התפרקות ביום אבל אז לאסוף את עצמך ולעשות כל מה שאפשר

יש מלא מלא הרצאות שמחזקות באינטרנט גם באמונה וגם של פסחכולוגים ..לי זה ממש ממש עושה טןב ונותן כוח

מהמעט שכתבת אי אפשר לדעת בדיוק מה קורה אצלך בפנים וצריך להגיע להבנה של מה באמת קורה,

זה דבר שמגלים בטיפול.

אם יש סף רצון להתחיל טיפול

ה' הוא היחיד שמרפא, ויש טכניקות שעוזרות למהלך הפנימי של הריפוי.

❤

אני גם במשבר כזה כבר מעל 13 שנה מהישיבה תתעודד ואל תוותר לעצמך מאמין שזה יעבור לך יותר מהר מלי בעיקר בגלל שיש לך משפחה

🤍

קודם כל שולחת תמיכה גדולה

נשמע שאתה מתמודד עם קושי משמעותי וכבר תקופה ארוכה

מצטרפת לחכמים מעליי ומציעה לפנות לכתובת מקצועית ולברר על איבחון מסודר ובמידת הצורך גם טיפול באם מדובר בדיכאון או משהו אחר.

(הדברים אותם תיארת בהודעתך אכן יכולים להצביע על דיכאון, אך כמובן שיש לקבל אבחון מסודר אך ורק מבעל מקצוע בתחום בריאות הנפש בעולם האמיתי,

ויותר חשוב - לטפל בכך. ב"ה יש היום הרבה מאוד הבנה ויכולת ומיומנות של אנשי הטיפול לטפל בכך ולחזור לחיים שמחים בריאים ומאושרים ב"ה).

חשוב מאוד שתצליח למצוא מקום נכון וטוב ומקצועי גם לעבד את כל מה שעברת בשנה האחרונה.

ציינת שהיית שם בשביל אשתך 24/7, שזו מסירות מאוד גדולה אבל גם שחיקה מאוד מאוד גדולה של הנפש ולא רק של הגוף 

והנפש החכמה אומרת את שלה ורוצה גם את המקום שלה.

למצוא איפה אתה למען עצמך, קשוב לגבולות שלך, 

קשוב ליכולת הנתינה שלך

אבל קשוב גם להיותך האיש של רעייתך היקרה ולא המטפל שלה,

קשוב גם להיותך אדם נפרד בפני עצמו עם אנרגיה מוגבלת ואנושית ולא "סופרמן"

קשוב למקומות בהם אתה יכול להיות בנתינה לאחרים ולמקומות בהם אתה צריך להיות בנתינה *לעצמך*,

לדעת איך ומתי וכמה להתמלא בעצמך

גם בפני עצמך כבריאה חשובה ויקרה של הקב"ה,

אבל גם כדי להצליח להעניק הלאה, אתה חייב קודם להיות מלא בעצמך

להבין איפה אתה אוהב ומעניק אבל לא מאבד את עצמך ואת עצמיותך בדרך

היכן הנפרדות שלך

היכן החוזוקת שלך

היכן החולשות שלך

היכן המקומות האנושיים שלך שצריך למלא אותם

וכן הלאה

ואת כל זה אתה צריך לתת לעצמך

כאמור בעולם האמיתי וע"י איש מקצוע המומחה לכך 

שיעשה איתך דרך גם מכל השנה האחרונה שעברת, וגם כמובן דרך ההוה שלך

ובעיקר - נתינת כלים להתמודדות נכונה והשפעה חיובית על המשך ההווה והעתיד עבורך ועבור כל משפחתך.

בהצלחה רבה רבה ב"ה

שהקב"ה יאיר לך את הדרך וישלח לך שליחים נאמנים ללוותך בה

רק בשורות טובות

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי