ומתעייף מדברים שבעבור אחרים הם קטנים

שמעתי על ספר שקוראים לו "אדם רגיש מאוד"

לא יודע מה כתוב שם,

אבל לא איכפת לי לשלוח אותך לקרוא.  (:

אדם רגיש מאוד – ויקיפדיה

על מחשבות דפקטיביות,

ומחשבות שליליות על עצמך ועל כמה אתה גרוע.

רק לא זה, 

תנסה להנות, ולמצוא משהו שיזין אותך.

אני ממשיל את זה לרכב מפונצר,

שרואה את כל הרכבים האחרים נוסעים להם,

וכי יעלה על הדעת שהוא יכנס לאוטו יתחיל לסוע כי כולם נוסעים?

לא. התפקיד שלו עכשיו לתקן את הפנצר.

ואם זה כבר לוקח שנה?

אז שיקח עוד שנה.

התפקיד שלך עכשיו לעשות דברים שירימו אותך

כושר/ספורט, הליכה, אולי לשנות תזונה

חברה, אבל הכל בראש טוב ולא בלחץ

עד שתצליח להשתחרר 

איך זה קשור לאדם רגיש מאוד?

אין לך עבודה או מסגרת כלשהי?

ידוע שאחת הדרכים הכי מהירות וקלות להיכנס ללופ כזה כמו שאתה מדבר עליו, זה כשאין לאדם מסגרת והוא נמצא לבדו שעות רבות ביום ללא מעש.

אם כן, אז איך אתה יכול לחזור למיטה?

אם לא, אולי חזרה לעבודה תעשה לך טוב?

כי הטיפול בבן המשפחה מנטרל אותך

מלעבוד, ויש לך הרבה זמן פנוי

אז טבעי שאתה נשאב למנוחה..

זה מצב שקורה בחיים, כמו בצבא,

שחיילים משחקים בפלאפון והולכים לישון בכל אוטובוס נתון

כי לעשות משהו, הם לא יכולים, כי משועבדים לשירות הצבאי,

אז מה שנשאר לעשות זה למלא את הזמן

בכלום ולהעביר אותה..

ולנוח בין לבין.

לפי דעתי תנסה ליצור דברים, אפילו לאו דווקא

עם ערך כלכלי. אלא העיקר העשיה.

לתקן איזה מכשיר, או משימה קטנה אחרת

שתתן לך את התחושה "עשיתי משהו"

תבחר משימות קצרות שתצליח בהם בסבירות גבוהה

וככה תתחזק אצלך התדמית שלך בעיני עצמך

שהנה עשיתי ככה וככה וככה.

וממילא תשאב פחות למנוחה

והכל לאט לאט ובעדינות על עצמך

תעשה מה שירים אותך.

וגם ספורט: כדורסל, הליכה, ומה שאתה אוהב.

בכדורסל יש משהו טוב שהוא נותן תחושה מיידית של עשיה בזמן ובהשקעה מזעריים

ותוך כדי אתה יכול לשים באוזניות אלחוטיות

שיעור תורה (קצבי) או שיר,

והנה אתה נכנס לזה

ואחרי המקלחת, שבאה אחרי שעתיים ספורט

אין ספק שהאנרגיות שלך יעלו.

וככה תעשה ג' פעמים

תנסה לעבוד במה שאתה יכול האנרגיה תבוא עם זה

ותתחיל ספורט

ואם לא הולך תפנה לרופא משפחה

תתחיל בביקור אצל רופא משפחה.

תספר לו מה עובר עלייך.

הוא יתאים לך כדורים.

במקביל אולי להתחיל טיפול רגשי/פסיכולוגי.

תשתדל לא להזניח את המצב הקיים.

כמו שמטפלים בכאבים גופניים,כך מטפלים בנפש.

רק בריאות!!

על פודקסטים של יחיאל הררי בערוץ שלו.

וגם על טיפול נפשי כזה שיתאים לך. יש כזה מגוון של סוגי טיפולים היום שכדאי לברר מראש. כדורים רק אם דברים אחרים לא יעזרו. לצאת מהבית לדבר עם איזה חבר/ אח/ הורה גם יכול לעורר ולעזור. לקחת פרוייקטים של עזרה לאחרים מחוץ לבית יכול גם להוציא בן אדם מהלופ של עצמו. 

הכדורים גורמים ליציאה ממצב רוח רע/מדוכדך

והם אלה שגורמים לרצון לעשיה כלשהי.

אני דוקא הייתי מתחילה הכדורים כדי שיהיה חשק,רצון ומוטיבציה ראשונית לעשיה או לעבודה.

יכולה להוציא ממך באמת אנרגיות.

ברגע שאדם לא מחוייב למשהו- השרירים שלו רפויים ואז נופלים.

מחוייבות יוצרת אפקט חיובי של יציאה מהאני ה"משובלל" לעבר אני יצרני.

מאמץ יוצר תחושה של יכולת.

זה לא נוח, זה דורש

אבל מה יותר טוב לך? לנבול?

מ*חובתך* להתחיל מעגל של תנועה חיובית לעבר מעגל החיים.

זו לא המלצה.

אתה התחתנת ויש לך ילדים. 

אתה לא יכול להישאר בבור השחור הזה ולהמשיך לנבור שם.

תתאמץ בכל מאמץ שאתה יכול בכדי לחזור אל החיים.

(לא ביקורת, חס וחלילה - כל אחד והנפש שלו)

א. בגלל שכל דבר שהוא לא מחוייבות סגורה מו עבודה- אז מה שינצח הוא הנוחות. ומי שבדיכאון הכי נוח לו זה לתת לעצמו לשקוע.

ב. הוא יכול ליפול בגלל שיש מי שמחזיק- בת הזוג. לו יצוייר והפותח היה גרוש ואלו היו הימים שלו עם הילדים- הוא היה לוקח אותם ואף מוצא בתוכו כוחות לטפל בהם, כי הוא לא יכול להפקיר אותם.

וזה לא הוגן.

לא הוגן כלפי בת הזוג. היא לא צריכה לסחוב את העגלה לבד.

אז כן.

אדם שהתחתן והוליד ילדים מחובתו לטפל בעצמו ולחזור למעגל החיים במהירות.

זה לא משחק של בא לי לא בא לי.

מה מתחשק לי.

זה לא הוגן ולא פייר לעשות את זה ולהישאר ככה מעל לשנה.

לא מסכימה בכלל!!

מניסיון שאני מכירה באופן אישי,גם אדם גרוש יכול ליפול ולהיות ללא יכולת נפשית לטפל בילדיו בימי הראיה שלו.

הוא לא מפקיר אותם! הוא פשוט לא מסוגל!

ובמקרה כזה יש לילדים האלה אמא בתמונה(גרושתו)שלוקחת אחריות ונמצאת איתם כשהאבא לא יכול.

בן אדם שנמצא בדיכאון/בהתמוטטות עצבים

אפילו אם ישנם ילדים בתמונה,פשוט אינו מסוגל לתפקד כהלכה.

מוצאים את הכוחות.

פשוט לא נותנים משקל למה אני מרגיש.

נותנים משקל למה אני צריך לעשות.

ואם הגרושה לצורך העניין היתה בחול, ולא היה אף אחד שיטפל בילדים, הוא היה מוצא בתוכו את הכוחות לטפל בהם ולדאוג להם.

ואגב זו הדרך לצאת מהדיכאון.

להיות יותר עם המציאות החיצונית.

אבל אם מדובר בדיכאון,

אז אני לא חושב שלצעוק עליו ''נו תצא מזה!'' יעזור.

להפך, תחושת האשמה על זה שהוא לא מתפקד טוב יכולה רק להעמיק את הדיכאון והתחושה של חוסר הערך.

זה אחרת.

משהו שאסור היום עם כל הפוליטיקלי קורקט.

כי מי שבדיכאון הוא קורבן.

ולכן לא אחראי, או שמצופה ממנו למעט אחריות.

ולכן לא הוצעה פה עבודה של ממש. עם בוס וכסף ושעות וכל מה שזה אומר.

כי עבודה היא אחריות.

והיום זה לא אין.

יש לו אחריות כלפי אשתו שלא תישא לבד בנטל

ואחריות כלפי ילדיו להיות להם אב טוב ככל שניתן.

לפעמים דיכאון זו מחלה של ממש, ולהאשים את מי שנמצא בה בכך שהוא לא עוזר לעצמו (תוך התעלמות מכך שזה תסמין מאוד מאוד נפוץ של דיכאון) - סתם יוצר מצוקה יותר גדולה.

כשהייתי נער ומכל מיני סיבות שרטתי את עצמי ושפכתי על עצמי מים רותחים וכו', היה שלב שבו כ''כ כעסו עלי על זה שאני לא פשוט מפסיק עם זה, עד שהכעס עבר גם אלי (''זה כל-כך פשוט להפסיק עם זה, איך אני לא מצליח?! איזה חלש אני!''), ואז... אחרי פגיעה עצמית הרגשתי צורך עוד יותר גדול לפגוע בעצמי שוב בגלל תחושת האפסיות שהפגיעה הראשונה חוללה.

וכל זה כי אלה שכעסו עלי לא הבינו שאני לא עושה את זה מתוך רצון, אלא מתוך קושי מאוד מאוד גדול שלא ידעתי איך להתמודד איתו, והם לא הבינו שזה לא זבנג וגמרנו עם ההתנהגות הזאת.

בהקשר אחר ראיתי שרבנים ומחנכים מסוימים מדברים בצורה דומה גם על אוננות וכדו'. אם נגיד לנער צעיר ''איך אתה לא מפסיק עם זה?!'' כאילו זה קל וכאילו הוא פשוט פשוט אפס שהוא לא מצליח, אז תחושת הכישלון אחרי כל נפילה דווקא תגרום לו לעשות את זה שוב ושוב.

אם אני לא טועה זה גם מופיע בספר ''אשיב ממצולות'' של הרב יהושע שפירא, אבל עברו 15 שנים מאז שקראתי אותו כך שאני לא מתחייב.

הרב יהושע שפירא, אם תהית, לא חשוד בפוליטקלי קורקט...

כפי שלא היית מאשים את בן/בת זוגך בכך שלקה במחלה גופנית, כך אין טעם להאשים אותו בכך שאינו מצליח להתגבר על הדיכאון.

דיכאון נובע מגורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים ממשיים והאדם המדוכא אינו מפונק, חלש או עצל, אלא זקוק לעזרה: האשמתו תגביר עוד יותר את תחושות היאוש וההאשמה העצמית ועשויה להביא להחמרה במצב.

כי זה כמו שלא רואים טוב - אי אפשר להגיד לאדם, תתאמץ כי אתת לא יכול להרשות לעצמך לא לראות את מה שמסביבך. הוא חייב תרגילים לעיניים או משקפיים כדי לראות טוב. 

אם חסר חומר במוח וזה גורם לדכאון, צריך שיחות ואולי תרופות שיגביר את כמות החומר במוח. לצעוק על האדם לא יועיל.  כמובן שאם לא מדובר בדכאון אלא באדם שמוותר לעצמו, זה משהו אחר.

אשתי נכנסה למצב חרדתי עקב התייבשות שהיא חוותה בטיול בצפון והפסיקה לתפקד כמעט.

לא היתה מסוגלת לעבוד או לצאת מהבית או להשאר לבד.

במהלך הזמן הזה היא ביקשה ממני לעזוב את העבודה ולהיות איתה 24/7.

אז במהלך הזמן הזה זה מה שעשיתי התמסרתי לה בצורה מלאה עד שהרגשתי שאיבדתי את עצמי בתהליך.

המון רצונות שלי וגחמות שלי זרקתי לפח, וזה היה השלב שבו התחלתי להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.

אז לא רק שאני מרגיש זוועה כי אין לי מוטיבציה לכלום אני גם מרגיש זוועה פעמיים כי כאילו למה אני לא יכול להיות בעל טוב ולעזור לה בלי להתלונן על הסיטואציה.

ועדיין למרות שהמצב שלה ברוך ה' השתפר פלאים תודה לאל.

אני עדיין זה שקם לילדים בלילה אני זה שקם אליהם בבוקר לארגן אותם אני זה שאוסף אותם מהמסגרות.

ובבית אני איתם משחק איתם ומתהל כאבא לכל דבר.

כל זה כשבתוכי אני מרגיש כבוי לחלוטין בלי שמץ של חיוך פנימי או עניין בכלום.

הכי מוערך שבעולם.

תשמח בזה שהשקעת בערך אמיתי.

עזרה לאשה, ושלמות המשפחה.

תבקש מהאשה בעדינות עזרה.

בלי כל התנופה שאולי נוצרה אצלך מהשרשור הזה.

תגיד לה את מה שאתה מרגיש.

תהיה מוכן לזה שיכול להיות שהיא תתננער מזה

תגיד לה את זה לא בצורה של האשמה

תגיד לה מראש, אני יודע שעברת דבר מאוד לא קל.

אבל בתקופה הזאת גם אני עברתי תהליך

מסויים ואני מרגיש קצת כבוי, וכו'

תהפוך את זה כל הזמן לבעיה שלנו

ולא שיש מי שאשם בזה, כי זו האמת

היא לא חלתה בכוונה.

פשוט אני לא חושב שיש לי באמת פניות לטפל בעצמי עד שהיא לא תתאושש סופית

כי אני עדיין סובב סביבה.

אני לא יכול באמת לצאת מהבית בלי שיהיה מישהו שיחליף אותי להיות איתה, אז אין לי חופשיות

בשביל להתאוורר, לעשות משהו כיף, משהו יצירתי, בהתאם למה שמתאים לך ואתה אוהב.

אני חושבת שטוטליות כזאת קיצונית זה לא דבר טוב.

יש בזה הרבה מסירות נפש, אבל אתה כנראה מתרחק כל כך בשביל לשרוד.

אתה בעצם הפכת למעין 'מטפל' של אשתך. זה הגיוני וטבעי וראוי מאוד להערכה, אבל זה סוחט רגשית לחלוטין.

בניגוד למטפל מקצועי, שמגיע לזמן קצוב מקבל עליו תשלום ובסופו הולך הביתה - אתה היית שם 24/7.

בנוסף, בדיוק כמו שבמד"א יש כללי בטיחות שמיועדים לשמור על המע"רים, אפילו שהם מגבילים את יכולות ההצלה לפעמים, כך למטפלים בעולם הנפש יש גבולות טיפוליים. החשבון הוא פשוט - גם אם במקרה הפרטי הפצוע/המטופל יפסיד מכללי הזהירות, בסה"כ ככה יוכלו לטפל בצורה יותר טובה.

אתה (כנראה, איני איש מקצוע!) הגעת למצב שנקרא בעולם הטיפול 'אובדן החמלה'. כלומר, אם מטפל רגשי מתמסר מידי למטופל, אם הוא מתערבב שם רגשית (וכשזו אשתך שאתה אוהב, אי אפשר שלא להתערבב) הוא מאבד את הרגשות של עצמו. לפעמים מטופלים נעלבים, כשהמטפל מתעקש על גבולות - אבל זו הדרך היחידה שהמטפל יהיה מסוגל להמשיך לטווח הבינוני והארוך.

אתה מכוונות טובות וראויות מאוד, בעצם 'מחקת את עצמך' לא רק שהתמסרת רגשית, גם עזבת את העבודה ובעצם לא השראת לך שום 'חלון' של עולם שפוי מחוץ לזה.

לענ"ד אתם חייבים למצוא עזרה מקצועית - קודם כל לאשתך (אלא אם כבר יש לה) - תמיכה של פסיכולוגית/עו"סית קלינית עם מומחיות בטיפול בחרדה ויתכן שגם לשלב כדורים, כדי שהיא תוכל לצאת מהמקום הזה (כמובן, זה תהליך, ממש לא ברגע). בנוסף חובה למצוא לה תמיכות נוספות בין אם זה משפחה/חבירות טובות ובין אם בתשלום - שלא כל העומס ייפול עליך.

שנית - לך. אתה גם חייב עזרה מקצועית - כנ"ל. פסיכולוג/עו"ס קליני, שאיתו תעבור תהליך: א. של עיבוד מה שעברת, ב. של תמיכה רגשית בך, במה שאשתך צריכה בכל זאת. ג. ילווה אותך רגשית, בהליך חזרה לעבודה. זה קריטי לטובתך ולטובת כל המשפחה.

בהצלחה רבה רבה

(ליוויתי מצבים כאלו, יודע כמה זה לא פשוט)

אדם שטוב לו בעבודה  ורע לו בבית - הולך לוקח שעות נוספות ועובד במוצ"שים

אדם שרע לו בעבודה וטוב לו בבית - חוגג את "חג חמישי" וחותך הביתה והכל בסדר.

מה קורה עם מי שקשה לו גם בבית וגם בעבודה?

(או כמו שאתה מתאר לעזוב את העבודה)

בום. דיכאון. בעצם הדיכאון נועד (כנראה) לשמור עליך מפני המנגנון שלך שנשאר איתה ומרצה אותה. אחרת אתה תימחק לגמרי.

יש דיבור ביניכם על יציאה לחיים שבחוץ?

היא מעריכה את ההקרבה?

אני לא יודעץ מה לומר. ברור לי שלא הייתי עומדת בזה.

לצאת ממצבה כבר יכולה לרומם אותך לדעתי. הצלת את המשפחה שלך. מובן שזה לא מספיק ואולי אתה זקוק ליותר עזרה.

בתור מגיבים בפורום, כדאי להיות זהירים.

ועדיין אני חושבת שמחוייבות יוצרת משמעות.

וגם לאדם בדיכאון יש אחריות לאנשים סביבו.

לקח לי הרבה מאוד שנים לצאת מזה.

ואני חושבת שדיכאון היא מחלה של העולם הפנימי, ולכן התשובה לה היא לא בעולם הפנימי (רק) אלא בהתארגנות הנפש מול העולם החיצוני.

והתארגנות טובה של הנפש באה רק ממקום של חובה, ולא ממקום של נוחות.

כי לאדם המדוכא נוח יותר להישאר בדלות של כוח, ובחוסר ארגון נפשי.

ברגע שהחובה חזקה דיה, היא בונה רותו. היא כמו קיר תמך לנפש.

החובה של עבודה וכסף היא חזקה.

כמו כן ההכרה של האדם בחובה שלו לסביבתו הקרובה.

גם בשעה שהוא חולה. כן.

את זה שיש לאדם נשוי/גרוש את הפריווילגיה להיות בדיכאון,

בגלל בת הזוג

או הגרושה

שתישא בעול הילדים.

זה לא פייר כלפיה

תגידי תודה..

גם כי אני עצמאי (וממילא המסגרת שלי מוגדרת על ידי בסוף), וגם כי אני פשוט ראיתי קצת יותר מה קורה כשמייצרים נקודת אחיזה כדי להיתלות עליה כדי לא לקרוס, כמו שאת מתארת.

1. זה נכון. אם יש מחוייבות סגורה (עבודה זה דוגמא, גם ילדים שהולכים למסגרות זה דוגמא) - אז יש כוחות כי קמים כי "חייבים". השאלה מה קורה בשלב ב' של המנגנון.

2. אולי כן, ואולי היה דוחף להם סרט בטלפון והולך לישון. תלונה די נפוצה פה בפורום ברמה זו או אחרת.

הפחד שלי הגדול הוא שאדם שמתפקד כי "אין ברירה" כמו שאת מתארת, בסוף הגוף שלו יגיד שיש ברירה, וישלח אותו להיות חולה כי הוא לא יכול לקרוס כמו שהוא רוצה ובצורה שהסביבה תקבל את זה. לפעמים אפילו עד כדי סרטן.

סביר מאוד שזה מגיע מלחצים אישיים אלו ואחרים, או מלחצים ציבוריים. רק השרידות הגבוה עוזרת לזה שרוב האנשים ממשיכים לתפקד אחרי שמחת תורה האחרון.

החדשות הטובות הן, שיש איך לצאת מזה. כדאי למצוא עזרה מקצועית. התחנה הראשונה יכולה להיות רופא המשפחה שקודם כל יתן בדיקות דם לשלול חוסרים (כן חוסר בb12 לדוגמא עלול להשפיע מאוד) ואח"כ למצוא עזרה בתחום הנפש.

בהצלחה רבה

אבל אם זה דכאון למה יש זמנים שדווקא אני סבבה?

זב לא אמור להיות רוחבי?

הגדילה היא בעיקר בהיקף המותניים...

מתי / לפני / אחרי מה אתה נהיה כזה חלש ו"דכאוני"? 

מתי זה קרה בשבוע האחרון?

ממה אתה בעצם "בורח"?

כלומר, יש לנו מנגנוני הישרדות, לכן הנפש מחפשת למצוא נקודות אור. אם אתה מצליח לבד - מצויין.

אבל אם התופעות חוזרות במשך כמה שבועות, גם אם יש לך 'חלונות לנשימה', כדאי מאוד לקבל עזרה מקצועית.

נ.ב.

כפי שכתבתי, ממליץ קודם כל להתחיל מרופא משפחה ולבקש בדיקת חוסרים. גם חוסר בb12, או דלקת בבלוטת התריס עלולים לגרום לתופעות כאלו. אם הכל תקין, כן כדאי לחפש עזרה הלאה.

שחשבת על זה,

ואתה רוצה לחיות לבד.

לגור אצל אח/חבר.

למשך חצי שנה ככה להתאושש

ולחזור לעצמך

ואז אם תצליח לחזור לזוגיות.

ככה זה יש נשים שאוהבות דרמות, וטלנובולות.

זה הדבר האהוב עליהם.

אולי זה בעומק מה שהיא רוצה גם

שתתפתח בלי קשר להתקדמות שלה

יוריד ממנה עול רגשי מסוים

אני אומר בגדר אולי

ולנסות לייצב אותו

ולא שבן זוג אחד גמור שחוק לגמרי

לא מתפקד כבר שנה וכולו מרצה

ומפצה על חוסר תפקוד של בן הזוג השני

לא כדאי לנסות להציל את שניהם

ולאזן כל אחד ואחד מהם בנפרד?

ואח"כ שינסו להתחבר בצורה יותר בריאה

שכל אחד מהם בא יותר מאוזן בפני עצמו

ופחות בנוי עודף על הגחמות של בן הזוג השני

זוגיות זה כמו פאזל,

אבל גם בפאזל יש את גוף החלק

ויש את מה שהוא נותן/מקבל מחברו.

וכאן זה נראה שהפותח כבר נפגע לו גוף החלק

וכולו נותן/מקבל בלי אבחנה, ובלי שהוא מצליח

להבחין את עצמו וכולו שבוי בזוגיות הזו (נתינה קבלה, ללא עצמיות, וללא תחביבים אישיים, ועצמיות, ועצמאות, וללא שמחת חיים, מבלי להאשים אף אחד מהצדדים, ומבלי להכנס לחקירה הפחות חשובה איך נקלעו למצב זה)

הוא גם קרא לעצמו "פוס משחק"

ורמז לכך שהוא מוכן גם לשמוע על אפשרות כזו

לפעמים צריך להכיל את מה שהפותח כתב

ושיתף ולא ישר לשלוח אותו חזרה למצב שהוא לא רצה להיות בו. 

לפי דעתי נתינת מרחב ועצמאות 

לו ואגב בפרט וגם לאשתו, שתבין שאין עכשיו

את ה"גמד" שיטפל בה בצורה שהיא למעלה מכוחותיו, יקל גם עליה ויבנה גם בה את הנפרדות

הרצויה שתוכל גם היא לבנות את כוחותיה

להתמודד יותר נכונה עם החיים

אתה חושב שאתה עושה לה טובה בזה

שאתה משאיר אותה תלותית לחלוטין בבעל נטול 

עצמיות ושמחת חיים?

הוא עוד יתאושש ויתחזק אחרי תקופה..

אבל היא מה יהיה עליה, יכולה לבנות את עצמה

רק על תפקוד של האחר?

זה בעיקר בעיקר לטובתה ולטובתם 

ולטובת המשפחה שלהם שתהיה מאוזנת יותר

ויציבה לאורך זמן מה שהצעתי.

שכל אחד ואחד מהם יתרכז חצי שנה בעצמו

ובפיתוח של עצמו בתור פרט.

ללא קשר וללא לעומתיות לתפקוד של חברו.

אני לגמרי חושב שהוא צריך להוריד עומס וגם כתבתי לו את זה. אבל ממש לא זו הדרך ולא זו העיר.

כשאתה מכניס ספקולציות חסרות בסיס, על כל מיני כוונות נסתרות של אשתו, אתה לא מעודד שלום בית משום כיוון.

המלחמה הזאת גומרת עליי ואין לי כוח לכלום

ואיך מסבירים את זה לבוס שלא יכולה להתרכז בעבודה

לא לוותר

אני הולכת לטיפול פסיכולוגי יקר מאד ונסיעה של שעה לכל כיון

אני עושה את כל התרגילים שהמטפל נותן לי

עושה ספורט למרות שאני שונאת ממש וכל הגוף כבר כואב לי

אני רוצה לתפקד! לא בהשרדות אלא בטוב

אני גם עובדת קשה בעבודה ואמא ל5 שכבר לא תינוקות ב"ה

(אצלי יותר חרדות בגלל המצב אבל זה משפיע על מצב הרוח)

צריך ממש להלחם ולא לוותר

וכמובן לתת זמן של התפרקות ביום אבל אז לאסוף את עצמך ולעשות כל מה שאפשר

יש מלא מלא הרצאות שמחזקות באינטרנט גם באמונה וגם של פסחכולוגים ..לי זה ממש ממש עושה טןב ונותן כוח

מהמעט שכתבת אי אפשר לדעת בדיוק מה קורה אצלך בפנים וצריך להגיע להבנה של מה באמת קורה,

זה דבר שמגלים בטיפול.

אם יש סף רצון להתחיל טיפול

ה' הוא היחיד שמרפא, ויש טכניקות שעוזרות למהלך הפנימי של הריפוי.

❤

אני גם במשבר כזה כבר מעל 13 שנה מהישיבה תתעודד ואל תוותר לעצמך מאמין שזה יעבור לך יותר מהר מלי בעיקר בגלל שיש לך משפחה

🤍

קודם כל שולחת תמיכה גדולה

נשמע שאתה מתמודד עם קושי משמעותי וכבר תקופה ארוכה

מצטרפת לחכמים מעליי ומציעה לפנות לכתובת מקצועית ולברר על איבחון מסודר ובמידת הצורך גם טיפול באם מדובר בדיכאון או משהו אחר.

(הדברים אותם תיארת בהודעתך אכן יכולים להצביע על דיכאון, אך כמובן שיש לקבל אבחון מסודר אך ורק מבעל מקצוע בתחום בריאות הנפש בעולם האמיתי,

ויותר חשוב - לטפל בכך. ב"ה יש היום הרבה מאוד הבנה ויכולת ומיומנות של אנשי הטיפול לטפל בכך ולחזור לחיים שמחים בריאים ומאושרים ב"ה).

חשוב מאוד שתצליח למצוא מקום נכון וטוב ומקצועי גם לעבד את כל מה שעברת בשנה האחרונה.

ציינת שהיית שם בשביל אשתך 24/7, שזו מסירות מאוד גדולה אבל גם שחיקה מאוד מאוד גדולה של הנפש ולא רק של הגוף 

והנפש החכמה אומרת את שלה ורוצה גם את המקום שלה.

למצוא איפה אתה למען עצמך, קשוב לגבולות שלך, 

קשוב ליכולת הנתינה שלך

אבל קשוב גם להיותך האיש של רעייתך היקרה ולא המטפל שלה,

קשוב גם להיותך אדם נפרד בפני עצמו עם אנרגיה מוגבלת ואנושית ולא "סופרמן"

קשוב למקומות בהם אתה יכול להיות בנתינה לאחרים ולמקומות בהם אתה צריך להיות בנתינה *לעצמך*,

לדעת איך ומתי וכמה להתמלא בעצמך

גם בפני עצמך כבריאה חשובה ויקרה של הקב"ה,

אבל גם כדי להצליח להעניק הלאה, אתה חייב קודם להיות מלא בעצמך

להבין איפה אתה אוהב ומעניק אבל לא מאבד את עצמך ואת עצמיותך בדרך

היכן הנפרדות שלך

היכן החוזוקת שלך

היכן החולשות שלך

היכן המקומות האנושיים שלך שצריך למלא אותם

וכן הלאה

ואת כל זה אתה צריך לתת לעצמך

כאמור בעולם האמיתי וע"י איש מקצוע המומחה לכך 

שיעשה איתך דרך גם מכל השנה האחרונה שעברת, וגם כמובן דרך ההוה שלך

ובעיקר - נתינת כלים להתמודדות נכונה והשפעה חיובית על המשך ההווה והעתיד עבורך ועבור כל משפחתך.

בהצלחה רבה רבה ב"ה

שהקב"ה יאיר לך את הדרך וישלח לך שליחים נאמנים ללוותך בה

רק בשורות טובות

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

והאמת בכלל לא מעניין אותי אישית אם זו הטרלה או לא..
לגופו של עניין, קודם כל חיבוק אחותי, קשוח ממש.
אני אישית נגיד, קנאית בהגזמה, בורכתי בבעל שלא מסתכל על אף אחת (
לפעמים זה גם מוזגם) ובטח שלא מדבר איתי על זה.
כמו שאמרו לך פה,
העלית את הנושא מולו, צריך לדעת שהתגובה מהצד השני תהיה כלשהי ואולי לא תמיד נעימה.
כמה דברים
1. למה הוא המשיך לחזור על זה כל כך הרבה, אמרת לו שזה לא נעים לך? מה דחוף היה לו לציין את זה?
2 הוא הבין בכלל כמה זה פוגע בך והתנצל?
3. לא ראיתי התייחסות כלשהי לזה אבל, חשבת מה זה גרם לו להרגיש כשציינת שבעל של מישהי אחרת בהה בך? אולי זה הכניס אותו למגננה למקום של פעולה הפוכה? נקודה למחשבה..

נשמע שיושב כאן משהו קצת עמוק יותר..
פתחת את הנושא לא מיד כשזה קרה אלא אח"כ, משמע הלכת עם זה תקופה עד שבחרת לדבר על זה באותה השבת.
במיוחד אם את אומרת שזה הולך בינכם,
כדאי לעשות פה עבודה.
קודם כל מול עצמך,
אח"כ אולי גם איתו
שוב חיבוק ענק...