ומתעייף מדברים שבעבור אחרים הם קטנים

שמעתי על ספר שקוראים לו "אדם רגיש מאוד"

לא יודע מה כתוב שם,

אבל לא איכפת לי לשלוח אותך לקרוא.  (:

אדם רגיש מאוד – ויקיפדיה

על מחשבות דפקטיביות,

ומחשבות שליליות על עצמך ועל כמה אתה גרוע.

רק לא זה, 

תנסה להנות, ולמצוא משהו שיזין אותך.

אני ממשיל את זה לרכב מפונצר,

שרואה את כל הרכבים האחרים נוסעים להם,

וכי יעלה על הדעת שהוא יכנס לאוטו יתחיל לסוע כי כולם נוסעים?

לא. התפקיד שלו עכשיו לתקן את הפנצר.

ואם זה כבר לוקח שנה?

אז שיקח עוד שנה.

התפקיד שלך עכשיו לעשות דברים שירימו אותך

כושר/ספורט, הליכה, אולי לשנות תזונה

חברה, אבל הכל בראש טוב ולא בלחץ

עד שתצליח להשתחרר 

איך זה קשור לאדם רגיש מאוד?

אין לך עבודה או מסגרת כלשהי?

ידוע שאחת הדרכים הכי מהירות וקלות להיכנס ללופ כזה כמו שאתה מדבר עליו, זה כשאין לאדם מסגרת והוא נמצא לבדו שעות רבות ביום ללא מעש.

אם כן, אז איך אתה יכול לחזור למיטה?

אם לא, אולי חזרה לעבודה תעשה לך טוב?

כי הטיפול בבן המשפחה מנטרל אותך

מלעבוד, ויש לך הרבה זמן פנוי

אז טבעי שאתה נשאב למנוחה..

זה מצב שקורה בחיים, כמו בצבא,

שחיילים משחקים בפלאפון והולכים לישון בכל אוטובוס נתון

כי לעשות משהו, הם לא יכולים, כי משועבדים לשירות הצבאי,

אז מה שנשאר לעשות זה למלא את הזמן

בכלום ולהעביר אותה..

ולנוח בין לבין.

לפי דעתי תנסה ליצור דברים, אפילו לאו דווקא

עם ערך כלכלי. אלא העיקר העשיה.

לתקן איזה מכשיר, או משימה קטנה אחרת

שתתן לך את התחושה "עשיתי משהו"

תבחר משימות קצרות שתצליח בהם בסבירות גבוהה

וככה תתחזק אצלך התדמית שלך בעיני עצמך

שהנה עשיתי ככה וככה וככה.

וממילא תשאב פחות למנוחה

והכל לאט לאט ובעדינות על עצמך

תעשה מה שירים אותך.

וגם ספורט: כדורסל, הליכה, ומה שאתה אוהב.

בכדורסל יש משהו טוב שהוא נותן תחושה מיידית של עשיה בזמן ובהשקעה מזעריים

ותוך כדי אתה יכול לשים באוזניות אלחוטיות

שיעור תורה (קצבי) או שיר,

והנה אתה נכנס לזה

ואחרי המקלחת, שבאה אחרי שעתיים ספורט

אין ספק שהאנרגיות שלך יעלו.

וככה תעשה ג' פעמים

תנסה לעבוד במה שאתה יכול האנרגיה תבוא עם זה

ותתחיל ספורט

ואם לא הולך תפנה לרופא משפחה

תתחיל בביקור אצל רופא משפחה.

תספר לו מה עובר עלייך.

הוא יתאים לך כדורים.

במקביל אולי להתחיל טיפול רגשי/פסיכולוגי.

תשתדל לא להזניח את המצב הקיים.

כמו שמטפלים בכאבים גופניים,כך מטפלים בנפש.

רק בריאות!!

על פודקסטים של יחיאל הררי בערוץ שלו.

וגם על טיפול נפשי כזה שיתאים לך. יש כזה מגוון של סוגי טיפולים היום שכדאי לברר מראש. כדורים רק אם דברים אחרים לא יעזרו. לצאת מהבית לדבר עם איזה חבר/ אח/ הורה גם יכול לעורר ולעזור. לקחת פרוייקטים של עזרה לאחרים מחוץ לבית יכול גם להוציא בן אדם מהלופ של עצמו. 

הכדורים גורמים ליציאה ממצב רוח רע/מדוכדך

והם אלה שגורמים לרצון לעשיה כלשהי.

אני דוקא הייתי מתחילה הכדורים כדי שיהיה חשק,רצון ומוטיבציה ראשונית לעשיה או לעבודה.

יכולה להוציא ממך באמת אנרגיות.

ברגע שאדם לא מחוייב למשהו- השרירים שלו רפויים ואז נופלים.

מחוייבות יוצרת אפקט חיובי של יציאה מהאני ה"משובלל" לעבר אני יצרני.

מאמץ יוצר תחושה של יכולת.

זה לא נוח, זה דורש

אבל מה יותר טוב לך? לנבול?

מ*חובתך* להתחיל מעגל של תנועה חיובית לעבר מעגל החיים.

זו לא המלצה.

אתה התחתנת ויש לך ילדים. 

אתה לא יכול להישאר בבור השחור הזה ולהמשיך לנבור שם.

תתאמץ בכל מאמץ שאתה יכול בכדי לחזור אל החיים.

(לא ביקורת, חס וחלילה - כל אחד והנפש שלו)

א. בגלל שכל דבר שהוא לא מחוייבות סגורה מו עבודה- אז מה שינצח הוא הנוחות. ומי שבדיכאון הכי נוח לו זה לתת לעצמו לשקוע.

ב. הוא יכול ליפול בגלל שיש מי שמחזיק- בת הזוג. לו יצוייר והפותח היה גרוש ואלו היו הימים שלו עם הילדים- הוא היה לוקח אותם ואף מוצא בתוכו כוחות לטפל בהם, כי הוא לא יכול להפקיר אותם.

וזה לא הוגן.

לא הוגן כלפי בת הזוג. היא לא צריכה לסחוב את העגלה לבד.

אז כן.

אדם שהתחתן והוליד ילדים מחובתו לטפל בעצמו ולחזור למעגל החיים במהירות.

זה לא משחק של בא לי לא בא לי.

מה מתחשק לי.

זה לא הוגן ולא פייר לעשות את זה ולהישאר ככה מעל לשנה.

לא מסכימה בכלל!!

מניסיון שאני מכירה באופן אישי,גם אדם גרוש יכול ליפול ולהיות ללא יכולת נפשית לטפל בילדיו בימי הראיה שלו.

הוא לא מפקיר אותם! הוא פשוט לא מסוגל!

ובמקרה כזה יש לילדים האלה אמא בתמונה(גרושתו)שלוקחת אחריות ונמצאת איתם כשהאבא לא יכול.

בן אדם שנמצא בדיכאון/בהתמוטטות עצבים

אפילו אם ישנם ילדים בתמונה,פשוט אינו מסוגל לתפקד כהלכה.

מוצאים את הכוחות.

פשוט לא נותנים משקל למה אני מרגיש.

נותנים משקל למה אני צריך לעשות.

ואם הגרושה לצורך העניין היתה בחול, ולא היה אף אחד שיטפל בילדים, הוא היה מוצא בתוכו את הכוחות לטפל בהם ולדאוג להם.

ואגב זו הדרך לצאת מהדיכאון.

להיות יותר עם המציאות החיצונית.

אבל אם מדובר בדיכאון,

אז אני לא חושב שלצעוק עליו ''נו תצא מזה!'' יעזור.

להפך, תחושת האשמה על זה שהוא לא מתפקד טוב יכולה רק להעמיק את הדיכאון והתחושה של חוסר הערך.

זה אחרת.

משהו שאסור היום עם כל הפוליטיקלי קורקט.

כי מי שבדיכאון הוא קורבן.

ולכן לא אחראי, או שמצופה ממנו למעט אחריות.

ולכן לא הוצעה פה עבודה של ממש. עם בוס וכסף ושעות וכל מה שזה אומר.

כי עבודה היא אחריות.

והיום זה לא אין.

יש לו אחריות כלפי אשתו שלא תישא לבד בנטל

ואחריות כלפי ילדיו להיות להם אב טוב ככל שניתן.

לפעמים דיכאון זו מחלה של ממש, ולהאשים את מי שנמצא בה בכך שהוא לא עוזר לעצמו (תוך התעלמות מכך שזה תסמין מאוד מאוד נפוץ של דיכאון) - סתם יוצר מצוקה יותר גדולה.

כשהייתי נער ומכל מיני סיבות שרטתי את עצמי ושפכתי על עצמי מים רותחים וכו', היה שלב שבו כ''כ כעסו עלי על זה שאני לא פשוט מפסיק עם זה, עד שהכעס עבר גם אלי (''זה כל-כך פשוט להפסיק עם זה, איך אני לא מצליח?! איזה חלש אני!''), ואז... אחרי פגיעה עצמית הרגשתי צורך עוד יותר גדול לפגוע בעצמי שוב בגלל תחושת האפסיות שהפגיעה הראשונה חוללה.

וכל זה כי אלה שכעסו עלי לא הבינו שאני לא עושה את זה מתוך רצון, אלא מתוך קושי מאוד מאוד גדול שלא ידעתי איך להתמודד איתו, והם לא הבינו שזה לא זבנג וגמרנו עם ההתנהגות הזאת.

בהקשר אחר ראיתי שרבנים ומחנכים מסוימים מדברים בצורה דומה גם על אוננות וכדו'. אם נגיד לנער צעיר ''איך אתה לא מפסיק עם זה?!'' כאילו זה קל וכאילו הוא פשוט פשוט אפס שהוא לא מצליח, אז תחושת הכישלון אחרי כל נפילה דווקא תגרום לו לעשות את זה שוב ושוב.

אם אני לא טועה זה גם מופיע בספר ''אשיב ממצולות'' של הרב יהושע שפירא, אבל עברו 15 שנים מאז שקראתי אותו כך שאני לא מתחייב.

הרב יהושע שפירא, אם תהית, לא חשוד בפוליטקלי קורקט...

כפי שלא היית מאשים את בן/בת זוגך בכך שלקה במחלה גופנית, כך אין טעם להאשים אותו בכך שאינו מצליח להתגבר על הדיכאון.

דיכאון נובע מגורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים ממשיים והאדם המדוכא אינו מפונק, חלש או עצל, אלא זקוק לעזרה: האשמתו תגביר עוד יותר את תחושות היאוש וההאשמה העצמית ועשויה להביא להחמרה במצב.

כי זה כמו שלא רואים טוב - אי אפשר להגיד לאדם, תתאמץ כי אתת לא יכול להרשות לעצמך לא לראות את מה שמסביבך. הוא חייב תרגילים לעיניים או משקפיים כדי לראות טוב. 

אם חסר חומר במוח וזה גורם לדכאון, צריך שיחות ואולי תרופות שיגביר את כמות החומר במוח. לצעוק על האדם לא יועיל.  כמובן שאם לא מדובר בדכאון אלא באדם שמוותר לעצמו, זה משהו אחר.

אשתי נכנסה למצב חרדתי עקב התייבשות שהיא חוותה בטיול בצפון והפסיקה לתפקד כמעט.

לא היתה מסוגלת לעבוד או לצאת מהבית או להשאר לבד.

במהלך הזמן הזה היא ביקשה ממני לעזוב את העבודה ולהיות איתה 24/7.

אז במהלך הזמן הזה זה מה שעשיתי התמסרתי לה בצורה מלאה עד שהרגשתי שאיבדתי את עצמי בתהליך.

המון רצונות שלי וגחמות שלי זרקתי לפח, וזה היה השלב שבו התחלתי להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.

אז לא רק שאני מרגיש זוועה כי אין לי מוטיבציה לכלום אני גם מרגיש זוועה פעמיים כי כאילו למה אני לא יכול להיות בעל טוב ולעזור לה בלי להתלונן על הסיטואציה.

ועדיין למרות שהמצב שלה ברוך ה' השתפר פלאים תודה לאל.

אני עדיין זה שקם לילדים בלילה אני זה שקם אליהם בבוקר לארגן אותם אני זה שאוסף אותם מהמסגרות.

ובבית אני איתם משחק איתם ומתהל כאבא לכל דבר.

כל זה כשבתוכי אני מרגיש כבוי לחלוטין בלי שמץ של חיוך פנימי או עניין בכלום.

הכי מוערך שבעולם.

תשמח בזה שהשקעת בערך אמיתי.

עזרה לאשה, ושלמות המשפחה.

תבקש מהאשה בעדינות עזרה.

בלי כל התנופה שאולי נוצרה אצלך מהשרשור הזה.

תגיד לה את מה שאתה מרגיש.

תהיה מוכן לזה שיכול להיות שהיא תתננער מזה

תגיד לה את זה לא בצורה של האשמה

תגיד לה מראש, אני יודע שעברת דבר מאוד לא קל.

אבל בתקופה הזאת גם אני עברתי תהליך

מסויים ואני מרגיש קצת כבוי, וכו'

תהפוך את זה כל הזמן לבעיה שלנו

ולא שיש מי שאשם בזה, כי זו האמת

היא לא חלתה בכוונה.

פשוט אני לא חושב שיש לי באמת פניות לטפל בעצמי עד שהיא לא תתאושש סופית

כי אני עדיין סובב סביבה.

אני לא יכול באמת לצאת מהבית בלי שיהיה מישהו שיחליף אותי להיות איתה, אז אין לי חופשיות

בשביל להתאוורר, לעשות משהו כיף, משהו יצירתי, בהתאם למה שמתאים לך ואתה אוהב.

אני חושבת שטוטליות כזאת קיצונית זה לא דבר טוב.

יש בזה הרבה מסירות נפש, אבל אתה כנראה מתרחק כל כך בשביל לשרוד.

אתה בעצם הפכת למעין 'מטפל' של אשתך. זה הגיוני וטבעי וראוי מאוד להערכה, אבל זה סוחט רגשית לחלוטין.

בניגוד למטפל מקצועי, שמגיע לזמן קצוב מקבל עליו תשלום ובסופו הולך הביתה - אתה היית שם 24/7.

בנוסף, בדיוק כמו שבמד"א יש כללי בטיחות שמיועדים לשמור על המע"רים, אפילו שהם מגבילים את יכולות ההצלה לפעמים, כך למטפלים בעולם הנפש יש גבולות טיפוליים. החשבון הוא פשוט - גם אם במקרה הפרטי הפצוע/המטופל יפסיד מכללי הזהירות, בסה"כ ככה יוכלו לטפל בצורה יותר טובה.

אתה (כנראה, איני איש מקצוע!) הגעת למצב שנקרא בעולם הטיפול 'אובדן החמלה'. כלומר, אם מטפל רגשי מתמסר מידי למטופל, אם הוא מתערבב שם רגשית (וכשזו אשתך שאתה אוהב, אי אפשר שלא להתערבב) הוא מאבד את הרגשות של עצמו. לפעמים מטופלים נעלבים, כשהמטפל מתעקש על גבולות - אבל זו הדרך היחידה שהמטפל יהיה מסוגל להמשיך לטווח הבינוני והארוך.

אתה מכוונות טובות וראויות מאוד, בעצם 'מחקת את עצמך' לא רק שהתמסרת רגשית, גם עזבת את העבודה ובעצם לא השראת לך שום 'חלון' של עולם שפוי מחוץ לזה.

לענ"ד אתם חייבים למצוא עזרה מקצועית - קודם כל לאשתך (אלא אם כבר יש לה) - תמיכה של פסיכולוגית/עו"סית קלינית עם מומחיות בטיפול בחרדה ויתכן שגם לשלב כדורים, כדי שהיא תוכל לצאת מהמקום הזה (כמובן, זה תהליך, ממש לא ברגע). בנוסף חובה למצוא לה תמיכות נוספות בין אם זה משפחה/חבירות טובות ובין אם בתשלום - שלא כל העומס ייפול עליך.

שנית - לך. אתה גם חייב עזרה מקצועית - כנ"ל. פסיכולוג/עו"ס קליני, שאיתו תעבור תהליך: א. של עיבוד מה שעברת, ב. של תמיכה רגשית בך, במה שאשתך צריכה בכל זאת. ג. ילווה אותך רגשית, בהליך חזרה לעבודה. זה קריטי לטובתך ולטובת כל המשפחה.

בהצלחה רבה רבה

(ליוויתי מצבים כאלו, יודע כמה זה לא פשוט)

אדם שטוב לו בעבודה  ורע לו בבית - הולך לוקח שעות נוספות ועובד במוצ"שים

אדם שרע לו בעבודה וטוב לו בבית - חוגג את "חג חמישי" וחותך הביתה והכל בסדר.

מה קורה עם מי שקשה לו גם בבית וגם בעבודה?

(או כמו שאתה מתאר לעזוב את העבודה)

בום. דיכאון. בעצם הדיכאון נועד (כנראה) לשמור עליך מפני המנגנון שלך שנשאר איתה ומרצה אותה. אחרת אתה תימחק לגמרי.

יש דיבור ביניכם על יציאה לחיים שבחוץ?

היא מעריכה את ההקרבה?

אני לא יודעץ מה לומר. ברור לי שלא הייתי עומדת בזה.

לצאת ממצבה כבר יכולה לרומם אותך לדעתי. הצלת את המשפחה שלך. מובן שזה לא מספיק ואולי אתה זקוק ליותר עזרה.

בתור מגיבים בפורום, כדאי להיות זהירים.

ועדיין אני חושבת שמחוייבות יוצרת משמעות.

וגם לאדם בדיכאון יש אחריות לאנשים סביבו.

לקח לי הרבה מאוד שנים לצאת מזה.

ואני חושבת שדיכאון היא מחלה של העולם הפנימי, ולכן התשובה לה היא לא בעולם הפנימי (רק) אלא בהתארגנות הנפש מול העולם החיצוני.

והתארגנות טובה של הנפש באה רק ממקום של חובה, ולא ממקום של נוחות.

כי לאדם המדוכא נוח יותר להישאר בדלות של כוח, ובחוסר ארגון נפשי.

ברגע שהחובה חזקה דיה, היא בונה רותו. היא כמו קיר תמך לנפש.

החובה של עבודה וכסף היא חזקה.

כמו כן ההכרה של האדם בחובה שלו לסביבתו הקרובה.

גם בשעה שהוא חולה. כן.

את זה שיש לאדם נשוי/גרוש את הפריווילגיה להיות בדיכאון,

בגלל בת הזוג

או הגרושה

שתישא בעול הילדים.

זה לא פייר כלפיה

תגידי תודה..

גם כי אני עצמאי (וממילא המסגרת שלי מוגדרת על ידי בסוף), וגם כי אני פשוט ראיתי קצת יותר מה קורה כשמייצרים נקודת אחיזה כדי להיתלות עליה כדי לא לקרוס, כמו שאת מתארת.

1. זה נכון. אם יש מחוייבות סגורה (עבודה זה דוגמא, גם ילדים שהולכים למסגרות זה דוגמא) - אז יש כוחות כי קמים כי "חייבים". השאלה מה קורה בשלב ב' של המנגנון.

2. אולי כן, ואולי היה דוחף להם סרט בטלפון והולך לישון. תלונה די נפוצה פה בפורום ברמה זו או אחרת.

הפחד שלי הגדול הוא שאדם שמתפקד כי "אין ברירה" כמו שאת מתארת, בסוף הגוף שלו יגיד שיש ברירה, וישלח אותו להיות חולה כי הוא לא יכול לקרוס כמו שהוא רוצה ובצורה שהסביבה תקבל את זה. לפעמים אפילו עד כדי סרטן.

סביר מאוד שזה מגיע מלחצים אישיים אלו ואחרים, או מלחצים ציבוריים. רק השרידות הגבוה עוזרת לזה שרוב האנשים ממשיכים לתפקד אחרי שמחת תורה האחרון.

החדשות הטובות הן, שיש איך לצאת מזה. כדאי למצוא עזרה מקצועית. התחנה הראשונה יכולה להיות רופא המשפחה שקודם כל יתן בדיקות דם לשלול חוסרים (כן חוסר בb12 לדוגמא עלול להשפיע מאוד) ואח"כ למצוא עזרה בתחום הנפש.

בהצלחה רבה

אבל אם זה דכאון למה יש זמנים שדווקא אני סבבה?

זב לא אמור להיות רוחבי?

הגדילה היא בעיקר בהיקף המותניים...

מתי / לפני / אחרי מה אתה נהיה כזה חלש ו"דכאוני"? 

מתי זה קרה בשבוע האחרון?

ממה אתה בעצם "בורח"?

כלומר, יש לנו מנגנוני הישרדות, לכן הנפש מחפשת למצוא נקודות אור. אם אתה מצליח לבד - מצויין.

אבל אם התופעות חוזרות במשך כמה שבועות, גם אם יש לך 'חלונות לנשימה', כדאי מאוד לקבל עזרה מקצועית.

נ.ב.

כפי שכתבתי, ממליץ קודם כל להתחיל מרופא משפחה ולבקש בדיקת חוסרים. גם חוסר בb12, או דלקת בבלוטת התריס עלולים לגרום לתופעות כאלו. אם הכל תקין, כן כדאי לחפש עזרה הלאה.

שחשבת על זה,

ואתה רוצה לחיות לבד.

לגור אצל אח/חבר.

למשך חצי שנה ככה להתאושש

ולחזור לעצמך

ואז אם תצליח לחזור לזוגיות.

ככה זה יש נשים שאוהבות דרמות, וטלנובולות.

זה הדבר האהוב עליהם.

אולי זה בעומק מה שהיא רוצה גם

שתתפתח בלי קשר להתקדמות שלה

יוריד ממנה עול רגשי מסוים

אני אומר בגדר אולי

ולנסות לייצב אותו

ולא שבן זוג אחד גמור שחוק לגמרי

לא מתפקד כבר שנה וכולו מרצה

ומפצה על חוסר תפקוד של בן הזוג השני

לא כדאי לנסות להציל את שניהם

ולאזן כל אחד ואחד מהם בנפרד?

ואח"כ שינסו להתחבר בצורה יותר בריאה

שכל אחד מהם בא יותר מאוזן בפני עצמו

ופחות בנוי עודף על הגחמות של בן הזוג השני

זוגיות זה כמו פאזל,

אבל גם בפאזל יש את גוף החלק

ויש את מה שהוא נותן/מקבל מחברו.

וכאן זה נראה שהפותח כבר נפגע לו גוף החלק

וכולו נותן/מקבל בלי אבחנה, ובלי שהוא מצליח

להבחין את עצמו וכולו שבוי בזוגיות הזו (נתינה קבלה, ללא עצמיות, וללא תחביבים אישיים, ועצמיות, ועצמאות, וללא שמחת חיים, מבלי להאשים אף אחד מהצדדים, ומבלי להכנס לחקירה הפחות חשובה איך נקלעו למצב זה)

הוא גם קרא לעצמו "פוס משחק"

ורמז לכך שהוא מוכן גם לשמוע על אפשרות כזו

לפעמים צריך להכיל את מה שהפותח כתב

ושיתף ולא ישר לשלוח אותו חזרה למצב שהוא לא רצה להיות בו. 

לפי דעתי נתינת מרחב ועצמאות 

לו ואגב בפרט וגם לאשתו, שתבין שאין עכשיו

את ה"גמד" שיטפל בה בצורה שהיא למעלה מכוחותיו, יקל גם עליה ויבנה גם בה את הנפרדות

הרצויה שתוכל גם היא לבנות את כוחותיה

להתמודד יותר נכונה עם החיים

אתה חושב שאתה עושה לה טובה בזה

שאתה משאיר אותה תלותית לחלוטין בבעל נטול 

עצמיות ושמחת חיים?

הוא עוד יתאושש ויתחזק אחרי תקופה..

אבל היא מה יהיה עליה, יכולה לבנות את עצמה

רק על תפקוד של האחר?

זה בעיקר בעיקר לטובתה ולטובתם 

ולטובת המשפחה שלהם שתהיה מאוזנת יותר

ויציבה לאורך זמן מה שהצעתי.

שכל אחד ואחד מהם יתרכז חצי שנה בעצמו

ובפיתוח של עצמו בתור פרט.

ללא קשר וללא לעומתיות לתפקוד של חברו.

אני לגמרי חושב שהוא צריך להוריד עומס וגם כתבתי לו את זה. אבל ממש לא זו הדרך ולא זו העיר.

כשאתה מכניס ספקולציות חסרות בסיס, על כל מיני כוונות נסתרות של אשתו, אתה לא מעודד שלום בית משום כיוון.

המלחמה הזאת גומרת עליי ואין לי כוח לכלום

ואיך מסבירים את זה לבוס שלא יכולה להתרכז בעבודה

לא לוותר

אני הולכת לטיפול פסיכולוגי יקר מאד ונסיעה של שעה לכל כיון

אני עושה את כל התרגילים שהמטפל נותן לי

עושה ספורט למרות שאני שונאת ממש וכל הגוף כבר כואב לי

אני רוצה לתפקד! לא בהשרדות אלא בטוב

אני גם עובדת קשה בעבודה ואמא ל5 שכבר לא תינוקות ב"ה

(אצלי יותר חרדות בגלל המצב אבל זה משפיע על מצב הרוח)

צריך ממש להלחם ולא לוותר

וכמובן לתת זמן של התפרקות ביום אבל אז לאסוף את עצמך ולעשות כל מה שאפשר

יש מלא מלא הרצאות שמחזקות באינטרנט גם באמונה וגם של פסחכולוגים ..לי זה ממש ממש עושה טןב ונותן כוח

מהמעט שכתבת אי אפשר לדעת בדיוק מה קורה אצלך בפנים וצריך להגיע להבנה של מה באמת קורה,

זה דבר שמגלים בטיפול.

אם יש סף רצון להתחיל טיפול

ה' הוא היחיד שמרפא, ויש טכניקות שעוזרות למהלך הפנימי של הריפוי.

❤

אני גם במשבר כזה כבר מעל 13 שנה מהישיבה תתעודד ואל תוותר לעצמך מאמין שזה יעבור לך יותר מהר מלי בעיקר בגלל שיש לך משפחה

🤍

קודם כל שולחת תמיכה גדולה

נשמע שאתה מתמודד עם קושי משמעותי וכבר תקופה ארוכה

מצטרפת לחכמים מעליי ומציעה לפנות לכתובת מקצועית ולברר על איבחון מסודר ובמידת הצורך גם טיפול באם מדובר בדיכאון או משהו אחר.

(הדברים אותם תיארת בהודעתך אכן יכולים להצביע על דיכאון, אך כמובן שיש לקבל אבחון מסודר אך ורק מבעל מקצוע בתחום בריאות הנפש בעולם האמיתי,

ויותר חשוב - לטפל בכך. ב"ה יש היום הרבה מאוד הבנה ויכולת ומיומנות של אנשי הטיפול לטפל בכך ולחזור לחיים שמחים בריאים ומאושרים ב"ה).

חשוב מאוד שתצליח למצוא מקום נכון וטוב ומקצועי גם לעבד את כל מה שעברת בשנה האחרונה.

ציינת שהיית שם בשביל אשתך 24/7, שזו מסירות מאוד גדולה אבל גם שחיקה מאוד מאוד גדולה של הנפש ולא רק של הגוף 

והנפש החכמה אומרת את שלה ורוצה גם את המקום שלה.

למצוא איפה אתה למען עצמך, קשוב לגבולות שלך, 

קשוב ליכולת הנתינה שלך

אבל קשוב גם להיותך האיש של רעייתך היקרה ולא המטפל שלה,

קשוב גם להיותך אדם נפרד בפני עצמו עם אנרגיה מוגבלת ואנושית ולא "סופרמן"

קשוב למקומות בהם אתה יכול להיות בנתינה לאחרים ולמקומות בהם אתה צריך להיות בנתינה *לעצמך*,

לדעת איך ומתי וכמה להתמלא בעצמך

גם בפני עצמך כבריאה חשובה ויקרה של הקב"ה,

אבל גם כדי להצליח להעניק הלאה, אתה חייב קודם להיות מלא בעצמך

להבין איפה אתה אוהב ומעניק אבל לא מאבד את עצמך ואת עצמיותך בדרך

היכן הנפרדות שלך

היכן החוזוקת שלך

היכן החולשות שלך

היכן המקומות האנושיים שלך שצריך למלא אותם

וכן הלאה

ואת כל זה אתה צריך לתת לעצמך

כאמור בעולם האמיתי וע"י איש מקצוע המומחה לכך 

שיעשה איתך דרך גם מכל השנה האחרונה שעברת, וגם כמובן דרך ההוה שלך

ובעיקר - נתינת כלים להתמודדות נכונה והשפעה חיובית על המשך ההווה והעתיד עבורך ועבור כל משפחתך.

בהצלחה רבה רבה ב"ה

שהקב"ה יאיר לך את הדרך וישלח לך שליחים נאמנים ללוותך בה

רק בשורות טובות

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

מקצועות שאפשר לעבוד גם באופן עצמאי, אבל כרגע לא חושבים על זה

צריך להתכונן לסערה הגדולה בשנים הקרובות.

בעלי אולי כן, באמת צריך לקחת בחשבון

תסתכלו על החיסכון שלכם כעל סל, שצריך להספיק לכל צרכיכם:

מתנות לילדים בחתונה, עזרה בלימודים אקדמיים וכיוצ''ב, וגם הצרכים האישיים שלכם - שיפוץ, רכב, פרישה בכבוד.

אחרי שתגיעו להבנה כמה יש לכם ומהם הצרכים שלכם, תוכלו לבחור כמה לתת לילדים.

אני לא חושב שזה אחראי לתת לילדים את כל הכסף, ואז להישאר בלי משהו מכובד עבור עצמכם.

להגיע לגיל 60 בלי חסכונות זה מסוכן מאוד, אלא אם כן קרנות ההשתלמות באמת יהיו שוות סכומים גבוהים במיוחד.

אנחנו מרוויחים עכשיו יותר ריבית

ברגע שנמשוך משם כסף הקרן תקטן ואפסיד את הריבית הגבוהה שאנחנו מרוויחים עכשיו.

אני חושבת שבגלל שאני יודעת שאצטרך את רוב הכסף לילדים אני מעדיפה ליצור לי עכשיו, כשאני עוד לא מחתנת קופה שהקרן שלה תגדל בשנים האלה, במקום עוד 10 שנים למצוא את עצמי עם קופה כמעט ריקה.

בוודאי שלא נתן לילדים כסף ונשאר בלי כלום, אבל הכסף הזה מלכתחילה יועד בשבילם.

בסוף יש לכם סכום מסוים היום, ויהיה לכם סכום מסוים בעוד עשור.

גם אם הכסף הזה כולו נמצא בקופה אחת וגם הוא נמצא בארבעים קופות, זה אותו הכסף והוא יעשה בסך הכל את אותה התשואה.

כל משיכה תקטין את התשואה (שאגב יכולה להיות שלילית), אין איך לברוח מזה.

הקרן שלך לא תהיה כמעט ריקה, אם מראש לא תתני ממנה הכל, אלא תחשבי כמה את רוצה לעצמך ורק את היתר תחלקי לילדים.

קרן אחרת בצד אולי תתן נוחות פסיכולוגית, אבל מבחינה כלכלית אין שום הבדל. הרי היא ממילא תעשה תעשה תשואה קטנה כי מדובר בקרן קטנה, וזה בדיוק כמו שהכסף יהיה בקרן אחת שתלך ותקטן ככל שהילדים יתבגרו ויתחתנו.

אם עכשיו הקרן עושה 8% ברור שמשנה כמה נשאר אחרי שמשכתי.

בינתיים אני יוצרת לי קופה חדשה, לא מתוך הקרן הקיימת, למקרה שזה לא היה ברור, שעוד עשור או שניים גם תגיע בע"ה למימדים נחמדים, שיניבו לי כמעט את ה8% שהקרן הראשונה נתנה לפני שמשכתי ממנה.

אתה אומר שאם אני אקח את הכסף שאני רוצה לשים בקרן החדשה ואשים בקרן הראשונה עוד 20 שנה יהיה שם אותו דבר כמו אם אעשה עכשיו קרן חדשה?

כל שקל שאת מכניסה, מקבל 8% בשנה.

גם אם השקל הזה יהיה בקופה חדשה עם אותו המסלול, וגם אם יהיה בקופה הקיימת. אין שום הבדל. השקל הזה לא יודע איך קוראים לקופה שהוא נמצא בתוכה, לא יודע מה מטרתה ולא יודע האם הוא לבד או עם עוד מיליון ש''ח. זה לא משנה לו, הוא פשוט גדל ב8%.

יש משמעות במקרה כזה?

בהנחה שיש להם פנסיות והמון הוצאות ירדו (משכנתא, שכר לימוד לילדים ועוד הרבה הוצאות שקשורות לילדים)… זה לא אמור להספיק?

שנה של מצב סיעודי למשל, עולה הון עתק.

לא חושב שצריך לצבוע כסף ליעוד, אלא ליצור חיסכון

מהחיסכון הזה ניתן למשוך כסף לכל יעוד

אנחנו אישית כן פחתנו חסכונות כמספר הילדים, אבל רק מטעמי נוחות, כרגע כולם מושקעים באותו מסלול

דבר חושב שאני חושב שצריך לשדר לעצמכם וגם לילדים (בעז"ה בזמנו ובעיתו)

הם הולכים להתחתן ולא אתם. אתם לא צריכים לממן להם את החתונה

אתם יכולים לתת מתנה יפה אבל לא להיות אחראים על מימון החתונה

פחות משנה. זה רק כאילו מאפשר לך 'לצבוע' מראש את הכסף למטרות שונות, זה לא מגדיל או מקטין את החיסכון כשלעצמו.

נראה לי יותר הגיוני לראות כמה יש לכם כרגע, להעריך כמה יהיה לכם כשתצטרכו את הכסף, ולראות כמה תוכלו לתת לכל ילד כך שיישאר גם לכם חיסכון מספיק.

שתי נקודות שלא ראיתי שכתבו:

1- חסכון בסיכון גבוה מתאים באמת לטווח ארוך. בשנים הקרובות אולי יהיה צריך לשקול להעביר חלק לסיכון נמוך כדי שיהיה לכם יותר וודאות על הזמינות בדעת צורך( כדי שלא תהיו חייבים להוציא מהחיסכון דווקא בזמן שיש ירידות משמעותיות ).

2- שימו לב לא לכתוב את החיסכון על שם הילדים, אלא להשאיר על שמכם.

אם כן, יש יתרון בכמה חשבונות שונים שמאפשרים יצירה של שכבות מיסוי בקלות. אפשר גם באותו חשבון עם ניירות שונים לאותו מדד.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].