על תוצאות קשות עקב מעשים רעים.

פרשת בחוקותי מלאה בעונשים קשים מאוד.

בפרשיות קריאת שמע גם מוזכרים עונשים - וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.

בני ישראל כשיצאו ממצרים, ובמשך 40 שנות הנדודים במדבר, סבלו עונשים ואירועים קשים.  

הכל בידי שמים - גם הדברים הקשים והרעים.  

ועל הקשים והרעים אנו בוכים ומצטערים.   

סיפורים של ניצולי שואה על זוועות בלתי נתפסות, ניסויים אכזריים של תאומי מנגלה, מיתות משונות ואכזריות.

מאות שנים של רדיפות יהודים באירופה, פרוגרומים, רצח, שריפת אנשים חיים על המוקד, עינויים של האינקוויזיציה..

מדרשי חז״ל על פרעה שהיה מצורע וטבל בדמם של תינוקות מידי יום.

במדרש שמו"ר א לד מפורש שפרעה הרשע היה שוחט שלוש מאות תינוקות בכל יום ורוחץ בדמן. והובא בפרש"י שם ב כג

אפשר להמשיך ולפרט עוד עוד זוועות קשות.

כן, אני מודעת אבל יש משהו בעומק, זה לא קרה סתם. זה לא רע לשם רע.

סתם נגיד, הזכרת  את התינוקות במצרים, אחד הדברים שהיו עושים זה להשתמש בהם בתור לבנים כשבן אדם לא הספיק לעשות את המכסה היומית, אז אאלט משה רבינו שאל את ה' למה זה קורה, והוא ריחם על התינוקות וה' הסכים לו להוציא אחד מהם ובסוף התינוק הזה יצא רשע (או צאצא שלו, לא זוכרת)

אז בסוף הכל באמת מסודר כמו שצריך, התינוק הזה היה צריך להיות שם, לא לחינם, אנחנו לא מבינים בעיניי שמיים, נשגב מבינתנו, אבל אנחנו מאמינים שזה לטובה.

זה לא מוריד מהזוועות, רק מוסיף ראייה אמונית ועמוקה יותר.

כך נראלי .

בקריאה שניה, אולי לא הבנתי אותך נכון,

הרע הוא באמת רע.

כל מה שהזכרת באמת רע.

אבל לטובה.

לא כן?

האינקוויזיציה?

מה יכול להיות לטובה לנשים שעברו ניסויים רפואיים אכזריים על ידי הרופא הידוע לשמצה, ד״ר מנגלה, במחנה אושוויץ - ונשארו עקרות עקב הניסויים?

מה יכול להיות לטובה למאות אחינו ואחיותינו השבויים עדיין בידי החמאס, וסובלים סבל בל יתואר מידי יום? 

עבר עריכה על ידי אני))) בתאריך כ"ח בניסן תשפ"ד 23:21

וזאת תכלית ראויה אם זה מה שהיה צריך לקרות,

שהרי ה' לא חשוד ב..

אין לי שכל להבין חשבונות שמים, אבל סתם לגבי הדוגמא שהבאת אדם נשרף חי על המוקד..שלא יבוא על אף אחד מישראל.

אבל בן אדם שהתחייב שריפה..איך זה יקרה?

כמו שכתוב בסנהדרין ל"ז "אפילו שבטלה סנהדרין, דין 4 מיתות בית דין לא בטלו" ושמה מפורט כיצד כל מיתה באה לאדם.

וזה רחמי שמים כן? כי אם לא האדם לא מתוקן ולא יתוקן, כמו שמוכיח הרב מאיר, שאם אדם התחייב באחת מ4 מיתות בית דין, גיהינום לא יעזור לו, אלא יהיה חייב לרדת בגלגול ולמות באותה מיתה שהתחייב.

וכמו שידוע שהגיהינום זה דין קשה ביותר שאין לנו הבנה בו, זה רחמי רחמים..כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אז בוודאות חטא..מה עכשיו ? אין איך לתקן? אז זה כן רחמי רחמים.

אז אם גיהינום ככה..לא כל שכן למות על קידוש ה' שזה לפי הרב, אין למעלה מזה. ושוב, נכון שאנחנו פה, ואין לנו הבנה והשגה בדברים האלו..אבל זאת התורה וזה מה שהיא אומרת.

הקב"ה ברא את העולם בכדי להיטיב עם ברואיו. ומסתמא אין דבר שהוא 'רע' מוחלט.

"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם 'מתחת השמים', אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה." (מידות הראי"ה, אהבה)

"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. הרע הגמור המוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו, ואבודו ואפסותו זוהי שלמות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת־חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה." (עולת ראי"ה)

אבל תורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואפילו לא ליודעי סוד, אלא לעם שלם.

וכמו שהרגש הלב מחייב אותנו לברך 'בא"י הטוב והמטיב' גם אם אנחנו לא מנהלים את העולם ויודעים מה יתגלגל מכל דבר בפועל,

ככה גם הרגש הלב מחייב אותנו לברך 'בא"י דיין האמת', גם אם הכל זה רק שפעים של טוב שיורדים עלינו.

"חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה כי הרעה לעובדי השם הוא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהוא שמחה לו:

מברך על הטובה הטוב והמטיב אע"פ שירא שמא יבא לו רעה ממנו כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו וכן מברך על הרעה ברוך דיין האמת אע"פ שיבא לו טובה ממנו כגון שבא לו שטף על שדהו אף ע"פ שכשיעבור השטף היא טובה לו שהשקה שדהו:" (שו"ע או"ח רכ"ב)

כמובן שבגלות צפונות טובות רבות לישראל, והבכי על בית המקדש בונה אותו מיום ליום, ומן הסתם יכולנו להתחבר לזה גם בלי חטאינו. בצורה נקיה לגמרי, ובגלל העיכוב מצידנו, אנחנו מקבלים תיקונים נפלאים. וכמובן שגם הרצונות הרעים והתאוות הנמוכות באו להיות קונטרה לכל הלהט של הקדושה.

"עבדים היינו לפרעה במצרים. הגלות והשעבוד של ישראל במצרים לא היו אלא מצד חיצוניותם. אבל מצד פנימיותם היה גנוז בשעבוד עצמו השחרור הגמור. שתיכף עם התחלת השעבוד התחיל השחרור הפנימי של ישראל ועם כניסתם למצרים התחילה מיד יציאתם משם. ומפני זה אף על פי שמצד המעשים שלהם נשתקעו במ"ט שערי טומאה, בכל ואת בקע אורם הפנימי מבעד לכל המסכים ויצאו לחרות עולם. ועושים אנו בלילה הזה כמה דברים זכר לעבדות לפי שבעבדות עצמה היתה גנוזה החירות הפנימית. באופן שכל משך זמן גלותם היתה יציאה אריכתא" (הרב חרל"פ)

"וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״. כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין." (פסחים פז)

והתפילה היא לגמרי חלק מאמצעי התיקון וההשתלמות..

(נתקפתי בפרץ ציטוטים)

זה נראלי די ענה לי על השאלה.

כי אתה אומר שכן יש מציאות של רע, לא מתכחשים לזה, רק, שהרע הזה הוא בעומק גם טוב רק שצריך לברור מתוכו את הטוב ועל החלקים של הרע המוחלט והחיצוני אנחנו מצרים, על הרע הזה כתוב ומתפללים שיכלה ואז יתברר הטוב שמצוי בתוכו.

לכן גם התפילה היא חלק מזה ולא סותרת, היא חלק מהבירור של הרע מתוך הטוב שוודאי יש בו.

דייקתי?

תודה!

גם הרע המוחלט הוא רק כלי בשביל ההשתלמות שלנו. בלי רע לא היה טוב, ובלי טומאה לא היתה טהרה.

אנחנו מטיבים את הרע המוחלט ומתקנים אותו ע"י הכילוי שלו,

ואנחנו מיצרים על הרע לפי ראות עינינו. כשרבי עקיבא רואה שועל יוצא מבית קודש הקודשים הוא מצחק! כי מבחינתו הכל אחד, וזה ששועל יוצא מבית קודש הקודשים זה קשור באופן ישיר ל"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". אבל אנחנו לא צריכים לעבוד על עצמנו שייחוד ה' אצלנו הוא מוחלט כ"כ כמו אצל רבי עקיבא, ואנחנו פועלים לפי המדרגה שלנו, ולכן כבר מאות שנים שאנחנו בוכים בתשעה באב, למרות שידועים דברי נחמתו של רבי עקיבא.

[אגב, גם כשסורקים את גופו במסרקות ברזל הוא רואה בזה הזדמנות לקרבת ה' ולקיום מצוות 'בכל נפשך', עד שיוצאת נשמתו באחד. זיע"א]

התפילה היא חלק מזה, כי בתפילה אנחנו מזככים עוד את העולם ומקרבים אותו לתיקון שלו. זה חלק מגילוי הטוב.

כן, אהבתי את הדיוק.

אהבתי שהרע(אפילו המוחלט) אין לו תכלית מצד עצמו אלא מצד הטוב.

זה ממש משנה את ההסתכלות.

כתבת יפה.

תודה רבה! ממש יישב לי.

לא קראתי מה ענו כי אני קצרה בזמן אז אולי כבר אמרו דברים דומים אבל כותבת בכל זאת..

לענד

מה שה׳ יתברך עושה- זה לטובה. חדמש.

*אבל* זה לא סותר את זה שהטוב יכול לבוא על ידי דרך של ייסורים או דברים בסגנון.. ולרוב הוא מגיע ככה. וזה לא אומר שצריך להתעלם מהקושי. צריך לתת לו מקום, אבל מתוך ידיעה שזה לטובה מה שקרה..

לדוג׳- בנאדם שחלילה עבר תאונה ושבר תרגל ח״ו. הוא יכול להיות בייאוש ולחשוב ׳למה לא נזהרתי יותר׳ יאוף תמיד אני נדפק׳ ׳ה׳ לא אוהב אותי׳ וכו׳

ומצד שני יכול להגיד ׳כואב לי עכשיו וקשה לי ואולי אני טיפה אהיה בעצב ולא אקפוץ משמחה והודיה, אבל אני יודע שזה קרה לטובה, ע״י אבא שאוהב אותי. אפילו שהטובה כרגע סמויה ואולי תהיה סמויה לעולם..׳ 

הרמב"ם אומר שכל מה שה' עושה לטובה, ואת הרע בעולם עושים בני האדם בבחירה החופשית שלהם או שקורה בדרך הטבע, ובכל המקרים האלה אדם נפגע אם ה' אינו משגיח עליו אלא מסתיר פנים. כך שיש רע בעולם, יש מה להצטער עליו וצריך לקחת עליו אחריות 

אין בכך לבטל את המציאות של הרוע כי כמו שאמרת אין רע והכל טוב.

אז ככה ב-ט' באב, אנחנו בצער לא משום הצער עצמו, ולא כדי להיות עצובים, אלא אנחנו עצובים ביחד עם בורא עולם, מצטערים בצער השכינה שכרגע היא בגלות..שולחן ערוך כותב "ראוי לכל ירא שמים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש" - אז מה הכוונה? להיות עצוב ? לא, אלא להשתתף בצער השכינה ולהצטער בצער שלה, בצער שלה ביום שבו היא גלתה מביתה, שהוא ט' באב. וגם בכל יום, אבל לא מצד עצבות דכאונית משתקת אלא עצבות עם געגוע למה שהיה פעם ותקווה למה שעתיד להיות.

לגבי האדם שנפטר - הרב מאיר אליהו הביא מעשה שהיה עם רב גדול אחד (לא זוכר את השם מחילה), שבנו של אותו רב נפטר ל"ע , והרב רצה להראות שהוא דבוק ב-ה' ויודע שהכל לטובה וכו' , ומנע מעצמו לבכות על בנו. ושם הרב מפלפל שלא טוב הוא עשה בכלל והביא בשם גדולים אחרים, שמי שלא בוכה על הנפטר זה לא טוב בכלל וצריך להוריד עליו דמעות (הרב מביא שם לפי הקבלה אבל לא ניכנס לזה), יוצא, שאכן צריך להיות עצוב ואף להוריד דמעות, אבל גם שם אמרו בגמרא - "3 ימים לבכי שבעה להספד שלושים לגיהוץ ולתספורת" ובמדרש מובא שאומר בורא עולם "מכאן ואילך (היינו מאחרי ה30 יום) אין אתם מרחמים עליו יותר ממני"  , בא ה' יתברך אומר לנו..אתם לא מרחמים על הבן שלי יותר ממני, עם כל זה שהוא היה אבא/אח/בן שלכם. משמע, בורא עולם אומר לנו, אל לכם להיות עצובים אני שומר עליו גם פה. ומשמע גם כשנפטר קרוב ל"ע אומר לנו בורא עולם להחזיק בשמחה ובאמונה שהכל מאיתו יתברך.

לגבי התפילה - התפילה בשורש שלה, לא נועדה לשנות כלום(מאז ומתמיד התפללו לשנות מצבים או להתקדם בכל מיני עניינים וכו' נכון, אבל בשורש היא לא נועדה לשנות כלום), היא נועדה שלא נשכח את הבןרא ברוך הוא, כי בתחילה התפילה הייתה כמו התבודדות של היום..היה אדם הולך לשדה ומדבר עם בורא עולם וזהו יוצא ידי חובת תפילה. באו חכמים, ראו שעתידין ישראל לשכוח את עניין התפילה ולא ידעו מה להגיד ואיך(והיום רואים את זה בפועל כשמנסים להתבודד..פתאום נעלם לנו הקול משום מה), ותיקנו תפילת 18 בנוסח אחיד ולא כל אחד כמו שהוא רוצה, למה? כדי שלא נשכח את עניין התפילה ואיך להתפלל. אז נכון שהיום התפילה יכולה לשנות מציאות (ויש שיעור של הרב מאיר אליהו מומלץ מאוד בנושא - "תפילה משנה מציאות") אבל בעומק, היא לא נועדה כדי לשנןת אלא כדי להידבק בבורא ברוך הוא.

ועוד, אפשר להקשות ממה שהיה עם משה רבינו ע"ה, שהיה המושלם באדם, בחיר ה' כמו שמעיד עליו ה' יתברך "מה לכם לדבג בעבדי במשה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט".

לכאורה, קושיה, למה התפלל על מרים? הרי אם הכל לטובה, ואין רע יוצא מאת ה' יתברך, למה להתפלל על מרים? זה לטובה. ומילא היית שואלת עלינו, שבדור שלנו פחות מחוברים בגוף ונפש לה' יתברך כמו דורות ראשונים בגלל ירידת הדורות, אבל משה?! שהיה בחיר ה' הוא הוא לא היה מושלם במידות שלו ולכן התפלל כי לא האמין שהכל לטובה ?

חס ושלום!!

אלא בורא עולם בא ללמד אותנו יסוד.

אם תלך בדרך שלי, בתורה שאני נתתי לך ותידבק בי, מוטב, ואם לאו, אני אתן לך "איזכורים" שאני פה ושאני אבא שלך והם יהיו כל מיני בעיות קטנות. ולכן היום אנחנו מתפללים לשנות מציאות, כי בעומק..אם היינו באמת עבדי ה' על כל המשתמע מכך, הכל היה פשוט ועל הצד היותר קל..אבל בגלל שמה לעשות אנחנו בעולם העשיה, וכאן פועלים, וזה מקשה על הדביקות בבורא אז ממילא המציאות שונה ומצריכה להתפלל עליה שתשתנה..אבל לא כי רע חלילה, אלא חסד של ה' יתברך איתנו..אם לא תתפלל אליי ולא תזכור אותי חס ושלום, איפה תהיה? אז באמצע היום שלך תעצור הכל, ותתפלל מנחה תזכור שאני פה בשיא של היום שלך ותתיישב בדעתך. אם לא תתפלל איך תאמין? אינו דומה אדם שמתפלל לאדם שלא מתפלל..

משהו אחרון, כל מה שנראה לנו בעיניים גשמיות "רע", באופן הרוחני, אין לנו מושג עד כמה הוא טוב.

נביא פה מהלך קצר של ה"זרע שמשון" בפרשת מצורע.

מובא במדרש שמשה רבינו שאל את בורא עולם, למה על הכהנים מוטל עניין המצורע? למה אהרון הכהן, שהוא אחי, מדוע זה כבודו שילך לראות נגעים שאם הנגע צהוב ואם יש שיער בנגע או אם הוא לבן, שמחילה אבל זה דברים לא כל כך נעימים אז מדוע דווקא הכהן? מה עונה בורא עולם למשה? "בגלל 24 מתנות כהונה שלהם" לכאורה תשובה תמוהה מאוד, ה24 מתנות כהונה, הם מתנות שמגיעות לכהנים כי הם עושים את עבןדת המקדש עבודת הקורבנות וכו' אז בגלל זה ללכת לראות נגעים?

וכאן הוא מביא מהלך מדהים. נא לאחוז ראש חחחח.

מי מקבל צרעת ונגעים לרוב? אלו שדיברו לשון הרע. עד כאן יפה.

ובגמרא בקידושין בפרק- עשרה יוחסין, מובא, "אמר שמואל, כל הפוסל במומו פוסל" - היינו, כל מי שמדבר על אחרים ואומר שהם ככה וההוא ככה, בעצם על עצמו הוא מדבר והוא בעצמו פסול(!!!!!!) וצריך לבדוק אחריו.

מכאן יוצא- שמי שדיבר על אחרים לשון הרע, וקיבל צרעת בעצם הוא עצמו פסול ויש לבדוק אחריו. עד כאן יפה.

עוד ידוע, שכהן שחילל זרעו-היינו כהן שנשא אישה פסולה, זרעו מחולל והילד שנולד מנישואין פסולים אלו נקרא "חלל" - הוא לא יכול לברך ברכת כהנים, ואינו מקבל 24 מתנות כהונה. עד כאן מדהים.

עכשיו לשיא- אם ידוע לנו שמי שמקבל צרעת הוא בגלל שדיבר לשון הרע, וכל הפוסל במומו פוסל ויש לבדוק אחריו, ושלחנו את הכהנים לבדוק להם את הנגעים וכו' למה? כדי שהכהן ידע במי יש ספק פסול ומאיזו משפחה להתרחק בשביל שידוכים! למה? כדי שלא יחלל זרעו ויפסידו 24 מתנות כהונה !!!

מכאן יוצא למה התכוון בורא עולם כשענה למשה?שהוא נתן לכהנים את עניין הנגעים כדי שלא יפסידו 24 מתנות על ידי כך שלא יתחתנו עם אותן משפחות! מהלך מדהיםםםם ושוב, אין רע יוצא מאת ה' , הגם שזה נראה מאוד לא טוב בעיניים הגשמיות שלנו.

רק אגיד שכל מה שכתבתי לגבי האמונה שהכל לטובה וכו' הלוואי שהייתי מקיים רבע מזה, הבאתי פה בשביל שנתחזק לא כי אני מושלם.

הכוונה שגם זו בסוף יוביל לטוב, אבל לא שזה עצמו טוב.

האם דבר שמובי לדבר טוב הוא אכן טוב? כן

אז האם הכל טוב? כן...

אבל אם אנחנו מרגישים את זה? - לא.

אז יש ערך להרגשה שלנו? כן. ערך גדול.

אדם מברך ברכה (כל יום אדם חייב לברך מאה ברכות) - הוא מברך על ההרגשה. 

"ולעבדו בכל לבבכם" האדם עובד את ה' עם הלב שלו.

הלב שלנו הוא החומר גלם שאיתו אנחנו עובדים את ה'.

לכן גם אם הוא מאוד נמוך - זה מה שהקב"ה רוצה שנעבוד איתו אותו, ובמובן שנגביה אותו מעלה מעלה כדי שעבודת ה' תתעצם.

א' אפשר לתהות מה זה באמת רע? מה משמעות המילה הזאת? רע היא מילה קצת אמורפית במובן שאנחנו מדביקים אליה קונספטים מאוד שונים.

נדגים את זה עם המילה "חטא". יש כל־מיני סוגים של חטאים. יש חטאים שה"חטא" שבהם מתמצה בפגיעה בזולת. יש חטא שהוא פגיעה במידה מסוימת (מידת האמת, מידת הנאמנות, מידת הצניעות). יש חטא שהוא חילול הקודש. יש חטא שהוא חטא רק מעצם העבירה על החוק (malum prohibitum לעומת malum in se). לגנוב, במובן רדוקציוניסטי, זה בסך־הכל להעביר מולקולות של חומר במרחב (משהו טריוויאלי, שקורה בלי הפסקה). אבל יש לגניבה גם משמעויות מטפיזיות שונות שאפשר לעמוד עליהן: זה פגיעה באחר, זה פגיעה במידת הצדק, כו' (אם כי, אולי קשה להגדיר את זה כחילול הקודש במובן המצומצם).

בחזרה לרע: מה זה רע? רע יכול להיות פגם מוסרי, כלומר חטא. זה יכול להיות גם צער, או כאב. זה יכול להיות מצב של חוסר שלמות. כו' כו' כו'.

לכן, כשניגשים למקרה מסוים, צריך לשאול, מה טיב הרע בו? ומאיזה צד? לעלות על המוקד, מבחינתי, יותר משתייך לקטגוריה של רע בתור כואב. אם נרצה ללכת לכיוון של פגם מוסרי, זאת בעיה של החוטא (האינקוויזיציה לצורך העניין). אם נרצה ללכת לכיוון של צדק, הרי שאנחנו מאמינים במשפט צדק, ו"הן במלאכיו לא יאמין". אפשר לבודד את האלמנטים המטפיזיים המיוחסים לסיטואציה ולתהות על קנקן כל אחד בנפרד.

רעיון דומה מביע סנקה ב־De Providentia:

"Yet, why does God permit evil to happen to good men?" He does not permit it: he takes away from them all evils, such as crimes and scandalous wickedness, daring thoughts, grasping schemes, blind lusts, and avarice coveting its neighbour's goods. He protects and saves them. Does anyone besides this demand that God should look after the baggage of good men also? Why, they themselves leave the care of this to God: they scorn external accessories. Democritus forswore riches, holding them to be a burden to a virtuous mind: what wonder then, if God permits that to happen to a good man, which a good man sometimes chooses should happen to himself? [...] I have encompassed other men with unreal good things, and have deceived their inane minds as it were by a long and misleading dream: I have bedecked them with gold, silver, and ivory, but within them there is no good thing. Those men whom you regard as fortunate, if you could see, not their outward show, but their hidden life, are really unhappy, mean, and base, ornamented on the outside like the walls of their houses: that good fortune of theirs is not sound and genuine: it is only a veneer, and that a thin one. As long, therefore, as they can stand upright and display themselves as they choose, they shine and impose upon one; when something occurs to shake and unmask them, we see how deep and real a rottenness was hidden by that factitious magnificence. To you I have given sure and lasting good things, which become greater and better the more one turns them over and views them on every side: I have granted to you to scorn danger, to disdain passion. You do not shine outwardly, all your good qualities are turned inwards; even so does the world neglect what lies without it, and rejoices in the contemplation of itself. I have placed every good thing within your own breasts: it is your good fortune not to need any good fortune.

"Just as so many rivers, so many showers of rain from the clouds, such a number of medicinal springs, do not alter the taste of the sea, indeed, do not so much as soften it, so the pressure of adversity does not affect the mind of a brave man; for the mind of a brave man maintains its balance and throws its own complexion over all that takes place, because it is more powerful than any external circumstances. I do not say that he does not feel them, but he conquers them, and on occasion calmly and tranquilly rises superior to their attacks, holding all misfortunes to be trials of his own firmness."

אבל היהדות לא מבקשת מאיתנו להיות סטואים. מצווה לכאוב כשכואבים. מצווה להתעצב כשעצוב. מצווה להתאבל על הצרות. אנחנו צריכים להיות בדיאלוג תמידי עם העולם (ולא כהצעת סנקה, להיות מחוץ לעולם, או בקרב מוחות), להבין את רמזי הייסורים, לתת לכאב להותיר את הרשמים שהוא אמור (במקרה של אבל, נדרש מאיתנו להפסיק את תפקידנו הרגיל, של ימי אושר ושמחה, ולהתאים את מצבנו לתוך שלבי האבלות ההולכת ופוחתת בהדרגה). לענות על הכאב בשמחה, זאת גישה אבסורדיסטית, מנותקת. צריך לכאוב את הכאב, לצד קבלתו בהבנה ובחוסן.

///

באשר לתפילה: אני מתאר לעצמי שנכתב על זה המון ואין מה להכביר במילים, אבל הגישה שאני מכיר, בקצרה: הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב ונחמד. הטוב המוסרי המוחלט יכול להתקיים רק במציאות של גן־עדן. מהבחינה הזאת, גן־עדן הוא לא שכר מצווה, אלא התנאי לקיומה, כמו שיציאת מצרים היא אינסטרומנטלית לקיום המצוות, שהן התכלית.התפילה היא בקשה להחזיר את העולם למצבו השלם – בניין ירושלים, השבת השכינה, כו', כדי שעבודת ה' שלנו תוכל להיות מתוך מציאות של שלמות. אני מתאר לעצמי שהיות וקלקלנו, עלינו גם מוטלת החובה לתקן את המצב, גם בהשתדלות רוחנית, וגם בהשתדלות מעשית עד כמה שכוחנו מגיע.

לכן בסבל אין בעיה מטפיזית של חוסר צדק, אבל כן יש בעיה אחרת, של חוסר שלמות. הסבל הוא לטובה בכך שהוא אמור לעורר אותנו אל הטוב, או בכך שהוא מחליש את הכוחות הרעים שבנו (אמנם ביחד עם הכוחות הטובים), או שהוא נותן תוקף למידת הדין שהיא חלק בלתי־נפרד מהקיום הרוחני של העולם, אבל זה לא שהוא מציאות רצויה, ואכן אנחנו מצווים לעזור לסובל ולהתפלל עליו, ועצם הפעולה הזאת משלימה את אותן תכליות (התעוררות לתשובה) או משנה את המציאות ברמה רוחנית כך שהסבל אינו נצרך יותר (העלייה במדרגה הרוחנית היא קצת כמו "שינוי השם", כמו שאומר הרמב"ם שהאדם יוכל לומר על עצמו שהוא לא אותו אחד שעשה את החטא, כלומר הוא מציאות רוחנית שונה, ולכן, מידת הדין אינה מכוונת אליו, אלא כלפי "גירסה קודמת" שלו, שכבר לא קיימת במציאות מבחינה רוחנית).

תאמת שגם אני חשבתי על זה לפני כמה ימים כשלמדתי שו"ע נפסק שם להלכה שעל שמועה רעה צריך לברך דיין האמת. אז שאלתי את עצמי למה דווקא זה החותמת של הברכה? ומה, על שמועה טובה זה לא אמת? אז באמת הכל אמת. חחח. אבל, בדברים רעים, חשוכים,שנראים רחוקים מהשם יש אמת גדולה, ודווקא בגלל זה היא נסתרת. לכן חז"ל מחייבים אותנו לזכור שגם בזה יש אמת.

עכשיו, לגבי השאלה שלך זה נכון כאמור הכל טוב ואין רע יורד מלמעלה. אבל, וזה אבל גדול... השם יצר טבע חדש של "מחיצות" . להבדיל בין קודש לחול. להבדיל בין הטמא לטהור, להבדיל להבדיל להבדיל, למרות שבפועל אין באמת הבדל בינהם. אבל התפקיד שלנו בעולם הזה הוא לגלות את השם ולהמליך אותו, ואת זה בין היתר אנחנו צריכים לעשות ע"י הבדלה והקדשה (אפרופו פרשת קדושים) . אנחנו לא מלאכים. יש לנו גוף חומרי וזה לא בהכרח דבר רע. אלא זה הכלים שניתנו לנו שעל ידם נקיים את התכלית הבריאה. לכן אנחנו צריכים להיות שמחים כשצריך לדוגמא כהמצרים טבעו בים.. לעומת זאת למלאכים היה אסור לשמוח. וגם אנחנו צריכים להיות עצובים כשצריך אע"פ שמיתת צדיקים מביאה כפרה וברכה לעולם. קיצור.. נראלי חפרתי מדיי מקווה שהצלחתי להסביר

איך הוא עשה את זה?

זה דיבור ששווה וחשוב ללמוד גם לעצמנו כלפי אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

זה טבעי שאת תחזירי באותו המטבע- ברצון להוכיח אחרת. ואין בזה שום בעיה, אלא אם לא נוח לך עם זה, או אם זה גורם לענות תשובות שמבחינתך הן לא ישרות\לא אמת ברורה.

התשובה היא קודם כל להבין שאת לא שגרירה של אף אחד, את מייצגת את המחשבות שלך בלבד, ומותר לך לא לדעת ולטעות לפעמים. כמובן שאת לא חייבת לייצג נושא שאת לא עד הסוף מבינה אותו. (ולא תמיד יוצא מהויכוחים האלה דוקא דברים טובים.)

הייתי ממליץ לענות על השאלות האלה קודם כל לעצמך. לחקור ולהעמיק בנושא הזה לפני שאת מפיצה את אמונתך הלאה.

חוץ מזה מועיל מאוד להביא מקורות! אפשר לקשר את בן\בת השיח למקור כתוב או לפודקאסט שמדבר על זה, ולתמצת את הרעיון הכללי, ולומר שהתחברת לנקודות שהוא העלה וכו'. זה גם מועיל לעניין ההתנשאות, וגם את פותחת לו\ה פתח להעמיק יותר ולחקור בצורה יסודית יותר את הסוגיות האלה.

מי שמאמין בהחלט משתדל לברר וללמוד, אבל זה צריך להיות בירור רציני. נסיון לתת תשובות כאלו בשיחה של ספסל בגינה, דומה לנסיון ללמוד את כל התורה על רגל אחת.

אינני יודע כעת את התשובה, אך מכיוון שהשאלה נשמעת גדולה וחשובה - בוודאי כבר דיברו עליה חכמי ישראל במהלך הדורות.

אעיין, אשאל, אברר, ואענה לכם בהקדם.

היא מגיעה מתפיסה ילדותית מאוד של אלוקים.

שוב, הוא לא סנטה קלאוס נחמד שאוהב ללא תנאי. הוא כרת ברית עם עם ישראל, ובהחלט מצפה ודורש שנשמור את המצוות שהוא נתן לנו ושלא נבגוד בו, אחרת יגיעו עונשים חמורם. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שוב ושוב בכל התורה ובנביאים, וראינו את זה קורה בחורבן הבית ובגלות.

(גם בנצרות, שמאוד אוהבת את הגישה של "אלוקים אוהב אותך גם עם כל החטאים", אם אדם לא מאמין בישו באמונה שלמה, הוא נשרף לנצח בגהינום. )

מספיק להתייחס לדת, ליהדות בפרט, בתור איזה עניין רגשני של "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". 

לא. אם אדם עובר עברות הוא בהחלט ראוי לעונש לפי כל חומרת מידת הדין, ברוך ה' ריבונו של עולם הוא רחמן ומאריך אף ונותן הזדמנות לחזור בתשובה, אבל זה לא אומר שלא מדובר במערכת רצינית עם השלכות קשות וממש לא עניין של "מרגיש לי" ו"התחברתי".

ולגבי "אם במגזר הדתי יש רוע למה לשים כיפה" זה לא קשור לבעיות שיש במגזר, כי כולנו בני אדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל עדיין, השאלה היא אם אדם ממצהיר על עצמו שהוא ממליך עליו את ה' ושייך לציבור שזאת המטרה שלו, גם אם יש בו אנשים שלא עומדים בזה.

מי שלא מאמין לא שואל.

כי אם אני לא נותן אמון במערכת אמונות מסויימת, היא לא תעניין אותי. 

עצם זה שאני שואל, זה סימן שחשוב לי, זה סימן שאני נותן צ'אנס ומעניין אותי לדעת ביחס לעניין בו אני נותן אמון.

ולגבי תשובות -

לא חייבים לדעת הכל. ובאמת אין צורך להיות "עורך דין" של הדתיים או של הקב"ה.

גם להגיד אני לא יודע זה בסדר.

קצת מגוחך לחשוב שאם אני לא יודע אז הכל לא נכון.

וכן, אף אחד מאיתנו לא פועל בצורה של שכל טהור. ככה לא בונים אמון. אמון מבוססים על הכרה שיש משהו מעבר למידע שקיים עבורי.

וכן, אפשר לתת אמון על בסיס עניינים רציונלים, גם בלי להתהיימר לדעת הכל. רק הקב"ה יודע הכל.

ומה שלא נדע עכשיו - אולי נדע מחר.

אולי תהיה שאלה מאוד טובה שטוב שנשמע אותה ונשתדל לפתור אותה.. אך כדאי להזהר מהקרזיס סביב זה. להיות בלחץ על זה, זה לא רציונלי.

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.