אין לי כח להתפרק, מבחוץ אני נראית רגיל אבל מבפנים זה הר געש שמבעבע ולא מפסיק, ולא בא לי להתפרק, לא בא לי לבכות, אולי אני אשמע רעה אבל קשה לי וכרגע אין לי מקום לקושי של מישהו אחר, אוף, אני עד כדי כך אגואיסטית??? אני רואה חלק מטקס המשואות בקטעים ומפסיקה כל פעם שמתחילות לעלות לי דמעות בעיניים, אני לא נותנת להן לצאת.

אבל מה אני עושה בשביל האמא השכולה שבוכה? מתחילת המלחמה אני לא עושה שום דבר משמעותי, המקסימום זה לנסות לא להתעצבן על אחרים ובדרך כלל אפילו זה לא מצליח...

אנשים אשכרה מתמודדים או מנסים להתמודד עם שיכול וליי זה לא מזיז???

אבל אני לא מסוגלת, אני לא ישנה טוב בלילה, לא לומדת רציני...

כואב לי, גם אם זה סתם שריטה באצבע וגם אם זה שן שנשברה לי וגם כאבי בטן שלא ממש פוסקים כבר שנה, יותר...

אולי זה נשמע מטופש, אולי זה נשמע אגואיסטי ותלוש מהמציאות שעל זה אני מתלוננת אבל זה מפריע לי, לא באלי ללכת ללימודים מחר, באלי לישון, כל הזמן, למה לקום אם אין בשביל מה?

מה אני כבר אעשה אם אני אקום? אלך ללימודים, אחזור הביתה, אוכל, כניראה אתעצבן על משהו, אוכל שוב, אנסה לבכות-לא ארשה לעצמי ואלך לישון, ושוב...

צריכה להתפרק, לא מסוגלת, רוצה, לא רוצה, לא רוצה!!

אוףףףף.

פעם אחת היה חרדון

אז האוטו שלו הוא אוטו-אנטישמי?

תחשבו על זה, שיש סיכוי שהמשוגעים המאושפזים הם לא באמת כאלה, ופשוט אף לא נתנו להם צ'אנס להסביר את עצמם כמו שצריך (מי שקרא את הספר הצוואה)...