אין קיצורי דרך או טיפים...
אבל כן יכולה לתת כיוון מאיפה מתחילים ומשם זה התבוננות, תרגול וסלילה של הדרך האישית שלך.
הא"ב של ויסות זה תשומת לב למצב העוררות שלי. לשים לב שמשהו בי השתנה - בהתחלה אני אזהה רק בדיעבד (וואו למה צעקתי ככה? אהה זה היה יותר מידי בשבילי) או ביציאה חמורה מויסות, כלומר רק כשאגיע להצפה (הילחם) או לשקיעה משמעותית (ברח) או לקיפאון (מצב שחיצונית נראה כמו עוררות נמוכה אבל מבפנים מאד אינטנסיבי).
ככל שתקדישי לזה תשומת לב ככה תוכלי להבחין בשינוי דק יותר ומוקדם יותר. ולאט לאט תתחילי לשאול את עצמך -
מה היה שם? מה בסיטואציה הזו נחווה כמסוכן וגרם למערכת העצבים שלי להתגייס באופן הזה?
תנסי לתת שם לרגש: כעס, עצב, בלבול, דאגה, בדידות... ולשהות בו קצת. להבין למה הוא פה? מה הזמין אותו?
יש רגשות ששומרים עלייך. לדוגמא - כעס הוא רגש שעוזר לנו לשמור על הגבולות. איזה גבול שלך נחצה?
אני רוצה להגיד משהו חשוב.
הרבה אנשים, כולל אותי עד לא מזמן, חושבים שויסות זה איפוק. זה לא לתת לרגש לנהל אותך, ואולי אפילו לא לבטא אותו בכלל.
אבל זה לא נכון. ויסות זו היכולת לעבור בקלות בין מצבי העוררות השונים ולא להתקע במצב עוררות לא מותאם.
אם מערכת העצבים שלי העלתה הילוך בזמן שאני נמצאת לבד עם כמה ילדים סוערים - זה תקין ונורמלי. אם אני נשארת בעוררות גבוהה כמה שעות אחר כך זו תקיעות.
אם הילד שלי בטנטרום, וזה מעצבן אותי והרעש באוזניים וכו', אני יכולה לקחת כמה נשימות טובות ולהזכיר לעצמי שאני לא בסכנה, ושאני האמא ואני פה בשבילו, קצת להרגיש את הקרקע עם הרגליים, לשתות מים (עדיף בקשית), אפשר מנטרות (מכירה את הסיפור על מוניקה ותמי?)
אם אני מרגישה חוסר אונים ושקיעה אני יכולה לעשות משהו מעורר - טפיחות על עצמי להרגיש את הגוף, אולי לאכול משהו, לשטוף פנים.
יש כל מיני טכניקות לויסות. העניין הוא שאני לא צריכה לחדול את הבכי כדי להרגע. אוטומטית זה הופך אותי להרבה פחות תגובתית והרבה יותר מובילה.
