היי אז אני אקדים ואומר שאנחנו זוג שנשואים כבר שנתיים וחצי בגילאים של קרוב ל32, בלי ילדים (מבחירה) ונמצאים בטיפול זוגי כבר כמעט שנה. (עם הפסקות של מלחמה והכול).
אני אספר על קשיים שיש לי בזוגיות ואשמח ממש ממי שנשוי עם ילדים ויכול לשתף אותי מהנקודת מבט שלו ולהראות לי כמה נקודות.
התחתנתי כשהיא יותר אוהבת אותי מאשר שאני אוהב אותה (אהבתי אותה, אבל לא כמו שהיא אהבה אותי).
היו לי כמה דברים שהיו לי מאוד קשים אצלה שעם הזמן חלקם קיבלו פחות משמעות, וחלקם נשארו.
עם הזמן היו הרבה עליות וירידות- בעיקר ירידות.
עם הזמן גיליתי שיש דברים שקשה לי אצלה- שאני לא תמיד מצליח להתגבר עליהם, ואני יותר מוצא את עצמי מבטל את עצמי מולה.
לדוגמא אופי ונושאי שיחה, לא תמיד אני מרגיש שאני יכול לדבר איתה על דברים והרבה פעמים אני פשוט לא מביא את עצמי לידי ביטוי. או גם התנהלות ואופי שלה שקשה לי איתם, אבל אני פשוט לומד לבלוע את זה ולקוות שדברים קצת ישתנו.
בסוף זה מוביל אותנו להרבה ריבים ואנחנו יכולים במשך כמה ימים פשוט לא לדבר אחד עם השנייה מעבר לרמה הכי בסיסית של טכני.
יש עוד דברים, אבל בגדול התחושה היא שיש כמה פעמים שטוב לי איתה, אבל לרוב אני מחפש את השיח והשקט הנפשי ושאר הדברים שהנפש צמאה להם בשאר המשפחה/ חברים.
בזמן האחרון היא רוצה ובצדק ילדים, ואני חושש
מזה.
אני מנסה להבין איך החיים והזוגיות נראים אחרת כשיש ילדים? עד כמה יהיה חסר לי הצורך הנפשי
שכרגע אני מרגיש שזה חסר לי?
במה ילדים משפיעים על הקשר?
בסוף אני מוכן להישאר איתה כי אין לי אומץ ולב לעזוב אותה, היא תהיה בת 32 ולא בטוח שעם קשיים האחרים שיש לה, שהיא תמצא מישהו אחר שיסכים להתחתן איתה ולהביא איתה ילדים.
אני יודע שזה נשמע קצת דפוק אבל בסוף אני בנאדם ששם את עצמו בצד כשזה מדובר על טובה למישהו אחר, אני מוכן להמשיך ולחיות עם תחושות של גרירה של החיים ולחשוב כל הזמן מה היה יכול להיות אחרת, כי תחושה שהיא לא תמצא מישהו אחר יותר תכאב לי.
תודה על המקום לשתף ולפרוק
תודה על התגובות
במיוחד על הסעיף האחרון
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.