בהמשך לשרשור המסכיםשושנושי

יש לי שאלה הפוכה

1. איך גומלים מזה?

 

נמאס לי לראות את הבן שלי מתחנן למחשב / פלאפון בכל פעם שמוציאה את זה.

הבן שלי מתחנן להיכנס לחדר עבודה בשביל זה כל הזמן!!!! פשוט נעמד ליד הדלת ומבקש להיכנס.

כנל עם הפלאפון, אני באמצע להכין עוגה, פותחת נייד לבדוק מתכון ומתחילה מלחמה.

 

בכל יום יש לו מקסימום זמן מסך של חצי שעה שפשוט חייבת כמו אוויר לנשימה אחרי שחוזרת מהעבודה לקפה התאפסות וכו..

טוב, רציתי חצי שעה - בפועל

 

האם בשביל לגמול אני חייבת להפסיק חשיפה לגמרי??

נכון להפסיק ביום אחד הכל?

להוריד בהדרגה (שלא תעבוד אצלנו)?

 

2. הוא מאוד אוהב מוזיקה

האם יש בעיה שיישב עם רמקול בלוטוס אצלו ביד?

זה נראה ככה:

הילד יושב על הרצפה, רמקול בלוטוס ביד ויכול להקשיב למוזיקה שעה שלמה. מזויקה חסידית שמחה רגילה..

זה נראה נורא. לא מתחברת למראה הזה בכלל.

תוהה אם זה גרוע כמו שמרגישה או בסדר..

ברור שהייתי מעדיפה שהרמקול יישב גבוה על הארון, זה קורה לפעמים והוא רוקד להנאתו

אבל יש פעמים שרוצה להחזיק ביד ולי יש רצון לקצת מנוחה

 

הוא בן שנה ו 10.

מנסהירושלמית במקור

לגבי העוגה, נסי להדפיס כל יום מתכון אחד שאת משתמשת בו באופן תדיר ופשוט תחברי לעצמך חוברת מתכונים -

ככה לא תצטרכי פלאפון.

לבדןק שעה - לקנות שעון יד פשוט של פעם.


לגבי החצי שעה שמתארכת, בשלב ראשון הייתי מתחילה להוריד את המלחמה סביב זה ולכן אומרת לו שעכשיו הוא רואה מסך אבל בקרוב נתחיל משהו חדש ולכן בעוד יומיים לא יהיה לו הרבה מסך אלא רק כמה שירים שאמא תאמר, או לומר שיהיה רק איקס שירים, או שיהיה רק עד שהקפה שלך נגמר או משכו מדיד אחר.

ואז למחרת להגיד אותו דבר, שעכשיו רואה רגיל אבל ממחר יהיה שונה,

ולמחרת להזכיר לו מה יהיה היום ובפועל כשמתחיל השיר האחרון או מתקרב סוף הקפה או מה שהחלטת - להתריע שמתקרב סוף הזמן.

וכשמגיע הזמן לבוא בחיוך ולנתק,תוך כדי תזכורת והסבר, ואם צריך אז להרים על הידיים ולהזכיר מה סיכמנו. בטח תהיה התנגדות אבל אפשר להסיח דעתו במשהו נחמד אחר שאוהב כמו לצאת ולספור במדרכה חתולים נניח...

אם ההיסטריה בשיאה אפשר לומר לו שיהיה שיר אחרון ודי אחרי ארוחת ערב למשל או זמן אחר שהוא מבין אותו (לא "בעוד שעתיים").

בשלב הבא הייתי עושה את זה כבר אחרי 20 דקות במקום חצי שעה...

שכחתי לציין שמהר מאד יתרגל שזה מוגבל. ככה אצליירושלמית במקור
ואם זה במחשב ולא בפלאפון כמו אצלי, שזה קל יותר, אז כמובן גם לכבות את המסך עצמו - לא את המחשב - בכפתור הייעודי. ביחד עם עצירת המוזיקה. שממש יהיה שקט וחושך.
וכמובן שאחרי 20 דקות להוריד ל-10 ואז ל-5 אם אפשרירושלמית במקור
נשמע מעולהשושנושי

אתחיל לנסות..

סליחה שמגיבה לך, לא מצליחה לשרשר נכוןמשהו מקורי ?
אני חושבת שכדאי שתהיה אלטרנטיבה,  נגיד הרבה ספרים בבית ,ואז מציעים לא לקרוא, ושהפלאפון לא יסתובב בבית סתם ככה..


ולגבי מנוחה, עדיף רמקול ביד מאשר מסך, אז אולי תתחילי עם זה..

יש מהון ספריםשושנושי

ומלא משחקים

אבל רוצה אותי למשחק איתו ולידו תמיד (!!!)

אחרי ריב בחדר מדרגות של לעלות הביתה, הדבר האחרון אני יכולה לעשות זה לשבת איתו במיידי ולשחק, קשה לי

רוצה רגע להחליף בגדים לשתות לאכול וכו

זה לוקח זמן עד שהם מרגישים בנוח לשחק לבדאני10

אבל זו השקעה לטווח ארוך. בהתחלה זה תובעני ולאט לאט תראי שהוא פשוט יעסיק את עצמו.

ברור שעדיין לפעמים הוא ירצה אותך, אבל זה לא יהיה כל הזמן.

 

ולגבי היציאה מהבית - זו חלופה מצוינת. הענין שאת ממירה פעילות מעניינת אחת בפעילות מעניינת אחרת, ועוד שהפעילות החדשה היא גם אקטיבית אז זה בכלל נהדר. 

יש כל כך הרבה זמנים שנשארים בבית - כי קר, כי חם או סתם אין כח לצאת או שעה שלא מתאים. מתי שאפשר לצאת ויש לך כח זה מבורך

נושא קשוחדבורית

ומוכר

יש נייר עמדה של משרס הבריאות עם המלצה על אפס חשיפה עד גיל שנתיים. מעל גיל שנתיים חצי שעה ביום. וכו

לומר לך את האמת והמצב אצלי

יוצא שהם רואים שעתיים ביום

זה פשוט מבאס מאוד בעיניי

לא מצליחה לשלוף אותם משם

חושבת אולי לבקש מבעלי ליצר מנגנון שפשוט מכבה את המחשב אחרי איקס זמן

אני חושבתתקומה

שחצי שעה בכל יום זה הרבה. אני לא אומרת את זה כדי להעביר ביקורת על זה, כן?

אלא פשוט כי אני חושבת שזה באמת קשה כשזו בתדירות כזו, למשך די הרבה זמן, בגיל הזה להצליח שלא להיכנס לסחרור הזה.


אני משתדלת מאוד להציב גבולות ברורים בקשר למסכים, מגדירה מראש כמה אני מרשה וכו'. יש בכי, אבל לא היסטרי. ואני חושבת שזה בגלל שהתדירות נמוכה יותר.

אצלנו מותר פעם בשבוע בימי שישי לפני שבת, ולפעמים עוד פעם במהלך השבוע.

אבל ברור שזו לא פעילות קבועה שעושים, וברירת המחדל היא שאין סרטים. ראיתי אצלנו שככל שהם נחשפים יותר, הם דווקא רוצים יותר וקשה להם להיפרד, וככל שצופים פחות, דווקא קל יותר.


אני מבינה מה שאת אומרת לגבי זה שזה עוזר לך, אבל חלק מזה זה גם עניין של תודעה. ואם זו לא אופציה, זו לא אופציה. נגיד אצלנו בעלי במילואים מלא מלא זמן, אבל עדיין האופציה של מסך היא לא משהו יומיומי. מעדיפה או להיעזר בבייביסיטר, או שלפעמים הם יהיו עם אמא קצת חסרת סבלנות, מאשר שתהיה תלות במסך.

לא כל יום אצלנו, ה' ישמורשושנושי

תודה לה' שלא כל יום

בערך כל יומיים..


כבר עושה לי להרגיש טוב יותר חחח

האמת בשבוע האחרון בכלל שסידרתי לוז ליציאות (האם זו תחלופה נכונה כל היום לטייל רק כדי לא להיות איתו בריב? כנראה פחות)

אז בשבוע האחרון היו יומיים סה''כ

שהתחילו בכמה דקות והתארכו לשעה בערך.. 

המשפט האחרון הבהיר הרבהבן בא לנו

הוא קטן


זה לא גיל שהוא יודע לומר- טוב היתי מספיק זמן במחשב היום..

או ראיתי כבר כמה סרטונים אז נמשיך מחר


כיף לו-טבעי שירצה עוד ועוד

הוא תינוק עדיין!😉


רק מה


הממ כן מסך באופן יומיומי הז הרבה

בטח לגיל כזה


את זקוקה לזמן שקט-

וזה מובן!!

אפשר למצוא חלופות

אבל כן עד ישפסיק לבקש יקח זמן אז אל תצפי לקסמים


רעיונות לחלופות- מה אשני עושה כי אני לא נותנת מסכים בשום גיל-

קונה ערכות יצירה וחומרי יצירה מזול סטוק והכל בשקל-

דברים פשוטים שיכל לעשות עצמאי ..

ומביאה את זה כמתנה מיוחדת וככה הם התרגלו- שכשרציתי אפילו לנוח צהרים אז  היתי שולפת ערכה והיו יושבים לעשות


אפשר לחלופין לקנות משחק חדש ושווה שמיועד רק לזמן שאמא נחה


וכמובן- לשלב במשהו טעים לנשנש


ועבורך בהתחלה- אם הוא אוהב את השירים אז תמירי את המסך ברמקול

הז עדיף

ואם גם מעסיק אז מצוין


או את המסך להגביל ליום אחד או נשיים בשבוע שיודע שאפשר רק ביום שני וחמישי לדוגמא

וכרשוצה ביום אחר

אוי אבל מה נעהש ?! היום לא יום שני אז אי אפשר..

לגבי הסוף אצלנו יש ימים קבועיםרבע ל7
את מכירה גילאפונה

שבו הם אומרים לעצמם: הייתי מספיק במסך עכשיו הגיע הזמן להפסיק??

אני אוטוטו בת 35 ולא תמיד מצליחה.

חחחח כנל תרגישי בנוחשושנושי
חח נכון....אבל לא נכוןבן בא לנו

לילד בן 5-6 והלאה יש לי אפשרות להסביר לו הגיונית את הבעיה בצפיה ממושכת.

או אפילו בלי הנימוק- לומר לו שאני מרשה רק חצי שעה

לא שהוא מעצמו לא ירצה להמשיך

אלא יוכל לקבל את הגבול לפעמים


וכמובן יהיו פעמים שיהיה לו קשה ויצרח ויבכה וכו

וזה הגיוני


ואגב אני אישית נותנת מסך- אחת לכמה חודשים לחצי שעה ..

בדיוק כי לא רוצה שזה יהיה חלק מהחיים שלהם..כשגרה..מסיבות ערכיות ואמוניות יותר.


ובטח גם במובן האישי שלי-לא בעניין להוסיף עוד זירות ויכוח ומאבקי כח מיותרים


אבל באמת מסכימה איתך על עצמי שהלוואי והיתי מצליחה לשים גבולות לעצמי כמו שאני רוצה 

רעיון טוב, אנסהשושנושי
אני לא רואה בעיה להחזיק רמקוליראת גאולה

תנסי לחשוב על עוד דרכים לתת לך חצי שעה שקט. אני נותנת שקית במבה... וגם קנינו משחק מנגן, שהוא לא נמצא יחד עם כל המשחקים אלא אצלי בארון למעלה, ואני מורידה אותו פעם ביום כשאני צריכה קצת שקט. זה מעסיק לרבע שעה בערך.


אצלנו העדפתי לחתוך, ולהפסיק לגמרי מסכים, בלי זה הם כל הזמן מבקשים.

זה מאוד קשה הנושאבשורות משמחות

אבל כן יודעת שההמלצה עד גיל שנתיים לא לחשוף בכלל בכלל

אצלנו לא חשפנו בתדירות של פעם ביום אלא הרבה פחות המשחקים הם תעסוקה נהדרת ותמיד הם מוצאים עניין בהם.

אבל בהתחלה כשהתחלנו לחשוף ברשות שלנו אז ברגע שהסתיים הזמן או שלא הרשנו והם כן רצו הם היו מתנהגים מפחיד ממש בקריז כאילו זה סמים ההחלטתי שזה אין דבר כזה להראות להם סרטונים במסך לתקופה וגם דיברנו איתם שזה לא טוב.

והיום כשאני שמה יוטיוב זה רק שירים ושמה את הנייד גבוה שלא יגיעו.

וממש לפעמים מסך והם נהנים ולא בקריז כי יש סמכות הורית קשה בעניין!


אין לי עצות מנסיוןnorya

אבל רק רוצה להגיד כל הכבוד על הרצון להפסיק את זה.

זה כל כך קשה להגיע ישר מהעבודה לילדים ולבית. אצלי חלק מהימים יש לי כמה דקות לעצמי לפני איסופים וחלק מהימים אין לי, ואני ממש מרגישה כמה שזה משפיע.

לשנות הרגלים זה קשה, אבל מתרגלים להכל. גם אם תהיה תקופה יותר קשה בהתחלה, אני מאמינה שאם תגדירי לעצמך איך את רוצה שהמצב יראה בסופו של דבר, ותיהי בטוחה בעצמך, גם תצליחו להגיע לזה. בהצלחה גדולה💕

יואו מהממת אתשושנושי

אחרי כולן אותך הייתי צריכה!!!!!!!

טוב, כמובן כל התגובות ממש ממש חשובות

פשוט הרגשתי לרגע מזה גרועה חחח


תודה על מה שכתבת

חחח מהממת בעצמךnorya

אל תרגישי גרועה! את לא רוצה לדעת כמה ילדים אני פוגשת בעבודה, שחשופים למסך מהשניה שהם חוזרים הביתה ועד שהולכים לישון. ילדים עם מסך בנסיעות, בטיול בעגלה... מה שאת מתארת אמנם לא להיט אבל לא חריג. והצורך מובן מאוד.

אני מעריכה את עצם זה שאת חושבת ומנסה לשנות, ובע"ה עם הרצון גם תצליחי ותסגלו לעצמכם הרגלים אחרים. את נשמעת אמא משקיעה ואכפתית😊

עוברת על השרשור רק מבהירהשושנושי

נשמע שהובן שאני מאפשרת כל יום מסך לפרק זמן כזה

אז ב''ה שלא..


זה מסתכם בפעמיים שלוש בשבוע מקסימום!!!!!

בימים האחרים אני פשוט מכריחה את עצמי לטייל בכל הגינות בעיר או לשחק איתו אחד על אחד בבית..


אז אל תדאגו,

רגע מנסה להרגיע אותי שמצבי לא גרוע כמו שאתן חושבות חחח

למרותש בינינו, שעה וחצי במצטבר בשבוע זה עדיין מלא!!!!

יש לך אקסיומהאפונה

שכדאי לשים עליה סימן שאלה.

האם בשביל להתאפס אחרי העבודה את חייבת שהילד יהיה מנוטרל? אולי אפשר לאמץ מודל אחר, למשל את יכולה ללמד את שניכם להירגע ביחד, מן זמן מנוחה משותף, או משחק שקט לו כשאת שוכבת על הספה ברקע?

גם לגבי המוזיקה. כתבת בסוף שאת נותנת לו להחזיק למרות שאת לא חושבת שזה טוב, כי יש בך רצון לקצת מנוחה. אז אני רוצה להגיד לך שלפעמים הדרך הארוכה היא הקצרה, זה נדמה כאילו המסך נותן לך שקט אבל האמת היא שאם תוציאי אותו מסדר היום שלכם יהיה לך הרבה יותר מנוחה ושקט. בלי מאבקים עם הילד סביב זמני מסך, בלי מאבקים פנימיים כי את יודעת שזה לא טוב לו אבל לא מצליחה להפסיק, והילד שלך יהיה הרבה יותר רגוע וידע להעסיק את עצמו טוב יותר כשאת ברקע.


כתבת שאת יודעת שהדרגה לא תעבוד אצלכם ואני מחזקת אותך לא להתפתות לזה.

תודה על מה שכתבתשושנושי

נתחיל ליישם ולשנות תודעה

זה ממש נכון!!!

האמת, אני רואה את זה כמו סמיםבאתי מפעם

אחד הילדים שלי גם ככה, כל הזמן מבקש לראות סרטים ולהיות אפילו סתם בפלא' להסתכל בתמונות, לשים שירים.

אם יש איזה שניה שהוא רואה את הפלאפון שלי פנוי הוא ישר רץ לקחת אותו להתעסק בו, ואני צריכה ממש פיזית למשוך לו מהיד כי הוא לא מסוגל לשחרר.

זה מוציא אותי מדעתי, נראה כמו מכור לסמים. החלטתי שאין יותר בכלל בכלל מסך, פשוט לא קיים. אני גם משתדלת לא להוציא לידו את הנייד, אני צריכה מתכון, מעתיקה מהר לדף ומעיפה את זה מהעיניים שלו. הוא כל היום היה מבקש לראות רק סרט אחד, רק את הסרטון של זה, רק ורק ורק... ואני פשוט אמרתי על הכל לא וזהו. הוא בכה והשתולל, עד שלאט לאט נגמרו הבקשות.

באמת רואה את זה כמו חומר מסוכן. היתה לו פעם גננת שהראתה להם כל יום סרט!! מזעזע בעיני, בתקופה הזאת הוא כל היום ביקש סרטים , כאילו, כמה שהוא ראה יותר סרטים הוא רק נהיה יותר רעב למסכים.

כשאני צריכה זמן איפוס אני חושבת על הכל חוץ מעל מסכים, פשוט לא רלוונטי, לפתוח את הראש לחשוב על דברים אחרים, שיאכלו מצידי ממתקים ולא מסכים. 

רק עכשיו אני רואה את הגיל שלובאתי מפעם

מאוד מאוד לא בריא למח!

בגיל הזה אני לא מראה כלום, רק אם התינוק בנסיעה צורח בטירוף ושום דבר לא מרגיע אותו.

אבל זה ממש ממש לא טוב.

אל תפחדי להציב גבולות, את אמא שלו ואת יודעת מה טוב לו, הוא יכול לצרוח שהוא רוצה מכשיר בלוטוס ביד ואחרי שתגידי 10 פעמים לא, הוא יפנים שאת חזקה ויתמודד עם זה. בעיני, חד משמעית לא. סליחה על הנחרצות, אבל זה רק ילך ויחריף.

רק רציתי להגידאישהואימא

שהייתי בטוחה שהבן שלך בן 5 חח רק בסוף הקריאה הופתעתי מהגיל ..

למה שלא תיקנו לו איזה צעצוע/ אורגנית קטנה לילדים שלוחצים ומשמיע מוזיקה וכו'?

באמת גיל קטן ממש למסכים. .

וואי כמה מצפון אחרי השרשור הזהשושנושי

אבל כן והאחרות הכי צודקות שיש!!!

יש לו מלא צעצועים מנגנים. 

ברגע שיש אמא שלא מציבה מספיק טוב את הגבול על המסך - ברור שהילד ירצה את המסך ולא את המשחק המנגן

 

אראה לקחת את עצמי לידיים, בעז"ה שיעבור בטוב

מציעה לך להגדיר את אחד המשחקים/ הספריםיראת גאולה

כ'משחק לזמן מנוחה כשחוזרים הביתה'.

תבחרי משהו מוצלח שהוא אוהב,

וכשאתם חוזרים, את מביאה לו ומסבירה שזה משחק לזמן מנוחה, ואחרי חצי שעה עוברים למשהו אחר ואת מחזירה את המשחק לארון למעלה.

משום מה זה יותר מרשים אותם מאשר משחק שנמצא בסלסלת המשחקים הנגישה.

צודקתשושנושי

יש לו באמת משחק כזה לזמן החתלה וזמן הלבשה

נסגל אחד לזמן הזה.. תקשיבי הברקת

לא חשבתי לעשות את זה

במיוחד שיש לו אחד כזה נוסף שממש אוהב וזה מעסיק אותו עצמאית לכמה דקות

וואי סליחה ממש לא התכוונתיאישהואימא

שזה יובן ככה...

פשוט מהתיאורים הוא היה נשמע לי ילד גדול ובסוף הופתעתי מהגיל...

נשמע חכם ונבון שיודע מה הוא רוצה...

הבהרה, אצלי הילדים כן רואים מסך(אומנם לא מגיל שנה אלא יותר בהמשך... אבל כן רואים)

ורק רוצה להגיד לך שבעלי ראה המון המון טלויזיה בתור ילד והוא בן אדם חכם מאד, ובסדר גמור ב"ה(כן יש לו קשיי קשב וריכוז אבל לא נראה לי שזה קשור כי זה משפחתי אצלם. וגם אצלי יש את הקשב במשפחה ולא ראינו בכלל טלויזיה).

אני חושבת שהרגשה שהילד שלנו מכור למשהו זה הבעייתי... אם הם כל הזמן רק מחפשים את זה . אצלי בדר"כ אני אומרת שכל אחד בוחר פרק אחד של משהו וכשזה נגמר סוגרים. ואז אין ויכוח או משהו. וגם בתקופות קשות שהיו לי או שיש לי אני שמה יותר מסך לפעמים כי אני מרגישה שאין לי ברירה. וכן, אני מעדיפה שיראו יותר ותיהיה להם אמא שפויה... (בתחילת הריון/ מילואים וכו')

רגע, לך היית המטומה קשוחה במשך תקופה, נכון?אולי בקרוב
אז היית צריכה להעסיק אותו כשלא יכולת כ"כ לעשות דברים.. זה לא מצב רגיל והוא לא סתם צפה במסך, זה היה בשביל לאפשר לך לנוח.. אז תורידי קצת יסורי מצפון
טוב,שושנושי

תודה לכן על התגובות

באמת מעריכה כל אחת ואחת

מנות גדושות של מצפון קיבלתי כאן - אם כי אתן פשוט צודקות

 

אבל -  מה לגבי כל אלה שיש להם מסך טלוויזיה בסלון ומצהירות על זה שהילד חשוף לזה כל יום, כל היום

והילדים לא נראים כאלה סתומים..

 

חברה יושבת עמדה לידי בעבודה,

היא יוצאת בהצהרות שמהלידה הילד נחשף לכל התוכניות הקיימות לילדים

והא בסדר!!!

כיום בן 4-5 ילד מתוק מדבר מתקשר אולי אפילו יותר מאחיניים שלי שמעולם לא נחשפו למסך.

כן הוא מכור, אבל אני לא רוצה שזה פגע בו..

נכון שבכל רגע פנוי הוא צופה / משחק, אבל על נפיו הוא נראה בסדר חברתית ושפתית 

אולי קוגנטיבית לא, מבחינת היכולת לשבת וללמוד שיעורי בית ומבחנים - אין לי מושג והוא עדיין קטן..

 

סתם כותבת את זה לעצמי כדי להרגיש "פחות גרוע" ממה שמרגישה ברגע זה

 

טוב, סתם מנסה לשכנע את עצמי לא יעבוד..

אני כאן להרגיע😬באורות

אני אישית הייתי המון במסך בתור ילדה. ההורים שלי עבדו עד מאוחר אז כל יום אחרי גן/בית ספר הייתי רואה טלוויזיה לפחות שעתיים. והרבה פעמים גם משחקת במחשב אחכ וכו.

לא רואה על עצמי בעיות מיוחדות מלבד התמכרות היום לפלאפון אבל את זה אני רואה אצל כולם, בין אם היה להם טלוויזיה ובין אם לא.

ברור שהאידיאל הוא למתן זמן מסך. אבל בסוף לא בהיסטריה. אנחנו במציאות בה מסכים מלווים את כולנו כל הזמן, אני בטוחה שרוב מי שענתה כאן בהתחשב בזה שהיא בפורום היא כנראה מכורה לפלאפון שלה (לא בהכרח, ברור שיש יוצאות דופן) ככה שכשילדים רואים את ההורים בפלאפון, ברור שהם ירצו גם.

אני כן מסכימה רעיונית עם התגובות שאומרות שיש דרכי אחרות לנוח ושברור שהאידיאל הוא בלי בכלל. אבל לא צריך להלקות את עצמך על זה. את ממש לא חריגה, כנראה שהפורום הוא זה שחריג, אני מכירה המון משפחות שיש אצלן מסך בלי הגבלה בכלל, בכל גיל. 

סתם מסקרנות. מאיזה גיל נחשפת למסכים?באתי מפעם
נראה לי יש הבדל עצום בין גיל שנתיים לבין גיל 7
לא זוכרת בדיוקבאורותאחרונה

אבל בגן (סביב 4-5) כבר ראיתי טלוויזיה.

אני מסכימה שבגיל צעיר מאוד עדיף כמה שפחות. 

אניתקומה

לא אוהבת לבחור דרך כלשהי בגלל הפחדות.

אני לא מנסה להמעיט בשימוש במסכים אצל הילדים בגלל מחקרים "מפחידים", אלא בגלל מה שאני רואה שזה יוצר אצלם בפועל - תלות וקושי להתנתק.


הפחדות לפעמים מוגזמות, לא תמיד זה נכון לכולם, ולרוב חשש אמורפי לא מספיק מדרבן אותי להחליט שמשהו הוא חשוב לי.

הרבה דברים זה ניסוי וטעייה, ומה שמתאים אצלנו זה לא מה שמתאים אצל אחרים, וזה ממש בסדר.


גם כאן, אני למשל לא כתבתי את ההודעה שלי כדי לגרום לך למצפון או כדי להפחיד. יותר כדי לשקף ניסיון אישי ומה עזר אצלנו. ולפעמים בכתיבה בפורום יוצא מצב שעצות נקראות כ"זה מה שקורה במציאות", למרות שזה לא ככה😅 נגיד אני תיארתי את המצב הרצוי מבחינתי, בפועל ברור שזה לא תמיד ככה. אבל אני רואה שזה יחסית עובד, אז מבחינתי זה מספיק טוב כדי לשתף את זה כעצה. אבל זה לא ניסיון לשווק פיתרון קסמים.


עוד משהו שאני רוצה לכתוב לגבי המצפון, אני ראיתי שהמצפון דווקא גורם לי להמשיך בדרך מסוימת, ולהרגיש בסדר עם זה. כי המצפון גורם לי להרגיש שאני מבינה שזה לא בסדר, אז למרות שאני כרגע לא מצליחה לשנות, אני לא מקבלת את המציאות כמו שהיא. אבל זה ממש מבאס לחיות ככה, כי במקום לקבל את זה שאני לא מושלמת ולכן יש דברים שאני לא מצליחה / לא עושה, אני עושה לעצמי מצפון ומקבעת את עצמי כל הזמן במקום הלא מרצה. אז אני משתדלת ממש לשים לב לזה, להתייחס למצפון כנקודה שמאפשרת לי לבחון האם מתאימה לי הדרך שלי עכשיו או לא, אבל לא כמשהו שמשמש להלקאה עצמית על זה שיש דברים שאני לא עושה כמו שאני רוצה

בלי לקרוא תגובותלהתחיל מהתחלה

רק אומרת שזו דורש הרבה השקעה.

אצלי בלי מסכים, אני משלמת על זה הרבה מחירים אבל אני בוחרת בזה. אז צריך לדעת את זה

ואם אני רוצה לנוח בצהריים אני משלמת לילדה בכיתה ו' שתשחק עם הילדים.

זה דורש להיות נוכחת וגם להעסיק לעיתים.

אבל במבחן התוצאה יש לזה תגמול!

ורק עוד נקודה, זה צריך להיות ברור לך שזה לא בא בחשבון וזה יעבור גם אליהם

אני לא מרגישה שזה קשה-זה פשוט לא אופציה אז לאבן בא לנו

זאת אומרת


זה כמו שתגידי למישהי תשמעי זה שאת בוחרת לא להביא אופר הביתה ועוזרת בית כל יום

יש לזה מחירים וזה קשה ויש תוצאות וכו


נכון יש

אבל אני לא חיה במסכנות ובהשוואה לכמה היה לי קל כרגע אם היתי שמה מול מסך עכשיו והיה פה שקט


זה מחוץ לאופציה

למעט פעמים חריגות

אז באופן אוטומטי מחפשת אמצעי תעסוקה אחרים


למרות שחייבת לציין


שברגעים האחרונים מממש ממש יצאו פה מהכלים כולם ואני על אפס שינה

ויצא לי לומר לבעלי

אוף הלוואי והיה ללחוץ על איזה כפתור שישתיק  פה את כולם🫢

ואז

פתאם נקרעתי מצחוק

כי נזכרתי שבעצם יש כזה 🫢😉😃


אבל בתחושה שלי

אחרי זמן מסך הם מטורללים פי כמה

אז

במקום שקט בחוץ

בחרתי בשקט בפנים

בדוגמת קוראסון שוקולד 🫢😆

רק להרגיעפאף

הילד שלי התחיל לראות טלוויזיה בערך באותו גיל (המילואים האלה🙄) ונשמע לי שהוא רואה פחות או יותר באותה תדירות, בערך 2-4 פעמים בשבוע, לרוב ליותר מחצי שעה...

קשה לו להתנתק מהטלוויזיה, אבל הוא לא מכור. הוא יודע להעסיק את עצמו ממש יפה, הוא יודע גם לכבות הטלוויזיה לבד לפעמים, הוא כן גם מבקש מעצמו-לפעמים אני אסכים, לרוב לא... טלוויזיה זה מעניין, זה בסדר שקשה להפרד וקצת בוכים, זה לא אומר שהוא מכור...

כן הייתי עובדת איתו גם על לשחק עם עצמו,גם אם את ממש לידו, כדי שלא תהיו חייבים מסך כדי שלך יהיו כמה דקות של שקט בלי תלות במסך

סוף תשיעי והמחשבות לא פוסקותytrewq
מה יהיה ואיך יהיה? מתי זה יתחיל? כמה יכאב לי? יספיקו להביא לי אפידורל? הלידה תתקדם או שאהיה שעות עם צירים ופתיחה נמוכה? אני אספיק להגיע לביח שבו אני רוצה ללדת? ואיפה הילדים יהיו? אני אספיק להכין לי בגדים לשבוע שחל בו? מה בכלל אני אוכל ללבוש?...

אהההה לא מצליחה להירדם מהמחשבות!!! 🫨🫨🫨 

וואי מזדהה איתך כל כך!!^כיסופים^

רואה את השעה ששלחת ואיתך לגמרי בזה, אני גם לא מצליחה יותר לישון בלילה ובמהלך היום אני גמורה מעייפות.. ועוד עם הילדים עליי בחופש

יאללה בע"ה שסגולת הפורום תעבוד לנו😉

אני בונה על ללדת השבתytrewq

נהיה אצל ההורים וזה הכי נוח 😉

יאללה בקרוב ובקלות ובבריאות גם אצלך! 

הגיוני לגמרימיוחדותאינסופית

גם אני ככה כל הריון מחדש

שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות בזמנו 🙏🙏

לפעמים אני חושבת שבא לי ללדת בקיסרי יזוםytrewq
וזהו 🫣 
כן זה קשהמיוחדותאינסופית

לשחרר ולהרפות.

אבל תכף תכף זה מגיע😀

אצלי המחשבות על איך יהיה בבית אחרי הלידהשיפוראחרונה
אני עייפההבוקר אור

מי מצטרפת?

תינוקי תירדם כבר!

אני הייתי כל כך עייפה שפשוט נרדמתישמש בשמיים

הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...

היה נצרך כל כך!

בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉

יואוו נשמע חלום!בוקר אור
הקטן לא ישן מ12 בצהרים ועדיין לקח לי שעה להרדים אותו 
אנייייירקאני

וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה

הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק

צרחות ועצבים

התינוק מצטרף אליה

יוו המצב שלך יותר גרוע🫢בוקר אור
אמאלה בהצלחה מאמוש
אני עכשיו עייפה. ונמאס לי לקום מוקדם סתםיעל מהדרום
נעלם התוכן🤦‍♀️יעל מהדרום
לק"י

לקום סתם מוקדם, הכוונה בימים שאני בחופש ואין קיטנה. זאת אומרת, ימי שישי...

אני גםבוקר אור
אנחנו כבר כמעט שעה בגינה מרוב שקמו פה מוקדם🤭
אני ערה משש בערךיעל מהדרום
מעצבן שנעלם התוכן🤦‍♀️יעל מהדרום
גמני חשבתי שלא אצטרך לקום מוקדם היוםהמקוריתאחרונה

אבל אז הבן שלי החליט שהוא רוצה ללכת לביה"ס

מזל שזה השישי האחרון

אין לי כוח לילד שלי.צריךעזרה:)

זהו, אמרתי את זה.

הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.

היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.

ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.

אני אמא נוראית, אוף.

לא נשמע שאת נוראיתכורסא ירוקה.
אלא שאת מותשת. לא יודעת בן כמה הוא אבל ילד שסוחט אנרגיות זה מתיש בכל גיל בצורה אחרת. התוצאה של ההורים הגמורים זהה.. חיבוק גדול 🧡🧡🧡

לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת. 

תודה על ההמלצה! אני אחפש..צריךעזרה:)
ממש תןדה!
חיבוק!!!! קשוח ממש ממש!!!❤️❤️❤️❤️שיפור
את לא אמא נוראית בכלל!!! מספיק שאת צריכה להתמודד עם ילד מאתגר, לא צריך להוסיף על זה גם ייסורי מצפון❤️❤️‍🩹 בעזרת ה' שתמצאו בקרוב שליח שיעזור לכם לצאת מהמיצר הזה לגאולה גדולה!!!
אמן!! תודה!צריךעזרה:)
מצטרפת לשארמתואמת

ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.

מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.

ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️

אני אנסה..צריךעזרה:)
מןדה שזה ממש קשה לפעמים וזה שובר לי את הלב שאין לי ככה בשלוף..
מבינה אותך לגמרי❤️מתואמת
אני גם לא בטוחה שאצליח לעשות את זה בקלות על כל הילדים שלי...
תודה על ההזדהות..צריךעזרה:)
זה מנרמל לי קצת את התחושות
לא צריך להיות בשלוףאמאשוני

דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.

אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.

תנסי להיאחז בדברים הקטנים.

וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.

תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר

🤗

וואי תודה!!צריךעזרה:)

זה ממש מעודד..

אנסה למצוא כמה דקות כאלה, בטוחה שהוא ישמח

דבר ראשון חיבוקמתיכון ועד מעון

זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!

דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה

תודה!צריךעזרה:)אחרונה

כן, זה מה שאני מנסה לעודד אותי גם, אבל עדיין להרגיש את הרגשות האלה זה מרגיש כל כך רע, ברמה שאני חושבת שאולי אני לא ראויה..

היינו אצל פסיכולוגית, הכיוון עכשיו הוא יותר הדרכת הוריםמ אבל מחפשים משהו שמשלב גם את הילד בחלק מהזמן

איזה באסה זה להיות הדתייה היחידהחמדמדה

שכל לפעם צריכה לשאול

זה כשר?🤓🤓🤓

אני לא עובדת עם חילוניםמתואמת

(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם)

אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.

מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.

פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)

ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)


אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:

אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦‍♀️)

סיפור לידה. הזהרת אורך.בת.

ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.

אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.

כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.

למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.

הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.

שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.

מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.

בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.

אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.

כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.

אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.

בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.

בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.

באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.

אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.

נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.

אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.

אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.

זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.

הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.

הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..

אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..

הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..

יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.

אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..

אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.

אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.

אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.

המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.

המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.

אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.

אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.

אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.

המשך סיפור האשפוז עוד מעט

וואו מזל טוב!!טליה א.
אמאלה איזה מתח!מאוהבת בילדי

מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!

ואיזה כיף להיות אחרי!

וואו כתבת ממש טוב!Doughnut
מותח ודרמטי ממש😅 ומרגש ממש❤️
קראתי בנשימה עצורה!!נשימה עמוקה

כתבת ממש יפה ומרגש..

נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..

יאללה מחכה להמשך..

מלא מזל טוב!! נחת ואוראורוש3
וואו מטורף היתי איתך לגמרי..הלוואייי

מזל טוב!!


כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!


רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..


ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?

באמת מוזרבת.

רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל

ילדתי באסף הרופא

אהה חח וואי אבל האמת-זה עדיין בדיוק סימן לצירי לחץהלוואייי

ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע

זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות


ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה

אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן


קיצר


מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט


את באמת גיבורה אמיתית


ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי? 

אממ ניסיתי אותו לראשונהבת.
ולא ממש הייתי מרוצה. אבל חושבת שזה יכול להיות חוויה אישית שלי ונשים אחרות כן מרוצות.
יכולה לספר מהתנסותידרקונית ירוקה

ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.

בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.

באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים

השוואה לא טובה🙈אמא לאוצר❤
פשוט כי גם בשערי צדק הגישה התערבותית ולא טבעית..ועמוס שם מאד מאד מאד ...

אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן

דוקא מה שסיפרת על אסף הרופא נשמע לי נוראהלוואייי

אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.



נכון, אני באמת כועסת על זהדרקונית ירוקה

לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.

כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣

כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.

אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.

וואו איזה סיטואציה מורכבת להשאר ככה לבדהלוואייי
עבר עריכה על ידי הלוואייי בתאריך ב' באב תשפ"ו 18:52

ולא מכבדים את הבקשה שלך

ממש רגיש


 

ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם


 

ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?

והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)

לי קרה משהו כזה בבלינסון..טארקואחרונה
אחת(מעוד שפע) מהסיבות שלא אחזור לשם.
אני גם חשבתי על זה!השקט הזה
המשךבת.

בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.

מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.

הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.

מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.

מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.

אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.

הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.

כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.

באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.

נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.

מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.

הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.

אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.

אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.

וואי סרטאורוש3

לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.  

וואו וואו וואואחת כמוני

קשוח

ב"ה שעכשיו אתם בסדר

כתבת ממש יפה, מזל טוב!!קנקן שבור
ומה שקרה אח"כ עם האפידורל נשמע ממש כואב, ב"ה שהצליחו לפתור את זה
וואו איזה סיפור. מזל טוב גדול!! קראתי הכללומדת כעת
מרגש ממש ♥️
וואו , סיפור מטורף. איזה גיבורה את!אמא לאוצר❤
ממש לא התרשמתי מהבית חולים, הצילו כמה רשלנויות קטנות בדרך! הם ממש לא החזיקו ראש על הסיטואציה וניהול אותה כמו שצריך .. באסה! איפה זה היה אם אפשר לשאול?

ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓

כן..בת.

אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים

וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..

וואי אוף איזה באסה!!😞אמא לאוצר❤
וואו!! מלכה שאת!אנונימית בהריון

קראתי בנשימה עצורה

הרבה מזל טוב!!!

סיפור מטורףףף ואת אלןפה!!!❤️,שגרה ברוכה
צום ט באב עם סכרת הריוןהבוקר יעלה

שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה

ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.

מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום? 

אני מכירה שלא צמיםעדי7

גם לא ביום כיפור

אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת

האמת שגיליתי רק לפני יומייםהבוקר יעלה
הריון קודם הייתי מאוזנת, מקווה שגם עכשיו בע"ה 
עונה בתור סוכרתיתnik

צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.

בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..

יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.

בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.

ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.

בע"ה בבריאות ובשמחה!

תודה רבה!הבוקר יעלה
הרגעת אותי.. 
אין על מה🙂nik

אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..

אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.

נכוןחולמת להצליח

גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.

כן ליניק חדש2

כולל כיפור שלא צמתי בו.

הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.

והיתה לי סכרת מאוזנת.

ביום כיפור אוכלים בשיעוריםמולהבולה
אז בתשעה באב אין שיעורים כנראה שרב יגיד לך לאכול רגיל,תשאלי
אני צמתי אבל בחודש תשיעיעוזרת
והיה ממש בסדר
עם סכרת?מנגואית

אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה

ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך

רק אומרת לגבי כיפורענבלית

שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"

היו פעמים שצמתי כיפור

והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון

בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין

האמת הייתי בטוחה שצמים כרגילהבוקר יעלה

בשניהם.

חידשו לי..

לקראת כיפור אתייעץ בע"ה 

במקרה שלי, ניסיתי לצום בתשעה באבענבלית

של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.

כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.

זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.

אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.


אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.

כנראה המצב החמיר באחרון...


לכן זה ממש לא גורף.

מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.

הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.

חייבת לצייןניגון של הלב
מכירה כאלה שפוסקים בכללי בהריון שלא חייב לצום, גם בלי סכרת
אני חושבת שבתשעה באב ויום כיפור זאת דעת מיעוטשיפור
זה נכון לגבי יום כיפור. 9 באב יש יותרפרח חדש

בהנקה למשל אני צמה רק בלילה

בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום

תשעה באב שונה בפסיקות מיום כיפורטארקו

הם אמנם שניהם צום חמור

אבל הם שונים וזה חשוב לדעת


למשל לרוב הדעות אין שיעורים בתשעה באב-מי שפטור פשוט פטור וצריך לאכול ולשתות כרגיל(כלומר רגיל של תשעה באב-אוכל פשוט,לא בשרי וכו)

יום כיפור לרוב ינחו שיעורים, תלוי ברמת הקושי- לפעמים ינחו שיעורים מתחילת הצום כדי לא להגיע למצב שצריך כמות גדולה יותר, לפעמים שיעורים רק של נוזלים לפעמים גם של אוכל לפעמים הנחיה לצמצם מרווח בין שיעורים... ורק אם זה לא מספיק ינחו לאכול רגיל.


צריך לזכור שיום כיפור הוא דאוריתא ותשעה באב דרבנן. זה לא אומר שהוא לא חשוב, ודאי שכן, אבל עדיין הוא לא באותו קו כמו יום כיפור.

נכון גם חולים פטורים מתשעה באב ומיום כיפור לאשיפוראחרונה

(הכוונה לחולים שלא בסכנה)

אבל בשניהם לא יצא לי לשמוע על פטור גורף לנשים בהיריון 

בהריונות עם סכרתאבןישראל
כן צמתי ט באב ויום כיפור, יום כיפור הייתי בתשיעי. תשעה באב אמרו לי שאם לא הייתי מרגישה טוב הייתי מתחילה לשתות/ לאכול לשיעורים
מעבר דירהקרובה

שלום. אשמח לעצתכן..

אנחנו זו''צ, עוברים עוד מעט דירה ומתלבטים בין 2 אופציות...


א. דירה קטנה וחמודה, היתרון שזה קומת קרקע, החיסרון שזה חדר וסלון.

ב. דירה גדולה, 3 חדרים, חסרון שזה קומה 3...


מבחינת כשיהיה הריון ואח''כ תינוק, מה עדיף? לסבול קומה 3 בלי מעלית אבל יהיה עוד חדר או להסתדר כמה שאפשר עם תינוק בחדר ובלי שידת החתלה וכו'?

או שיש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן?


ואם הדירה של החדר וסלון- עד איזה גיל של התינוק זה עדיין אפשרי ואם יש טיפים איך לסדר את זה...


תודה!!

בעלי כמוך, ובכל זאת אין לנו שידת החתלהבארץ אהבתי

יש לנו כיסוי מיטה שפורסים על המיטה בבוקר, ועליו אני מחתלת (וגם שמה משטח התחלה חד"פ מתחת לילד - משתמשת בו כמו רב פעמי עד שכבר מתלכלך או מתבלה...)

גם אני אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שידת התחלה...

סכרת הריון?! אני לא מצליחה להכיל את זה,שגרה ברוכה

עשיתי היום העמסה של מאה.

ויצאו לי תוצאות גבוליות שבשום הריון לא יצא לי ככה. מבאס ברמות.

לא מצליחה להתרומם מזה שנכנסתי לסכרת. ובדיקות ומעקבים . איך שורדים את זה???


בדיקה ראשונה יצא 92(צריך עד 95)

בדיקה שניה יצא 163 (צריך עד 180)

בדיקה שלישית יצא 141( צריך עד 155)


בדיקה רביעית זה אקבל מחר תשובה .


אבל הבדיקה בצום! אוף אוף אוףףף


זהו זה נקרא סכרת? 

למיטב ידיעתי תקין זה תקיןכורסא ירוקה.
אולי יגידו לך לשמור אבל זה לא נשמע כמו סכרת. חכי לדבר עם הרופא
אני זוכרת שגם אני ממש התבאסתי מהסכרתמתיכון ועד מעון

למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי

בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה

כן אני יודעת שיש יורדות בזה,שגרה ברוכה

שזה מהמם ברור

אבל קשה לי לעכל את זה

ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך 

גם אם הבדיקה הרביעית תצא לך גבוהההבוקר יעלה

זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות

ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔 

❤️,שגרה ברוכה

כן אבל הראשונה גבוה ממש  

לכן אני לחוצה

זה בטווחהבוקר יעלה
אם היה גבוה, היה מחוץ לטווח.. 
מקווה באמת,שגרה ברוכה
ממה שאני יודעתמתיכון ועד מעון

זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת

טןב הגיעה בדיקה רביעית. יצא 121(הגבול נראלי 140),שגרה ברוכה
אבל לגבי זאתי שבצום שיצא קרוב לגבול (אבל בתוך). לא יודעת איך מתייחסים לזה. 
עד כמה שאני מבינההשם שלי
אם זה בתוך הטווח זה בסדר, גם אם קרוב לגבול.
למה את חושבת שיש לך סכרת?שבעבום
הבדיקות תקינות לחלוטין
כי התוצאה הראשונה יצא קרוב ממש לגבול העליון,שגרה ברוכהאחרונה
לכן חשבתי

אולי יעניין אותך