אבל הרבה מהיסודות שלה יישארו לדעתי

הרש"ר הירש אומר שבזמן שביהמ"ק היה קיים, בברכה שלישית של ברכת המזון (שהיא מהתורה), לא היו אמנם מתפללים על בניין בית המקדש, "בשנות קדם היו ימים, אשר בברכה הזאת לא העתירו על אודות שיבת ציון ובנין ירושלים, רק על דבר ההחזקה של מנת גורל ישראל הכללית"

כך שכנראה חלק מהברכות תוסבנה לברכות של "החזקה והתמדה" במקום "תיקון"

לא זוכר להגיד לך בדיוק באיזה שלב זה היה, אבל היה זמן שבו אע"פ שהיה מקדש, היו תפילות. גם האבות מצד אחד התפללו ומצד שני הקריבו קרבנות. התפילה היא הצד הפנימי, והקרבן מבטא את מידד התפילה בעולם המעשה (אפשר לומר אפילו שאלו שני צדדים הפוכים לחלוטין של אותו מטבע, שכן התפילה מבטאת, לפחות בתפיסה שרגילים לתפוס את התפילה, את מימד החסד, ואילו בית המקדש יותר מבטא את הדין. שני צדדים בקשר שלנו עם בורא עולם שנועד להחזיר את הרצון של ה' בנו).

אכן גם חלק מהנוסחים ישתנו, כמובן. נגיד לדוגמא מה שאומרים בהגדה של פסח שנקריב מן הפסחים וכו' ישתנה. באותו זמן הסנהדרין בעז"ה תקבע נוסח חלופי.

תפילות באיזה מתכונת היו?

"מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחם החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזרות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו כי עיקר עניין הקרבן בא לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש. שזה עיקר תכליתו של האדם, שנאמר (דברים י, יב):
"מָה ה' אֱלוֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיה א, יא-יג):
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי..."
על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד. והם אכן באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך הדגשת כוונת הלב אנו באים ומתפללים לפני ה' שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלמות - בתפילות ובקרבנות" (ציטוט מתשובה של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה).

https://www.yeshiva.org.il/midrash/3604

את יכולה גם לחפש בגוגל: "באיזו מתכונת היו התפילות בזמן בית המקדש" ותקבלי עוד הרחבות והסברים, אם את רוצה.

שבת שלום

ויש עוד תגובה שאני מחכה לה...

כן, כמו שאמרתי, שלא היה נסוח מסודר לכולם אלא כול איש לפי העבודת תפילה שלו,במילים ובצורה שלו.

כבר אי אפשר להגיב שם, זה כבר התיישן....

אולי אפתח שרשור חדש ואכתוב שם תשובה, אם יהיה לי זמן....

אה, לא שמתי לב שכתבת את זה....

עכשיו, שקלטתי את שאלתך, אצטט קטע אחר מהתשובה שלו שם: "בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה. וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י):
"והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה".
ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות".

לפי זה נראה שלפחות בזמן שכל אחד ידע את ה' מעצמו: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אז בהחלט הגיוני שלא יצטרכו נוסח אחיד, ודווקא יותר יהיה שלם שכל אחד יתפלל לפי שורש נשמתו (אולי זה לא סותר, ובכל נוסח כל אחד יכול לכוון לפי שורש נשמתו, כמו קרבנות הנשיאים, שכל אחד מעצמו חשב להקריב מסברה אחרת, ואיכשהו כולם הגיעו לאותו דבר בדיוק, אבל יכול להיות שיותר שלם שגם כל אחד ידגיש את הצדדים המיוחדים שלו בנוסח. יש נגיד משנ"ב שאומר שלא טוב (לא זוכר אם בגלל זה הוא אוסר או שרק לא טוב) לשנות נוסח, כי יש כמה שערים בשמים, וכל נוסח מכוון לאותו שער. יוצא מהמשנ"ב הזה שדווקא טוב שיש נוסחים שונים, ואולי לפי זה כן תשתנה התפילה).

זה בחינת ההוד שבתורה.

בשמחה!

זו חקירה שכבר הגעתי לתשובה בה: כשה' אומר מצד אחד בשבת לאכול הרבה, ומצד שני נראה שבימי חול הוא לא רוצה שנאכל הרבה, אז מה ה' רוצה שנעשה? וזה לא שיש מן גזירת הכתוב שצריך לאכול בשבת, ואז ה' רוצה שנאכל בשבת, ובימי חול הוא רוצה שלא נאכל הרבה, ואין בכך סתירה. ה' רוצה שנתענג בשבת, זה חלק מהמצווה שבאכילה, ולא שנאכל כאילו כפאנו שד. אז אם ככה, מה רצון ה' מאיתנו?

התשובה היא, וזה מבוסס על דברים ששמעתי משני רבנים (כל אחד אמר משהו אחר, וזה התחבר לעניין הזה), שה' רוצה שנאכל אחרי שכל השבוע לא אכלנו הרבה (כמובן, כל דבריי כאן הם כל אחד לפי מדרגתו, ואין לקפוץ מדרגות וכו'....). בבחינת: "מתוקה שנת העובד", ובבחינת: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ה' רוצה שננוח ונתענג אחרי שעבדנו (אני משתדל כשאני יכול לרוץ בערב שבת). אחרי שישנו הבירור והתיקון, אז יכולה לבוא מנוחה מבלי בושה והרגשת "בטטוּת", או בנמשל לשנות העולם (ששת אלפים שנים של עולם התיקון והעמל, ואז האלף השביעי שבו ישנה מנוחה: "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"): אחרי עבודת האדם, אז יכול להיות חסד א-לוקי אינסופי, בחינת מנוחה: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", מבלי בושה, בלי "נהמא דכיסופא".

לדעתי אפילו אפשר לפתוח שרשור רק על חקירות שעולות. זה יכול להיות מעניין.

בכבוד, "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד א).

מה בוטל?

אבל למה....?

דווקא אחלה רעיון

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.