שואלת כאן כי יש כאן נשים חכמות שאולי טיפה יכווינו.
וגם האמת - שהיחסים האלו התגברו אחרי הלידות בעיקר הראשונה.
יחסי אהבה שנה עם חמותי. לא אפרט אבל בקצרה מתחילת הנישואין היו לה כל מיני יציאות מוזרות והתנהגות שבי פגעו. אחרי הלידה הראשונה זה התגבר. חוסר הבנה או רצון להבין שהיא הסבתא של התינוק ולא האמא והמון מצפון מצידה. כל הזמן. מה שגרם גם לשאר המשפחה של בעלי ללכת אחריה עם יציאות לא במקום וחוסר הבנה שלנו כזוג צעיר והורים טריים שבעצמם נלחמים לשמור על הזוגיות ועל הבית שלהם.
היום, ממה ששומעת מבעלי מבלי שיגיד באופן ישיר או יבין את זה בכלל, ומעוד כמה דברים, יכולה להגיד שאני כבר מבינה שזה לא היה קשור אליי, זה הבן הבכור שלה. ואני הכלה הראשונה במשפחה. מבחינתה זה שם לה מראה בפנים על המקום שהיא נמצאת בו. על הגיל. היא הייתה עושה המון השוואות מולי או יוצאת בהערות שהיא רוצה ככה ככה וגם (דברים שלא שייכים לגילה או אפילו קצת ילדותיים..).
היום אני יודעת שהיא עברה משבר והייתה מאוד קשה עם זה שהבן שלה התחתן אפילו שרצתה שזה יקרה. ופתאום שהיא סבתא. היא לא יכלה לחשוב על זה וניסתה להיות האמא. והיום אני מבינה - שאת החוסר הסיפוק המשווע וההאשמות כלפיי (גם אם זה בחיוך או ברמיזות ועקיצות) , כל הדמעות שירדו לי שלא הבנתי מה היא רוצה ממני. היום אני מבינה שזה לא משנה מה הייתי עושה וניסיתי לעשות - זה היה בה. את כל הקושי שלה והילדותיות וחוסר ההבנה של המקום שלי ושל היותי אדם בפני עצמו שניה לפני שאני הכלה שלה או מה שזה לא יהיה - את כל הקשיים האלה - היא הוציאה עליי. והמשפחה הלכה אחריה. אם זה בעקיצות כל אירוח. אם זה בהרגשה שלקחתי להם את האח / הבן והרחקתי למרות שהיינו מתראים יחסית הרבה.
ועכשיו אחרי כל הפריקה לפואנטה - אני חושבת שחמותי יודעת שנפגעתי לא ברמה כזאת וגם היום יש לה יציאות (אבל למי לא. מנסה להחליק כי תודה לאל זה נהיה יותר נסבל). אבל השנתיים האלו. זו הייתה תקופה טראומטית עבורי. טראומתית זה עדין למה שהיה. כמעט פירקנו את הבית. גם היום נזכרת בכל מיני מילים שלה ומתכווץ לי הלב. לא מצליחה להבין את העזות. ומרגישה שבגלל שהייתי טובה מדי איפשרתי את זה.
חמותי תמיד חלמה על קשר קרוב עם כל המשפחה. רוצה שכולם יהיו כל הזמן ביחד וקרוב. היא רצתה שגם אני אהיה בקשר קרוב איתה וניסיתי בשנה הראשונה אבל הבנתי שזה לא אפשרי. אנחנו שונות מאוד ופשוט לא נחמד לי לידה בחלק מהזמן.
ועכשיו למרות הכול אני כן מוכירה לה תודה על שגידלה את בעלי ומעריכה ומשתדלת תמיד לכבד.
אבל חמותי עדיין רוצה קשר קרוב. או לפחות לדבר פעם בשבוע לפחות. לי זה פחות נוח..וגם בעומס החיים לא תמיד מסתדר..
אני מנסה לפעמים אבל קשה לי להתקרב וגם אין בינינו חיבור עדיין לא סומכת עליה ולא מרגישה שיכולה להיפתח כי עדיין יש לי קטעים מוזרים.
ולמה יחסי אהבה שנאה? כי פעם אחת אנחנו יכולות לדבר והכול מהמם. פעם שניה אם לא התקשרתי או נפגשנו בתדירות יותר נמוכה אז אני מרגישה ממנה יחסים קרים.
וזה ממש מבאס ומתסכל. כאילו די אני עמוסה מאוד אני באמת משתדלת לכבד לשלוח הודעה אחת לשבוע לפעמים להתקשר נפגשים אחת לכמה זמן (תדירות סבירה לגמרי)
קשה לי שעל כל 'טעות' כביכול קטנה מולה אני צריכה להרגיש לא בסדר. לא התקשרתי? לא בסדר. לא נפגשתי? לא בסדר. זה מתבטא ביחס קר הודעות קרות וכו. ממש יחסי אהבה שנאה בשניה.
תודה לאל לא חסרים לי דברים להתעסק איתם והקשר איתה אפילו שאני כן מורידה מינון כאילו מרחף כעננה מעל הראש. רק להיות לפי הספר.
חפרתי המון אבל די אובדת עצות זה יושב לי ומציק לי וגורם לי רק לא לרצות ליצור איתה קשר יותר קרוב. כי כל טעות קטנה והופ - הקרירות הזאת והתחושה שאני לא בסדר כאילו אני חייבת להיות מושלמת חוזרת.
תודה למי שקראה עד כה אשמח לעצות תובנות וכל דבר אחר שיעזור
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)