משהו, לא יודעת בדיוק לאן להגיב, אז כותבת כהודעה כללית.
כמו שכתבתי, אני משתדלת דווקא לחכות כדי להשתבץ למה שחסר, זה מתאים לי כרגע.
אני לגמרי מבינה את מי שקשה לה, ואני באמת באמת לא שופטת.
אבל, ומה שאני כותבת עכשיו אני כותבת מהכובע של המארגנת. והייתי כמה שנים בועד של גן, אירגנתי את הארוחות ליולדות אצלנו ועוד.
המון פעמים יוצא, שבסוף אלו אותן נשים שעושות את הכל. אותן אלו שיתנדבו להישאר בסוף לסדר, אותן אלו שיארגנו את המתנות סוף שנה, אותן אלו שיארגנו את הרשימה. וכשתהיה בקשה כמו "מי יכולה לעזור לכתוב את הברכה לצוות?" שתיקה בקבוצה.
וזה בסדר שקשה, זה מובן, לכולנו עמוס, לכולנו יש מה לעשות, לכולנו יש ילדים.
אבל בסוף בסוף, אם אנחנו רוצים לחיות בקהילה שיש בה דברים כאלו (מתנות לצוות, הכרת הטוב, חסד ליולדות, פעילויות של הילדים ועוד), זה לא יצליח להחזיק אם זה תמיד אותן המתנדבות.
ואני לא אומרת את זה כדי להגיד שהמסקנה היא - תתנדבו יותר. ממש לא.
אני כן באה להגיד - אם לא מתאמצים על זה, זה לא יהיה.
וזה בסדר לבחור שלא יהיה בקהילה את הדברים האלו, אבל לפעמים יש ציפייה שהדברים יקרו, בלי שנתאמץ עליהם. וזה לא יכול להיות. כי זה קשה כל הזמן להתנדב ולעשות, כשאין התגייסות של עוד אנשים.
ואני מבינה כל אחת שאומרת שזה קשה לה
וזה לא מתאים לה עכשיו
ואני מאוד מאמינה בלעשות מה שטוב *לי*, בהתאם לכוחות *שלי*. אבל ביחד עם כל זה, חשוב גם להבין מה זה אומר כשאני בוחרת לא להשקיע בזה.
המשמעות היא שלא מספיק חשוב לי שזה יהיה קיים.
אז רק רוצה להסב את תשומת הלב לעניין הזה.
ועוד משהו שאני רוצה להגיד - הדבר הכי טוב זה לשתף ולהגיד. ורואים את זה גם כאן בשרשור.
זה הכי כיף לרטון על הועד ששוב אירגנו רשימה מסובכת ואיזה מעצבן ששוב אצטרך להביא. וזה נחמד להתלונן על זה עם חברה. אבל זה לא יעיל, ויוצר אווירה לא נעימה.
אבל ברוב מוחלט של המקרים, אם באים ומשקפים בכנות בקושי, אפשר למצוא פתרון. זה באמת לא כל כך מסובך. בסוף זה בסך הכל אוכל למסיבת סוף שנה, לא חתונה 
היו מקרים שאספתי כסף, ובעקבות בקשות ידעתי להסתיר את השמות של מי ששילם, ידעתי לאפשר סכומים משתנים בהתאם ליכולת ועוד כל מיני דקויות שהם אפשריות, אבל לא תמיד חושבים עליהם. רק צריך מישהו אחד שיאיר את תשומת הלב בצורה מכובדת, בסוף כולנו רוצים את אותה המטרה
