חומש במדבר נקרא 'חומש הפקודים', והפרשה בעצם נפתחת במפקד בו סופרים את עמ"י.

אני אשתף בנקודה מתוך השיעור של הרב ראובן ששון על הפרשה ועל יום ירושלים, שמתייחסת לעניין הספירה של עמ".

כל אחד מעמ"י הוא פרט בפני עצמו, אדם עם מחשבות, רגשות, יכולות וכשרונות.

אבל כל אחד מאיתנו הוא גם תא קטן בגוף הכללי של עמ"י.

כאשר מתייחסים לאדם בשמו, זו ההתייחסות לצד הפרטי של כל אחד, לאישיות שלו וליחודיות שלו בפני עצמו.

כאשר סופרים את כולנו יחד, כל אחד הוא מספר מתוך הכלל, אין לכל אחד שם פרטי להתייחסות פרטית, אלא כולנו חלק מכלל הגדול.

לכל אחד מהצדדים האלו יש תפקיד בהתפתחות של עמ"י.

האידיאל שאליו אנחנו שואפים הוא שכל אחד יהיה חלק מהכלל, דווקא דרך הפיתוח של היכולות והכשרונות הייחודיים שלו. שכל אדם ינתב את הכשרונות שלו לעשיית טוב, ויתרום לכלל דרכם.

אבל זה לא קל להגיע למצב כזה.

ועמ"י עובר כמה שלבים בדרך לאידאל הזה.

כשעמ"י נכנס לארץ, הספר הראשון שאנחנו קוראים הוא ספר יהושוע. שם עמ"י מתפקד ככלל - מדובר בספר צבאי, בו כל אחד הוא 'מספר' מתוך הכלל. הפרט מתבטל לטובת הכלל, וכך עמ"י מחוברים ביחד לקב"ה וכובשים את הארץ.

אבל זה לא מימוש של האידיאל. כי אין פה ביטוי ליחודיות של כל אחד בפני עצמו.

ולכן מגיע אחר כך ספר שופטים, בו 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', 'איש הישר בעיניו יעשה', הארץ מחולקת לשבטים, וכך כל אחד מפתח את עצמו.

אבל תמיד בשלב הזה יש סכנה של נפילה. כי כשמנותקים מהכלל, יש התרחקות גם מהקב"ה וגם אחד מהשני. ועמ"י נופל בעבודה זרה, וגם מגיע לקרעים בתוך העם עצמו, ששיא הקרע מתבטא במלחמת האחים שמתעוררת בעקבות מעשה 'פילגש בגבעה'.

אחר כך עמ"י עובר תהליך של תיקון, וחיבור בחזרה לכלל, כשמתאחדים יחד תחת מלכות שאול, דוד ושלמה (עם עוד הרבה קשיים בדרך). אבל באותו שלב עדיין לא הגענו לתכלית השלמה ולכן העם נקרע שוב לשתי ממלכות, ובסוף הגיע לחורבן הבית ולגלות.

גם בתקופה שלנו היום, בתחילת שיבת ציון היתה מציאות של כלליות. העולים הראשונים שבנו את הארץ ביטלו את עצמם למען הכלל - 'חסר גלגל - אני גלגל' (כדברי טרומפלדור).

אבל היתה בהתנהלות הזו מחיקה של הפרט, וזה עדיין לא האידיאל. ולכן עמ"י היה צריך לעבור לשלב של פיתוח הפרט. וכמו תמיד, בשלב הזה יש גם סכנה של נפילה. והיו גם נפילות.

במלחמת ששת הימים, בה שוחרר ירושלים, היה לנו מעין 'הבזק' שמימי של חיבור עצום לכלל, לנשמת עמ"י, תוך ניסים גדולים שהקב"ה האיר לנו.

אבל זה היה מאתערותא דלעילא, מתנת שמיים, כמו ליל הסדר בו הקב"ה העלה את עמ"י בבת אחת ממ"ט שערי טומאה.

ועכשיו אנחנו עוברים תהליך כדי לעלות למדרגה הזו בעצמנו, מדרגה אחר מדרגה.

וזה תהליך לא קל, עם הרבה אתגרים וקשיים בדרך. והפיתוח של העצמיות מרחיק אותנו מההרגשה שאנחנו ממש חלק מאותו גוף כמו מי שחושב הפוך מאיתנו, ולכן יש יותר מתחים בתוך עם ישראל, בין הגישות השונות שכל אחד מפתח.

אבל אנחנו בדרך לאידאל בו כולנו נתאחד יחד, כל אחד עם הכשרונות והיחודיות שלו, כחלק מכלל של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

וכבר עכשיו במלחמה התעורר אצל כולנו החיבור לכלל, ההרגשה העמוקה שמתבטאת גם במעשים, שאנחנו לא כל אחד בפני עצמו, אלא יש פה משהו גדול יותר שאנחנו חלק ממנו.

אנחנו עדיין לא בשלב הסופי, אבל אנחנו בעז"ה בדרך לשם…

וההשוואה שלו לימינו מרגשת מאוד...

שנזכה כבר להגיע לתכלית השלמה!

כתבת מרתק!

את אותו מהלך מוצאים גם בלימוד התורה,

בגלות היה לימוד תורה פרטי,

בשיבה לתורת ארץ ישראל התחברנו לתורה כלל ישראלית,

ובשניהם האחרונות יש הרבה שילוב של חסידות בישיבות הארץ-ישראליות-

מן שילוב של כלל ופרט.

בעבודת בית המקדש, ובעצם גם בעבודת החינוך של עם ישראל.

וזה גרם לי לתהות איך העם היה נראה אילולא חטא העגל -

למעשה בכל משפחה בערך היה לפחות "רב" אחד, איש שמקורב יותר מכולם לקודש, שיכול להדריך את בני משפחתו איך להתקרב לקדושה ולאלוקים.

זה אחרת כל כך ממצב שבו יש שבט אחד בלבד בעם שאחראי על הנושא הזה, והשבט הזה - אמנם קיבל הוראה להיות מעורב בשאר השבטים וחגור בינותיהם - אבל עדיין היה את הפוטנציאל להיבדלות משאר העם, ומכך - גם העם היה נבדל יותר מן הקדושה וקרבת האלוקים...

אולי לולא חטא העגל לא היו עוד חטאים בעם ישראל? אולי לולא הוא היינו מגיעים לגאולה השלמה כבר אז, בשנותינו הראשונות כעם?

והמחשבות האלה גרמו לי לשאול את עצמי -

למה בעצם בגאולה השלמה העתידית הלוויים הם אלה שיעבדו בבית המקדש? מדוע שלא נחזור למצב שקודם החטא (חטא העגל) והבכורות יעבדו בבית המקדש, כמו שתוכנן מלכחילה, מה שנשמע כמו המצב המתוקן האמיתי?

אין לי תשובה על זה... (ועוד לא הספקתי לדבר עם בעלי על כך)

אם יש לכן רעיונות - אשמח לשמוע...

אין לי תשובה.

אני אחשוב על זה... ואשאל גם את בעלי. מעניין אם מישהו כבר שאל את זה.

מעלה עוד תהיה?

לכאורה לפי מה שכתבת- לא היו אמורים להגיע לחטא העגל?

הבכורות שבכל משפחה היו "אמורים" למנוע מהעם לחטוא, כמו שהלווים לא חטאו?

אז איך כן חטאו?

לגבי העתיד ראיתי כמה דעות,

עבודת הבכור במקדש | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

כאן יש סיכום קצר

אולי זה מראה שבאמת בעומק הלוויים הם אלה שראויים להיות המנהיגים הרוחניים של העם, כי הם היחידים שלא חטאו (אף שזה לא היה מ"תפקידם" לא לחטוא)...

ואז לכן גם לעתיד לבוא - הם אלה (כנראה) שיישארו בתפקיד עבודת בית המקדש...

תודה על הקישור שנתת! אסתכל בו בהמשך.

אני במדבר

ותוך רגע

(תקופה, אבל רגעית בהשוואה לשנים מלאות)

בארץ ישראל

בבית המקדש

אמן ואמן!!!

וכדברי המדרש-

תביאמו ותטעמו, נטיעה שאין בה נתישה שנאמר: "ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש"

לפני כמה שנים כתבתי כאן בשרשור לפני שבועות ( מתנצלת שלא זוכרת בשם מי הבאתי את זה...)

על כבוד החם והחמות לפני קבלת התורה.

משה רבינו - יצא לקראת חמיו -יתרו, נתן לו כבוד רב למרות שהיה ממש "חם"- בעבר שם אותו בכלא כמה שנים טובות,עכשיו רק מגיע אליו וכבר נותן לו עצות..

ובכל זאת משה רבינו מכבד אותו כבוד גדול.הרבה מעבר למה שהוא מחוייב בו.

רות- גומלת חסד עם חמותה עוד לפני שמתגיירת ומקבלת עליה תורה ומצוות,

וגם לאחר מכן- מכבדת אותה מאד וממשיכה לגמול איתה חסד.

ובקשר למלחמה בלילה כזה עצוב😢המחשבות רצות,אז נזכרתי בנ"ל וחשבתי אולי אפשר השנה להוסיף בכבוד החמות יותר משנים רגילות,אולי להוסיף טלפון מיוחד בערב החג,אישי ממני ולא רק משפחתי, מתאים לערב חג מתן תורה,ולכוון גם למה שכתב רבי חיים ויטאל על עשרת הדברות - שנאמרו בלשון יחיד ולא בלשון רבים, כי עם ישראל הם אדם אחד. אז יש לי את היכולת במצווה פרטית שאני עושה להשפיע על הכלל.

אחרי הכנה של שבעה שבועות שספרנו מאז פסח, אנחנו מגיעות לחג שבועות, חג מתן תורה.

המקום שלנו כנשים בחג השבועות עשוי להיות מורכב.

יש תקופות שבהן יש לנו אפשרות להישאר ערות בלילה וללמוד תורה.

אבל יש תקופות, כשיש ילדים קטנים בבית, שעיקר העיסוק במהלך החג הוא סביב הטיפול בילדים והשמירה עליהם, בזמן שהבעל משלים שעות שינה מהלימוד בלילה, כמובן אחרי ההכנות לחג שהיו בעיקר במטבח ובקניות…

אז מה באמת החיבור שלנו לשבועות ולתורה?

הרב ראובן ששון, במאמר 'האישה ושלוש מצוותיה', מסביר על ההבדל בין נשמת האישה לנשמת האיש.

שורש הנשמה של האיש מושרש באור העליון, שורש הנשמה של האישה מושרש באור השכינה, שהיא ההארה שקשורה לעולם הזה, עולם החומר.

"והנה מבואר בספרים הקדושים, שהאיש והאישה נבראו בצלם אלוקים, ובמובן זה, נשמת האיש מושרשת לעילא, בסוד האור העליון, שמעל כל ערכי העולם הזה. ולעומת זאת, האישה מושרשת בסוד אור השכינה. האור העליון, נרמז בסוד אור קוב"ה, והאור שמתלבש בעולם, הוא סוד השכינה, כנסת ישראל"

בהמשך, הרב מסביר איך שורש הנשמה של כל אחד משפיע על תפקידו בעולם.

אצל האיש, שורש הנשמה שלו קשור לאור העליון, שהוא השורש לתורה. לכן האיש מצווה בתלמוד תורה ברמת חיוב גבוהה יותר מהאישה - 'והגית בו יומם ולילה'.

"שעיקר כוח לימוד התורה בסוד עץ החיים שייך לאיש, כי האיש מושרש בסוד אור העליון, שהוא שורש התורה"

גם אצל האישה יש חיבור לתורה ושייכות בתורה, וגם האישה מצווה בלימוד תורה ומברכת על תלמוד תורה. אבל עיקר התפקיד של האישה בעולם הזה הוא החיבור של התורה דווקא לתוך הרובד החומרי, לתוך המציאות הגשמית בעולם הזה.

"סוד העולמות התחתונים, והתלבשות אור השכינה בהם, מיוחד הוא לכוחה של האישה, ובדבר זה כוחה רב משל האיש, שיש לה בינה יתירה, השייכת להבנת המציאות לעומקיה, וחיבור אל הרבדים החומריים"

לכן האישה יכולה לחגוג את חג השבועות ואת החיבור שלה לתורה, גם בלי להגות בתורה כל הלילה.

התפקיד שלנו הוא לחבר את הגודל של התורה דווקא לתוך המציאות.

ההשקעה שלנו בצדדים החומריים של ההכנה לחג, כאשר היא נעשית מתוך חיבור למשמעות של העשייה, מתוך רצון לשמוח במתן תורה - זה ממש קבלת התורה.

הטיפול בילדים באהבה ובשמחה, כולל כל העשייה הטכנית שזה דורש מאיתנו, זה 'תורת חסד על לשונה', זה הקיום של התורה.

ומגילת רות, שגם אותה קוראים בשבועות, מבטאת את החיבור הזה של התורה לחיים. המגילה מספרת על העשייה של נעמי ורות בתוך העולם הזה, בצניעות ובחסד, ומתוך חיבור עמוק לקודש, במהלך שמביא ללידת דוד המלך.

וגם דוד המלך, שנולד ונפטר בשבועות, מלמד אותנו על החיבור לקב"ה מתוך העולם הזה, כשכל פרק בחייו הופך לתפילה ולפנייה לקב"ה.

יהי רצון שנזכה לקבל את התורה ולחבר אותה לתוך החיים שלנו!

אני באמת אוהבת להתחבר לחג השבועות מהצד של מגילת רות - לומדת אותה (ולפעמים גם כותבת עליה).

באופן כללי קשה לי כשאומרים שאישה מתחברת לחגים דרך הכנת האוכל לחגים... (הרבנית ימימה אומרת את זה לפעמים) כי אני הרי לא אוהבת להכין אוכל

מצד שני גם לימוד תורה במלואו זה לא משהו שאני מסוגלת לעמוד בו...

באמת לחג השבועות (בניגוד לחגים אחרים, שיש בהם דברים מעשיים יותר - ישיבה בסוכה, אכילת מצות...) עוד לא מצאתי את החיבור המלא שיכול להיות לי בו.

אולי הדברים שכתבת יעזרו לי...

כתבתי על אוכל, כי להרבה נשים זו החוויה של לפני החג. אז למי שזה איפה שהיא נמצאת לפני החג, זה מחזק לדעת שגם זו חלק מעבודת ה' שלה.

אבל אז לא אומר שכולן חייבות את הדרך הזו...

אני חושבת שעיקר העיניין הוא ההבנה שלנו יש תפקיד משמעותי בעבודת ה' שלנו דווקא דרך ההורדה של התורה לתוך חיי המעשה ממש. ההכנסה של הרוחניות לתוך פרטי החיים הקטנים.

בשבועות אני חושבת שכאמהות יש לנו תפקיד חשוב ביצירת היחס לתורה בבית. פחות משנה על מה וכמה נלמד. אבל אנחנו יכולות להראות לילדים כמה התורה אהובה ויקרה לנו, כמה אנחנו שמחים לחגוג את היום שבו קיבלנו אותה, כמה אנחנו מייצרים כל רגע של לימוד תורה.

וכמובן - ההשקעה באווירה בבית, ליצור את החוויה הטובה נשארת בלב מהחג, זה ממש חלק מזה.

אצלנו בבית היום היה לי לא קל. החל ממריבות של הילדים על הבוקר, ואחר כך עוד כמה דברים מעצבנים.

בהתחלה היה לי ממש מבאס שככה אנחנו מתכוננים לחג. ואז אמרתי לעצמי שכנראה הקב"ה נותן לי הזדמנות ליישם את מה שלמדתי.

כשהכל חלק ועובר בקלות, זה לא בזכותי. זו סייעתא דשמיא. אין לי באמת יכולת לשלוט על זה שהכל יהיה נעים כל הזמן.

אבל דווקא ברגעים האלו שלא הכל זורם ויש יותר קשיים ומריבות, אני יכולה לבחור אם להתעצבן ולצעוק, או לנסות לקבל את המציאות ולעבוד מתוכה, למצוא את הדרכים לשנות אווירה (עד כמה שזה תלוי בי), ובעיקר לנסות לשמור על עצמי בתוך זה - להישאר בהרגשה של השמחה בהכנות לקראת מתן תורה.

לא בטוחה שלגמרי הצלחתי, אבל אני מנסה.

בעז"ה שנצליח לקבל את התורה בשמחה, יחד עם כל עמ"י...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️

פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.

חשבת ללכת איתו לאבחון?

כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...

יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...

מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!

ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️

שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון

וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...

אז קודם כל חיבוק ענק 🧡

זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך  את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.

תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)

בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...

(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)

בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.

יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה

זעם

כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.

כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם

יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
 

כמעט בכל מה שכתבת..

בן שנתיים וחצי

כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…

אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר

אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים

באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.

כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)

ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…

אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן

מקווה שגם אצלך תהיה

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!

לא פשוט בכלל..

מהלידה.

אני מקשרת את זה להריון שבו חוויתי סטרס גדול כשפרצה המלחמה.

יצא לי גם לשמוע מעוד כמה שהשכבה הזאת לא פשוטה.

ואני רואה שזה כן משתפר כשהיא מתפתחת יותר ויותר

אבל זה כל כך קשה

ילדים עם רגישות גבוהה הם ממש ילדים עם צרכים מיוחדים.

החדשות הטובות הן שבהינתן התנאים הספציפיים שהילד צריך, או לפחות רובם - הם פורחים, ויש להם יכולות הרבה מעבר לממוצע.

החדשות הקשות הן ובכן, שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא פשוט בכלל.

אני רוצה למסגר מחדש רגע - הילד שלך עמוס תסכולים וממוגן, ולכן מתקשה להסתגל. ואת יודעת את זה ובוחרת לצמצם את התסכולים שעומדים בפניו גם המשמעות היא לאפשר לו דברים שהיית מעדה להימנע מהם.

מחזקת את ידייך לפנות להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית התפתחותית, שתתן לך קודם כל תמיכה וגם תעזור לך לדייק את הצרכים הספציים של הילד שלך כדי שתוכלו להתפתח יחד בטוב.

אולי לשחרר קצת. לא לחשוב על רגשות? פשוט לחיות. הוא לא אוהב בקבוק , שיצרח , לא רוצה משולש , שיצרח. את לא חייבת להרגיע אותו. אם ילד מתרגל שאמא מפחדת מבכי שלו ובוחרת בפינצטה על מה היא מתעקשת , אז הוא מתרגל לבכות על כל דבר. פעם כשבת שלי הייתה בת שנתיים  (עכשיו סיימה בית ספר) רצתה מיץ מסוים. והוא נגמר. אז היא צרחה שעתיים רצוף. והיא לא על הרצף ולא כלום. היא מתנדבת במד"א , עובדת , ציונים טובים.

ילדים גם מרגישים לחץ. אם יש לחץ באוויר , הם מאוד נלחצים. גם אם את לפי הספר , לא מרימה קול , מדברת בצורה יפה. הם עדיין מרגישים לחץ.

ההזדהות מאוד עוזרת לי (נחמת טיפשים 😌 ).

כתבנו פה על כיוון תקשורתי, אני לא חושבת בכלל.

הוא מתקשר מהמם. כשהוא רגוע ונינוח, וכן, זה קורה מידי פעם, תודה לה ' , הוא ילד מעלף, מתקשר, שר ורוקד, כשאחים שלו רבים הוא "כועס עליהם " בג'יבריש , או כשמישהו בוכה הוא מיד ניגש לנחם אותו ואני שלולית ממנו.

הציעו פה הדרכות הורים שונות ואני מאוד פתוחה לשמוע אבל לא מבינה בזה כ"כ, העולם הזה מלא במטפלים ואין לי סבלנות וזמן לניסוי וטעיה . אשמח להמלצה ספציפית.

עכשיו, דיברתי עם משהי מהמשפחה והיא מכירה אותו, תיארתי לה הכל והיא טוענת על קושי בוויסות חושי. שזה מאוד נשמע לי הגיוני. אבל מה עושים עם המידע היפה הזה? התפתחות הילד זה אומר טיפול שיתחיל עוד שנה בערך עם כל הטפסת...

נשמע פרק זמן סביר

תודה!

21 עוד היה נחשב גבוה, ההנחיה הייתה לרדת מץחת ל5

אותי הנחו לעשות פעם בשבוע בדיקת בטא ולמנוע חצי שנה

הופניתי גם למעקב אונקוגניקולוגי

אין לך עם מי להתייעץ ? רופאת נשים שתנחה?

יש לי את הפגישה במרפאת נשים בבית החולים עוד יומיים, ואני כמובן גם יכולה לקבוע תור בקופה לרופאת נשים.
אבל עד לתור ביום חמישי, עניין אותי לשמוע מה בערך ההנחיות כיום...

תודה על השיתוף!
מרגיע, כי אם למולה מליאה היה צריך רק 6 חודשים מניעה, אז מניחה לחלקי יהיה פחות.

אם באמת ההנחיה אצלי גם תהיה של מניעה קצרה של כמה חודשים, באיזה סוג של מניעה כדאי להשתמש, שלא יעשה לי בעיות ודימומים, ומתאים למניעה קצרה?

עד עכשיו המניעות שעשיתי היו עם נרות - שהם לא הרמטיים, ועם התקן - שנראה לי ביזבוז לשים התקן רק עבור כמה חודשים בודדים.

כולל חופשים

אם היא מסיימת כמו בי''ס רגיל ואז י 'חודשיים חופש

בעיני זה פחות הגיוני לקחת על החודשיים

מכירה כאלה שלוקחים על 12 חודשים

חלק על 11

וחלק על 10

ולפעמים הסכום משתנה בהתאמה

הכל יכל להיות בסדר אבל העיקר שמסוכם מראש

יש כלל שאם הצטרפתם באמצע שנה משלמים חלקי

את יכולה להחליט גם לא לגבות באוגוסט אבל לגלם את המחיר של אוגוסט בשאר החודשים- ז"א נניח חשבת לגבות 2000 שח לחודש שזה אומר סהכ 24,000 לשנה של 12 חודשים, אז את יכולה לא לגבות באוגוסט אבל שהמחיר לכל חודש יהיה 2180.

ורק צריך לסובב את העגיל או הנזם בזמן שאת מתחת למים.

אבל אני חושבת שראיתי את זה בתגובה של יועצת הלכה בקבוצה סגורה בפייסבוק.

זה מותר לכתחילה

אומרת את זה בכזאת ודאות?

אמנם ייתכן ויש מקרים שאכן אפשרי

אבל ממה שאני מכירה זה ממש לא לכתחילה, בטח לא לרוב הדעות ( גם אם בדיעבד כן מתירים)

למדתי את הנושא מכל הכיוונים,

זה נקרא מיעוט שאינו מקפיד,יותר מיזה ההקפדה היא שזה כן יהיה עליה,ומאחר שהיא לא מורידה את הנזם כלל,יש כלל בהלכה שיותר מ30 יום זה נחשב לחלק מהגוף,ולכן אין עם זה בעיה.

משום ש:א.נחשב חלק מהגוף

ב.מיעוט שאינו מקפיד

ג.לא רק שתצא כך לרשות הרבים אלא חשוב לה שזה יהיה עליה.

נכון שלפי הרמא לכתחילה מורידים הכל,אבל גם הוא סובר שאם אי אפשר להוריד וזה חלק מין הגוף הטבילה כשרה לכתחילה.

יהיה עלייך.

אם את רוצה רב, את יכולה לשאול בבית ההוראה של הרב זכריה בן שלמה

לשאלות בשיחה:

0528465585

למענה בוואצפ:

0515465585

בהריון שישי ותינוק בן שבעה חודשים בבית!

קשוח ממש! השבוע אני נכנסת לשבוע 14 ולא עשיתי שום בדיקה חוץ מסטיק! בחוסר תפקוד כמעט מוחלט, עכשיו פחתו הבחילות, אבל עדין לא ממש נוגעת במאכלים שגרמו לי בחילות...

אולי תנסי כדור נגד בחילות?

לי הבונגסטה גרם לעייפות קיצונית, אבל אני יודעת שיש עוד שני סוגים זה כבר מקל..

מקווה שתעברי את זה בקלות! זה באמת לא פשוט! ובאמת יש כאלו שנתברכו בכך שהן לא מרגישות כלום בתחילת ההריון ב"ה..

כבר הגעתי לשלב שאני מרגישה שהכל בראש שלי והנה כולם בסדר ועושות את זה ועוברות את זה

אז תודה על הנרמול.

ממש ממש מתלבטת על בונגסטה

אני לא אחת שבעד כדורים ואף פעם לא לקחתי והיה לי הריונות קשים תמיד

אבל הפעם שילוב מקרים שמרגיש לי חסר שליטה.

חוץ מעייפות שזה נראה לי עדיף יש עוד משהו? השפעה אפילו מזערית על העובר?

זה כדור מאה אחוז בטוח לשימוש בהריון

לזה הוא נועד

והוא פשוט מציל נפשות!! את לא מבינה איזה הקלה זה לקום בבוקר ולהרגיש טוב

ממליצה ממש ממש ממש

אין לך מה לחשוש.. אותי זה ממש הציל, אומנם לא היה לי תאבון אבל הצלחתי להרים את הבית ולהכין אוכל מבלי להיגעל..

4 הריונות סבלתי בלי הכדור, לא ידעתי שיש כדור כזה בכלל ובהריון החמישי כששיתפתי את הרופאה שאני לא מתפקדת בכלל היא ישר הציעה וזה עשה לי פלאים בתפקוד חוץ מהעייפות אבל נראה לי שגםצחסר לי ברזל שזה משהו בפני עצמו כי בהריון החמישי לא סבלתי מעייפות כזו...

איך באמת ממשיכים הכל כרגיל?

ולמה תמיד אנחנו מסתכלות מסביב ולא לבפנים?

אני שואלת גם את עצמי,

מה זה מעניין אם כולן עובדות ונראה שמתפקדות כרגיל,

אם אני לא מצליחה.

אני בתחילת הריון ראשון עכשיו וחלשה, בחילות, הקאות.

ואני גם עצמאית וגם שכירה,

וזה קשוח.

ופשוט מורידה את הראש לגל הזה שיעבור, 

ועושה את המינימום מינימום.

אז תרגישי בנח, יש כל כך הרבה נשים שגם להן קשה ולא מצליחות להמשיך לעבוד ולתפקד כרגיל,

ולא צריך להילחם בהרגשה הזו,

כי גם ככה אנחנו מותשות.

תנשמי עמוק,

זה גל, וזה יעבור.

(אומרת הכל גם לעצמי)

ומזל טוב 😊

יאללה בעזרת ה' שימתיק לנו את התקופה הזו מהר לשמחה זוהרת ומאושרת

גם לך השם גדוללל כמובן💓

ותודה נראה לי שאפילו לא הספקתי להתרגש ולאחל לעצמי גיליתי מזה שהרגשתי כל כך נורא

לעזוב את העבודה למשך ימי הקושי של ההתחלה
זה מה שאני עשיתי (אבל עם היפרמאזיס)
העבודה תחכה הכסף יחכה
את תרגישי טוב ותחזרי.

תכלס, אנחנו גם לא יעילות בעבודה עם הבחילות והחולשה הזו. אז בשביל מה?

זה מבאס.
אבל אל תקחי לך עכשיו לקוחות חדשות... לא?

אלא לדבר תדיר

ואני לא בדיוק מבינה למה את מתכוונת אבל לדעתי אתם צריכים טיפול זוגי כי ברור שהאמון ביניכם נפגם לפי המעט שכתבת

שולחת חיבוק❤️

אבל אין לו מה להגיד חוץ מזה שהוא מתנצל

ואני כועסת

כי מה עוזרת לי התנצלות שאני צריכה לשלם מחירים על דברים שהוא עשה בלי לשאול אותי ובלי להתחשב בי

נניח לספר לי במשך תקופה מאוד עמוסה אחרי לידה שהוא חייב לעבוד

ולאז לגלות שהוא לא עבד רוב הזמן הזה

או להשתמש בכספים שלנו בצורה שלא סיכמנו עליה

סליחה לא תעזור לי במיוחד שהסליחה שלו לא נחשבת בשבילי

כי את יודעת שהוא עלול לחזור שוב על הדברים האלה?

אם זה כך, אז הבעיה היא באמת בחוסר האמון שלך בו, שהוא זה שמוביל לכעס, וזו באמת בעיה שורשית יותר...

מצטרפת להמלצה לפנות לטיפול זוגי (בתקווה שיש לכם הכסף לכך...) כדי לפתור את הבעיה מהשורש...

חיבוק!

לא יחזור על זה

וגם מה זה עוזר לי אם משכורות שלמות שלי יצטרכו ללכת על להחזיר שטויות שהוא עשה או דברים שהוא אמר שיטפל בהם ולא טיפל והצטברו

היינו בטיפול ואולי נמשיך אבל פתרונות לבעיות שהוא כבר יצר זה לא יתן לי 

אולי זה משהו נקודתי אצלו?

אני יודעת שיש דבר כזה אנשים שממש יש להם באג עם כסף.

זה יכול להיות כמו התמכרות להימורים, שאתה ממש מכור פיזית ללהוציא כסף על כביכול השקעות שנראות לך שוות,

ואתה כמובן לא תשתף את הבת זוג שלך,

כי היא לא מכורה לזה אז בוודאי לא תסכים,

מצד שני אין לך כל כך שליטה על זה,

כמו כל התמכרות אחרת לסמים או לאלכוהול.

ממש עושים לזה גמילה.

אולי הרחקתי לכת, אבל נשמע שיש לך פה אישיו ממש סביב הכסף, יותר מססביב האמון הבסיסי שנפגע.

וגם הסיטואציה שהוא מבקש סליחה רק, ולא מנסה לשנות מעבר לזה,

והתחושה שלך שהוא מבקש כי הוא מבין שזה לא בסדר,

מצד שני כנראה לא יצליח לא לעשות את זה שוב.

ממש קשוח אם זה זה.

אבל תמיד אפשר לטפל. חיבוק.

באמת סליחה אין סיבה שתספק אותך. אם אין לך אמון שהוא לא יעשה את זה שוב פעם.

אני לרוב צריכה להבין גם מה אתה מבין מיזה שזה לא בסדר ומה תעשה להבא כדי שלא יקרה.

תנסי לחשוב מה כן ירגיע אותך, ותבדקי אם יש לך אפשרות לקבל את זה ממנו.

וכמובן טיפול זוגי.

את לא מעורבת בחשבונות הבנק שלכם?

לא ראית שאין משכורת שנכנסת?

אם את לא מסכימה עם הוצאות כספיות שלו, אתם צריכים לשבת ולהגדיר מה כן

זה מאוד כוללני ותלוי במה מדובר כמובן וצריך להבין את הפרטים אבל בכללי נראה שיש ביניכם דינמיקה לקויה שצריך לתקן ואמון שצריך לבנות מחדש

ואת צודקת. סליחה לא תעזור. נדרש גם לרדת לפסים מעשיים

פשוט בזבז את הזמן שלו במשרד שלו

ולא יום יומיים תקופה

בדקנו התמודדות עם התמכרות או בריחה ממחויבות

וגם אם הוא יטפל בזה זה לא עוזר לי עם הכעס והבעיןת שכבר הוא הכניס לתוכם

כי את מה שהיה את לא יכולה לשנות אבל מכאן והלאה צריך לבנות

לדעתי צריך להתייחס ל- למה הוא במשרד אם הוא לא עובד?

מה הוא עושה שם בשעות שהוא אומר שהוא עובד?

על מה הוא בזבז,כסף? למה זה חשוב לדעתו? למה זה לא חשוב לדעתך? ולנה הוא עושה דברים מאחורי גבך?

את כל זה אני כותבת כאישה של עצמאי בעצמי. בעלי מתוקף עבודתו מנהל קשרים חברתיים רחבים ולכן העבודה היא לא רק במשרד, שזה התכלס הרבה פעמים. יש גם מעבר ויש לו גם חיים אישיים כמובן. אז אני לא מתפלאת למה הוא לא במשרד כל הזמן כשהוא יוצא וגם לא דורשת דין וחשבון על כל יציאה מהבית, ואם הוא עצמאי זה גם לא אומר שכל הזמן יש הכנסה כמובן (בעז"ה כן?) הרבה מדברים שעושה עצמאי זה הכנות ועבודה לקראת הכנסות עתידיות.

אבל את מכירה את בעלך ויודעת מה היה שם. תפנו שוב לטיפול וביז"ה מקווה שתצליחו לצאת מהמשבר

דברים לא טובים

ואני בכלל לא מבקשת דין וחשבון לכן הוא הצליח למשוך את זה תקופה

התגלה בטעות

להתנהל דינמיקה של דין וחשבון בכלל בעיניי,ממקום של דרישה

זה יותר מתאים לאמא מול ילד

בזוגיות זה אמור לעבוד אחרת

את סמכת ונתת אמון והוא הוליך אותך שולל לפי מה שאת אומרת. עד עכשיו התנהלת כמו אישה נורמטיבית בתחום הזה. אל תתני למקרה הזה להפוך אותך לאמא מולו לדעתי ולהתחיל לרדיף אחריו עם בקשות והסברים

ודווקא לכן חשוב ליווי טיפולי טוב כי זה לא פותר את הפצע, לבדוק כל רגע איפה הוא ומה עם העסקה ההיא ולמה לא נכנס כסף ומה עשית בחוץ כל הזמן הזה, זה רק ייצור אחד חדש

נלך לטיפול אני פשוט כועסת יותר מדיי בשביל לתת בכלל הזדמנות

ולא מדובר באיזה קושי כלכלי שיכול להיות בכל עסק וזה חלק מהסיכון

פשוט בריחה אישית שלו נפשית ממחויבות שאני אין לי כוח להכיל

וזה עסק שהוא בחר בו ותמכתי

ולהישאר כועסת קצת. לדעתי

מה שמרגיש לך - תנכיחי

בזוגיות יהיה להגדיר יעדים של ליווי עסקי או של רו"ח שבודק הביצוע מול התכנית

או עבודה כשכיר.

כרגע את כועסת מאוד מאוד ולכן לא רואה מה זה יעזור,

אבל בע"ה אחרי הכעס יגיעו גם דברים אחרים, יש עוד תקווה ויש עוד עתיד.

חיבוק גדול!!!

ותראי איזה נס שהתגלה עכשיו ולא המשיך להידרדר חלילה.

אולי יעזור גם לדבר עם ה', להשליך עליו את הניסיון.

כשעושים טעות יש עניין לקחת אחריות ולעשות חשבון נפש,

אבל פה לא עשית טעות, ולכן מצד ההתמודדות שלך אפשר להסתכל על זה כמו על גזירה ולהתפלל קרע רוע גזר דיננו.

ושיתהפך הכל לטובה ומחושך ואפילה תצאו לאור גדול!

חיבוק 🤗

עצמאי צריך לדעת לנהל את עצמו ולנהל סדר יום, מעבר לעניין המקצועי. ישנם אנשים מאוד מוכשרים ומקצועיים אבל לא מתאים להם להיות עצמאיים

יש תוכנית ברורה לשינוי? וזה לא יקרה שוב?

בעיני הכעס שלך הוא לא הבעיה, הפוך. הכעס אומר שאת עדיין מרגישה משהו ושיש עם מה לעבוד. הבעיה היא האמון שנפגע, וזה הדבר הכי קשה בין בני זוג. אין לי עיצות לצערי איך משקמים אמון אחרי בגידה משמעותית (בעיני הגם שזה בזמן ובכסף, זאת בגידה לכל דבר, אבל זכותך לא להסכים עם ההגדרה כמובן) אבל כן חשוב לדעתי לתמלל לו את הכעס הזה. להגיד את זה כל פעם שאת מרגישה ככה. אני בשונה מתגובות אחרות פה, כן חושבת שהסתרה זה דבר חמור מאוד וחשוב לשקף לו את זה וכמובן לעשות תוכנית מסודרת איך לצאת מהמצב הזה ואיך לוודא שזה לא יקרה שוב 

קו קלוש

❤️

וכבר שנה חיכיתי לזה

ואני שיא המתרגשת מלשמיין שזה אמיתי

ואז יש את הקול הזהיר ש..מה את מדומיינת זה כהז חלש ולא אומר..ואולי לא ימשיך

מצד איחור- הביוץ שלי מאוחר כמעט תמיד אז סביר להניח שאני לפני איחור אז לא מצפה שיהיה פס חזק..וגם יצא לי הריונות שזיהיתי ככה

גם אתמול היה לי חשד שיש שם משהו בבדיקה

וכאילו אני רגע מתרגשת

ורגע מנסה להשתיק את הלב

ובשכל אני כזה- אבל למה את כזה רוצה .. גם ככה עמוס לך בחיים ואין לך כח..ומלא מילואים..והריון שלישי במילואים לש המלחמה האלו איזה הזויייייי!!

ומצד שני יש לי דביליות כזאת שדוקא הריון-לידה-תינוק זה גם נותן לי את הכח והשמחה

וגם באמת הלב רצה

איך מכילים את 2 הצדדים יחד

איך מצפים ולא מצפים

מתרגשים ולא מדי

רוצים ממש וחוששים

אני מרגישה לא נורמלית

כשאני מגלה הריון, גם כזה שחיכיתי לו הרבה זמן

יש תמיד חששות מה ואילו

בתוך תוכי אני יודעת שרציתי ואני שמחה

אבל זה בסדר שיש גם רגשות אחרים ביחד

לאט לאט ההריון נהיה יותר בטוח וודאי וחלק מהקולות מושתקים מאליהם.. ואז יש קולות מחשבות ורגשות אחרים.. אבל חכי

לא נקדים את המאוחר 😉