חומש במדבר נקרא 'חומש הפקודים', והפרשה בעצם נפתחת במפקד בו סופרים את עמ"י.

אני אשתף בנקודה מתוך השיעור של הרב ראובן ששון על הפרשה ועל יום ירושלים, שמתייחסת לעניין הספירה של עמ".

כל אחד מעמ"י הוא פרט בפני עצמו, אדם עם מחשבות, רגשות, יכולות וכשרונות.

אבל כל אחד מאיתנו הוא גם תא קטן בגוף הכללי של עמ"י.

כאשר מתייחסים לאדם בשמו, זו ההתייחסות לצד הפרטי של כל אחד, לאישיות שלו וליחודיות שלו בפני עצמו.

כאשר סופרים את כולנו יחד, כל אחד הוא מספר מתוך הכלל, אין לכל אחד שם פרטי להתייחסות פרטית, אלא כולנו חלק מכלל הגדול.

לכל אחד מהצדדים האלו יש תפקיד בהתפתחות של עמ"י.

האידיאל שאליו אנחנו שואפים הוא שכל אחד יהיה חלק מהכלל, דווקא דרך הפיתוח של היכולות והכשרונות הייחודיים שלו. שכל אדם ינתב את הכשרונות שלו לעשיית טוב, ויתרום לכלל דרכם.

אבל זה לא קל להגיע למצב כזה.

ועמ"י עובר כמה שלבים בדרך לאידאל הזה.

כשעמ"י נכנס לארץ, הספר הראשון שאנחנו קוראים הוא ספר יהושוע. שם עמ"י מתפקד ככלל - מדובר בספר צבאי, בו כל אחד הוא 'מספר' מתוך הכלל. הפרט מתבטל לטובת הכלל, וכך עמ"י מחוברים ביחד לקב"ה וכובשים את הארץ.

אבל זה לא מימוש של האידיאל. כי אין פה ביטוי ליחודיות של כל אחד בפני עצמו.

ולכן מגיע אחר כך ספר שופטים, בו 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', 'איש הישר בעיניו יעשה', הארץ מחולקת לשבטים, וכך כל אחד מפתח את עצמו.

אבל תמיד בשלב הזה יש סכנה של נפילה. כי כשמנותקים מהכלל, יש התרחקות גם מהקב"ה וגם אחד מהשני. ועמ"י נופל בעבודה זרה, וגם מגיע לקרעים בתוך העם עצמו, ששיא הקרע מתבטא במלחמת האחים שמתעוררת בעקבות מעשה 'פילגש בגבעה'.

אחר כך עמ"י עובר תהליך של תיקון, וחיבור בחזרה לכלל, כשמתאחדים יחד תחת מלכות שאול, דוד ושלמה (עם עוד הרבה קשיים בדרך). אבל באותו שלב עדיין לא הגענו לתכלית השלמה ולכן העם נקרע שוב לשתי ממלכות, ובסוף הגיע לחורבן הבית ולגלות.

גם בתקופה שלנו היום, בתחילת שיבת ציון היתה מציאות של כלליות. העולים הראשונים שבנו את הארץ ביטלו את עצמם למען הכלל - 'חסר גלגל - אני גלגל' (כדברי טרומפלדור).

אבל היתה בהתנהלות הזו מחיקה של הפרט, וזה עדיין לא האידיאל. ולכן עמ"י היה צריך לעבור לשלב של פיתוח הפרט. וכמו תמיד, בשלב הזה יש גם סכנה של נפילה. והיו גם נפילות.

במלחמת ששת הימים, בה שוחרר ירושלים, היה לנו מעין 'הבזק' שמימי של חיבור עצום לכלל, לנשמת עמ"י, תוך ניסים גדולים שהקב"ה האיר לנו.

אבל זה היה מאתערותא דלעילא, מתנת שמיים, כמו ליל הסדר בו הקב"ה העלה את עמ"י בבת אחת ממ"ט שערי טומאה.

ועכשיו אנחנו עוברים תהליך כדי לעלות למדרגה הזו בעצמנו, מדרגה אחר מדרגה.

וזה תהליך לא קל, עם הרבה אתגרים וקשיים בדרך. והפיתוח של העצמיות מרחיק אותנו מההרגשה שאנחנו ממש חלק מאותו גוף כמו מי שחושב הפוך מאיתנו, ולכן יש יותר מתחים בתוך עם ישראל, בין הגישות השונות שכל אחד מפתח.

אבל אנחנו בדרך לאידאל בו כולנו נתאחד יחד, כל אחד עם הכשרונות והיחודיות שלו, כחלק מכלל של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

וכבר עכשיו במלחמה התעורר אצל כולנו החיבור לכלל, ההרגשה העמוקה שמתבטאת גם במעשים, שאנחנו לא כל אחד בפני עצמו, אלא יש פה משהו גדול יותר שאנחנו חלק ממנו.

אנחנו עדיין לא בשלב הסופי, אבל אנחנו בעז"ה בדרך לשם…

וההשוואה שלו לימינו מרגשת מאוד...

שנזכה כבר להגיע לתכלית השלמה!

כתבת מרתק!

את אותו מהלך מוצאים גם בלימוד התורה,

בגלות היה לימוד תורה פרטי,

בשיבה לתורת ארץ ישראל התחברנו לתורה כלל ישראלית,

ובשניהם האחרונות יש הרבה שילוב של חסידות בישיבות הארץ-ישראליות-

מן שילוב של כלל ופרט.

בעבודת בית המקדש, ובעצם גם בעבודת החינוך של עם ישראל.

וזה גרם לי לתהות איך העם היה נראה אילולא חטא העגל -

למעשה בכל משפחה בערך היה לפחות "רב" אחד, איש שמקורב יותר מכולם לקודש, שיכול להדריך את בני משפחתו איך להתקרב לקדושה ולאלוקים.

זה אחרת כל כך ממצב שבו יש שבט אחד בלבד בעם שאחראי על הנושא הזה, והשבט הזה - אמנם קיבל הוראה להיות מעורב בשאר השבטים וחגור בינותיהם - אבל עדיין היה את הפוטנציאל להיבדלות משאר העם, ומכך - גם העם היה נבדל יותר מן הקדושה וקרבת האלוקים...

אולי לולא חטא העגל לא היו עוד חטאים בעם ישראל? אולי לולא הוא היינו מגיעים לגאולה השלמה כבר אז, בשנותינו הראשונות כעם?

והמחשבות האלה גרמו לי לשאול את עצמי -

למה בעצם בגאולה השלמה העתידית הלוויים הם אלה שיעבדו בבית המקדש? מדוע שלא נחזור למצב שקודם החטא (חטא העגל) והבכורות יעבדו בבית המקדש, כמו שתוכנן מלכחילה, מה שנשמע כמו המצב המתוקן האמיתי?

אין לי תשובה על זה... (ועוד לא הספקתי לדבר עם בעלי על כך)

אם יש לכן רעיונות - אשמח לשמוע...

אין לי תשובה.

אני אחשוב על זה... ואשאל גם את בעלי. מעניין אם מישהו כבר שאל את זה.

מעלה עוד תהיה?

לכאורה לפי מה שכתבת- לא היו אמורים להגיע לחטא העגל?

הבכורות שבכל משפחה היו "אמורים" למנוע מהעם לחטוא, כמו שהלווים לא חטאו?

אז איך כן חטאו?

לגבי העתיד ראיתי כמה דעות,

עבודת הבכור במקדש | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

כאן יש סיכום קצר

אולי זה מראה שבאמת בעומק הלוויים הם אלה שראויים להיות המנהיגים הרוחניים של העם, כי הם היחידים שלא חטאו (אף שזה לא היה מ"תפקידם" לא לחטוא)...

ואז לכן גם לעתיד לבוא - הם אלה (כנראה) שיישארו בתפקיד עבודת בית המקדש...

תודה על הקישור שנתת! אסתכל בו בהמשך.

אני במדבר

ותוך רגע

(תקופה, אבל רגעית בהשוואה לשנים מלאות)

בארץ ישראל

בבית המקדש

אמן ואמן!!!

וכדברי המדרש-

תביאמו ותטעמו, נטיעה שאין בה נתישה שנאמר: "ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש"

לפני כמה שנים כתבתי כאן בשרשור לפני שבועות ( מתנצלת שלא זוכרת בשם מי הבאתי את זה...)

על כבוד החם והחמות לפני קבלת התורה.

משה רבינו - יצא לקראת חמיו -יתרו, נתן לו כבוד רב למרות שהיה ממש "חם"- בעבר שם אותו בכלא כמה שנים טובות,עכשיו רק מגיע אליו וכבר נותן לו עצות..

ובכל זאת משה רבינו מכבד אותו כבוד גדול.הרבה מעבר למה שהוא מחוייב בו.

רות- גומלת חסד עם חמותה עוד לפני שמתגיירת ומקבלת עליה תורה ומצוות,

וגם לאחר מכן- מכבדת אותה מאד וממשיכה לגמול איתה חסד.

ובקשר למלחמה בלילה כזה עצוב😢המחשבות רצות,אז נזכרתי בנ"ל וחשבתי אולי אפשר השנה להוסיף בכבוד החמות יותר משנים רגילות,אולי להוסיף טלפון מיוחד בערב החג,אישי ממני ולא רק משפחתי, מתאים לערב חג מתן תורה,ולכוון גם למה שכתב רבי חיים ויטאל על עשרת הדברות - שנאמרו בלשון יחיד ולא בלשון רבים, כי עם ישראל הם אדם אחד. אז יש לי את היכולת במצווה פרטית שאני עושה להשפיע על הכלל.

אחרי הכנה של שבעה שבועות שספרנו מאז פסח, אנחנו מגיעות לחג שבועות, חג מתן תורה.

המקום שלנו כנשים בחג השבועות עשוי להיות מורכב.

יש תקופות שבהן יש לנו אפשרות להישאר ערות בלילה וללמוד תורה.

אבל יש תקופות, כשיש ילדים קטנים בבית, שעיקר העיסוק במהלך החג הוא סביב הטיפול בילדים והשמירה עליהם, בזמן שהבעל משלים שעות שינה מהלימוד בלילה, כמובן אחרי ההכנות לחג שהיו בעיקר במטבח ובקניות…

אז מה באמת החיבור שלנו לשבועות ולתורה?

הרב ראובן ששון, במאמר 'האישה ושלוש מצוותיה', מסביר על ההבדל בין נשמת האישה לנשמת האיש.

שורש הנשמה של האיש מושרש באור העליון, שורש הנשמה של האישה מושרש באור השכינה, שהיא ההארה שקשורה לעולם הזה, עולם החומר.

"והנה מבואר בספרים הקדושים, שהאיש והאישה נבראו בצלם אלוקים, ובמובן זה, נשמת האיש מושרשת לעילא, בסוד האור העליון, שמעל כל ערכי העולם הזה. ולעומת זאת, האישה מושרשת בסוד אור השכינה. האור העליון, נרמז בסוד אור קוב"ה, והאור שמתלבש בעולם, הוא סוד השכינה, כנסת ישראל"

בהמשך, הרב מסביר איך שורש הנשמה של כל אחד משפיע על תפקידו בעולם.

אצל האיש, שורש הנשמה שלו קשור לאור העליון, שהוא השורש לתורה. לכן האיש מצווה בתלמוד תורה ברמת חיוב גבוהה יותר מהאישה - 'והגית בו יומם ולילה'.

"שעיקר כוח לימוד התורה בסוד עץ החיים שייך לאיש, כי האיש מושרש בסוד אור העליון, שהוא שורש התורה"

גם אצל האישה יש חיבור לתורה ושייכות בתורה, וגם האישה מצווה בלימוד תורה ומברכת על תלמוד תורה. אבל עיקר התפקיד של האישה בעולם הזה הוא החיבור של התורה דווקא לתוך הרובד החומרי, לתוך המציאות הגשמית בעולם הזה.

"סוד העולמות התחתונים, והתלבשות אור השכינה בהם, מיוחד הוא לכוחה של האישה, ובדבר זה כוחה רב משל האיש, שיש לה בינה יתירה, השייכת להבנת המציאות לעומקיה, וחיבור אל הרבדים החומריים"

לכן האישה יכולה לחגוג את חג השבועות ואת החיבור שלה לתורה, גם בלי להגות בתורה כל הלילה.

התפקיד שלנו הוא לחבר את הגודל של התורה דווקא לתוך המציאות.

ההשקעה שלנו בצדדים החומריים של ההכנה לחג, כאשר היא נעשית מתוך חיבור למשמעות של העשייה, מתוך רצון לשמוח במתן תורה - זה ממש קבלת התורה.

הטיפול בילדים באהבה ובשמחה, כולל כל העשייה הטכנית שזה דורש מאיתנו, זה 'תורת חסד על לשונה', זה הקיום של התורה.

ומגילת רות, שגם אותה קוראים בשבועות, מבטאת את החיבור הזה של התורה לחיים. המגילה מספרת על העשייה של נעמי ורות בתוך העולם הזה, בצניעות ובחסד, ומתוך חיבור עמוק לקודש, במהלך שמביא ללידת דוד המלך.

וגם דוד המלך, שנולד ונפטר בשבועות, מלמד אותנו על החיבור לקב"ה מתוך העולם הזה, כשכל פרק בחייו הופך לתפילה ולפנייה לקב"ה.

יהי רצון שנזכה לקבל את התורה ולחבר אותה לתוך החיים שלנו!

אני באמת אוהבת להתחבר לחג השבועות מהצד של מגילת רות - לומדת אותה (ולפעמים גם כותבת עליה).

באופן כללי קשה לי כשאומרים שאישה מתחברת לחגים דרך הכנת האוכל לחגים... (הרבנית ימימה אומרת את זה לפעמים) כי אני הרי לא אוהבת להכין אוכל

מצד שני גם לימוד תורה במלואו זה לא משהו שאני מסוגלת לעמוד בו...

באמת לחג השבועות (בניגוד לחגים אחרים, שיש בהם דברים מעשיים יותר - ישיבה בסוכה, אכילת מצות...) עוד לא מצאתי את החיבור המלא שיכול להיות לי בו.

אולי הדברים שכתבת יעזרו לי...

כתבתי על אוכל, כי להרבה נשים זו החוויה של לפני החג. אז למי שזה איפה שהיא נמצאת לפני החג, זה מחזק לדעת שגם זו חלק מעבודת ה' שלה.

אבל אז לא אומר שכולן חייבות את הדרך הזו...

אני חושבת שעיקר העיניין הוא ההבנה שלנו יש תפקיד משמעותי בעבודת ה' שלנו דווקא דרך ההורדה של התורה לתוך חיי המעשה ממש. ההכנסה של הרוחניות לתוך פרטי החיים הקטנים.

בשבועות אני חושבת שכאמהות יש לנו תפקיד חשוב ביצירת היחס לתורה בבית. פחות משנה על מה וכמה נלמד. אבל אנחנו יכולות להראות לילדים כמה התורה אהובה ויקרה לנו, כמה אנחנו שמחים לחגוג את היום שבו קיבלנו אותה, כמה אנחנו מייצרים כל רגע של לימוד תורה.

וכמובן - ההשקעה באווירה בבית, ליצור את החוויה הטובה נשארת בלב מהחג, זה ממש חלק מזה.

אצלנו בבית היום היה לי לא קל. החל ממריבות של הילדים על הבוקר, ואחר כך עוד כמה דברים מעצבנים.

בהתחלה היה לי ממש מבאס שככה אנחנו מתכוננים לחג. ואז אמרתי לעצמי שכנראה הקב"ה נותן לי הזדמנות ליישם את מה שלמדתי.

כשהכל חלק ועובר בקלות, זה לא בזכותי. זו סייעתא דשמיא. אין לי באמת יכולת לשלוט על זה שהכל יהיה נעים כל הזמן.

אבל דווקא ברגעים האלו שלא הכל זורם ויש יותר קשיים ומריבות, אני יכולה לבחור אם להתעצבן ולצעוק, או לנסות לקבל את המציאות ולעבוד מתוכה, למצוא את הדרכים לשנות אווירה (עד כמה שזה תלוי בי), ובעיקר לנסות לשמור על עצמי בתוך זה - להישאר בהרגשה של השמחה בהכנות לקראת מתן תורה.

לא בטוחה שלגמרי הצלחתי, אבל אני מנסה.

בעז"ה שנצליח לקבל את התורה בשמחה, יחד עם כל עמ"י...

שחוזר הניגון, החלטתי לסנן

באמת אבל

אני באופן אישי גם לא קובעת נופש מראש אף פעם אז זה לא מחרבש לי איזו תכנית שאי אפשר לדחות למועד אחר

אני באמת ממליצה להוריד מינון של חדשות. זה ממש בריאות הנפש

זה שתראי ותתעדכני לא אומר שהתחזיןת נכונות וגם אין לנו שליטה על זה. חבל על האנרגיות הנפשיות שאת משקיעה

היום אין מלחמה? אחלה. אז היום נעשה משו

מחר חלילה תהיה? נתאים את עצמנו

( מקווה שהתגובה במקום, שולחת חיבוק בכל אופן❤️)

אני בכללל א בחדשות, כולם מסביב מדברים על זה...בעבודה, בכל מקום.אז אני כל פעם פותחת "וואלה" רק לראות אם מתחיל משהו, קוראת רק כותרת כללית, לא קוראת הכל.מרגישה שרוצה לדעת מה מי מו

אבל שומעת קולות.

לא דיבורים, קולות של מטוסים.

אז הלב מחסיר פעימה, ובלי שאני רוצה אני מעבירה בראש שיש מה שצריך בממד.

ומימי הסגרים בקורונה אני לא דוחה יציאות כמה שאפשר.

וכן, ממשיכה להדחיק ולעצום עיניים בכח, ולהמשיך רגיל.

כי אולי כן, אבל אולי לא

ורק משתדלת לכוון יותר בתפילה, בעיקר באנוכיות שלא יבטלו לי את הנופש

הילדים ממש יתבאסו אם יתבטל 😔

מאחלת לכם שלא יקרה כלום, וזה סתם איומיםוהכל יחזור על מקומו בשלום

ימים האלו זה כבר הפך לשנים אלו...

גם שנה שעברה היה חשש ובסוף טסנו ונהנו.

מקווים לטוב..

תמיד יכולים להיות שיבושים מכל מיני סיבות בלתי צפויות אבל אי אפשר לחיות ככה את החיים....

ובד"כ אני בנאדם זורם, ולא אכפת לי מכלום.אבל עכשיו לקראת חופשת קיץ, מבאס.

מבחינתי חיה את החיים, מתכננת תכניות לעתיד כמו תמיד, מקסימום יתחרבש לי.. ממש לא חיה בתודעת מלחמה מתקרבת... אחד הדברים הכי קשים לחיות איתם זה חוסר וודאות, אני מציעה לך לא להכנס לזה בכלל! כעת היום הכל כרגיל, אז ממשיכים. מה יהיה, לא להתעסק עם זה.

אין מלחמה אלא אם הוכח אחרת במשך כמה ימים (עיין ערך המלחמה שהתחילה ונגמרה באותו יום)

בתקופה כ"כ משוגעת

חוץ מלא להחשף לחדשות

צריך גם לא להתייחס לשמועות שרצות שם

כי אין פרופורציה בין כמות הפעמים שדברו על מלחמה לבין הביצוע

מבחינתי ברור שיהיה, וזה רק עניין של ימים.

יש אומרים אחרי המונדיאל שהוא היום.

אבל בעצם לא משנה לי אם זה יתחיל מחר מחרתיים בשבת או עוד שבוע או עוד חודש.

כן קבענו נופש, אולי הוא יתבטל,

יש משימות לסיים בעבודה, אולי זה יהיה מהבית.

הילדים ממילא בבית בחופש.

קניות וסידורים לשנה הבאה צריכה לעשות, חיכיתי לאחרי ט' באב

מקסימום נעשה עם משלוח.

באמת לא יודעת מה כבר יכול להשתבש בשגרה המשובשת ממילא..

ואם לא יהיה גם טוב,

כאילו אין תרחיש שיגרום לתוכניות להשתנות מהקצה לקצה.

היום לקחתי איתי ציוד נחוץ מהמשרד לצורך עבודה מהבית אם אצטרך לפרק זמן ארוך.

מקסימום כל יום אקח ואחזיר מה כבר יכול להיות..

העיקר שלא יהיו לימודים מרחוק, זאת החרדה העיקרית שלי מהתפתחויות מרעישות שכאלו 😜

ועדיין...כמו כזה לפני לידה, שיש מתח מתי ואיך וכמה, חוסר שקט.ככה מרגישה עכשיו

מצחיקה אני

ממילא המציאות לא צפויה ויכולה להתהפך ברגע , אז אני פשוט חיה את חיי רגיל, קובעת מתכננת הכל רגיל. כשנופתע, נתמודד. לא רואה טעם לעסוק בזה.

עכשו קראתי אתכן ונזכרתי שהדאגה העיקרית שלי ממצב כזה זה שיקפיצו אותו למילואים ואני אשאר להשתגע לבד עם הילדונת 😒

איף.

משיח דחוף.

הדברה.

אפשר לנסות קודם תחנת פיתיון שמוכרים בסופרים, שמעתי שזה די עוזר.

אני לא לוקחת סיכונים והולכת על הדברה טובה מראש רק כדי לא לפגוש את היצור הדוחה הזה

לק"י

אנחנו פעם הבאנו, והוא השתמש במזרק של הג'ל.

לא יודעת אם היה לו חומר טוב יותר ממה שמוכרים בחנויות, ובהרבה פחות כסף ממה שהוא לקח🤦‍♀️

ולא ישים ג'ל

אנחנו עושים פעם בשנתיים, וועד הבניין עושה כל שנה לפני הקיץ בבניין והם מתים עוד לפני שהם מגיעים לבית

אני גרה פה 6 שנים ונכנסו גוקים רק פעמיים.

למדביר שמכבד את עצמו כמובן, צריך לחפש המצלות..

או שלא הבנת נכון מה החומר שהוא שם

כששמים מזרק רגיל מהסופר זה עוזר לכמה ימים גג

הדברה של מדביר עוזרת לפחות לשנה שנתיים

לק"י

בפועל גם הדברה לפשפשים הוא סתם עשה משהו לא נכון.

לכן, לא מתפלאת שגם לג'וקים הוא עשה משהו לא מקצועי. אלא אם כן, יש לו איזה חומר ייעודי. אבל מן הסתם שלא...

לכן שאלתי מה מדביר מקצועי עושה.

למה המליצו עליו

ריסס את כל הפנלים- צריך להזיז מיטות

מרסס פתחי ביוב

אדני חלון

ארון מתחת לכיור

ואם גרים בקרקע אז גם את היקף הבית

כל האורחים הבלתי קרויים נעלמו כל עומת שבאו

אנחנו עשינו הדברה ביולוגית שהיה אפשר להיכנס במידית הביתה

(אין לי כרגע תינוק זוחל... עם תינוק ההנחיה היא לחכות כמה שעות)

היה אפשר להעביר סמרטוט עם מים באותו היום

אבל לשטוף עם חומר רק ביום למחרת

מראש ההנחיה היא לא להשאיר דברים פתוחים על השיש

לא זוכרת שהיה איזשהו סיפור עם הנקיון

והוא ריסס מחוץ לבית כשהזמנו+ על המסגרת של המרפסת בחוץ

מרפסות ברור שעושים

בקרקע כושים כם את כל הממשק בין הבית לקרקע...

לק"י

וזה דוחה. בעיקר במטבח.

ותוודאי שאין חורים בקירות

גריקן ירוק בהיר שקונים בסופרים. של ריצפז.

כתוב עליו בגדול מקדימה 'דוחה תיקנים'

ההורים שלי משתמשים. לא יודעת אם בגלל שהיה בעבר תיקנים או שפשוט אין בגללו. לא רואה אצלם שיש.

אני לא כ"כ משתמשת בסבון לרצפה כי זה כנראה גורם לעקבות של סימני רגלים אחרי זה בגלל הסוג ריצוף. לא מצאנו פתרון טוב יותר.

לא מסריח.

אפשר בסופר לפתוח ולהריח לפני שקונים (וכמובן לסגור טוב אחרי זה)

בדברים האלה לא שווה לחסוך

בריאות הנפש ושקט נפשי שווה יותר

במיוחד אם את גרה בבית פרטי/קומת קרקע

לק"י

(יש לי סיוט מהדברות אחרות שעשינו. אומנם שם זה היה בלגן רציני. אבל עדיין אין לי כח לזה).

צריך להרחיק רהיטים שאפשר מהקירות(ספות, מקרר, מיטות.. לא עכשיו ארונות וספריות)

וכמובן להשאיר רצפות פנויות ושיש ריק והכל

זכור לי שאפשר לחזור אחרי כמה שעות ולשטוף אחרי יממה משו כזה

צריך שהבית יהיה מסודר בגדול כזה,

שלא יהיו שום אוכל וכלי אוכל מחוץ לארונות (כלומר על השיש),

ולצאת לכמה שעות.

אני תמיד העדפתי לצאת ליותר מכמה שעות, בפרט אם יש תינוק זוחל.

אם הצלחתי להביא מדביר ביום שישי או אפילו חמישי, ולצאת לשבת להורים למשל.

זה נותן שקט מוחלט לשנה ויותר!!

וזה גם לא יקר במיוחד, כ400 ש''ח, תלוי בגודל הדירה.

לפני שמזמינים מדביר. סביר להניח שתיקנים מגיעים לארונות מטבח מחורים בקיר. אם לא יטופלו החורים - חבל על הכסף של ההדברה

לק"י

אבל אולי כדאי.

תביאי הנדימן שיסתום לך ?

נראה לי עדיף

ומדביר גם את הבור ביוב החיצוני

חוץ מלצאץ מהבית ל3 שעות אני לא עושה כלום

אחכ 3 ימים לא שוטפים וזהו..

לק"י

ולא שאני שמחה שיש לכם ג'וקים, אבל שמחה שאם כבר יש, אז כתבת על זה.

לפעמים צריך אנשים שיזדהו איתך....

ויש לזה אחריות

במעיין שטוב חזיות הנקה עם ברזלים

רק עם ברזלים עומד טוב

אבל לא הכי נוח....

רק בסייפיש

יש להם תופרת שהופרת חזיחת רגילות להנקה

ואז לבנות עם חזה גדול (כמוני( יש פתרון שנראה טוב ואיכותי

זה כמו שתגידי במצבי לחץ הוא מוריד לי סטירות,

אבל חוץ מזה הוא בעל מהמם.

זו חלק מהדינמיקה של האלימות וצריך לטפל בזה.

משפחתי, לא משפחתי גם הילדים רואים וסופגים את זה,

מישהו צריך לעצור את ההעברה הזאת בתוך המשפחה.

אין מנוס מטיפול, ואם הוא לא מוכן תלכי לפחות את, שתדעי מה האפשרויות שלך ולאן את לוקחת את זה.

תזכרי שאת לא אשמה בכלום!

בהצלחה יקרה!

לשתוק באותו רגע ולסיים את השיחה

ובזמן אחר - נניח בערב, להגיד לו - שומע בעלי? ההתנהגות שלך לא לעניין

אני מצפה ממך להצליח לאסוף את עצמך כשאתה לחוץ ולהתנהל בצורה נורמטיבית. ההתנהגות הזו לא מקובלת עליי ואני לא מתכוונ לקבל אותה.

שאין אפשרות כזאת שמישהו שחייב טיפול ופוגע באחרים מסרב ללכת לטיפול.

תדברי איתו על זה בזמן שהוא רגוע.

מכיר בזה שמשהו ההתנהלות שלו לא תקין?

אני חושבת שזה הצעד הראשון

מה זה 'התפוצצתי עליו'

צעקות?

זה שונה ממה שהוא עושה?

אולי שניכם צריכים ללמוד איך לתקשר אחרת

אין מה לדרוש ממשהו לעשות מה שאת לא מסוגלת

בדרכ אם מישהו אחד מתקשר בצורה רגועה

זה משפיע על השני

אם זה חד צדדי ומתמשך

למרות שצד אחד מתנהל בצורה תקינה

זו בעיה אחרת

בשבילך כאישה.

עוד לפני השאלה איך אתם זוגית.זה שם אותך כל הזמן עומדת על המשמר, בהיכון, חסרת מנוחה במצבי לחץ או משבר, מוכרחה לאסוף את עצמך כשאת בעצמך צריכה משענת חזקה וביטחון.

אני לא חושבת שאת צריכה להכיל את זה.

אבל זה גם לא אומר לפרק את הבית.

זה אומר שבשעת התפרצות כדאי לך לסנן. הכל. פשוט לא להיפגע. להיות בפוקוס על דבר אחד- איך אני מצמצמת מגע ואיך אני שומרת את הכוח שלי לי ולילדים.

מה שהוא אומר זה פשוט פצע פתוח ומדמם.

שכמובן ף הוא *חייב* לטפל בזה או לשלוט בזה

אבל אם הוא מרשה לעצמו להתפרץ קשות, תגני את על עצמך והילדים.

והכי מובן שזה לגמרי קשה לך. בסוף את רוצה שקט בעצמך, ואולי שהוא יעזור בבית עם הילדים,

ובמקום שיעזור ויתמוך, את צריכה להיות חזקה בשביל כולם ועוד לשמוע צרחות וניתוקים.

זה הזוי.

אבל בהינתן שכרגע זה המצב שלך והחלטת לא להתגרש- הדבר החשוב הוא לא להיכנס אצו לפצע או לתהום הזאת. את עכשיו עומדת על האדמה בעוד הוא עמוק בבור. התפקיד שלך זה להיאחז באדמה ששומרת עלייך. להיאחז ביציבות הנפש ולא להיכנס אתו פנימה. זה לא בריא לך ולא מועיל לך.

ואני חושבת שאת צריכה לדבר אתו על מה הוא מפסיד כשהוא בוחר לא לשלוט בכאוס שלו.

הוא מפסיד את הכבוד שלו

הוא מפסיד את היכולת שלך להיות אינטימית אתו

הוא מפסידאת הביטחון של הילדיםשלו

והוא מפסידמול עצמו- באמון שו בעצמו שהוא מסוגל לשלוט בכמנו כאדם בוגר

אני ניחה שכל אחו יהדהדו בלבו.

חיבוק חזק!

אבל אם אתם הולכים חשוב שזה לא יהיהבגישה של- באנו לתקן אותו. אלא לבוא ללמוד איך להתמודד ביחד עם תקופות לחץ.

אבל רק קאסטות מהסופר.וגם זה בקושי...חחח

אבל לפחות היה נבלע איכשהו

בלי כלום.

לא הכי בריא בעולם,

אבל זה מה שאני מצליחה לאכול,

קורנפלקס עם או בלי חלב גם, על הבוקר לפני שמתחיל ההקאות.

פתיתים/אורז- זה מרגיש 'אוכל'. (ולי יש חשק דווקא לפתיתים קרים😂 משהו נדפק שם בהריון)

אבל שמתי לב שזה לא רק מה לאכול זה גם איך. חדר קר ומאורר ומקומות שלא מעלים לך יותר בחילה.

אני למטבח לא נכנסת, אוכלת רק בסלון.

קורנפלקס עם חלב

מלפפון ככה

נשנושים שמנת בצל

עוגיות או עוגות לא יותר מידי שוקולדיות

ענבים

אבל תנסי קודם סודה.

מבינה אותך ממש עם הצורך למשהו בריא.

אני לא מצאץי ממש משהו בשלב הזה.

לפעמים טונה אם סחטתי לגמרי את השמן ושמתי מלא לימון.

הייתי אוכלת עם קרקרים יבשים, ממש הדיקט. לא הקרקר זהב השומני.

לדעתי תשחררי את הבריא ותתמקדי באפשרות לאכול משהו....

לא בריא, אבל זה החליק לי ומילא קצת את הקיבה.

אפשר גם להכין לבד בבית אם יש מי שיעשה את זה

יעל זקש השם שלה..

וואו היא אלופה!!! אתם תרוויחו המון!!! ממליצה ממש!!

יעוץ זוגי מתאים לבעיות בהתנהלות שגרתית של החיים, לשפר ולהעצים את הקשר הזוגי, טיפול הוא יותר לקשיים מעמיקים

על @נגמרו לי השמות המהממת! מצילה בתים בישראל. מקבלת ברחובות וגם בזום. דוסית וצנועה כפי שביקשת, וגם עדינה ורגישה מאד.

יש בי בהחלט הזדהות עם מה שכתבת.

מחזקת אותך למצוא לך טיפול מיטיב❤️

אין לי עצות, חוץ מלפעמים

שאני מרגישה שברגע שאנחנו מרפות ומקבלות את התקופה הזאת בנחת, אז הכל נהיה הרבה יותר קל.

ברוב הזמן זה פחות ככה.. מותר להתלונן באמת זה קשה🫤

כי הכנות שלך נגעה בי

האמת יש פעמים שהרגשתי בדיוק ככה

אבל פחות עם המילה 'הם' מול הילדים.. אלא מול חוסרים וכאבים אחרים בחיים שלי שמקרינים גם לאמהות שלי..

נגיד מרגישה שבגלל שאין לי משפחה ושייכות אז אין לי כח לילדים כי אין לי על מי להשען אף פעם..

וזה שאין לי חברה קרובה אז אין לי את מי לשתף ..ואז פחות סבלנית בבית..

והרגשתי ש-

אני לא שמחה

לי אין כח

אין לי חשק

אני לא חיה

אני בלי אנרגיות

וכו וכו

הבנתי

שלי חסרה שמחה ואנרגיות בחיים.

והבנתי עמוק בבטן שאני לא מוכנה להיות שם יותר. שזאת תהיה החוויית חיים שלי.

כי זה לא קשור אליהם.או למה שחסר לי.

זה קשור אלי.

להתמקמות שלי מול החיים ומה שהם דורשים.

ראיתי את זה בחוש כי לפעמים דוקא שהכל היה רגוע ובסדר..הלב היה כבוי.

וכשהיה אתגר- לפעמים כן הצלחתי להרגי ש חיוניות ושמחה למרות.

ואז כשזיהיתי את זה

אז הבנתי.שאני חייבתת לחזור לחיות.

עם מה שקשה. ועם מה שאין. ועם כל הטוב.

אז את נורמלית

וחיבוקקקק

וממליצה ללכת לטיפול טוב ישעשה סדר ויתן חיבוק ללב

מה עזר לך לחזור לחיות

ואיזה סוג של טיפול אני צריכה לחפש

תודה יקרה

ניסיתי כמה ולא היה לי מקדם

והמלצות נתנו לי על מטפלות מהממות אבל רחוקות..

לי אישית עוזר לכתוב ולעשות עם עצמי כל יום עבודה פנימית.. עם מטרות ויעדים לממש..ותובנות שמגיעה אליהן..

שמה לב איזה מחשבות מחלישות ומכבות אותי..ולומדת לזהות אותן בזמן אמת.. ואיזה נותנות לי כח..ואיזה תדר אני מחפשת ביום יום כדי להיות מי שאני רוצה

לומדת לנתק בין הנתונים בחוץ של מה קרה ומה הילדים עשו ומה חסר לי לבין איך אני מרגישה ומתנהלת.. לומדת שזה לא מחייב שאם משהו קרה לא לפי התכנון או אם חסר לי משהו - אז אני אכבה ואתנהל בעייפות.. לומדת שיכולה לבחור להיות מי שאני אוצה ושזה לא תלוי בבחוץ

מרגישה שזה המון עבודה כל הזמן מחדש

גם לומדת ימימה וזה מאוד עוזר

ופשוט שמחה זה ממכר

ברגע שגיליתי שאפשר לבחור בשמחה באותה המציאות ממש

אז פשוט בא לי מזה עוד

זה כיף להיות שמחה!!! כיף להרגיש כיף לחיות!!

ושווה להתאמץ עבור זה!

יכולה לשלוח לך בפרטי מס' של מטפלת שהמליצו לי עליה ..וכן ממליצה לך לברר על מישהי טובה באזורך.. ופשוט לקבוע..לתת לזה הזדמנות

רגעים של הנאה מהם? נחת?

כי אין רגע דל איתם ואני תמיד בתפקיד

וגם אם אני אחליט על שביתה קטנה של כביסות, נקיונות או בישולים

תהיה הילדה שתמיד חופרת וצריכה מלא צומי, הילד שלא מפסיק לריב ולשגע את כולם, האנרגטית שמכסחת את הבית

לנקות כינים

לקחת לרופא עור

לתקן את המשקפיים

תולעים

סיפורי חברות מדבקות מכתביות מפיות ולכווולם יששש

ועוד שלל הרפתקאות שמעייפות אותי עד תום.

שלך הוא תיאור מדויק על ילדים

במיוחד בגיל קטן

זה פשוט מאד קשה

במיוחד אם יש כמה קטנים

אני הרגשתי הרבה שנים

אח"כ הם גדלו והצלחתי להנות מהם

וגם ללדת עוד אחד ולגדל אותו בטוב בלי עומס גדול מדי

יש איזשהי פנטזיה על אמהות מהנה

עם כמה ילדים קטנים ועם העומס

אולי יש כאלו שזה עובד אצלם

אבל אם זה לא עובד

זה לא אומר שמשהו לא תקין

כי זה הכי הגיוני שיש

נראה לי העזרה הכי טובה היא עזרה פיזית של מישהו אחר שיטפל לפעמים בילדים ואת תוכלי לנוח/ לבלות

וגם כדאי לתכנן ילודה קדימה

כדי להנות מהאמהות כשהם גדלים

ולא מתכננת ללדת יותר ככל הנראה

זה לגמרי מעל לכוחותיי

לחשוב על הלופ הזה מחדש של טיפול בגוזל… עם גזים, צרחות, לילות לבנים, והלאה

עוד עומס ועייפות ומטלות ודאגות.

אני כבר כמה שנים טובות בתוך זה.

אמאלה זה מתיש.

אני תמיד אומרת שילדים מבינים הכול.

יש לי ילד בערך בגיל הזה אני גם מרגישה שהוא מבין ממש.

ואזיה כיך סעודה כזאת רגועה!

הזוי שהיא כבר כמעט בת שנתיים, ועוד תובנה בהקשר הזה, עד לא מזמן כתבת עליה "התינוקת" ופה כתבת "הקטנה" וזה באמת גיל שבו היא כבר לא תינוקת ומגניב לגלות כמה היא מבינה...

תינוקת... (למרות שקשה לי לנכס לה את הכינוי "הקטנה" אחרי שהוא כבר היה של שתיים לפניה🤭 ואולי אפילו של שלוש...)

תודה לשתיכן!