אני בת לאמא שאין לה רישיון נהיגה, ובמשך שנים רבות ככל הנראה הפנמתי את הסטרס שלה סביב נהיגה. בד"כ כשאבי נהג, היא הייתה אוחזת ב-וו הזה שבד"כ תולים עליו בגדים, ולעיתים קרובות הייתה אומרת לו שייזהר וכו'. היא באופן כללי די חרדתית. אני הוצאתי רישיון "בזמן" אבל תמיד הייתי בסטרס לגבי נהיגה. מס' שנים אחרי שהוצאתי רישיון, לקחתי שיעורים עם מורה לנהיגה שמומחה בפוביית נהיגה ותוך כמה שיעורים איתו קיבלתי ב"ה ביטחון שלא היה לי. מאז אני נוהגת כבר המון שנים. עדיין מדי פעם קצת בסטרס, אבל ככלל אני נוהגת בלי הגבלה ב"ה, בלי עין הרע.
אממה..
כשבעלי נוהג, כל הסטרס הזה מהנהיגה צף ועולה. הוא לא שומר על מרחק כמוני, לרוב יש לו דיליי של כמה שניות כשצריך לבלום (הוא טוען שזה בגלל שהוא לא רוצה לבלום בלימה פתאומית), הוא לא תמיד שם לב כששני נתיבים מתאחדים, לפעמים הוא עושה רברס במהירות.. וואו, אני נשמעת נודניקית, אבל זה ממש מלחיץ אותי. למזלי ב"ה הוא אדם מקסים ואפשר לדבר איתו. הוא טוען שהוא משתדל לכבד את המקומות האלה שמלחיצים אותי, אבל בפועל אני עדיין חוששת כשהוא נוהג.
אני מרגישה רע על זה שאני לא מספיק משוחררת כדי לאפשר לו לנהוג יותר כשאנחנו יוצאים ביחד, ובאופן כללי כל הסיטואציות האלה שאני מעירה לו על הנהיגה- לא תורמות יותר מדי.. לפעמים זה כן חשוב כי אני מתריעה לו על משהו שהוא לא שם לב אליו, אבל לרוב, לאחרונה, זה רק יוצר מתיחות.
מה הייתן עושות במקומי?
)