לי היו המון בעיות רגשיות בתור ילדה, ואני תמיד חוששת מה יהיה אם יהיו לי ילדות כאלו...

אין לי ניסיון בזה, אבל משהו שעולה לי - אולי לדמיין לפעמים שהיא לא הבת שלך. שההורים שלה ביקשו ממך רק לשמור עליה ולתת לה חום ואהבה. 

ואם היא לא הבת שלי - פחות מפריעים לי החסרונות...

(אני עושה את זה הרבה פעמים כשהתינוק צורח ואין לי איך להרגיע אותו... מדמיינת שהוא לא שלי, ואז הבכי הרבה פחות מפריע לי).

עוד דבר שעוזר לי הרבה פעמים מול קשיים עם הילדים, זה לדמיין איך נהיה בעוד עשרים שנה.

הילדים כבר יהיו בוגרים ןמיושבים בדעתם, ובטח כבר נשכח את כל הקשיים, ונזכור רק את ההתגברויות, את הקרבה, את החיבוקים.

ממני, שכמו שכתבתי - הייתי עם המון בעיות רגשיות, והיום ב"ה בסדר גמור ואי אפשר לנחש את זה עליי, וזוכרת (כמעט) רק כמה ההורים שלי עזרו לי ותמכו בי...

זה נורא

אי אפשר לנהוג ככה וגם לא לאכול או לשחק

אולי אפשר דרך הסל טיפולים של המילואים?

וחיבוק, זה ככ ככ קשה ומתיש!!! 

ממה שנראה לי בעין לא מקצועית כמובן - הילדה מחפשת שליטה מסוימת על הנעשה כשי שיראו אותה

בנצחון במשחק

בנעילת נעליים מסוימות

בלהשיג דברים דרך בכי

וזה הגיוני, אבא שלה במילואים. ומלחמה.זה שינוי שגר רציני ואנחנו כמבוגרים גם חווינו תחושה של אבדן שליטה

אני חושבת שלא צריך לוותר לה כדי שתנצח

לא צריך לא להעיר

מה כן? הרבה חמלה.הרבה חיבוקים. הרבה מחמאות. והרבה הכלה. שזה קשה מאוד, בטוח. אבל לדעתי יש לה צורך ביחס שהיא לא מצליחה להביע

הבת שלי התנהגה בצורה דומה ממקום אחר.ממש דומה. היה ברור לי שזה רגשי. הגברתי יחס ומגע ומענה רגשי לצורך ה*אמיתי* שלה - וזה פחת משמעותית

הם לא יודעים לבטא מה מפריע להם במילים לפעמים וזה יוצא דרך ההתנהגות

את נשמעת אמא מדהימה שמתמודדת עם סיטואציה קשה מאוד בעצמך כאישה. שולחת עוד חיבוק שיחזק אותך❤️

היא מצד אחד ממש רוצה שליטה, לבחור לבד וכו

ומצד שני כשאני אומרת לה לבחור אז היא אומרת "תבחרי את, אני רוצה מה שאת בוחרת"

וזה ממש מבלבל

או למשל היא עושה משהו שאני לא מרשה כמו להרביץ/לשפוך מים וכו ואז בוכה בטירוף "תגידי שאת לא כועסת עליי"

וואלה אני ממש כועסת עלייך...

לא רוצה לשקר אבל גם ברור לי שהיא רוצה לדעת שאני תמיד אוהבת אותה

תודה על החיבוק 3>

זאת אומרת, בזמן רגוע. לבד.

להכין שוקו ולשבת יחד לשתות.

לשאול אותה או לשקף לה שאת רואה שקשה לה. מה היא מציעה לעשות?

זה תלוי ביכולת שלה לדבר ולהביע את עצמה, אז צריך להתאים את השיח אליה.

אבל אולי לנסות לדבר איתה וביחד לחשוב איך עושים שיהיה נעים יותר.

בלי קשר, אולי לנסות להקדיש לה חמש דקות של שוקו גם בלי לדבר על זה. סתם ככה זמן שבו היא מקבלת אותך ואת אותה.

אני מסכימה עם העו"סית שהדבר הכי משמעותי זה ההורים, ואני חושבת שאת גם כותבת את זה בעצמך.

אבל את בתקופה ממש מאתגרת, וזה בסדר שלא תמיד יש כוח לשינוי ועבודה.

אז אולי בינתיים לנסות להיות בשיח מולה בזמנים רגועים, וליזום דקות של אהבה כזו בלי תנאי. שוקו / ציור / משחק יחד.

רק שלנו ובזמנים האלה היא ילדה אחרת.

מדהימה וכיף איתה באמת.

פשוט רוב הזמן אנחנו לא לבד וזה אומר שרוב הזמן ממש לא כיף איתה...

היא מצד אחת מחפשת את היחס אבל מצד שני לא רוצה שיהיה שלילי

אז אפשר באמת להגיד - אמא כועסת עכשיו, ועדיין אוהבת אותך הכי הרבה בעולם. אני תמיד אוהבת אותך הכי נרבה בעולם

נשמע שהיא מחפשת נורא יציבות באהבה שלך כלפיה, ומצד שני מבקשת את זה בצורה.. של ילדים 🙃

היא נשמעת ממש חמודה. ממש מזכירה את הבת שלי

מלא מלא מלא אהבה.

לכן כל כך קשה לי שהיא ככה.

ועם זאת, אני כן מאמינה בזה ששינוי שלך מולה יעזור

אבל זה באמת דורש תעצומות מנטליות של התמודדות.

חשבת על הדרכת הורים? יש לך זמן לפנות לזה כרגע?

להגיד לה, "בואי נבחר יחד. אני אבחר 2 בגדים ואת תבחרי מביניהם.."

תחשבי אם זה יכול לעבוד, גם אצלנו יש ילדה שמאודדדד אוהבת שליטה ומזכירה ממש את הסיפור שלך.

וזה היה בלי מילואים. אז במקרה שלך זה הרבה יותר עוצמתי ומשמעותי כי את גם לא יכולה "לנוח" קצת מ"מריבות" האלה.

היום היא קצת גדולה יותר ועדיין מאתגרת מאוד במובן הזה.

והיא מתוקה ומהממת, וסופר רגישה. אבל זה מוציא אותי מדעתי.

(ונראה שיש ילד שמתקרב לסגנון הזה קצת, מקווה שלא והוא פשוט מטעה קצת)

נשמע שהיא זקוקה לקשר, שהיא לא מרגישה ביטחון בקשר ביניכן (והגיוני שאחותה מהווה טריגר ואיום בהקשר הזה), והיא עסוקה במרדף אחרייך. וזה מתיש, מאד מתיש. ומתסכל. המיכל שלה ריק ולכן היא לא מצליחה "להחזיק" רגשות קשים או מנוגדים וזה נשפך ממנה כל הזמן.

מצידך זה נראה שהיא בור בלי תחתית, וזה מעגל קסמים כשאת מרגישה כלפיה רגשות קשים (וזה כל כך מובן!) היא מרגישה חוסר ביטחון בקשר שלכן, זה איום קיומי עבורה והיא מוכרחה להגביר את המרדף.

אני ממש ממליצה לך על הדרכת הורים בגישה התקשרותית התפתחותית, שתעזור לך למלא את המיכל שלך ולהחזיק את הקשר איתה כך שהיא תוכל להיות במנוחה.

לי יש בן 5 מתוק, גם רגיש מאוד, שתמיד בתקופות של שינויים (מהגן לחופש, מהחופש לגן, וגם שינויים אחרים לפעמים) הוא בוכה המון. אני קוראת לזה "כי תואנה הוא מבקש" - לא משנה כמה הכל יהיה מושלם, לפעמים זה נראה כאילו הוא ממש מחפש על מה לבכות.

האמת שגם אם זה לא רק בתקופה האחרונה, הגיוני שזה ביטוי של תקופה ממושכת יותר רגישה (אנחנו במלחמה ארוכה, ועם אבא במילואים זה מוסיף המון).

דבר ראשון - חיבוק ענק לך על כל ההתמודדות. זה ממש ממש לא קל לתפקד ככה לבד עם בעל במילואים (ותודה לכם❤️)

וזה עוד יותר לא קל כשצריכים להכיל ילדה קטנה ובכיינית, שצריכה אותך כל כך, וכל כך קשה לתת לה את מה שהיא צריכה...

העצה הראשונה שלי היא כמו תמיד - להתפלל על זה (תמיד קל לי לזכור לכתוב את זה. אבל כשזה קורה אצלי בבית לוקח לי הרבה זמן עד שאני נזכרת ש'גם על הקושי הזה כדאי להתפלל'... אבל זה באמת תמיד עוזר לי).

וחוץ מזה - לי מאוד עזרו כלים שלמדתי אצל רותי דריאל (יש לה הרבה חומר חינמי - בלוג וגם פודקאסט מעולה. אני גם קניתי קורסים שלה אחרי שראיתי שאני מתחברת לכיוון). היא נותנת מבט אחר על החוויה של הילד, וגם נותנת כלים להורים להתמודד עם מצבים שונים ואתגרים שונים.

לא יודעת כמה זמן ופניות יש לך לשמוע דברים כאלו. תהיי קשובה לעצמך ולמה שמתאים לך, את לא חייבת לקבל כל עצה אם זה לא נכון לך כרגע...

ובכל מקרה - את אמא פשוט מדהימה, ונותנת לילדים של הכי טוב שאת יכולה, בתקופה כל כך מורכבת....

הרב שמואל אויערבך זצ"ל, סיפר שאביו - רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה מכוון על חינוך הילדים בתפילה במילים "ואנחנו לא נדע מה נעשה..."

חינוך זה באמת דבר קשה, אנחנו צריכים להשתדל ולתלות את בטחוננו בה', כי זה באמת לא דבר פשוט, אפילו לגדולי ישראל...

זו צורת תקשורת לילד, מה שההורה מגיב זו התשובה.

אני מגיבה רק לבכי מוצדק (קבל מכה, דברו אליו לא יפה) מבכי לא מוצדק אני מתעלמת.

גם שהבכי מוצדק אני מגיבה באופן ספציפי, מציעה חיבוק/ מנחמת מילולית, פעם פעמיים, לא יותר.

הרעיון הוא שאני עונה לתקשורת הזו, אני פה בשביל לנחם במקרים שזקוקים לעזרה.

חוסר התגובה שלי לבכי לא מוצדק, אומר לילד לחפש צורת תקשורת אחרת.

לגבי התארגנות בבוקר, בגיל 5 יש ילדים שעדין מאד קשה להם להתלבש ולהתארגן (יש ילדים בגיל צעיר יותר שמתארגנים בקלות אבל בגיל 5 זה עדין פער הגיוני)

זה עלול מאד לתסכל את ההורה והילד.

יש לי ילד שבגיל הזה התקשה מאד להתלבש, בהתחלה זה תסכל אותי אח״כ הבנתי שזה באמת קשה לו והייתי עוזרת לו גם להתלבש וגם ללמוד את הטכניקה של התלבשות שהיתה קשה לו.

אחרת ולהבין את זה מעצמו, מעצם התגובה של האמא, זה לא נכון

לפחות לא מניסיון שלי עם הבת שלי. אולי אצל אחרות זה עובד

זה לא לימד אותה לתקשר בצורה חיובית. הפוך, זה מרמר אותה והוביל להתקפי זעם ולמעשי קונדס מאוד לא מצחיקים.

במקום לגלגל את האחריות לילד שיבין מעצמו, אפשר להוביל את הילד לזה ואז הדרך קצרה יותר

ממש לעזור לו לתמלל רגשות וצרכים, במקום להביע אותם בצורה אחרת. (בין אם זה בכי, כעס,צרחות או לא משנה מה..)

אצלנו זה היה תהליך שבו אני 'מתרגמת' לבת שלי את הצורך שלה מתוך ההבנה של השורש שלו, (זה יכול להיות עייפות/רעב/צורך בחיבוק/צורך בבטחון ותשומת לב) עשינו תהליך של חצי שנה בערך והיום היא מדברת על מה שהיא רוצה בצורה הרבה יותר ברורה, רוב הזמן. 

נגיד היא הייתה אומרת בבוקר שהגרביים לא נוחות לה

כל בוקר אותו סיפור. קניתי איזה 5 חברות של גרביונים שונים

לשים טייץ וגרביים היא לא רצתה כמובן

ללכת בלי - מה פתאום..!? לא בא בחשבון מבחיתנתה

ביום חול הן לא נוחות ומציקות והיא לא תתלבש לבד והיא תשגע אותי עד שהפס בקצה של הרגל יישב בול על הקצה של הציפורן אחרת בכי וצרחות

אבל בשבת - אני קמה היא כבר מתוקתקת חח

התחלתי לחבר את הפאזל מעוד מקרים שהיו ועקבתי אחרי הלוגיקה הלא לוגית שלהם, והבנתי שזה לא הגרב/ המים מקלחת שמציקים/ הנעל שלא נוחה לה (5 זוגות נעליים לא נוחות מכל מיני סוגים זה פחות נורמלי שלא נוח, במיוחד שאם הולכים למשהו שהיא אוהבת עם אבא היא נועלת מהר ומתייצבת ליד הדלת)

ואז בחנתי את ההתנהגות שלי אליה 

ובאמת ראיתי שאני מאוד טכנית איתה , ואולי חסר לה חיבוק דב אמהי

ואז שוב ניסיתי, רק תקפתי מהמקום הרגשי

קודם כל - גרביים אני שמה ביומיום. זה זמן פינוק עם אמא בבוקר. כל השאר פחות. בשבת היא עדיין שמה לעצמה לבד

אמא, לא נוחה לי הגרב

וואי, זרובבלית, שמתי לב שלא התחבקנו עדיין היום! איך זה קרה..? בואי מהר נתחבק שעה

מחבקת אותה ואחרי כמה דקות שואלת אותה - יאללה את שמה נעליים..? 

כן

היא באה לבושה

ואני מהללת ומשבחת עד בלי די

ראיתי שזה עובד והמשכתי ככה בעוד דברים שהיו קושי עם התאמות לסיטוציה וברוך השם זה עבד

אני אוהבת לתת לילד למצוא את הדרך, כי אם הוא מוצא אותה לבד, היא תהיה מדויקת בשבילו.

לכן אני מתמקדת בהתעלמות מדרכים בעייתיות, לשים קווים אדומים אם ההתנהגות בעייתית, ולעודד תקשורת טובה.

אם הילד מתקשה למצוא את הדרך אני כמובן אעזור לו, אבל במינימום התערבות, כדי לתת לו גם למצוא דרכים משל עצמו. ככה ילד בונה אישיות ומודעות.

אצלנו זה לא הספיק האמת

כי חלק מהעניין של תקשורת טובה- זה שהילד מצליח להביע מה הוא צריך, ןכשהוא לא מצליח - אין איך לתקשר איתו. הוא רק צורח/בוכה/ מתוסכל/כועס

לא תמיד מספיק רק שאמא מדברת איתו או עושה לו סבלנות. 

כששאלתי את הבת שלי מה יש לה עם הבגדים ומה היא צריכה- היא אמרה גרביים חדשות, ברור. כי מה שיש עכשיו התיישן ולכן זה לא נח 

 אז הלכתי וקניתי עוד 

כשהמקלחת היתה סיוט - חשבתי לכיוון החושי, בצירוף הגרביים נגיד, שזה הגיוני ואולי נכון . אבל אם היתי פונה לריפוי בעיסוק לבד הייתי מפספסת את תשומת הלב והיחס שהילדה צריכה וניגשת לעניין ממקום של פתרון פרקטי יותר 

וזה תלוי כמובן גם למה הוא אל מצליח, ומה זה מינימום התערבות שזה מושג מאוד יחסי כנראה 

כשזה יושב על קושי רגשי, אני חושבת שכן צריך התערבות של ההורים. ילד בונה אישיות בעזרת היכולת להיות מודע לעצמו ולהביע מה שהוא צריך

ילד שרק צועק/בוכה/צורח/מתוסכל לא יצליח לבנות אישיות עם חוסן כי חסר לו משהו מהותי והקושי הרגשי ממסך הרבה יכולות שיכולות להתפתח ובאמצעותן לבנות את האישיות 

בבעיות מתמשכות, אני לא משקיע את האנרגיות בהבנת הסיבה, אלא במציאת פתרונות להקלה/ פתרון.

גם אצלי התלוננו על אי נוחות נניח בנעלים, אז ישבתי וסידרתי את הנעל והראתי לילד איך לסדר כשלא נוח.

לא התרגשתי אף פעם מתלונה שחוזרת שוב ושוב, מקסימום בפעם הבאה שקניתי נעלים הקפדתי לוודא עם הילד שנוח לו בחנות. זה טבעם של ילדים, לומר ולהתלונן שוב ושוב.

אני באמת לא מכירה קושי רגשי מהותי ולא יודעת להגיד אם ההתנהלות שלי מתאימה לבעיות רגשיות.

כי אחרת אי אפשר לטפל מהשורש, ובכל פעם נכנסים לפינות שפשוט קשה לצאת מהן בלי לדעת את הסיבה.

לדוגמה, בת החמש שלי בחודשים האחרונים ממש מתקשה להירדם, וכתוצאה מכך יוצאת שוב ושוב מהמיטה בלילות, בכל פעם בתירוצים אחרים.

אז בהתחלה התרגזנו עליה ונזפנו בה בכל פעם וניסינו למצוא פתרונות נקודתיים (כמו משחק/ספר במיטה) - וזה לא עזר בכלל.

עד שקלטנו שפשוט יש לה חרדות... (בעיקר בעקבות המלחמה) אז התחלנו להכיל אותה ולדבר בגלוי על החרדות, והכנו לה קריאת שמע מעוצבת שאנחנו משתדלים לומר איתה ולפעמים אנחנו יושבים לידה ומספרים לה סיפורים או שרים לה שירים.

כמובן, לא תמיד יש לנו את הסבלנות... (ואנחנו שוקלים טיפול רגשי משמעותי) ועדיין קשה איתה בלילות... אבל לפחות אנחנו יודעים את הסיבה ויודעים איך אנחנו אמורים להתנהל.

בדרך אחרת זה פשוט לא היה עובד.

אני מתייחסת מראש בסלחנות כלפי קשיים של הילדים, גם אם לא יודעת את הסיבה הספציפית (לא שאני לא כועסת אבל יודעת שהכעס הוא לא דרך נכונה להתנהלות אלא רק פגם אנושי שלי) ככה שאצלי זה לא קריטי הסיבה (אולי זה גם מונע בעיות רגשיות ואולי לא)

גם כשניסינו ברכות להציע לה משחקים במיטה זה לא עזר. אם לא היינו קולטים שיש לה חרדות לא היינו יודעים שצריך להיות איתה עד שהיא (כמעט) נרדמת, ולא היינו יודעים לתמלל לה את מה שהיא מרגישה.

מצד שני - אם הבעיה שלה הייתה גבולות, נגיד, אז כן היינו צריכים בתקיפות שוב ושוב להחזיר אותה למיטה כדי שתלמד, ורכות לא הייתה עוזרת פה.

לכן לדעתי כן חובה להבין את הסיבה להתנהגות של הילד.

אבל לגבי ההתנהלות, אני לא עושה את ההבחנה בין נניח הסיבה שהילד מתקשה לישון, כי בכל מקרה אני רוצה ללמד את הילד לחוש את העייפות ולרצות לישון מעצמו. אני אטפל בבעיות שמפריעות אבל אתייחס לקושי בשינה באותו אופן מבחינתי.

אני מכירה את זה קצת מאצלנו, אבל אצלכם זה נשמע קשה ומאתגר פי כמה (היום למשל בת החמש לא מצאה את הבגדים שהכינה לעצמה בערב, ופשוט לא הסכימה לשמוע על שום פתרון אחר חוץ מלבכות! בסוף, געיקר בזכות הסבלנות של בעלי, היא הלכה לגן ולא הםסידה את הפעילות המיוחדת שיש להן היום. אבל זה היה מאתגר ומתסכל ממש... ומניחה שאצלכם אפילו זה לא היה קורה בסוף...)

נשמע שאת חייבת הדרכת הורים צמודה, ממש להתייעץ על כל דבר קטן איך נכון לנהוג. כי אם העו"ס אמרה שהילדה לא צריכה טיפול אישי אלא דרך ההורים - אז ברור שההורים (ובמקרה הזה את) צריכים ליווי אישי...

אז אולי דרך אותה עו"ס, אולי מדריכת הורים אחרת (כשו שזמינה גם לשאלות ספציפיות בהתכתבות), אבל את באמת לא יכולה להתמודד עם זה לבד...

הרבה כוחות! ובע"ה שתראו ממנה נחת!

מרגיש לי שבגלל שהמצב ככ קשוח, אבא לא בבית וכו

היא מתחננת למשהו שיאפס ויאסוף אותה.

היא מתישה אותך כי היא מותשת ומבולבלת בעצמה וזו הדרך שלה להיצמד אלייך במקום לתקשר בטוב.

קוראים לזה גבולות...

עכשיו, לא מדובר על עונש, כעס וכו

אלא פשוט לשרטט לה את גבולות הגזרה של מה שאת מאפשרת ומה שאת לא מאפשרת.

לדוגמה בכי: מאמוש, אני מבינה שמשהו מציק לך ולכן את בוכה. אבל הבכי שלך מפריע לי לנהוג/מפריע לאחותך לישון/עושה לי סחרחורת. ולכן את יכולה לבכות בחדר סגור. אם את רוצה להיות כאן איתנו זה ברוגע.

לתת לה יד ולהוביל אותה לחדר בנחת אבל באופן מוחלט. ולהגיד שהיא יכולה לחזור אלייך מתי שהיא רוצה כשהיא רגועה.

לדוגמה בחירה: אני נותנת לך אפשרות לבחור א או ב (לא יותר משתי אופציות כי זה מציף) ונספור לך עד 5. אם קשה אז אמא בוחרת ודי. ואז כנראה יהיה בכי - תפעלי כנ"ל.

במקביל,לחזק זמנים בדגש על אוירה נעימה שהיא תצליח ליצור. ממש "לחפש אותה" בטוב. שתי דקות רגוע- איזה כיף פה היום, איך נעים לראות אתכן יחד, לכתוב פתק לגננת על התנהגות משמחת ובוגרת.

להסריט לאבא בווטסאפ: איקס הצליחה להתלבש יפה ברוגע בלי תלונות.

לעשות איתה/ להרשות דברים של גדולים כשהיא מצליחה להתנהג כמו גדולה ולהדגיש את הקשר. "ילדה בוגרת מגיע לה שנרשה לה ×..."

יכולהיות שכדאי ממש לקחת אותה לשיחה על שוקו או גלידה  מראש ולהגיד: שמתי לב שהרבה פעמים קשה לך, את בוכה...

זה קורה להרבה ילדים שלפעמים הם מאוכזבים או מבולבלים ואמא עוזרת להיות רגועה. ילדה רגועה הכי כיף לה!

בהצלחה!

אמרת הכל.

מי שלא שם לא תבין.

את לא צריכה עצות בהורות, כי אין לך ואין לה את היכולת לנהל כרגע תהליך.

אני כן ממליצה לך להקשיב ולהיפתח,

רק כדי להבין טיפה את החשיבה והימנע מתסכול.

בפרקטי- כדאי למצוא לה חונכת מתנדבת. זה לא נכון שהיא לא צריכה תמיכה רגשית. בכל זועק את זה.

אני מבינה למה העו"ס הפנתה אתכם כרגע לטיפול שאמור להגיע מכם- אבל היא לא יודעת מה זה לחיות כמעט שנה בלי אבא בבית. (מחילה מהקבע. זה לא אותו דבר ולא זה המקום להאריך)

לכן אני חושבת שהכי כדאי במצב הזה למצוא מתנדבת אבל קבועה שאפשר לסמוך עליה ולא תבריז. שתתן לה הרבה תשומת לב ופורקן. שתחזק אצלה את הביטחון העצמי ואת המקום שלה בעולם.

גם לך זה ייתן טיפה אוויר ותוכלי קצת פחות להישאב וקצת יותר לעזור לה, ואז לאט לאט הגלגל יסתובב.

בנוסף לחונכת, איך הקשר עם סבא וסבתא? אם יש פוטנציאל, אפשר לשתף בקשיים שאתם מתמודדים ולבקש עזרה בלשמוע אותה, להכיל את ההתעקשויות. להוביל איתה את התהליך, להוריד ממך מלחמה אחת. רק אחת.

למשל אם אפשר להעביר את נושא בחירת הבגדים לסבתא. אם אפשר בשיחת וידאו. ואם לא אז גם בשיחה טלפונית. סבתא לא באמת צריכה לראות את הבגדים כדי לעזור לה לבחור. היא רק צריכה להקשיב ולדעת להוביל בשאלות מהתנגדות לשיתוף פעולה, ומי שמבחוץ ולא שחוק עד דק מהמילואים, תהיה לו סבלנות ותושייה רבה יותר לנהל את המשבר הזה.

אצלנו למשל יש ילדה בת 10 מגמגמת (וגם עם בעיות קשב) תוסיפי לזה מצוקה רגשית וקבלי הר געש שלא מצליח לבטא את עצמו ומתפרץ בשניה.

תוסיפי לזה שאם אני כאמא אמורה לטפל ולהרגיע אז אני עסוקה בעוד דברים במקביל

ותקבלי תופעת טבע.

אז הפתרון שלנו היה דומה. וסבא וסבתא משני הצדדים גוייסו למשימה.

גם היו מתקשרים כל יום היא קיבלה שיחה שגרתית של מה נשמע (והיה מאוד קשה להבין מה המילים בשיחה, אבל היה אפשר להרגיש את הלב ולומר את מה שהיא הייתה צריכה לשמוע)

וגם כשהיה קורה משהו, היא הייתה מתקשרת לספר.

וככה למשל אפילו אם הייתה מריבה בינה לבין אחותה ולא היה לי סיכוי לנסות להבין בכלל מה קרה (לא שזה משנה מה קרה, אבל להן היה חשוב שאשמע בדיוק את כל הסיפור כל אחת מהצד שלה)

אז הייתי אומרת תתקשרי לסבתא וכל אחת תספר לסבתא וסבתא תמצא פתרון.

בפועל רק הגדולה הייתה מתקשרת ותוך כדי שיחה נרגעת ועוברת נושא (יתרון של בעיית קשב)

האחות הקטנה בכלל לא הייתה בתמונה וככה המריבה הייתה נרגעת. כי לא באמת צריך פתרון או לוותר. רק לתת הרגשה שרואים אותך ולקבל לגיטימציה לתחושות שלך. לפעמים כן צריך ללמד אותם ולתווך כישורי חיים שלזה אין תחליף של ההורה, אבל לרוב פתרון של מריבה יהיה פשוט להקשיב ולהוציא אותה מהמקום שמחפש להיות צודק וקורבן.

רק בסוף היום אחרי שהקטנים היו נרדמים הייתי יושבת ומדברת איתה, והכי מדהים היה שבכלל לא היה חשוב לה להשמיע את כל מה שכ"כ הכעיס או העסיק אותה בסוף היום. היא הייתה מנצלת את ההזדמנות לדבר איתי על כל מיני מחשבות ודברים שעוברים לה בראש, שזה דווקא שימח אותי כי זה אומר שהיא הצליחה להרגיע את ההתנגדויות ומה שמעניין אותה עכשיו זה דברים אחרים.

למשל אם במהלך היום היה לה מאוד חשוב להסביר למה זה לא הוגן משימה שנתתי לה ולמה בעצם הייתי צריכה לתת לילד אחר- בסוף היום כשהצפתי את הנושא זה בכלל לא היה אישיו, כשבזמן אמת זה היה לה מאוד מאוד חשוב.

לגבי האחות הקטנה, אל תפחדי מהמקום הזה שהיא מוותרת מיד, אם זה מה שעוזר לך לשרוד את היומיום אז בסדר, כל דבר אפשר לתקן אח"כ, ואת לא מבינה כמה מהר חוזרים לשגרה ומצליחים להציב גבולות ולנהל בית אחר אחרי שמתאוששים מהתקופה הזאת.

אז את צודקת שמלכתחילה זאת לא דינמיקה בריאה. אבל מלכתחילה גם לא מביאים ממתקים כי זה לא בריא, אבל אם זה השסתום שלך תשתמשי בו עד לטיפול שורש.

ברור שיש פה צורך בשינוי של התקשורת שלכם וההתנהלות איתה

וברור שהצעד הראשון הוא אצלך, ושכדאי גם לקבל הדרכה אם את לא מרגישה שאת יודעת מה הוא, היא לא מסוגלת לנהל את התהליך הזה לבד כמובן

אבל גם לי נשמע קשה מאוד לעשות את זה כשאת בעצמך כל כך מוצפת ועמוסה. יש גבול גם ליכולות שלנו. בשלב כזה הגיוני שצריך לעשות הכל רק כדי לשרוד בטוב וברוגע. זה כל כך לא פשוט!

ותעריכי את עצמך וגם את הקושי שלך! הוא גם חשוב

אני כן חושבת שכדאי לך לעבוד על פחות להתרגש מהבכי שלה, אולי להתרחק למקום אחר בבית,אולי אפילו לשים אוזניות או אם אפשרי להרחיק אותה לאנשהו בלי שזה ידרוש ממך עוד יותר אנרגיות

בעיני זה גם חלק מהפתרון ויכול להיות אפילו שזה יספיק ,אבל זה לפחות מוריד ממך את הסטרס שזה משליך עליך וחוסך לך אנרגיות כרגע שאין לך

בהצלחה!

לעם ישראל (זה מילים שקצת לא אומרות כלום או עוזרות להקל, אבל זה מהלב...) וחיבוק לך שאת אמא לביאה שלמרות המציאות הלא נורמלית שומרת על היקרים לך מכל הכי טוב שלך 💝

אני אומרת מראש, סגנון ההורות שלי באופן יחסי יותר נוקשה, ובכי יכול לעלות לי על העצבים אבל פחות מבלבל אותי ולא גורם לי לוותר.

דבר אחד- כמו שאמרו לך, לזכור שזו דרך ההתמודדות שלה. היא בתקופה לא קלה וככה זה בא לידי ביטוי אצלה, אני מאמינה שכשזוכרים את זה ההתנהלות מול זה פחות מהבטן יותר מהראש (כמובן בהתאם לאנרגיות של אמא בסיטואציה).

דבר שני- באותה מידה שיש בך חמלה כלפיה על שקשה לה, ככה תגלי כלפי עצמך כשאין לך כח יותר לשמוע אותה בוכה ואת מגיבה בכעס שהיית מעדיפה שלא יופיע...

דבר נוסף, זה משהו שיצא לי לעשות, כשילד בכה בכי שממלא את כל החלל אמרתי, חמודי, זה בסדר לבכות כשעצוב או לא מסתדר לך, אבל אם אתה רוצה להישאר לידינו אתה צריך להוריד את עוצמת הקול. אם לא תצליח אני לוקחת לחדר כי יש בבית עוד אנשים ואי אפשר ככה. ולקחתי לחדר אם צריך. הוספתי שאני מבינה את הצער ושכיף לנו שהוא חלק מהמשפחה שלנו ואם הוא נרגע או מצליח לשלוט בעוצמת הקול הוא יותר ממוזמן לחזור להיות לידנו. לפעמים אפילו נעלתי את הדלת (מאמינה שיש כאלה שזה בל יעשה אצלן), ולפעמים הילד היה יוצא מהחלון😊, אנחנו קומת קרקע ודוקא זה בסדר מצידי- זה מוציא אותו מהמוד המתקרבן למוד יותר יצרני ולוקח אחריות. גם באתי לבקר באמצע, להראות שאכפת לי ואני לא רק רציתי להעיף אותו, ולשאול שוב אם הוא רוצה לחזור לידנו או יש משהו שסביר מבחינתי לעשות עכשיו יחד (או לבד) ויתן לו מענה.

וכבר אמרו פה, אבל אני אחזור ואחדד, מאוד עוזר לתמלל את ההרגשות שלה, למשל, את בוכה כי קשה לך כי תקופה ארוכה אבא לא בבית והכל ככה יותר קשה. מצד שני לזכור שהיא בת 5 ולא להעמיס מסרים מורכבים מידי או לצפות שהיא כבר תמצא מספיק מילים לדבר על זה בזמן רגוע עם שוקו, לא לצפות ממנה לשיח שהוא מעבר לגיל 5 ולא לתמלל לה רגשות באופן שיהיה לה קשה להבין אותם- הכי פשטני. ואגב, לפעמים גם כשזה נכון, הם שונאים שאומרים להם שזה כי הם עייפים, אז לרכך את זה- לפעמים הגוף שלנו לא ישן מספיק, אז אפילו שאנחנו עוד לא מרגישים שרוצים לישון זה עושה לנו יותר לכעוס ולבכות (וגם לאמא זה עושה ככה).

התחלתי לכתוב, ואז היתה לי שיחת טלפון ארוכה, ויש סיכוי גבוה שכבר הגיבו לך נק' שכתבתי (אני משתדלת בד"כ לא להעמיס ולהציע דברים כשכבר אמרו אותם) אז סליחה אם יש חזרה, אין לי כח לערוך.

ואם בכלל את כן פנויה עכשיו מספיק להדרכת הורים (הנחתי שלא בגלל המילואים), אז תתעלמי מהכל ותעשי מה שאומרת לך המדריכה.

ובכלל תתעלמי מכל מה שפחות מדבר אליך, אמא יודעת מהבטן שלה את מה שהילד שלה זקוק ממנה ובהתאם לאופי שלה ושל הילדים, אז לא כל מה שעובד אצלי יעבוד אצל אחרות ותקחי רק מה שמרגיש לך נכון.

ואת כל כך טובה!!!

נשמע קשה ממש

תנסי אולי לתת לה פרחי באך

אני יכולה לעזור לך לבחור בשבילה את התמציות שיעזרו לה

ביטחון עצמי, וויסות חושי, תשומת לב ואהבה, עטיפה, רוגע...

לכל זה יש תמציות 

ועוד משו

שיח, תקשורת

אולי עכשיו את מנסה ולא רואה תוצאות

אבל זה מחלחל

פשוט לתקשר איתה והמון.

שיח מכיל, רגיש, מבין, תומך

רגישות יתר מטורפת, רגישות בכללי לכל מצב, ועוד כל מני עניינים רגשיים

אצלינו זה כך.

מאז שהיא קטנה (היום סיימה יא')

וכן, היו לנו איתה חתיכת התמודדויות....

שב"ה רק איתה ושאר הילדים יותר רגוע..

כן, אחריי מליון התמודדויות לא פשוטות

היום הבת שלנו במוסד חינוכי מותאם עם מענים רגשיים יותר מרובים.

מטופלת ע"י פסיכולוג, פסיכיאטר, מטפלת רגשית...

מה שעברנו איתה... בלי עזרה, בלי מישהו להתייעץ איתו.

אממה:

לא רוצה לייאש- היא ילדה- נערה- מדהימה!!! עם עומקים עצומים, עם בירורים עד הסוף, זה בהחלט בנה ובונה אותה.

בשלב שלך- כשהיא היתה בת 5 התחילו לה התפרצויות כעס והיא היתה מתעצבנת על כל דבר..

האמת באסה שלא היו לנו שום כלים, יצאנו מדעתינו.

זוכרת פעמיים במהלך ההתבגרות שלא יכולתי יותר וסטרתי לה (כן, לא שמחה בזה)

היום אני יכולה להגיד וצריכה להגיד- לכו לייעוץ!!!!

שהיא תלך לטיפול רגשי כבר מגיל צעיר!

טיפול באומנות, דרמה, יצירה, מוזיקה-

ככה יש בעצם מי שמטפל בכל מה שהיא חווה, ויש אתכם- שאתם גם צריכים הנחיה, חייבים מישהו שילווה אתכם.

לבד זה קשה ולא צריך!

עוס"ית מהרווחה רק בשביל לבקש הפניה לטיפול ריגשי, לא לפחד, הן מקסימות, או מקופח,

לא לדחות..

לא להשאר לבד..

ולך כאמא:

מליון חיבוקים- לך

המון סבלנות- שיהיה בך.

מלא תפילות.

לאו דווקא ילד בכור. (אצלנו אלה הקטנים דווקא...)

בכל אופן כתבת מקסים ונכון מאוד!

מוסיפה משהו שלא ראיתי שכתבו.

יש לי אחיין שקצת מזכיר לי את מה שתיארת. ובעיקר את הדינמיקה בין הילדה לאחותה.

גם אחיין שלי היה רב מלא מלא עם אחיו (הגדול) והאח הגדול כל הזמן ויתר וויתר.

והיה שם הרבה קנאה וכעס של האח הצעיר על הגדול.

ובלי קשר האחיין הזה לא ידע לשחק עם חברים, תמיד תמיד כל משחק היה נגמר במריבות, בכיות ומכות.

בשנה שעברה אחותי שלחה אותו לסדנת מיומנויות חברתיות וזה פשוט שיפר את המצב פלאים.

לא שהכל דבש אבל המשחקים נהיו הרבה יותר רגועים ושלווים.

ואחיין שלי מאוד אהב את הסדנה הזאת. אני לא יודעת מה בדיוק הם עשו שם אבל כנראה גם הצ'ומי עזר לו להירגע קצת.

מסייגת שלא יודעת אם זה מתאים בגיל, אחיין שלי הלך לסדנה הזאת בגיל 8.

להבנתי יש בסיס הלכתי משמעותי לא לצום כל עוד יש לך תינוק מתחת לגיל שנתיים.

הרב שלנו פוסק להתחיל לצום ואם מרגישים קושי שוברים, בלי קשר לגיל התינוק. צום גדליה זה הצום שהכי קל להתיר לשבור

לא צמה בהריון ועם תינוק עד גיל 24 חודשים, בלי קשר להנקה.

יצא לי לצום עם יונק בן יותר משנתיים.

אחרי הרבה שנים שבהן לא צמתי בכלל את הצומות הקלים, בגלל רצף של לידות.

היה לי מוזר לחזור לצום.

בפועל הצום עבר לי ממש בסדר ולא הרגשתי אותו בכלל.

עד גיל שנתיים, בין אם מניקה ובין אם לא.

יצא לי לפעמים לצום בין הריונות. כשהתינוק היה בן שנתיים ועוד לא הייתי בהריון...

אבל יודעת שלא כולם ככה...

אבל יש גם דעה שבכללי שנתיים. ויש שרק בהנקה.

היו כמה שנים טובות שצמתי עד שמשהו קרה עם הגיל ואולי קצת בגלל הורמונים של טיפולים ונהיה לי קשה מדי. אח''כ אני כמה ימים מרגישה לא טוב בגלל זה אז הפסקתי בהתייעצות עם רב.

בשלב שלך לרוב אני מניקה אבל לרוב הגוף גם לא במצב לצום, עדיין עוד לא עברה שנה. יש לך את מי לשאול?

בכל מקרה אם בצום את עם התינוק והילדים ומתחילה להרגיש רע אז אישית הייתי שוברת בכל מקרה, בצומות הקלים. כי 'חולה' פטור. וזה לא יו''כ שאת אמורה לעשות הכל כולל לשכב ושהבעל לא יתפלל כדי לצום.

אם אני לא מניקה ולא בהריון

וזה אכן מוזר, גם אחרי כמה צומות כאלה (במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה)

הרופא לא נבהל, הוא כן שאל אם נראה סובל ובגלל שכן סבל הבאתי לו נר משלשל ואז הוקל לו. מציעה לכתוב עכשיו לרופא באפליקציה

תינוקות שעושים אחת לשבוע-10 ימים. היה גם אחד שהגיע לשיא של שבועיים😱

כל עוד התינוק רק יונק, זה תקין. ככה הרופאים אמרו לי.

צריך רק לקחת בחשבון שכשסוף סוף הם עושים, זו כמות גדולה ויוצא מהטיטול ומלכלך הכל (אצלי לרוב אהבו לעשות בשבת על הבגדים הלבנים והחגיגיים🤭)

תודה!

כל החג הייתי בלחץ ואכלתי סרטים שמשהוא כבר לא תקין שם.. בכל אופן אקפוץ איתו מחר לרופא

גיל חודש לא לעשות כל כך הרבה זמן יציאות...

אבל זה כן יכול להיות תקין (מרפרוף בגוגל)

אם הוא עושה לפחות 6 פעמים פיפי ביום הייתי הולכת מחר לוודא עם הרופא ילדים שזה סבבה..

אם הוא יונק בלבד - זה תקין,

אבל כן כדאי לגשת להישקל לוודא עליה תקינה, אז תוכלי להיות רגועה שזה בסדר 😃

הרופא אמר שעלה בסדר במשקל. הוא כן בטווח הנמוך אבל לא סטה מהעקומה שלו

מגיל חודש והלאה, לתינוקות יונקים, תקין יציאה של פעם בשבוע.

רופאים מקלים גם עד 10 ימים, וגם לפני גיל חודש. (כדי שהרופא יוודא שאין סיבה אחרת שיכולים ככה לפספס אם יחשבו שזה תקין בלי לבדוק)

יש רפלקסולוגיה לשחרור, אני לא ממש מאמינה בזה אבל ניסיתי בבחינת לא יועיל לא יזיק, מצאתי ביוטיוב..

בגדול אם הוא לא עושה קקי אבל רגוע, ישן טוב אוכל רגיל והכל- לא הייתי מתרגשת

אם היה נראה שהוא סובל מכאבים הייתי הולכת לרופא שיעזור לו לשחרר.

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

אני אשאל הפוך

למה לא?

לא יודעת, זה מציק לי

אצל מישהי טובה, מגשרת שמנסחת בקשב לשניכם ועוזרת לכם להגדיר חלומות ויעדים, זה עשוי דווקא להיטיב לזוגיות. תגגלי הסכם ממון עם המילה טיפול או משהו. יש שיטה של מדרגות אגב שבסופן, על פי ההסכם, הכסף כבר מקבל מעמד של שניכם.

פרקטית, ממילא גם הצד שלך מביא סכום... שכמובן יחזור אלייך אם חלילה יקרה משהו לפי מה שהגדרתם מראש בהסכם.

אז לא רואה סיבה להתנגד לעצם ההסכם.

כן לדייק את זהות המנסח והתהליך כולו.

ויכוח על עצם ההסכם לא יוביל לשום דבר טוב גם אם תוותרו על הזכייה.

ההורים שלכם שמים הרבה כסף כנראה

אם המצב לא משו גמככה - למה לא לשמור על הכסף של הורים?

מה הוא מציע שיהיה בהסכם?

ואגב בסוף זו החלטה שלך כן? את לא חייבת להסכים למרות שכדאי לדעתי

ובלי קשר ועם קשר כדאי לטפל בזוגיות. רכישה של בית יכולה להשפיע לרעה על זוגיות מקרטעת כי נאלצים לשתף פעולה ולקבל החלטות משותפות בהרבה דברים ואם השיח והתקשורת לא טובים - זה מדרון חלקלק

חיבוק♥️

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

אני בטוחה שלא היה קל לעבור דרך הנסיון הזה.

האם טיפול בגמילה מהתמכרויות היה מספק במקרה שלכם?

התמכרות היא ברוב המקרים דרך של המח לווסת את עצמו. דרך מאד לא אדפטיבית כמובן, אבל יש בה צורך. ולקחת אותה בלי להבין מה הצורך שעומד מתחתיה ולתת לו מענה - יכול בחלק מהמקרים לא לעבוד ובמקרים אחרים להוביל למציאת פתרון לא אדפטיבי אחר.

האם היה תהליך כזה במקרה שלכם? אם מתאים לך, ממש אשמח לשמוע על זה יותר.

דתיה, נעימה, פסיכולוגית קלינית, לדעתי אבל בת פחות מ40, מכירה נשים שהיו אצלה והיו מרוצות מאוד.

קוראים לה דניאלה בן קימון, אם מתאים לך ..

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

ורוצה לתת לך משהו שממש עזר לי- מדיטציות.

אבל לא ארוכות ומתישות (שבסוף לא עושים), אלא כאלה של 5 דקות, ממוקדות (אני משתמשת באפליקציה שנקראת Mymedi מאמינה שיש עוד הרבה סוגים ברשת).

כבר אחרי שבוע בערך של תרגול התחלתי לראות שיפור. זה ממש מאמן את המוח להיות נוכח ב'כאן-ועכשיו'. גם באמצע יום עבודה, אם אני מרגישה שאני מאבדת פוקוס, אני יושבת עם עצמי אפילו שתי דקות (אני כבר מכירה את התרגול בע''פ...) ואח''כ אני חוזרת ממוקדת יותר.

יש שם מלא תרגולים, רובם בתשלום אבל יש גם חינמיים.

בתקופת הקורונה היו מעלים כל יום תרגול אחד חינמי, ואז התאהבתי בה. עכשיו באמת הרוב סגור.

אבל מי שלא מחפש גיוון וסבבה לו עם 'עוד מאותו דבר'- היא אחלה גם בגרסא החינמית.

נראה לי כדאי לך לבדוק את הכיוון של קשב ואם נראה שזה כן הכיוון אז נראה לי טיפול קוגפאן ממש מתאים לקושי שלך. בדיוק עובדים שם על אסטרטגיות לניהול עצמי.

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

בעת קיום יחסים

זה כמובן מוריד מאחוזי המניעה

כי לגוף לפעמים יש שינויים והפתעות

בשביל הלחוצות שמונעות עם דיאפרגמה😉

ובשעה טובה! הרבה כוח ושמחה🩵

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈