לי היו המון בעיות רגשיות בתור ילדה, ואני תמיד חוששת מה יהיה אם יהיו לי ילדות כאלו...

אין לי ניסיון בזה, אבל משהו שעולה לי - אולי לדמיין לפעמים שהיא לא הבת שלך. שההורים שלה ביקשו ממך רק לשמור עליה ולתת לה חום ואהבה. 

ואם היא לא הבת שלי - פחות מפריעים לי החסרונות...

(אני עושה את זה הרבה פעמים כשהתינוק צורח ואין לי איך להרגיע אותו... מדמיינת שהוא לא שלי, ואז הבכי הרבה פחות מפריע לי).

עוד דבר שעוזר לי הרבה פעמים מול קשיים עם הילדים, זה לדמיין איך נהיה בעוד עשרים שנה.

הילדים כבר יהיו בוגרים ןמיושבים בדעתם, ובטח כבר נשכח את כל הקשיים, ונזכור רק את ההתגברויות, את הקרבה, את החיבוקים.

ממני, שכמו שכתבתי - הייתי עם המון בעיות רגשיות, והיום ב"ה בסדר גמור ואי אפשר לנחש את זה עליי, וזוכרת (כמעט) רק כמה ההורים שלי עזרו לי ותמכו בי...

זה נורא

אי אפשר לנהוג ככה וגם לא לאכול או לשחק

אולי אפשר דרך הסל טיפולים של המילואים?

וחיבוק, זה ככ ככ קשה ומתיש!!! 

ממה שנראה לי בעין לא מקצועית כמובן - הילדה מחפשת שליטה מסוימת על הנעשה כשי שיראו אותה

בנצחון במשחק

בנעילת נעליים מסוימות

בלהשיג דברים דרך בכי

וזה הגיוני, אבא שלה במילואים. ומלחמה.זה שינוי שגר רציני ואנחנו כמבוגרים גם חווינו תחושה של אבדן שליטה

אני חושבת שלא צריך לוותר לה כדי שתנצח

לא צריך לא להעיר

מה כן? הרבה חמלה.הרבה חיבוקים. הרבה מחמאות. והרבה הכלה. שזה קשה מאוד, בטוח. אבל לדעתי יש לה צורך ביחס שהיא לא מצליחה להביע

הבת שלי התנהגה בצורה דומה ממקום אחר.ממש דומה. היה ברור לי שזה רגשי. הגברתי יחס ומגע ומענה רגשי לצורך ה*אמיתי* שלה - וזה פחת משמעותית

הם לא יודעים לבטא מה מפריע להם במילים לפעמים וזה יוצא דרך ההתנהגות

את נשמעת אמא מדהימה שמתמודדת עם סיטואציה קשה מאוד בעצמך כאישה. שולחת עוד חיבוק שיחזק אותך❤️

היא מצד אחד ממש רוצה שליטה, לבחור לבד וכו

ומצד שני כשאני אומרת לה לבחור אז היא אומרת "תבחרי את, אני רוצה מה שאת בוחרת"

וזה ממש מבלבל

או למשל היא עושה משהו שאני לא מרשה כמו להרביץ/לשפוך מים וכו ואז בוכה בטירוף "תגידי שאת לא כועסת עליי"

וואלה אני ממש כועסת עלייך...

לא רוצה לשקר אבל גם ברור לי שהיא רוצה לדעת שאני תמיד אוהבת אותה

תודה על החיבוק 3>

זאת אומרת, בזמן רגוע. לבד.

להכין שוקו ולשבת יחד לשתות.

לשאול אותה או לשקף לה שאת רואה שקשה לה. מה היא מציעה לעשות?

זה תלוי ביכולת שלה לדבר ולהביע את עצמה, אז צריך להתאים את השיח אליה.

אבל אולי לנסות לדבר איתה וביחד לחשוב איך עושים שיהיה נעים יותר.

בלי קשר, אולי לנסות להקדיש לה חמש דקות של שוקו גם בלי לדבר על זה. סתם ככה זמן שבו היא מקבלת אותך ואת אותה.

אני מסכימה עם העו"סית שהדבר הכי משמעותי זה ההורים, ואני חושבת שאת גם כותבת את זה בעצמך.

אבל את בתקופה ממש מאתגרת, וזה בסדר שלא תמיד יש כוח לשינוי ועבודה.

אז אולי בינתיים לנסות להיות בשיח מולה בזמנים רגועים, וליזום דקות של אהבה כזו בלי תנאי. שוקו / ציור / משחק יחד.

רק שלנו ובזמנים האלה היא ילדה אחרת.

מדהימה וכיף איתה באמת.

פשוט רוב הזמן אנחנו לא לבד וזה אומר שרוב הזמן ממש לא כיף איתה...

היא מצד אחת מחפשת את היחס אבל מצד שני לא רוצה שיהיה שלילי

אז אפשר באמת להגיד - אמא כועסת עכשיו, ועדיין אוהבת אותך הכי הרבה בעולם. אני תמיד אוהבת אותך הכי נרבה בעולם

נשמע שהיא מחפשת נורא יציבות באהבה שלך כלפיה, ומצד שני מבקשת את זה בצורה.. של ילדים 🙃

היא נשמעת ממש חמודה. ממש מזכירה את הבת שלי

מלא מלא מלא אהבה.

לכן כל כך קשה לי שהיא ככה.

ועם זאת, אני כן מאמינה בזה ששינוי שלך מולה יעזור

אבל זה באמת דורש תעצומות מנטליות של התמודדות.

חשבת על הדרכת הורים? יש לך זמן לפנות לזה כרגע?

להגיד לה, "בואי נבחר יחד. אני אבחר 2 בגדים ואת תבחרי מביניהם.."

תחשבי אם זה יכול לעבוד, גם אצלנו יש ילדה שמאודדדד אוהבת שליטה ומזכירה ממש את הסיפור שלך.

וזה היה בלי מילואים. אז במקרה שלך זה הרבה יותר עוצמתי ומשמעותי כי את גם לא יכולה "לנוח" קצת מ"מריבות" האלה.

היום היא קצת גדולה יותר ועדיין מאתגרת מאוד במובן הזה.

והיא מתוקה ומהממת, וסופר רגישה. אבל זה מוציא אותי מדעתי.

(ונראה שיש ילד שמתקרב לסגנון הזה קצת, מקווה שלא והוא פשוט מטעה קצת)

נשמע שהיא זקוקה לקשר, שהיא לא מרגישה ביטחון בקשר ביניכן (והגיוני שאחותה מהווה טריגר ואיום בהקשר הזה), והיא עסוקה במרדף אחרייך. וזה מתיש, מאד מתיש. ומתסכל. המיכל שלה ריק ולכן היא לא מצליחה "להחזיק" רגשות קשים או מנוגדים וזה נשפך ממנה כל הזמן.

מצידך זה נראה שהיא בור בלי תחתית, וזה מעגל קסמים כשאת מרגישה כלפיה רגשות קשים (וזה כל כך מובן!) היא מרגישה חוסר ביטחון בקשר שלכן, זה איום קיומי עבורה והיא מוכרחה להגביר את המרדף.

אני ממש ממליצה לך על הדרכת הורים בגישה התקשרותית התפתחותית, שתעזור לך למלא את המיכל שלך ולהחזיק את הקשר איתה כך שהיא תוכל להיות במנוחה.

לי יש בן 5 מתוק, גם רגיש מאוד, שתמיד בתקופות של שינויים (מהגן לחופש, מהחופש לגן, וגם שינויים אחרים לפעמים) הוא בוכה המון. אני קוראת לזה "כי תואנה הוא מבקש" - לא משנה כמה הכל יהיה מושלם, לפעמים זה נראה כאילו הוא ממש מחפש על מה לבכות.

האמת שגם אם זה לא רק בתקופה האחרונה, הגיוני שזה ביטוי של תקופה ממושכת יותר רגישה (אנחנו במלחמה ארוכה, ועם אבא במילואים זה מוסיף המון).

דבר ראשון - חיבוק ענק לך על כל ההתמודדות. זה ממש ממש לא קל לתפקד ככה לבד עם בעל במילואים (ותודה לכם❤️)

וזה עוד יותר לא קל כשצריכים להכיל ילדה קטנה ובכיינית, שצריכה אותך כל כך, וכל כך קשה לתת לה את מה שהיא צריכה...

העצה הראשונה שלי היא כמו תמיד - להתפלל על זה (תמיד קל לי לזכור לכתוב את זה. אבל כשזה קורה אצלי בבית לוקח לי הרבה זמן עד שאני נזכרת ש'גם על הקושי הזה כדאי להתפלל'... אבל זה באמת תמיד עוזר לי).

וחוץ מזה - לי מאוד עזרו כלים שלמדתי אצל רותי דריאל (יש לה הרבה חומר חינמי - בלוג וגם פודקאסט מעולה. אני גם קניתי קורסים שלה אחרי שראיתי שאני מתחברת לכיוון). היא נותנת מבט אחר על החוויה של הילד, וגם נותנת כלים להורים להתמודד עם מצבים שונים ואתגרים שונים.

לא יודעת כמה זמן ופניות יש לך לשמוע דברים כאלו. תהיי קשובה לעצמך ולמה שמתאים לך, את לא חייבת לקבל כל עצה אם זה לא נכון לך כרגע...

ובכל מקרה - את אמא פשוט מדהימה, ונותנת לילדים של הכי טוב שאת יכולה, בתקופה כל כך מורכבת....

הרב שמואל אויערבך זצ"ל, סיפר שאביו - רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה מכוון על חינוך הילדים בתפילה במילים "ואנחנו לא נדע מה נעשה..."

חינוך זה באמת דבר קשה, אנחנו צריכים להשתדל ולתלות את בטחוננו בה', כי זה באמת לא דבר פשוט, אפילו לגדולי ישראל...

זו צורת תקשורת לילד, מה שההורה מגיב זו התשובה.

אני מגיבה רק לבכי מוצדק (קבל מכה, דברו אליו לא יפה) מבכי לא מוצדק אני מתעלמת.

גם שהבכי מוצדק אני מגיבה באופן ספציפי, מציעה חיבוק/ מנחמת מילולית, פעם פעמיים, לא יותר.

הרעיון הוא שאני עונה לתקשורת הזו, אני פה בשביל לנחם במקרים שזקוקים לעזרה.

חוסר התגובה שלי לבכי לא מוצדק, אומר לילד לחפש צורת תקשורת אחרת.

לגבי התארגנות בבוקר, בגיל 5 יש ילדים שעדין מאד קשה להם להתלבש ולהתארגן (יש ילדים בגיל צעיר יותר שמתארגנים בקלות אבל בגיל 5 זה עדין פער הגיוני)

זה עלול מאד לתסכל את ההורה והילד.

יש לי ילד שבגיל הזה התקשה מאד להתלבש, בהתחלה זה תסכל אותי אח״כ הבנתי שזה באמת קשה לו והייתי עוזרת לו גם להתלבש וגם ללמוד את הטכניקה של התלבשות שהיתה קשה לו.

אחרת ולהבין את זה מעצמו, מעצם התגובה של האמא, זה לא נכון

לפחות לא מניסיון שלי עם הבת שלי. אולי אצל אחרות זה עובד

זה לא לימד אותה לתקשר בצורה חיובית. הפוך, זה מרמר אותה והוביל להתקפי זעם ולמעשי קונדס מאוד לא מצחיקים.

במקום לגלגל את האחריות לילד שיבין מעצמו, אפשר להוביל את הילד לזה ואז הדרך קצרה יותר

ממש לעזור לו לתמלל רגשות וצרכים, במקום להביע אותם בצורה אחרת. (בין אם זה בכי, כעס,צרחות או לא משנה מה..)

אצלנו זה היה תהליך שבו אני 'מתרגמת' לבת שלי את הצורך שלה מתוך ההבנה של השורש שלו, (זה יכול להיות עייפות/רעב/צורך בחיבוק/צורך בבטחון ותשומת לב) עשינו תהליך של חצי שנה בערך והיום היא מדברת על מה שהיא רוצה בצורה הרבה יותר ברורה, רוב הזמן. 

נגיד היא הייתה אומרת בבוקר שהגרביים לא נוחות לה

כל בוקר אותו סיפור. קניתי איזה 5 חברות של גרביונים שונים

לשים טייץ וגרביים היא לא רצתה כמובן

ללכת בלי - מה פתאום..!? לא בא בחשבון מבחיתנתה

ביום חול הן לא נוחות ומציקות והיא לא תתלבש לבד והיא תשגע אותי עד שהפס בקצה של הרגל יישב בול על הקצה של הציפורן אחרת בכי וצרחות

אבל בשבת - אני קמה היא כבר מתוקתקת חח

התחלתי לחבר את הפאזל מעוד מקרים שהיו ועקבתי אחרי הלוגיקה הלא לוגית שלהם, והבנתי שזה לא הגרב/ המים מקלחת שמציקים/ הנעל שלא נוחה לה (5 זוגות נעליים לא נוחות מכל מיני סוגים זה פחות נורמלי שלא נוח, במיוחד שאם הולכים למשהו שהיא אוהבת עם אבא היא נועלת מהר ומתייצבת ליד הדלת)

ואז בחנתי את ההתנהגות שלי אליה 

ובאמת ראיתי שאני מאוד טכנית איתה , ואולי חסר לה חיבוק דב אמהי

ואז שוב ניסיתי, רק תקפתי מהמקום הרגשי

קודם כל - גרביים אני שמה ביומיום. זה זמן פינוק עם אמא בבוקר. כל השאר פחות. בשבת היא עדיין שמה לעצמה לבד

אמא, לא נוחה לי הגרב

וואי, זרובבלית, שמתי לב שלא התחבקנו עדיין היום! איך זה קרה..? בואי מהר נתחבק שעה

מחבקת אותה ואחרי כמה דקות שואלת אותה - יאללה את שמה נעליים..? 

כן

היא באה לבושה

ואני מהללת ומשבחת עד בלי די

ראיתי שזה עובד והמשכתי ככה בעוד דברים שהיו קושי עם התאמות לסיטוציה וברוך השם זה עבד

אני אוהבת לתת לילד למצוא את הדרך, כי אם הוא מוצא אותה לבד, היא תהיה מדויקת בשבילו.

לכן אני מתמקדת בהתעלמות מדרכים בעייתיות, לשים קווים אדומים אם ההתנהגות בעייתית, ולעודד תקשורת טובה.

אם הילד מתקשה למצוא את הדרך אני כמובן אעזור לו, אבל במינימום התערבות, כדי לתת לו גם למצוא דרכים משל עצמו. ככה ילד בונה אישיות ומודעות.

אצלנו זה לא הספיק האמת

כי חלק מהעניין של תקשורת טובה- זה שהילד מצליח להביע מה הוא צריך, ןכשהוא לא מצליח - אין איך לתקשר איתו. הוא רק צורח/בוכה/ מתוסכל/כועס

לא תמיד מספיק רק שאמא מדברת איתו או עושה לו סבלנות. 

כששאלתי את הבת שלי מה יש לה עם הבגדים ומה היא צריכה- היא אמרה גרביים חדשות, ברור. כי מה שיש עכשיו התיישן ולכן זה לא נח 

 אז הלכתי וקניתי עוד 

כשהמקלחת היתה סיוט - חשבתי לכיוון החושי, בצירוף הגרביים נגיד, שזה הגיוני ואולי נכון . אבל אם היתי פונה לריפוי בעיסוק לבד הייתי מפספסת את תשומת הלב והיחס שהילדה צריכה וניגשת לעניין ממקום של פתרון פרקטי יותר 

וזה תלוי כמובן גם למה הוא אל מצליח, ומה זה מינימום התערבות שזה מושג מאוד יחסי כנראה 

כשזה יושב על קושי רגשי, אני חושבת שכן צריך התערבות של ההורים. ילד בונה אישיות בעזרת היכולת להיות מודע לעצמו ולהביע מה שהוא צריך

ילד שרק צועק/בוכה/צורח/מתוסכל לא יצליח לבנות אישיות עם חוסן כי חסר לו משהו מהותי והקושי הרגשי ממסך הרבה יכולות שיכולות להתפתח ובאמצעותן לבנות את האישיות 

בבעיות מתמשכות, אני לא משקיע את האנרגיות בהבנת הסיבה, אלא במציאת פתרונות להקלה/ פתרון.

גם אצלי התלוננו על אי נוחות נניח בנעלים, אז ישבתי וסידרתי את הנעל והראתי לילד איך לסדר כשלא נוח.

לא התרגשתי אף פעם מתלונה שחוזרת שוב ושוב, מקסימום בפעם הבאה שקניתי נעלים הקפדתי לוודא עם הילד שנוח לו בחנות. זה טבעם של ילדים, לומר ולהתלונן שוב ושוב.

אני באמת לא מכירה קושי רגשי מהותי ולא יודעת להגיד אם ההתנהלות שלי מתאימה לבעיות רגשיות.

כי אחרת אי אפשר לטפל מהשורש, ובכל פעם נכנסים לפינות שפשוט קשה לצאת מהן בלי לדעת את הסיבה.

לדוגמה, בת החמש שלי בחודשים האחרונים ממש מתקשה להירדם, וכתוצאה מכך יוצאת שוב ושוב מהמיטה בלילות, בכל פעם בתירוצים אחרים.

אז בהתחלה התרגזנו עליה ונזפנו בה בכל פעם וניסינו למצוא פתרונות נקודתיים (כמו משחק/ספר במיטה) - וזה לא עזר בכלל.

עד שקלטנו שפשוט יש לה חרדות... (בעיקר בעקבות המלחמה) אז התחלנו להכיל אותה ולדבר בגלוי על החרדות, והכנו לה קריאת שמע מעוצבת שאנחנו משתדלים לומר איתה ולפעמים אנחנו יושבים לידה ומספרים לה סיפורים או שרים לה שירים.

כמובן, לא תמיד יש לנו את הסבלנות... (ואנחנו שוקלים טיפול רגשי משמעותי) ועדיין קשה איתה בלילות... אבל לפחות אנחנו יודעים את הסיבה ויודעים איך אנחנו אמורים להתנהל.

בדרך אחרת זה פשוט לא היה עובד.

אני מתייחסת מראש בסלחנות כלפי קשיים של הילדים, גם אם לא יודעת את הסיבה הספציפית (לא שאני לא כועסת אבל יודעת שהכעס הוא לא דרך נכונה להתנהלות אלא רק פגם אנושי שלי) ככה שאצלי זה לא קריטי הסיבה (אולי זה גם מונע בעיות רגשיות ואולי לא)

גם כשניסינו ברכות להציע לה משחקים במיטה זה לא עזר. אם לא היינו קולטים שיש לה חרדות לא היינו יודעים שצריך להיות איתה עד שהיא (כמעט) נרדמת, ולא היינו יודעים לתמלל לה את מה שהיא מרגישה.

מצד שני - אם הבעיה שלה הייתה גבולות, נגיד, אז כן היינו צריכים בתקיפות שוב ושוב להחזיר אותה למיטה כדי שתלמד, ורכות לא הייתה עוזרת פה.

לכן לדעתי כן חובה להבין את הסיבה להתנהגות של הילד.

אבל לגבי ההתנהלות, אני לא עושה את ההבחנה בין נניח הסיבה שהילד מתקשה לישון, כי בכל מקרה אני רוצה ללמד את הילד לחוש את העייפות ולרצות לישון מעצמו. אני אטפל בבעיות שמפריעות אבל אתייחס לקושי בשינה באותו אופן מבחינתי.

אני מכירה את זה קצת מאצלנו, אבל אצלכם זה נשמע קשה ומאתגר פי כמה (היום למשל בת החמש לא מצאה את הבגדים שהכינה לעצמה בערב, ופשוט לא הסכימה לשמוע על שום פתרון אחר חוץ מלבכות! בסוף, געיקר בזכות הסבלנות של בעלי, היא הלכה לגן ולא הםסידה את הפעילות המיוחדת שיש להן היום. אבל זה היה מאתגר ומתסכל ממש... ומניחה שאצלכם אפילו זה לא היה קורה בסוף...)

נשמע שאת חייבת הדרכת הורים צמודה, ממש להתייעץ על כל דבר קטן איך נכון לנהוג. כי אם העו"ס אמרה שהילדה לא צריכה טיפול אישי אלא דרך ההורים - אז ברור שההורים (ובמקרה הזה את) צריכים ליווי אישי...

אז אולי דרך אותה עו"ס, אולי מדריכת הורים אחרת (כשו שזמינה גם לשאלות ספציפיות בהתכתבות), אבל את באמת לא יכולה להתמודד עם זה לבד...

הרבה כוחות! ובע"ה שתראו ממנה נחת!

מרגיש לי שבגלל שהמצב ככ קשוח, אבא לא בבית וכו

היא מתחננת למשהו שיאפס ויאסוף אותה.

היא מתישה אותך כי היא מותשת ומבולבלת בעצמה וזו הדרך שלה להיצמד אלייך במקום לתקשר בטוב.

קוראים לזה גבולות...

עכשיו, לא מדובר על עונש, כעס וכו

אלא פשוט לשרטט לה את גבולות הגזרה של מה שאת מאפשרת ומה שאת לא מאפשרת.

לדוגמה בכי: מאמוש, אני מבינה שמשהו מציק לך ולכן את בוכה. אבל הבכי שלך מפריע לי לנהוג/מפריע לאחותך לישון/עושה לי סחרחורת. ולכן את יכולה לבכות בחדר סגור. אם את רוצה להיות כאן איתנו זה ברוגע.

לתת לה יד ולהוביל אותה לחדר בנחת אבל באופן מוחלט. ולהגיד שהיא יכולה לחזור אלייך מתי שהיא רוצה כשהיא רגועה.

לדוגמה בחירה: אני נותנת לך אפשרות לבחור א או ב (לא יותר משתי אופציות כי זה מציף) ונספור לך עד 5. אם קשה אז אמא בוחרת ודי. ואז כנראה יהיה בכי - תפעלי כנ"ל.

במקביל,לחזק זמנים בדגש על אוירה נעימה שהיא תצליח ליצור. ממש "לחפש אותה" בטוב. שתי דקות רגוע- איזה כיף פה היום, איך נעים לראות אתכן יחד, לכתוב פתק לגננת על התנהגות משמחת ובוגרת.

להסריט לאבא בווטסאפ: איקס הצליחה להתלבש יפה ברוגע בלי תלונות.

לעשות איתה/ להרשות דברים של גדולים כשהיא מצליחה להתנהג כמו גדולה ולהדגיש את הקשר. "ילדה בוגרת מגיע לה שנרשה לה ×..."

יכולהיות שכדאי ממש לקחת אותה לשיחה על שוקו או גלידה  מראש ולהגיד: שמתי לב שהרבה פעמים קשה לך, את בוכה...

זה קורה להרבה ילדים שלפעמים הם מאוכזבים או מבולבלים ואמא עוזרת להיות רגועה. ילדה רגועה הכי כיף לה!

בהצלחה!

אמרת הכל.

מי שלא שם לא תבין.

את לא צריכה עצות בהורות, כי אין לך ואין לה את היכולת לנהל כרגע תהליך.

אני כן ממליצה לך להקשיב ולהיפתח,

רק כדי להבין טיפה את החשיבה והימנע מתסכול.

בפרקטי- כדאי למצוא לה חונכת מתנדבת. זה לא נכון שהיא לא צריכה תמיכה רגשית. בכל זועק את זה.

אני מבינה למה העו"ס הפנתה אתכם כרגע לטיפול שאמור להגיע מכם- אבל היא לא יודעת מה זה לחיות כמעט שנה בלי אבא בבית. (מחילה מהקבע. זה לא אותו דבר ולא זה המקום להאריך)

לכן אני חושבת שהכי כדאי במצב הזה למצוא מתנדבת אבל קבועה שאפשר לסמוך עליה ולא תבריז. שתתן לה הרבה תשומת לב ופורקן. שתחזק אצלה את הביטחון העצמי ואת המקום שלה בעולם.

גם לך זה ייתן טיפה אוויר ותוכלי קצת פחות להישאב וקצת יותר לעזור לה, ואז לאט לאט הגלגל יסתובב.

בנוסף לחונכת, איך הקשר עם סבא וסבתא? אם יש פוטנציאל, אפשר לשתף בקשיים שאתם מתמודדים ולבקש עזרה בלשמוע אותה, להכיל את ההתעקשויות. להוביל איתה את התהליך, להוריד ממך מלחמה אחת. רק אחת.

למשל אם אפשר להעביר את נושא בחירת הבגדים לסבתא. אם אפשר בשיחת וידאו. ואם לא אז גם בשיחה טלפונית. סבתא לא באמת צריכה לראות את הבגדים כדי לעזור לה לבחור. היא רק צריכה להקשיב ולדעת להוביל בשאלות מהתנגדות לשיתוף פעולה, ומי שמבחוץ ולא שחוק עד דק מהמילואים, תהיה לו סבלנות ותושייה רבה יותר לנהל את המשבר הזה.

אצלנו למשל יש ילדה בת 10 מגמגמת (וגם עם בעיות קשב) תוסיפי לזה מצוקה רגשית וקבלי הר געש שלא מצליח לבטא את עצמו ומתפרץ בשניה.

תוסיפי לזה שאם אני כאמא אמורה לטפל ולהרגיע אז אני עסוקה בעוד דברים במקביל

ותקבלי תופעת טבע.

אז הפתרון שלנו היה דומה. וסבא וסבתא משני הצדדים גוייסו למשימה.

גם היו מתקשרים כל יום היא קיבלה שיחה שגרתית של מה נשמע (והיה מאוד קשה להבין מה המילים בשיחה, אבל היה אפשר להרגיש את הלב ולומר את מה שהיא הייתה צריכה לשמוע)

וגם כשהיה קורה משהו, היא הייתה מתקשרת לספר.

וככה למשל אפילו אם הייתה מריבה בינה לבין אחותה ולא היה לי סיכוי לנסות להבין בכלל מה קרה (לא שזה משנה מה קרה, אבל להן היה חשוב שאשמע בדיוק את כל הסיפור כל אחת מהצד שלה)

אז הייתי אומרת תתקשרי לסבתא וכל אחת תספר לסבתא וסבתא תמצא פתרון.

בפועל רק הגדולה הייתה מתקשרת ותוך כדי שיחה נרגעת ועוברת נושא (יתרון של בעיית קשב)

האחות הקטנה בכלל לא הייתה בתמונה וככה המריבה הייתה נרגעת. כי לא באמת צריך פתרון או לוותר. רק לתת הרגשה שרואים אותך ולקבל לגיטימציה לתחושות שלך. לפעמים כן צריך ללמד אותם ולתווך כישורי חיים שלזה אין תחליף של ההורה, אבל לרוב פתרון של מריבה יהיה פשוט להקשיב ולהוציא אותה מהמקום שמחפש להיות צודק וקורבן.

רק בסוף היום אחרי שהקטנים היו נרדמים הייתי יושבת ומדברת איתה, והכי מדהים היה שבכלל לא היה חשוב לה להשמיע את כל מה שכ"כ הכעיס או העסיק אותה בסוף היום. היא הייתה מנצלת את ההזדמנות לדבר איתי על כל מיני מחשבות ודברים שעוברים לה בראש, שזה דווקא שימח אותי כי זה אומר שהיא הצליחה להרגיע את ההתנגדויות ומה שמעניין אותה עכשיו זה דברים אחרים.

למשל אם במהלך היום היה לה מאוד חשוב להסביר למה זה לא הוגן משימה שנתתי לה ולמה בעצם הייתי צריכה לתת לילד אחר- בסוף היום כשהצפתי את הנושא זה בכלל לא היה אישיו, כשבזמן אמת זה היה לה מאוד מאוד חשוב.

לגבי האחות הקטנה, אל תפחדי מהמקום הזה שהיא מוותרת מיד, אם זה מה שעוזר לך לשרוד את היומיום אז בסדר, כל דבר אפשר לתקן אח"כ, ואת לא מבינה כמה מהר חוזרים לשגרה ומצליחים להציב גבולות ולנהל בית אחר אחרי שמתאוששים מהתקופה הזאת.

אז את צודקת שמלכתחילה זאת לא דינמיקה בריאה. אבל מלכתחילה גם לא מביאים ממתקים כי זה לא בריא, אבל אם זה השסתום שלך תשתמשי בו עד לטיפול שורש.

ברור שיש פה צורך בשינוי של התקשורת שלכם וההתנהלות איתה

וברור שהצעד הראשון הוא אצלך, ושכדאי גם לקבל הדרכה אם את לא מרגישה שאת יודעת מה הוא, היא לא מסוגלת לנהל את התהליך הזה לבד כמובן

אבל גם לי נשמע קשה מאוד לעשות את זה כשאת בעצמך כל כך מוצפת ועמוסה. יש גבול גם ליכולות שלנו. בשלב כזה הגיוני שצריך לעשות הכל רק כדי לשרוד בטוב וברוגע. זה כל כך לא פשוט!

ותעריכי את עצמך וגם את הקושי שלך! הוא גם חשוב

אני כן חושבת שכדאי לך לעבוד על פחות להתרגש מהבכי שלה, אולי להתרחק למקום אחר בבית,אולי אפילו לשים אוזניות או אם אפשרי להרחיק אותה לאנשהו בלי שזה ידרוש ממך עוד יותר אנרגיות

בעיני זה גם חלק מהפתרון ויכול להיות אפילו שזה יספיק ,אבל זה לפחות מוריד ממך את הסטרס שזה משליך עליך וחוסך לך אנרגיות כרגע שאין לך

בהצלחה!

לעם ישראל (זה מילים שקצת לא אומרות כלום או עוזרות להקל, אבל זה מהלב...) וחיבוק לך שאת אמא לביאה שלמרות המציאות הלא נורמלית שומרת על היקרים לך מכל הכי טוב שלך 💝

אני אומרת מראש, סגנון ההורות שלי באופן יחסי יותר נוקשה, ובכי יכול לעלות לי על העצבים אבל פחות מבלבל אותי ולא גורם לי לוותר.

דבר אחד- כמו שאמרו לך, לזכור שזו דרך ההתמודדות שלה. היא בתקופה לא קלה וככה זה בא לידי ביטוי אצלה, אני מאמינה שכשזוכרים את זה ההתנהלות מול זה פחות מהבטן יותר מהראש (כמובן בהתאם לאנרגיות של אמא בסיטואציה).

דבר שני- באותה מידה שיש בך חמלה כלפיה על שקשה לה, ככה תגלי כלפי עצמך כשאין לך כח יותר לשמוע אותה בוכה ואת מגיבה בכעס שהיית מעדיפה שלא יופיע...

דבר נוסף, זה משהו שיצא לי לעשות, כשילד בכה בכי שממלא את כל החלל אמרתי, חמודי, זה בסדר לבכות כשעצוב או לא מסתדר לך, אבל אם אתה רוצה להישאר לידינו אתה צריך להוריד את עוצמת הקול. אם לא תצליח אני לוקחת לחדר כי יש בבית עוד אנשים ואי אפשר ככה. ולקחתי לחדר אם צריך. הוספתי שאני מבינה את הצער ושכיף לנו שהוא חלק מהמשפחה שלנו ואם הוא נרגע או מצליח לשלוט בעוצמת הקול הוא יותר ממוזמן לחזור להיות לידנו. לפעמים אפילו נעלתי את הדלת (מאמינה שיש כאלה שזה בל יעשה אצלן), ולפעמים הילד היה יוצא מהחלון😊, אנחנו קומת קרקע ודוקא זה בסדר מצידי- זה מוציא אותו מהמוד המתקרבן למוד יותר יצרני ולוקח אחריות. גם באתי לבקר באמצע, להראות שאכפת לי ואני לא רק רציתי להעיף אותו, ולשאול שוב אם הוא רוצה לחזור לידנו או יש משהו שסביר מבחינתי לעשות עכשיו יחד (או לבד) ויתן לו מענה.

וכבר אמרו פה, אבל אני אחזור ואחדד, מאוד עוזר לתמלל את ההרגשות שלה, למשל, את בוכה כי קשה לך כי תקופה ארוכה אבא לא בבית והכל ככה יותר קשה. מצד שני לזכור שהיא בת 5 ולא להעמיס מסרים מורכבים מידי או לצפות שהיא כבר תמצא מספיק מילים לדבר על זה בזמן רגוע עם שוקו, לא לצפות ממנה לשיח שהוא מעבר לגיל 5 ולא לתמלל לה רגשות באופן שיהיה לה קשה להבין אותם- הכי פשטני. ואגב, לפעמים גם כשזה נכון, הם שונאים שאומרים להם שזה כי הם עייפים, אז לרכך את זה- לפעמים הגוף שלנו לא ישן מספיק, אז אפילו שאנחנו עוד לא מרגישים שרוצים לישון זה עושה לנו יותר לכעוס ולבכות (וגם לאמא זה עושה ככה).

התחלתי לכתוב, ואז היתה לי שיחת טלפון ארוכה, ויש סיכוי גבוה שכבר הגיבו לך נק' שכתבתי (אני משתדלת בד"כ לא להעמיס ולהציע דברים כשכבר אמרו אותם) אז סליחה אם יש חזרה, אין לי כח לערוך.

ואם בכלל את כן פנויה עכשיו מספיק להדרכת הורים (הנחתי שלא בגלל המילואים), אז תתעלמי מהכל ותעשי מה שאומרת לך המדריכה.

ובכלל תתעלמי מכל מה שפחות מדבר אליך, אמא יודעת מהבטן שלה את מה שהילד שלה זקוק ממנה ובהתאם לאופי שלה ושל הילדים, אז לא כל מה שעובד אצלי יעבוד אצל אחרות ותקחי רק מה שמרגיש לך נכון.

ואת כל כך טובה!!!

נשמע קשה ממש

תנסי אולי לתת לה פרחי באך

אני יכולה לעזור לך לבחור בשבילה את התמציות שיעזרו לה

ביטחון עצמי, וויסות חושי, תשומת לב ואהבה, עטיפה, רוגע...

לכל זה יש תמציות 

ועוד משו

שיח, תקשורת

אולי עכשיו את מנסה ולא רואה תוצאות

אבל זה מחלחל

פשוט לתקשר איתה והמון.

שיח מכיל, רגיש, מבין, תומך

רגישות יתר מטורפת, רגישות בכללי לכל מצב, ועוד כל מני עניינים רגשיים

אצלינו זה כך.

מאז שהיא קטנה (היום סיימה יא')

וכן, היו לנו איתה חתיכת התמודדויות....

שב"ה רק איתה ושאר הילדים יותר רגוע..

כן, אחריי מליון התמודדויות לא פשוטות

היום הבת שלנו במוסד חינוכי מותאם עם מענים רגשיים יותר מרובים.

מטופלת ע"י פסיכולוג, פסיכיאטר, מטפלת רגשית...

מה שעברנו איתה... בלי עזרה, בלי מישהו להתייעץ איתו.

אממה:

לא רוצה לייאש- היא ילדה- נערה- מדהימה!!! עם עומקים עצומים, עם בירורים עד הסוף, זה בהחלט בנה ובונה אותה.

בשלב שלך- כשהיא היתה בת 5 התחילו לה התפרצויות כעס והיא היתה מתעצבנת על כל דבר..

האמת באסה שלא היו לנו שום כלים, יצאנו מדעתינו.

זוכרת פעמיים במהלך ההתבגרות שלא יכולתי יותר וסטרתי לה (כן, לא שמחה בזה)

היום אני יכולה להגיד וצריכה להגיד- לכו לייעוץ!!!!

שהיא תלך לטיפול רגשי כבר מגיל צעיר!

טיפול באומנות, דרמה, יצירה, מוזיקה-

ככה יש בעצם מי שמטפל בכל מה שהיא חווה, ויש אתכם- שאתם גם צריכים הנחיה, חייבים מישהו שילווה אתכם.

לבד זה קשה ולא צריך!

עוס"ית מהרווחה רק בשביל לבקש הפניה לטיפול ריגשי, לא לפחד, הן מקסימות, או מקופח,

לא לדחות..

לא להשאר לבד..

ולך כאמא:

מליון חיבוקים- לך

המון סבלנות- שיהיה בך.

מלא תפילות.

לאו דווקא ילד בכור. (אצלנו אלה הקטנים דווקא...)

בכל אופן כתבת מקסים ונכון מאוד!

מוסיפה משהו שלא ראיתי שכתבו.

יש לי אחיין שקצת מזכיר לי את מה שתיארת. ובעיקר את הדינמיקה בין הילדה לאחותה.

גם אחיין שלי היה רב מלא מלא עם אחיו (הגדול) והאח הגדול כל הזמן ויתר וויתר.

והיה שם הרבה קנאה וכעס של האח הצעיר על הגדול.

ובלי קשר האחיין הזה לא ידע לשחק עם חברים, תמיד תמיד כל משחק היה נגמר במריבות, בכיות ומכות.

בשנה שעברה אחותי שלחה אותו לסדנת מיומנויות חברתיות וזה פשוט שיפר את המצב פלאים.

לא שהכל דבש אבל המשחקים נהיו הרבה יותר רגועים ושלווים.

ואחיין שלי מאוד אהב את הסדנה הזאת. אני לא יודעת מה בדיוק הם עשו שם אבל כנראה גם הצ'ומי עזר לו להירגע קצת.

מסייגת שלא יודעת אם זה מתאים בגיל, אחיין שלי הלך לסדנה הזאת בגיל 8.

ובשבת שכן תהיה דירה רלוונטית תזמיני אותם

מניחה שבהמשך הם גם יזמינו אתכם

בעיקר מבחינת הבישולים, השאלה אם מתאים לבקש שחלק הם יכינו וחלק אנחנו?

ומבחינת להזמין זה לא נשמע מוזר שפתאום אנחנו מזמינים אחרי שהרבה זמן לא היינו בקשר?

זה יותר מוזר להזמין את עצמכם אליהם אם לא הייתם בקשר לא?

אם הקשר נורא זורם וקרוב ואת מכירה אותם ככאלה שיזרמו על זה -אז זה מעולה

אבל ככה האמת נשמע לי מאוד מוזר

ואולי גם מסבך

כי לרובנו לא קל לסרב..

ולארח משפחה לשבת שלמה גם אם תעזרי קצת בבישול זה עדיין טרחה..למצוא מקום לינה.לארגן את הבית לבשל דברים שברגיל לא תכננת.ובעיקר שבת שלמה אין שקט או פרטיות ולא לכולם זה תמיד זורם

זה לגמרי סבבה כשיש כבר קשר כזה ומכירים

כשרוצים לייצר קשר

היתי מזמינה אלי

את כולנו עלול להלחיץ לארח אז לא הגיוני להפיל עליהם

או יוזמת מפגש בימי חול

בחגים ,בחופשים

ואז לקוות שיזמינו בהמשך.

פחות לבקש להתארח...

כמו שיש דברים שמלחיצים אותך (אני ממש מבינה אני גם ככה) אז יכול להיות שגם להם לא מתאים...

להתארח עם 4 ילדים יכול להיות טרחה גדולה לא רק בקשר לאוכל, אלא אם יש להם מקום שאתם יכולים לישון.

אולי תנסו להזמין שכנים?

נראה לי הכי מציאותי כי לארח ארוחה זה לא דומה לאירוח של שבת שלמה.

תנסו גם החלפת בתים (סאבלט)

רעיונות נוספים לגיוון:

לגוון ארוחות חלבי/ פרווה/ בשרי

(בערב שבת אפשר להכין מרק פרווה ודגים עם סלטים, ומנה אחרונה חלבית)

לגוון לפעמים קידוש בבוקר ואז ארוחה מלאה בשרית

לפעמים ישר בשרי ואז סעודש חלבי מפנק יותר.

לגוון במשחקים, להזמין חברים של הילדים/ לשלוח לחברים

תנועות נוער אם הם בגיל

מה עם אחים שלך/ של בעלך? יש לכם סבא וסבתא?

נראה לי יותר שייך מאשר בני דודים, אלא אם אין לכם הרבה אחים אז בטח הבני דודים בקשר קרוב יחסית.

אופציה כדי ליצור איתם קשר,

אבל יכול להיות שזה פחות שייך

לבקש להתארח נשמע לי פחות מתאים לפעם ראשונה עם 4 ילדים האמת.. וגם בכלל עם לינה

אולי אפשר לפני כן ליצור מםגשים באמצע שבוע כדי לראות אם אתם מתחברים בכלל

אם הייתה איזו סיבה הגיונית (נניח אתם מוזמנים לשבת שבע ברכות בסביבה ורק מחפשים מקום לינה) זה היה נראה לי יותר מתאים.

מה לגבי לנסות למצוא משפחות בסביבתכם שמתאים להיפגש לארוחה בשבת? 

אבל השאלה אם מקובל להתחלק באוכל?

כי אם אני מזמינה אלי מלחיץ אותי להכין כמויות של אוכל ואם מתחלקים 2 המשפחות אז זה יותר קל

אם מישהו מגיע מקרוב אז הגיוני להתחלק באוכל אבל מישהו שמגיע מנסיעה לא הייתי מצפה/מבקשת שיביאו אוכל. גם התארגנות לבוא לשבת זה בפני עצמו הרבה התעסקות לפני ואחרי.

אבל אתם כבר עם 4 ילדים, בעיניי זה יכול להיות נקודת זמן טובה ליצר לכם ביחד משפחתי בלי אנשים חיצוניים. שבתות בבית יכולות להיות גם טובות.. 

להציע לחברים לאכול יחד

ואז מחליטים איפה יותר נוח(אצלנו או אצלם) ומה מכינים כזה או איך מתחלקים

זה לא ממש לארח רשמי כזה אלא יותר זורם כייפי.. 

אבל למה כמויות של אוכל?

אפשר לבקש להכין מנה או קינוח. להתחלק לגמרי, פחות מקובל אצלנו.. 

להכין כמות זה לא כמו שזה נשמע

אם לא מגזימים בלעשות רושם

פשוט

להכין דברים שקל להכין בכמות

נגידלא דברים של אחד אחד בהכנה ..כמו קציצות טיגונים וכו

אבל נגיד להכניס לתנור 2 -3 מגשי עוף זה לא יותר עבודה

להכין אורז או קוסקוס בכמות זה אותה העבודה

לשים מגש גדול של תפו''א בתנור כנ''ל

ותמיד אפשר לקנות שעועית ירוקה -ברוקולי-כרובית- כתוספת פשוטה

חזה עוף קל להכין מוקפצים

וכדומה

לא תמיד צריך כמויות ענק

ואומרת את זה כמשפחה גדולה

ולא צריך לעשות כדי להרשים.בפשטות...לשדר פשוט כיף להפגש וזאת המטרה

אם את מזמינה לארוחה אחת לא חושבת שנעים לבקש להתחלק

אם היא תציע אז סבבה

אבל מקובל שמי שמזמין לארוחה זה כי סבבה לו לארח

ובעיני כדאי קצת לפתח מיומנות כזאתבחיים..כי זה כיף לארח ולהפגש עם אנשים..וזה נטו להתיידד עם הסיטואציה ולא להתרגש ממנה יותר מדי..

ולגבי שבתות בבית- למה בעצם זה משעמם? אולי אפשר לחשוב איך אתם ממלאים את השבת בהתרחשות שטובה לכם?

נכון עם ילדים שבת היא גם אתגר והשקעה

אבל אפשר לייצר אוירה מתוקה ושמחה ברגעים מסוימים

ולייצר יחד הוויי של בית

וכמובן לא סותר שכיף לגוון ולהפגש עם אנשים

פשוט בעיני הדרך היא להזמין

לא לבקש שיזמינו..זה יכל להיות כשיש הדדיות וקשר קיים בעיני

או להרים טלפון לחברה שגרה לידך ומרגישה במח.. ולומר וואי בא לנו לאכול יחד אתכם השבת בסעודה בבוקר בא לכם שנאכל יחד אצלינו או אצליכם? ושכל אחד יביא איתו אפילו את האוכל ונעשה משהו כזה בזרימה בלי שאף אחת תצטרך לטרוח..

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אפשר רק משבוע 18 (או 17, אבל לנו אמרו שעדיף 18)

וזה הרבה זמן לחכות בחוסר וודאות

רופאים ששמעו שניפט יצא תקין, אמרו שרוב הסיכויים שגם במי שפיר הכל יהיה בסדר. אז זה לא אומר שאפשר לסמוך על זה, אבל זה כן מרגיע או נותן כיוון.

למשל, יש מקומות שמאפשרים לעשות מי שפיר כבר משבוע 17, אבל ממליצים מ18 כי זה נחשב בטוח יותר.

אם חס וחלילה הייתה יוצאת תשובה לא טובה בניפט, השיקול דווקא היה לעשות כמה שיותר מוקדם כדי לקבל תוצאות מוקדמות כמה שיותר, גם אם זה אומר לעשות כבר ב17. זו גם ככה בדיקה שעושים יחסית מאוחר, ולוקח לתוצאות זמן.

ואעשה השבוע חלבון עוברי..

תוך כמה זמן התוצאות של מי שפיר?

אמרו 3-4 שבועות

אם את בשבוע 16 ועוד לא קבעת תור, ממליצה ממש להתקשר מחר ולנסות לקבוע.

את חלק מהמקומות היה לי קשה להשיג (חזרו אליי רק שבוע אחר כך)

לניאדו חזרו אליי תוך יום

אסותא היה גם ממש קל להתקשר ולהזמין תור, אבל זמינות תורים של חודש קדימה לפחות

עשיתי בבלינסון וכל פעם היו שם רופאים בכירים שעשו את הדיקור

לגבי כאב- זו לא בדיקה נעימה, אבל לא כואבת, יותר הרגשה של אי נעימות ולחץ.

ממליצה ממש לדאוג למנוחה אמיתית אחרי, אני פשוט שכבתי או ישבתי במשך יומיים ולא עשיתי כלום.

החשש ממש ברור ומובן, אם יש עוד משהו, מוזמנת לשאול בשמחה

אני באמת ממש חוששת.

והקושי שלך מולה, ממש כדאי להימנע.

את רוצה להצליח להביא את עצמך במלאות במקום שבו תעבדי, ואם את מכירה אותה ואת עצמך לידה ויודעת שזה יהיה מאוד קשה, למה לך להיכנס למצב כזה?

תתפללי שהקב"ה יכוון אותך למקום הנכון. אני התחתנתי סמוך אחרי סיום הלימודים שלי ועשיתי הפסקה של שנה מהוראה, ותוך כדי ההכנות לחתונה חברה מהלימודים ממש "נזפה בי" שאני לא מחפשת עבודה וזה כבר סוף שנה ואני צריכה לחפש מקום. אבל אני הרגשתי שתוך כדי ההכנות לחתונה זה יותר מדי, וב"ה חודש אחרי החתונה חברה סיפרה לי שאח שלה מחפש מורה שתעבוד איתו והגעתי לבית ספר מצוין.

את צודקת.

אני צריכה להתחזק במידת הביטחון, כי אני פשוט חוששת לא למצוא...

אני מתלבטת אם לבטל את הריאיון שקבעתי שם, כי גם ככה עמוס לי עכשיו בטירוף, ולנסוע לשם זה יהיה ממש מאמץ...

מה את אומרת?

למקום שהייתי יודעת שיהיה לי מורכב בו

ונשמעת ממך שזה יכול ממש להשפיע עליך

אז אני לא הייתי עושה בכלל ראיון. בייחוד שזה גם לא מספיק שעות עבורך.

בדקת בתיכונים אחרים? מציעה לך לחפש במקומות אחרים ולחשוב אולי עדיף להתפשר על לימוד יסודי או חטיבה נניח, אם זה מקום טוב יכול להיות שתראי שזה דווקא בסדר לך

כמעט לא מחפשים מורים למקצועות שלי

מורה שיוצאת לשבתון) ודווקא קרוב לבית שלי, אבל המשכורת נמוכה משמעותית מאשר בתיכון, וגם החומר שונה, אז אצטרך להתחיל להכין חומרים מהתחלה).

אלבומים זה באמת יקר

מציעה שתבדקי אם יש להם הנחות מדי פעם ואז לחכות לזמן של הנחה כדי להדפיס (אם אין לחץ של זמן)

או לחילופין לחפש קופון הנחה מלכתחילה לאתר אחר וללכת עליו.

אני עושה אלבומים בwow, פתיחה מלאה, ובאמת חיכיתי לרגע של מבצע כדי להדפיס כי המחיר המלא מוגזם. זה עדיין לא זול, אבל מזכרת משמעותית להמשך...

אולי לנסות לבוא פחות.

מכירה סיטואציה קצת דומה שאמא שלי מעירה הרבה ובעיקר לי.

אני פעם שלחתי לה הודעה שקשה לי עם ההערות וזה עזר עכשו היא מעירה פחות.

בכל מקרה ממש מבינה אותך!

ובגלל זה עד עכשיו הבלגתי

אבל זה מאתגר כי תמיד ההערות האלה כל כך מורידות, מה שנאמר ואיך שנאמר.

גם הסכמים שלי ושל בעלי שמטבע הדברים ידועים לכל- היא מגנה את ההסכם ומזלזלת למרות שהיא יודעת כמה ההסכם הזה לטובתי.

ודיברתי איתה, וגם קרה היא לבד התקשרה והתנצלה כי שמה לב שזה לא בסדר להתערב.

אבל זה באמת הורס

אני לא יודעת באיזה הסכם מדובר ולמה לגיטימי שהוא ידובר מחוץ לזוגיות שלך עם בעלך

אבל אם קשה לאמא שלך לקבל את זה והיא פורקת את זה בכל מיני מצבים שמביכים אותך אז אולי לשתף אותה פחות בעניין ? אלא אם זה זה מצב שאין לך ברירה..

נשמע שלאמא שלך קשה לקבל את זה והיא ממש כואבת בשבילך, אני משערת שזה נובע מדאגה עבורך,

כואב לי בשבילך שזה מתבטא ככה 

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

זוכרת את כל הסיפור של תחילת ההריון

מרגש מאוד !

הרבה נחת להתאוששות קלה 

באמת לוקח זמן ללמוד שפה , להשתלב ולהיפתח.

אם ילדה לא עצובה , לא צריך יותר מדי להיכנס בזה. כן לנסות להזמין חברות, לצאת לגינה. לבקש מגננת שכן תעשה מאמץ לשתף אותה במשחק יותר. כי ילדה קצת מתביישת וגם אם היא אומרת לא , היא עדיין יכולה כן לרצות להצטרף.

ממה שאת מתארת ,בנות כן רוצות לשחק איתה ולהזמין אותה. בקיצור הייתי נרגעת 

זה גיל שהחברות היא מצומצמת ממש

ודווקא לרוב הקשר הוא עם מספר מועט ואם הגיעו אליהם שלוש זה הרבה ואם מגיע על הגן זה בדרך כלל לילדות יותר קולניות וקצת כוחניות, לא בהכללה אבל ממה שאני ראיתי....

וטוב שאת מודעת שאת משליכה עליה תמשיכי להיות מודעת לזה

גם שאת מדברת איתה את עלולה לעשות השלכה ..

הכי חשוב לילדים שזה שנאמין בהם מבפנים שהם יכולים

וגם נהיה שם בשבילם לעודד, להזמין, להיות אקטיביים..

עבודת חיים מה שבטוח...לכולנו....

חיבוק ובהצלחה גדולה בע"ה!!!

הבן שלי גם היתה תקופה שהרגיש לי שפחות אוהב את הגן וכל הזמן אמר שאף אחד לא חבר שלו

(וכמוך גם אצלי זו נקודה רגישה ולקחתי את זה קשהה)

התייעצתי עם הגננת והמליצה שנזמין חברים אחה"צ ובאמת ראינו שיפור ממש מהר.

אגב, הייתי שוקלת שנה הבאה להפריד אותה מהחברה שהיא דבוקה אליה כדי שתיפתח לעוד חברות.

אבל זו החלטה משמעותית אז תחשבו על זה טוב טוב.