לי היו המון בעיות רגשיות בתור ילדה, ואני תמיד חוששת מה יהיה אם יהיו לי ילדות כאלו...

אין לי ניסיון בזה, אבל משהו שעולה לי - אולי לדמיין לפעמים שהיא לא הבת שלך. שההורים שלה ביקשו ממך רק לשמור עליה ולתת לה חום ואהבה. 

ואם היא לא הבת שלי - פחות מפריעים לי החסרונות...

(אני עושה את זה הרבה פעמים כשהתינוק צורח ואין לי איך להרגיע אותו... מדמיינת שהוא לא שלי, ואז הבכי הרבה פחות מפריע לי).

עוד דבר שעוזר לי הרבה פעמים מול קשיים עם הילדים, זה לדמיין איך נהיה בעוד עשרים שנה.

הילדים כבר יהיו בוגרים ןמיושבים בדעתם, ובטח כבר נשכח את כל הקשיים, ונזכור רק את ההתגברויות, את הקרבה, את החיבוקים.

ממני, שכמו שכתבתי - הייתי עם המון בעיות רגשיות, והיום ב"ה בסדר גמור ואי אפשר לנחש את זה עליי, וזוכרת (כמעט) רק כמה ההורים שלי עזרו לי ותמכו בי...

זה נורא

אי אפשר לנהוג ככה וגם לא לאכול או לשחק

אולי אפשר דרך הסל טיפולים של המילואים?

וחיבוק, זה ככ ככ קשה ומתיש!!! 

ממה שנראה לי בעין לא מקצועית כמובן - הילדה מחפשת שליטה מסוימת על הנעשה כשי שיראו אותה

בנצחון במשחק

בנעילת נעליים מסוימות

בלהשיג דברים דרך בכי

וזה הגיוני, אבא שלה במילואים. ומלחמה.זה שינוי שגר רציני ואנחנו כמבוגרים גם חווינו תחושה של אבדן שליטה

אני חושבת שלא צריך לוותר לה כדי שתנצח

לא צריך לא להעיר

מה כן? הרבה חמלה.הרבה חיבוקים. הרבה מחמאות. והרבה הכלה. שזה קשה מאוד, בטוח. אבל לדעתי יש לה צורך ביחס שהיא לא מצליחה להביע

הבת שלי התנהגה בצורה דומה ממקום אחר.ממש דומה. היה ברור לי שזה רגשי. הגברתי יחס ומגע ומענה רגשי לצורך ה*אמיתי* שלה - וזה פחת משמעותית

הם לא יודעים לבטא מה מפריע להם במילים לפעמים וזה יוצא דרך ההתנהגות

את נשמעת אמא מדהימה שמתמודדת עם סיטואציה קשה מאוד בעצמך כאישה. שולחת עוד חיבוק שיחזק אותך❤️

היא מצד אחד ממש רוצה שליטה, לבחור לבד וכו

ומצד שני כשאני אומרת לה לבחור אז היא אומרת "תבחרי את, אני רוצה מה שאת בוחרת"

וזה ממש מבלבל

או למשל היא עושה משהו שאני לא מרשה כמו להרביץ/לשפוך מים וכו ואז בוכה בטירוף "תגידי שאת לא כועסת עליי"

וואלה אני ממש כועסת עלייך...

לא רוצה לשקר אבל גם ברור לי שהיא רוצה לדעת שאני תמיד אוהבת אותה

תודה על החיבוק 3>

זאת אומרת, בזמן רגוע. לבד.

להכין שוקו ולשבת יחד לשתות.

לשאול אותה או לשקף לה שאת רואה שקשה לה. מה היא מציעה לעשות?

זה תלוי ביכולת שלה לדבר ולהביע את עצמה, אז צריך להתאים את השיח אליה.

אבל אולי לנסות לדבר איתה וביחד לחשוב איך עושים שיהיה נעים יותר.

בלי קשר, אולי לנסות להקדיש לה חמש דקות של שוקו גם בלי לדבר על זה. סתם ככה זמן שבו היא מקבלת אותך ואת אותה.

אני מסכימה עם העו"סית שהדבר הכי משמעותי זה ההורים, ואני חושבת שאת גם כותבת את זה בעצמך.

אבל את בתקופה ממש מאתגרת, וזה בסדר שלא תמיד יש כוח לשינוי ועבודה.

אז אולי בינתיים לנסות להיות בשיח מולה בזמנים רגועים, וליזום דקות של אהבה כזו בלי תנאי. שוקו / ציור / משחק יחד.

רק שלנו ובזמנים האלה היא ילדה אחרת.

מדהימה וכיף איתה באמת.

פשוט רוב הזמן אנחנו לא לבד וזה אומר שרוב הזמן ממש לא כיף איתה...

היא מצד אחת מחפשת את היחס אבל מצד שני לא רוצה שיהיה שלילי

אז אפשר באמת להגיד - אמא כועסת עכשיו, ועדיין אוהבת אותך הכי הרבה בעולם. אני תמיד אוהבת אותך הכי נרבה בעולם

נשמע שהיא מחפשת נורא יציבות באהבה שלך כלפיה, ומצד שני מבקשת את זה בצורה.. של ילדים 🙃

היא נשמעת ממש חמודה. ממש מזכירה את הבת שלי

מלא מלא מלא אהבה.

לכן כל כך קשה לי שהיא ככה.

ועם זאת, אני כן מאמינה בזה ששינוי שלך מולה יעזור

אבל זה באמת דורש תעצומות מנטליות של התמודדות.

חשבת על הדרכת הורים? יש לך זמן לפנות לזה כרגע?

להגיד לה, "בואי נבחר יחד. אני אבחר 2 בגדים ואת תבחרי מביניהם.."

תחשבי אם זה יכול לעבוד, גם אצלנו יש ילדה שמאודדדד אוהבת שליטה ומזכירה ממש את הסיפור שלך.

וזה היה בלי מילואים. אז במקרה שלך זה הרבה יותר עוצמתי ומשמעותי כי את גם לא יכולה "לנוח" קצת מ"מריבות" האלה.

היום היא קצת גדולה יותר ועדיין מאתגרת מאוד במובן הזה.

והיא מתוקה ומהממת, וסופר רגישה. אבל זה מוציא אותי מדעתי.

(ונראה שיש ילד שמתקרב לסגנון הזה קצת, מקווה שלא והוא פשוט מטעה קצת)

נשמע שהיא זקוקה לקשר, שהיא לא מרגישה ביטחון בקשר ביניכן (והגיוני שאחותה מהווה טריגר ואיום בהקשר הזה), והיא עסוקה במרדף אחרייך. וזה מתיש, מאד מתיש. ומתסכל. המיכל שלה ריק ולכן היא לא מצליחה "להחזיק" רגשות קשים או מנוגדים וזה נשפך ממנה כל הזמן.

מצידך זה נראה שהיא בור בלי תחתית, וזה מעגל קסמים כשאת מרגישה כלפיה רגשות קשים (וזה כל כך מובן!) היא מרגישה חוסר ביטחון בקשר שלכן, זה איום קיומי עבורה והיא מוכרחה להגביר את המרדף.

אני ממש ממליצה לך על הדרכת הורים בגישה התקשרותית התפתחותית, שתעזור לך למלא את המיכל שלך ולהחזיק את הקשר איתה כך שהיא תוכל להיות במנוחה.

לי יש בן 5 מתוק, גם רגיש מאוד, שתמיד בתקופות של שינויים (מהגן לחופש, מהחופש לגן, וגם שינויים אחרים לפעמים) הוא בוכה המון. אני קוראת לזה "כי תואנה הוא מבקש" - לא משנה כמה הכל יהיה מושלם, לפעמים זה נראה כאילו הוא ממש מחפש על מה לבכות.

האמת שגם אם זה לא רק בתקופה האחרונה, הגיוני שזה ביטוי של תקופה ממושכת יותר רגישה (אנחנו במלחמה ארוכה, ועם אבא במילואים זה מוסיף המון).

דבר ראשון - חיבוק ענק לך על כל ההתמודדות. זה ממש ממש לא קל לתפקד ככה לבד עם בעל במילואים (ותודה לכם❤️)

וזה עוד יותר לא קל כשצריכים להכיל ילדה קטנה ובכיינית, שצריכה אותך כל כך, וכל כך קשה לתת לה את מה שהיא צריכה...

העצה הראשונה שלי היא כמו תמיד - להתפלל על זה (תמיד קל לי לזכור לכתוב את זה. אבל כשזה קורה אצלי בבית לוקח לי הרבה זמן עד שאני נזכרת ש'גם על הקושי הזה כדאי להתפלל'... אבל זה באמת תמיד עוזר לי).

וחוץ מזה - לי מאוד עזרו כלים שלמדתי אצל רותי דריאל (יש לה הרבה חומר חינמי - בלוג וגם פודקאסט מעולה. אני גם קניתי קורסים שלה אחרי שראיתי שאני מתחברת לכיוון). היא נותנת מבט אחר על החוויה של הילד, וגם נותנת כלים להורים להתמודד עם מצבים שונים ואתגרים שונים.

לא יודעת כמה זמן ופניות יש לך לשמוע דברים כאלו. תהיי קשובה לעצמך ולמה שמתאים לך, את לא חייבת לקבל כל עצה אם זה לא נכון לך כרגע...

ובכל מקרה - את אמא פשוט מדהימה, ונותנת לילדים של הכי טוב שאת יכולה, בתקופה כל כך מורכבת....

הרב שמואל אויערבך זצ"ל, סיפר שאביו - רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה מכוון על חינוך הילדים בתפילה במילים "ואנחנו לא נדע מה נעשה..."

חינוך זה באמת דבר קשה, אנחנו צריכים להשתדל ולתלות את בטחוננו בה', כי זה באמת לא דבר פשוט, אפילו לגדולי ישראל...

זו צורת תקשורת לילד, מה שההורה מגיב זו התשובה.

אני מגיבה רק לבכי מוצדק (קבל מכה, דברו אליו לא יפה) מבכי לא מוצדק אני מתעלמת.

גם שהבכי מוצדק אני מגיבה באופן ספציפי, מציעה חיבוק/ מנחמת מילולית, פעם פעמיים, לא יותר.

הרעיון הוא שאני עונה לתקשורת הזו, אני פה בשביל לנחם במקרים שזקוקים לעזרה.

חוסר התגובה שלי לבכי לא מוצדק, אומר לילד לחפש צורת תקשורת אחרת.

לגבי התארגנות בבוקר, בגיל 5 יש ילדים שעדין מאד קשה להם להתלבש ולהתארגן (יש ילדים בגיל צעיר יותר שמתארגנים בקלות אבל בגיל 5 זה עדין פער הגיוני)

זה עלול מאד לתסכל את ההורה והילד.

יש לי ילד שבגיל הזה התקשה מאד להתלבש, בהתחלה זה תסכל אותי אח״כ הבנתי שזה באמת קשה לו והייתי עוזרת לו גם להתלבש וגם ללמוד את הטכניקה של התלבשות שהיתה קשה לו.

אחרת ולהבין את זה מעצמו, מעצם התגובה של האמא, זה לא נכון

לפחות לא מניסיון שלי עם הבת שלי. אולי אצל אחרות זה עובד

זה לא לימד אותה לתקשר בצורה חיובית. הפוך, זה מרמר אותה והוביל להתקפי זעם ולמעשי קונדס מאוד לא מצחיקים.

במקום לגלגל את האחריות לילד שיבין מעצמו, אפשר להוביל את הילד לזה ואז הדרך קצרה יותר

ממש לעזור לו לתמלל רגשות וצרכים, במקום להביע אותם בצורה אחרת. (בין אם זה בכי, כעס,צרחות או לא משנה מה..)

אצלנו זה היה תהליך שבו אני 'מתרגמת' לבת שלי את הצורך שלה מתוך ההבנה של השורש שלו, (זה יכול להיות עייפות/רעב/צורך בחיבוק/צורך בבטחון ותשומת לב) עשינו תהליך של חצי שנה בערך והיום היא מדברת על מה שהיא רוצה בצורה הרבה יותר ברורה, רוב הזמן. 

נגיד היא הייתה אומרת בבוקר שהגרביים לא נוחות לה

כל בוקר אותו סיפור. קניתי איזה 5 חברות של גרביונים שונים

לשים טייץ וגרביים היא לא רצתה כמובן

ללכת בלי - מה פתאום..!? לא בא בחשבון מבחיתנתה

ביום חול הן לא נוחות ומציקות והיא לא תתלבש לבד והיא תשגע אותי עד שהפס בקצה של הרגל יישב בול על הקצה של הציפורן אחרת בכי וצרחות

אבל בשבת - אני קמה היא כבר מתוקתקת חח

התחלתי לחבר את הפאזל מעוד מקרים שהיו ועקבתי אחרי הלוגיקה הלא לוגית שלהם, והבנתי שזה לא הגרב/ המים מקלחת שמציקים/ הנעל שלא נוחה לה (5 זוגות נעליים לא נוחות מכל מיני סוגים זה פחות נורמלי שלא נוח, במיוחד שאם הולכים למשהו שהיא אוהבת עם אבא היא נועלת מהר ומתייצבת ליד הדלת)

ואז בחנתי את ההתנהגות שלי אליה 

ובאמת ראיתי שאני מאוד טכנית איתה , ואולי חסר לה חיבוק דב אמהי

ואז שוב ניסיתי, רק תקפתי מהמקום הרגשי

קודם כל - גרביים אני שמה ביומיום. זה זמן פינוק עם אמא בבוקר. כל השאר פחות. בשבת היא עדיין שמה לעצמה לבד

אמא, לא נוחה לי הגרב

וואי, זרובבלית, שמתי לב שלא התחבקנו עדיין היום! איך זה קרה..? בואי מהר נתחבק שעה

מחבקת אותה ואחרי כמה דקות שואלת אותה - יאללה את שמה נעליים..? 

כן

היא באה לבושה

ואני מהללת ומשבחת עד בלי די

ראיתי שזה עובד והמשכתי ככה בעוד דברים שהיו קושי עם התאמות לסיטוציה וברוך השם זה עבד

אני אוהבת לתת לילד למצוא את הדרך, כי אם הוא מוצא אותה לבד, היא תהיה מדויקת בשבילו.

לכן אני מתמקדת בהתעלמות מדרכים בעייתיות, לשים קווים אדומים אם ההתנהגות בעייתית, ולעודד תקשורת טובה.

אם הילד מתקשה למצוא את הדרך אני כמובן אעזור לו, אבל במינימום התערבות, כדי לתת לו גם למצוא דרכים משל עצמו. ככה ילד בונה אישיות ומודעות.

אצלנו זה לא הספיק האמת

כי חלק מהעניין של תקשורת טובה- זה שהילד מצליח להביע מה הוא צריך, ןכשהוא לא מצליח - אין איך לתקשר איתו. הוא רק צורח/בוכה/ מתוסכל/כועס

לא תמיד מספיק רק שאמא מדברת איתו או עושה לו סבלנות. 

כששאלתי את הבת שלי מה יש לה עם הבגדים ומה היא צריכה- היא אמרה גרביים חדשות, ברור. כי מה שיש עכשיו התיישן ולכן זה לא נח 

 אז הלכתי וקניתי עוד 

כשהמקלחת היתה סיוט - חשבתי לכיוון החושי, בצירוף הגרביים נגיד, שזה הגיוני ואולי נכון . אבל אם היתי פונה לריפוי בעיסוק לבד הייתי מפספסת את תשומת הלב והיחס שהילדה צריכה וניגשת לעניין ממקום של פתרון פרקטי יותר 

וזה תלוי כמובן גם למה הוא אל מצליח, ומה זה מינימום התערבות שזה מושג מאוד יחסי כנראה 

כשזה יושב על קושי רגשי, אני חושבת שכן צריך התערבות של ההורים. ילד בונה אישיות בעזרת היכולת להיות מודע לעצמו ולהביע מה שהוא צריך

ילד שרק צועק/בוכה/צורח/מתוסכל לא יצליח לבנות אישיות עם חוסן כי חסר לו משהו מהותי והקושי הרגשי ממסך הרבה יכולות שיכולות להתפתח ובאמצעותן לבנות את האישיות 

בבעיות מתמשכות, אני לא משקיע את האנרגיות בהבנת הסיבה, אלא במציאת פתרונות להקלה/ פתרון.

גם אצלי התלוננו על אי נוחות נניח בנעלים, אז ישבתי וסידרתי את הנעל והראתי לילד איך לסדר כשלא נוח.

לא התרגשתי אף פעם מתלונה שחוזרת שוב ושוב, מקסימום בפעם הבאה שקניתי נעלים הקפדתי לוודא עם הילד שנוח לו בחנות. זה טבעם של ילדים, לומר ולהתלונן שוב ושוב.

אני באמת לא מכירה קושי רגשי מהותי ולא יודעת להגיד אם ההתנהלות שלי מתאימה לבעיות רגשיות.

כי אחרת אי אפשר לטפל מהשורש, ובכל פעם נכנסים לפינות שפשוט קשה לצאת מהן בלי לדעת את הסיבה.

לדוגמה, בת החמש שלי בחודשים האחרונים ממש מתקשה להירדם, וכתוצאה מכך יוצאת שוב ושוב מהמיטה בלילות, בכל פעם בתירוצים אחרים.

אז בהתחלה התרגזנו עליה ונזפנו בה בכל פעם וניסינו למצוא פתרונות נקודתיים (כמו משחק/ספר במיטה) - וזה לא עזר בכלל.

עד שקלטנו שפשוט יש לה חרדות... (בעיקר בעקבות המלחמה) אז התחלנו להכיל אותה ולדבר בגלוי על החרדות, והכנו לה קריאת שמע מעוצבת שאנחנו משתדלים לומר איתה ולפעמים אנחנו יושבים לידה ומספרים לה סיפורים או שרים לה שירים.

כמובן, לא תמיד יש לנו את הסבלנות... (ואנחנו שוקלים טיפול רגשי משמעותי) ועדיין קשה איתה בלילות... אבל לפחות אנחנו יודעים את הסיבה ויודעים איך אנחנו אמורים להתנהל.

בדרך אחרת זה פשוט לא היה עובד.

אני מתייחסת מראש בסלחנות כלפי קשיים של הילדים, גם אם לא יודעת את הסיבה הספציפית (לא שאני לא כועסת אבל יודעת שהכעס הוא לא דרך נכונה להתנהלות אלא רק פגם אנושי שלי) ככה שאצלי זה לא קריטי הסיבה (אולי זה גם מונע בעיות רגשיות ואולי לא)

גם כשניסינו ברכות להציע לה משחקים במיטה זה לא עזר. אם לא היינו קולטים שיש לה חרדות לא היינו יודעים שצריך להיות איתה עד שהיא (כמעט) נרדמת, ולא היינו יודעים לתמלל לה את מה שהיא מרגישה.

מצד שני - אם הבעיה שלה הייתה גבולות, נגיד, אז כן היינו צריכים בתקיפות שוב ושוב להחזיר אותה למיטה כדי שתלמד, ורכות לא הייתה עוזרת פה.

לכן לדעתי כן חובה להבין את הסיבה להתנהגות של הילד.

אבל לגבי ההתנהלות, אני לא עושה את ההבחנה בין נניח הסיבה שהילד מתקשה לישון, כי בכל מקרה אני רוצה ללמד את הילד לחוש את העייפות ולרצות לישון מעצמו. אני אטפל בבעיות שמפריעות אבל אתייחס לקושי בשינה באותו אופן מבחינתי.

אני מכירה את זה קצת מאצלנו, אבל אצלכם זה נשמע קשה ומאתגר פי כמה (היום למשל בת החמש לא מצאה את הבגדים שהכינה לעצמה בערב, ופשוט לא הסכימה לשמוע על שום פתרון אחר חוץ מלבכות! בסוף, געיקר בזכות הסבלנות של בעלי, היא הלכה לגן ולא הםסידה את הפעילות המיוחדת שיש להן היום. אבל זה היה מאתגר ומתסכל ממש... ומניחה שאצלכם אפילו זה לא היה קורה בסוף...)

נשמע שאת חייבת הדרכת הורים צמודה, ממש להתייעץ על כל דבר קטן איך נכון לנהוג. כי אם העו"ס אמרה שהילדה לא צריכה טיפול אישי אלא דרך ההורים - אז ברור שההורים (ובמקרה הזה את) צריכים ליווי אישי...

אז אולי דרך אותה עו"ס, אולי מדריכת הורים אחרת (כשו שזמינה גם לשאלות ספציפיות בהתכתבות), אבל את באמת לא יכולה להתמודד עם זה לבד...

הרבה כוחות! ובע"ה שתראו ממנה נחת!

מרגיש לי שבגלל שהמצב ככ קשוח, אבא לא בבית וכו

היא מתחננת למשהו שיאפס ויאסוף אותה.

היא מתישה אותך כי היא מותשת ומבולבלת בעצמה וזו הדרך שלה להיצמד אלייך במקום לתקשר בטוב.

קוראים לזה גבולות...

עכשיו, לא מדובר על עונש, כעס וכו

אלא פשוט לשרטט לה את גבולות הגזרה של מה שאת מאפשרת ומה שאת לא מאפשרת.

לדוגמה בכי: מאמוש, אני מבינה שמשהו מציק לך ולכן את בוכה. אבל הבכי שלך מפריע לי לנהוג/מפריע לאחותך לישון/עושה לי סחרחורת. ולכן את יכולה לבכות בחדר סגור. אם את רוצה להיות כאן איתנו זה ברוגע.

לתת לה יד ולהוביל אותה לחדר בנחת אבל באופן מוחלט. ולהגיד שהיא יכולה לחזור אלייך מתי שהיא רוצה כשהיא רגועה.

לדוגמה בחירה: אני נותנת לך אפשרות לבחור א או ב (לא יותר משתי אופציות כי זה מציף) ונספור לך עד 5. אם קשה אז אמא בוחרת ודי. ואז כנראה יהיה בכי - תפעלי כנ"ל.

במקביל,לחזק זמנים בדגש על אוירה נעימה שהיא תצליח ליצור. ממש "לחפש אותה" בטוב. שתי דקות רגוע- איזה כיף פה היום, איך נעים לראות אתכן יחד, לכתוב פתק לגננת על התנהגות משמחת ובוגרת.

להסריט לאבא בווטסאפ: איקס הצליחה להתלבש יפה ברוגע בלי תלונות.

לעשות איתה/ להרשות דברים של גדולים כשהיא מצליחה להתנהג כמו גדולה ולהדגיש את הקשר. "ילדה בוגרת מגיע לה שנרשה לה ×..."

יכולהיות שכדאי ממש לקחת אותה לשיחה על שוקו או גלידה  מראש ולהגיד: שמתי לב שהרבה פעמים קשה לך, את בוכה...

זה קורה להרבה ילדים שלפעמים הם מאוכזבים או מבולבלים ואמא עוזרת להיות רגועה. ילדה רגועה הכי כיף לה!

בהצלחה!

אמרת הכל.

מי שלא שם לא תבין.

את לא צריכה עצות בהורות, כי אין לך ואין לה את היכולת לנהל כרגע תהליך.

אני כן ממליצה לך להקשיב ולהיפתח,

רק כדי להבין טיפה את החשיבה והימנע מתסכול.

בפרקטי- כדאי למצוא לה חונכת מתנדבת. זה לא נכון שהיא לא צריכה תמיכה רגשית. בכל זועק את זה.

אני מבינה למה העו"ס הפנתה אתכם כרגע לטיפול שאמור להגיע מכם- אבל היא לא יודעת מה זה לחיות כמעט שנה בלי אבא בבית. (מחילה מהקבע. זה לא אותו דבר ולא זה המקום להאריך)

לכן אני חושבת שהכי כדאי במצב הזה למצוא מתנדבת אבל קבועה שאפשר לסמוך עליה ולא תבריז. שתתן לה הרבה תשומת לב ופורקן. שתחזק אצלה את הביטחון העצמי ואת המקום שלה בעולם.

גם לך זה ייתן טיפה אוויר ותוכלי קצת פחות להישאב וקצת יותר לעזור לה, ואז לאט לאט הגלגל יסתובב.

בנוסף לחונכת, איך הקשר עם סבא וסבתא? אם יש פוטנציאל, אפשר לשתף בקשיים שאתם מתמודדים ולבקש עזרה בלשמוע אותה, להכיל את ההתעקשויות. להוביל איתה את התהליך, להוריד ממך מלחמה אחת. רק אחת.

למשל אם אפשר להעביר את נושא בחירת הבגדים לסבתא. אם אפשר בשיחת וידאו. ואם לא אז גם בשיחה טלפונית. סבתא לא באמת צריכה לראות את הבגדים כדי לעזור לה לבחור. היא רק צריכה להקשיב ולדעת להוביל בשאלות מהתנגדות לשיתוף פעולה, ומי שמבחוץ ולא שחוק עד דק מהמילואים, תהיה לו סבלנות ותושייה רבה יותר לנהל את המשבר הזה.

אצלנו למשל יש ילדה בת 10 מגמגמת (וגם עם בעיות קשב) תוסיפי לזה מצוקה רגשית וקבלי הר געש שלא מצליח לבטא את עצמו ומתפרץ בשניה.

תוסיפי לזה שאם אני כאמא אמורה לטפל ולהרגיע אז אני עסוקה בעוד דברים במקביל

ותקבלי תופעת טבע.

אז הפתרון שלנו היה דומה. וסבא וסבתא משני הצדדים גוייסו למשימה.

גם היו מתקשרים כל יום היא קיבלה שיחה שגרתית של מה נשמע (והיה מאוד קשה להבין מה המילים בשיחה, אבל היה אפשר להרגיש את הלב ולומר את מה שהיא הייתה צריכה לשמוע)

וגם כשהיה קורה משהו, היא הייתה מתקשרת לספר.

וככה למשל אפילו אם הייתה מריבה בינה לבין אחותה ולא היה לי סיכוי לנסות להבין בכלל מה קרה (לא שזה משנה מה קרה, אבל להן היה חשוב שאשמע בדיוק את כל הסיפור כל אחת מהצד שלה)

אז הייתי אומרת תתקשרי לסבתא וכל אחת תספר לסבתא וסבתא תמצא פתרון.

בפועל רק הגדולה הייתה מתקשרת ותוך כדי שיחה נרגעת ועוברת נושא (יתרון של בעיית קשב)

האחות הקטנה בכלל לא הייתה בתמונה וככה המריבה הייתה נרגעת. כי לא באמת צריך פתרון או לוותר. רק לתת הרגשה שרואים אותך ולקבל לגיטימציה לתחושות שלך. לפעמים כן צריך ללמד אותם ולתווך כישורי חיים שלזה אין תחליף של ההורה, אבל לרוב פתרון של מריבה יהיה פשוט להקשיב ולהוציא אותה מהמקום שמחפש להיות צודק וקורבן.

רק בסוף היום אחרי שהקטנים היו נרדמים הייתי יושבת ומדברת איתה, והכי מדהים היה שבכלל לא היה חשוב לה להשמיע את כל מה שכ"כ הכעיס או העסיק אותה בסוף היום. היא הייתה מנצלת את ההזדמנות לדבר איתי על כל מיני מחשבות ודברים שעוברים לה בראש, שזה דווקא שימח אותי כי זה אומר שהיא הצליחה להרגיע את ההתנגדויות ומה שמעניין אותה עכשיו זה דברים אחרים.

למשל אם במהלך היום היה לה מאוד חשוב להסביר למה זה לא הוגן משימה שנתתי לה ולמה בעצם הייתי צריכה לתת לילד אחר- בסוף היום כשהצפתי את הנושא זה בכלל לא היה אישיו, כשבזמן אמת זה היה לה מאוד מאוד חשוב.

לגבי האחות הקטנה, אל תפחדי מהמקום הזה שהיא מוותרת מיד, אם זה מה שעוזר לך לשרוד את היומיום אז בסדר, כל דבר אפשר לתקן אח"כ, ואת לא מבינה כמה מהר חוזרים לשגרה ומצליחים להציב גבולות ולנהל בית אחר אחרי שמתאוששים מהתקופה הזאת.

אז את צודקת שמלכתחילה זאת לא דינמיקה בריאה. אבל מלכתחילה גם לא מביאים ממתקים כי זה לא בריא, אבל אם זה השסתום שלך תשתמשי בו עד לטיפול שורש.

ברור שיש פה צורך בשינוי של התקשורת שלכם וההתנהלות איתה

וברור שהצעד הראשון הוא אצלך, ושכדאי גם לקבל הדרכה אם את לא מרגישה שאת יודעת מה הוא, היא לא מסוגלת לנהל את התהליך הזה לבד כמובן

אבל גם לי נשמע קשה מאוד לעשות את זה כשאת בעצמך כל כך מוצפת ועמוסה. יש גבול גם ליכולות שלנו. בשלב כזה הגיוני שצריך לעשות הכל רק כדי לשרוד בטוב וברוגע. זה כל כך לא פשוט!

ותעריכי את עצמך וגם את הקושי שלך! הוא גם חשוב

אני כן חושבת שכדאי לך לעבוד על פחות להתרגש מהבכי שלה, אולי להתרחק למקום אחר בבית,אולי אפילו לשים אוזניות או אם אפשרי להרחיק אותה לאנשהו בלי שזה ידרוש ממך עוד יותר אנרגיות

בעיני זה גם חלק מהפתרון ויכול להיות אפילו שזה יספיק ,אבל זה לפחות מוריד ממך את הסטרס שזה משליך עליך וחוסך לך אנרגיות כרגע שאין לך

בהצלחה!

לעם ישראל (זה מילים שקצת לא אומרות כלום או עוזרות להקל, אבל זה מהלב...) וחיבוק לך שאת אמא לביאה שלמרות המציאות הלא נורמלית שומרת על היקרים לך מכל הכי טוב שלך 💝

אני אומרת מראש, סגנון ההורות שלי באופן יחסי יותר נוקשה, ובכי יכול לעלות לי על העצבים אבל פחות מבלבל אותי ולא גורם לי לוותר.

דבר אחד- כמו שאמרו לך, לזכור שזו דרך ההתמודדות שלה. היא בתקופה לא קלה וככה זה בא לידי ביטוי אצלה, אני מאמינה שכשזוכרים את זה ההתנהלות מול זה פחות מהבטן יותר מהראש (כמובן בהתאם לאנרגיות של אמא בסיטואציה).

דבר שני- באותה מידה שיש בך חמלה כלפיה על שקשה לה, ככה תגלי כלפי עצמך כשאין לך כח יותר לשמוע אותה בוכה ואת מגיבה בכעס שהיית מעדיפה שלא יופיע...

דבר נוסף, זה משהו שיצא לי לעשות, כשילד בכה בכי שממלא את כל החלל אמרתי, חמודי, זה בסדר לבכות כשעצוב או לא מסתדר לך, אבל אם אתה רוצה להישאר לידינו אתה צריך להוריד את עוצמת הקול. אם לא תצליח אני לוקחת לחדר כי יש בבית עוד אנשים ואי אפשר ככה. ולקחתי לחדר אם צריך. הוספתי שאני מבינה את הצער ושכיף לנו שהוא חלק מהמשפחה שלנו ואם הוא נרגע או מצליח לשלוט בעוצמת הקול הוא יותר ממוזמן לחזור להיות לידנו. לפעמים אפילו נעלתי את הדלת (מאמינה שיש כאלה שזה בל יעשה אצלן), ולפעמים הילד היה יוצא מהחלון😊, אנחנו קומת קרקע ודוקא זה בסדר מצידי- זה מוציא אותו מהמוד המתקרבן למוד יותר יצרני ולוקח אחריות. גם באתי לבקר באמצע, להראות שאכפת לי ואני לא רק רציתי להעיף אותו, ולשאול שוב אם הוא רוצה לחזור לידנו או יש משהו שסביר מבחינתי לעשות עכשיו יחד (או לבד) ויתן לו מענה.

וכבר אמרו פה, אבל אני אחזור ואחדד, מאוד עוזר לתמלל את ההרגשות שלה, למשל, את בוכה כי קשה לך כי תקופה ארוכה אבא לא בבית והכל ככה יותר קשה. מצד שני לזכור שהיא בת 5 ולא להעמיס מסרים מורכבים מידי או לצפות שהיא כבר תמצא מספיק מילים לדבר על זה בזמן רגוע עם שוקו, לא לצפות ממנה לשיח שהוא מעבר לגיל 5 ולא לתמלל לה רגשות באופן שיהיה לה קשה להבין אותם- הכי פשטני. ואגב, לפעמים גם כשזה נכון, הם שונאים שאומרים להם שזה כי הם עייפים, אז לרכך את זה- לפעמים הגוף שלנו לא ישן מספיק, אז אפילו שאנחנו עוד לא מרגישים שרוצים לישון זה עושה לנו יותר לכעוס ולבכות (וגם לאמא זה עושה ככה).

התחלתי לכתוב, ואז היתה לי שיחת טלפון ארוכה, ויש סיכוי גבוה שכבר הגיבו לך נק' שכתבתי (אני משתדלת בד"כ לא להעמיס ולהציע דברים כשכבר אמרו אותם) אז סליחה אם יש חזרה, אין לי כח לערוך.

ואם בכלל את כן פנויה עכשיו מספיק להדרכת הורים (הנחתי שלא בגלל המילואים), אז תתעלמי מהכל ותעשי מה שאומרת לך המדריכה.

ובכלל תתעלמי מכל מה שפחות מדבר אליך, אמא יודעת מהבטן שלה את מה שהילד שלה זקוק ממנה ובהתאם לאופי שלה ושל הילדים, אז לא כל מה שעובד אצלי יעבוד אצל אחרות ותקחי רק מה שמרגיש לך נכון.

ואת כל כך טובה!!!

נשמע קשה ממש

תנסי אולי לתת לה פרחי באך

אני יכולה לעזור לך לבחור בשבילה את התמציות שיעזרו לה

ביטחון עצמי, וויסות חושי, תשומת לב ואהבה, עטיפה, רוגע...

לכל זה יש תמציות 

ועוד משו

שיח, תקשורת

אולי עכשיו את מנסה ולא רואה תוצאות

אבל זה מחלחל

פשוט לתקשר איתה והמון.

שיח מכיל, רגיש, מבין, תומך

רגישות יתר מטורפת, רגישות בכללי לכל מצב, ועוד כל מני עניינים רגשיים

אצלינו זה כך.

מאז שהיא קטנה (היום סיימה יא')

וכן, היו לנו איתה חתיכת התמודדויות....

שב"ה רק איתה ושאר הילדים יותר רגוע..

כן, אחריי מליון התמודדויות לא פשוטות

היום הבת שלנו במוסד חינוכי מותאם עם מענים רגשיים יותר מרובים.

מטופלת ע"י פסיכולוג, פסיכיאטר, מטפלת רגשית...

מה שעברנו איתה... בלי עזרה, בלי מישהו להתייעץ איתו.

אממה:

לא רוצה לייאש- היא ילדה- נערה- מדהימה!!! עם עומקים עצומים, עם בירורים עד הסוף, זה בהחלט בנה ובונה אותה.

בשלב שלך- כשהיא היתה בת 5 התחילו לה התפרצויות כעס והיא היתה מתעצבנת על כל דבר..

האמת באסה שלא היו לנו שום כלים, יצאנו מדעתינו.

זוכרת פעמיים במהלך ההתבגרות שלא יכולתי יותר וסטרתי לה (כן, לא שמחה בזה)

היום אני יכולה להגיד וצריכה להגיד- לכו לייעוץ!!!!

שהיא תלך לטיפול רגשי כבר מגיל צעיר!

טיפול באומנות, דרמה, יצירה, מוזיקה-

ככה יש בעצם מי שמטפל בכל מה שהיא חווה, ויש אתכם- שאתם גם צריכים הנחיה, חייבים מישהו שילווה אתכם.

לבד זה קשה ולא צריך!

עוס"ית מהרווחה רק בשביל לבקש הפניה לטיפול ריגשי, לא לפחד, הן מקסימות, או מקופח,

לא לדחות..

לא להשאר לבד..

ולך כאמא:

מליון חיבוקים- לך

המון סבלנות- שיהיה בך.

מלא תפילות.

לאו דווקא ילד בכור. (אצלנו אלה הקטנים דווקא...)

בכל אופן כתבת מקסים ונכון מאוד!

מוסיפה משהו שלא ראיתי שכתבו.

יש לי אחיין שקצת מזכיר לי את מה שתיארת. ובעיקר את הדינמיקה בין הילדה לאחותה.

גם אחיין שלי היה רב מלא מלא עם אחיו (הגדול) והאח הגדול כל הזמן ויתר וויתר.

והיה שם הרבה קנאה וכעס של האח הצעיר על הגדול.

ובלי קשר האחיין הזה לא ידע לשחק עם חברים, תמיד תמיד כל משחק היה נגמר במריבות, בכיות ומכות.

בשנה שעברה אחותי שלחה אותו לסדנת מיומנויות חברתיות וזה פשוט שיפר את המצב פלאים.

לא שהכל דבש אבל המשחקים נהיו הרבה יותר רגועים ושלווים.

ואחיין שלי מאוד אהב את הסדנה הזאת. אני לא יודעת מה בדיוק הם עשו שם אבל כנראה גם הצ'ומי עזר לו להירגע קצת.

מסייגת שלא יודעת אם זה מתאים בגיל, אחיין שלי הלך לסדנה הזאת בגיל 8.

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅