אני נתתי לילדים שיעורים פרטיים או טיפולים למה שהיו צריכים כדי להתפתח לימודית. הענין הרגשי והחברתי הוא בעיקר מה שמקבלים מההורים והאווירה בבית, זה משהו שאני שמה עליו דגש.

יש מוסדות חינוך שכשיטה ואידיאל פועלים אחרת.

גם הכיתות קטנות יותר,

וגם הגישה מאוד שונה.

בד"כ מוסדות כאלו משתייכים לארגונים הקטנים יותר ולא המוסדות הגדולים שפועלים תחת משרד החינוך.

אצלנו למשל זה כרוך גם בתשלום הורים לא מבוטל, וגם גיוס תרומות נרחב, כדי להחזיק את הסיפור הזה.

אבל ב"ה 20 שנה וזה עובד.

יש מוסדות כאלו, צריך לחפש אותם.

המוסד בפרטי, מן הסתם אאוטינג.

השיטה דומה לשיטת פינלנד סקול, אז אם רוצים לבחון את השיטה אפשר לקרוא על רשת מעו"ף.

(אני לא מכירה אותם בפועל, מכירה רק את השיטה)

חוץ מזה יש עוד שיטות למשל בחינוך החלוני יש מונטסורי, אנטרפוסופי, דמוקרטי.

יש גם מוסדות דתיים בכל מיני שיטות,

אני באמת לא בקיאה בהכל כי אנחנו חיפשנו משהו מאוד ספציפי וכשמצאנו ידענו שזה מה שנכון לנו.

כדאי לברר גם על תלמודי תורה, בד"כ יש להם יותר חופש וגמישות בשיטה ובהתנהלות מהמוסדות הרגילים של משרד החינוך. (אם כי מכירה גם מוסדות מעולים של משרד החינוך)

אין משהו רלבנטי כרגע, כי לא חושבים על לעבור..  

אבל שומרת לי לזיכרון

יוצא דופן לחלוטין

צריך לגור בקרבת מקום כזה ולהתחבר לסגנון

אם לא מתכוונים לעבור דירה זה פחות רלוונטי 

אז כנראה מעבר דירה זה אופציה מבחינתה.

אני לא חושבת שזה כזה נדיר. אני נתתי המלצה על שלושה מוסדות מתאימים שאני מכירה.

אני חושבת שבכל איזור עם אוכלוסיה דתית גדולה, לצד 2-3 בתי ספר בשיטה המסורתית של משרד החינוך, ההורים דוחפים להקים מסגרת שהיא לא בשטאנצ.

גם זה מתחלק להמון סוגים, אבל מי שממש חשוב לו, שיעשה את עבודת החיפוש שלו.

קודם כל, יש תנאי פתיחה. כיתה של 40 תלמידים לא דומה לכיתה של 20-25 תלמידים.

בנוסף יש תמריצים של משרד החינוך שקשה להתחמק מהם.

אפשר לראות את זה בקורונה עם הלימודים מרחוק כדוגמה.

המון מורים היו מתוסכלים מהחובה ללמד רגיל בזום, ואם זה היה תלוי בהם היו יכולים לעשות דברים אחרים אבל לא הייתה להם ברירה.

וגם יש בעייתיות מסויימת לבחור מוסד לפי טיב המורים, כי זה יכול להשתנות עם השנים,

וגם מספיק שנה אחת שנופלים על מורה בגישה שונה וזה יכול להרוס את התהליך וקשה לשקם אח"כ.

ילד שמתחיל לשנוא בית ספר ולא מקבל מענה לצרכים הייחודיים שלו, יתקשה לשחזר את החוויה והאווירה והאמון במערכת שהיתה לו לפני.

בית ספר שמחזיק כיתות קטנות ורק מורים איכותיים, יכול להגיע לתוצאות יפות. רוב בתי הספר אינם כאלו.

האם נתקלתי במורים איכותיים? כן, מעט מתוך הרבה שהיו בינוניים ופחות.

20 שנה כשהייתי תלמידה בעצמי

היום לא יודעת לומר ממש..

גם עובדי ההוראה החליפו צורה, והיום זה הרבה פחות שליחות ויותר נוחות לדעתי. וגם הדור השתנה. בעיקר ההורים לדעתי. וזה מקשה

חוץ מסיפוק וחופשות.

אני כבר יותר מ15 שנה מורה. לא מגרדת את ה7,500!!! (משרה מלאה- מחנכת בחינוך העצמאי)

ולך@oo אני בתוך המערכת... מורה ואמא. קשה למצוא מוסד מושלם. אבל בהחלט נתקלתי במורות מושלמות. לצערי לא הרבה אבל קיימות.

והמעטפת מסביב מאד מאד קשה לתפקוד כמורה, שאוהבת אהבת נפש את תלמידותיה אבל גם צריכה כסף.

ובהוראה אין כסף!!! בוודאי לא בציבור החרדי, בוודאי שלא בתקופה הזו שבה היוקר מאמיר והציבור החרדי הוא סדין אדום.

ועדיין נתקלתי בכמה מורות מופלאות, וגם זכיתי שבניי ילמדו אצל כמה "רבעס" נדירים. שהלוואי וירבו כמותם בישראל. (גם "זכיתי" פעם אחת להרגיש מה זה רב שהורס ילד.... ב"ה זה המיעוט! וזה יכול לקרות בכל מקום )

שלא תחשבי שאני מתלוננת, אני יודעת שהתנאים הם אלו שגורמים לגיוס מורים פחות מתאימים.

ברור שזה עבודה לא נוחה פרט לחופשות.

אם כי תקופת החופש בתשלום היא לגמרי כסף, שגם אם מגיע לכן ונצרך, הוא נח. צריך להודות. גם אם זה לגמרי מגיע לכן לדעתי.

יש לי כמה חברות מורות. אף לא אחת מהן הלכה בשביל תחושת שליחות. זה נטו השעות. והן אומרות את זה בלי להתבלבל בכלל. במקרה שלהן - נבעל הוא מפרנס עיקרי ומכניס לפחות פי 2 מהן אז ברור שזה לא רק הכסף. הן רוצות להיות יותר בבית וזה בסדר.

אבל לדעתי יש הבדל.

למרות שאני חושבת עדיין שוודאי שיש מורים טובים, זה לא סותר, אבל לא כולם כאלה. הרבה נוטשים גם. והרבה נשארים כי קשה לפטר

ומסכימה עם עניין המעטפת מאוד

וגם הן רושמות לצהרונים. לא כולן.

אבל רוב הזמן יכולות להוציא לפני 16 ולא כולן עובדות משרה מלאה אפילו

והרבה, לא רק אחת או שתיים.

כשברור שהתנאים שיחסית מותאמים לאימהות הם גם שיקול.

בשנים האחרונות בתיכון, לא כמורה, אז הייתי קצת צופה מהצד, אבל מכירה מבפנים.

בגדול, בשביל להיות מורה טוב, באופן מובנה העבודה המינימלית הנדרשת היא הרבה מעבר לשעות שמוגדרות במשרה.

להכין שיעור לפני כן, להתאים את החומרים משנה לשנה, להיות בקשר עם תלמידים והורים, לצאת לטיולים. זה הגדרת תפקיד מינמלית ביותר, וגם היא דורשת הרבה השקעה וזמן.

אם אתה מתמסר לזה ממש, אז בכלל אפשר להגיע למצב שאין יום ואין לילה.

ראיתי גם מורים לא טובים, שלא מכינים שיעור, שלא מתכוננים, שנמצאים במערכת רק בשביל הנוחות ורק מחכים שהשנה תסתיים. והשיעור נראה בהתאם וכולם סובלים.

אז יכול להיות שזה נוח, למי שלא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.

מי שמגיע מתוך רצון לעשות את העבודה שלו כמו שצריך, באופן מובנה המערכת "מעבידה" אותו, וזה לא נוח.

שלא נדבר על השכר שהוא נמוך ואין אפשרות להתקדמות לפי הישגים כמעט, אלא רק לפי וותק או הוספת תפקידים.

אני בכללי חושבת שמורה טובה זאת לא מורה שלמדת את החומר הנדרש לפי הסדר ומספיקה הכל,

יותר חשוב לי שתראה את הילד/ ותתייחס אליו ואולי תכוון את הילדים ללמוד מיומנויות חברתיות וכן ברור שגם ללמד את החומר אבל לא באטרף.

אבל אולי אני מדמיינת משהו לא מציאותי..

לא יודעת אם זה לא ריאלי, אבל לדעתי זה יהיה במוסד שהוא לא 'רגיל' ולפי הספר.

בגדול יש חומר לימודי להספיק ומבחנים. ומשמעת להתעסק בה. 

אני למשל בשנים האחרונות עובדת על הפן החברתי בכיתה ועל כישורי חיים, הרבה יותר מלרדוף אחרי ההישגים.

ויכולה להגיד לך שתמיד תמיד מספיקה גם את כל מה שהייתי צריכה ללמד.

צריך לעבוד בחכמה ובידיעת העיקר והתפל

ולהתאים את עצמנו למציאות החיים.

א"א לדרוש מילד/ה להוציא 100 בחשבון כשהוא בחרדות מהמלחמה/בדחייה חברתית נוראה. גם אם הוא יהיה גאון

קודם כל צריך שיהיה לילד טוב בכיתה.

הייתה לי באחת השנים ילדה עם הפרעת קשב מאד מאד קשה, שהגיעה להישגים מדהימים, כי ראיתי אותה והבנתי על מה אני צריכה להילחם ומה פחות חשוב לה. גם אם מתלמידות אחרות כן הייתי דורשת אחרת. אז עבדתי איתה על הרבה סדר וארגון ולקיחת אחריות. מעצמה היא כבר הגיעה עם הרבה יותר מוטיבציה ללמידה.

השאלה מנקודת מבט של התלמידה, אם כל הגישה של מוסד הלימודים היא כזאת,

כי תלמידה שעוברת המון כיתות אולי תזכור נקודת אור משנה אחת, אבל שאר השנים יכולים להרוס את המנגנון הפנימי שאוהב ללמוד ומונע בעיות משמעת.

והשאלה השניה האם במסגרת חינוך רגילה של משרד החינוך היית יכולה ליישם את הגישה הזאת או שהלחץ של העמידה ביעדים והמדדים היה מכריע.

למשל האם יש מבחנים ולחץ/ חרדה סביבם?

כי למשל איפה שהבן שלי לומד אין מבחנים ואין תעודות כאידיאל. יש רק מיצבים ומבחנים חיצוניים ששם ההישגים סבירים בהחלט.

(ההערכה מתבססת על כך שבתחילת כל שיעור ותחילת כל שבוע יש חזרה על החומר הקודם וככה יודעים מה המצב, בלי שהתלמיד מרגיש שבוחנים אותו)

לכן זה בעייתי בעיני לסמוך על גישת המורים בלבד, ועדיף ככל האפשר להיתמך ע"י ההנהלה או רשת שבה כל זה מתכתב עם הציפיות מהמורה מבחינת המעסיק שלו.

כי אם יש מורה שרוצה לעשות המון והיא מקבלת ברקסים מהמנהלת שהיא מקבלת ברקים מהפיקוח, אז חזרנו לאותה בעיה.

להישגים היא קודם כל דרך הלב של התלמידות.

אני משקיעה הרבה בהקניית הרגלים, אסטרטגיות למידה ומיומנויות חברתיות

ורואה איך כמו קסם זה משפיע על למידה טובה ויעילה יותר.

ואין לי גיבוי בכלל מההנהלה

אבל בסופו של דבר יש תוצאות.

ויש הורים שרואים.

אז גם אם אין לי גב, ואין טיפת הערכה מההנהלה.

יש לי המון סיפוק.

ואני כן חושבת שמורה אחת יכולה לשנות את כל התמונה.

אחד מילדיי עבר שנים לא קלות. עד שהגיע לרב שביום הראשון של השנה ראה שהוא אוהב לשיר

ונתן לו להיות חזן ולשיר את ההלל (זה היה ר"ח)

היתה לילד שלי שנה קסומה. זה היה רב שראה את הילדים באמת. והבין איך לגשת לכל אחד

והוא פשוט הרים אותו מעפר.

מאז הכל השתנה. וגם כשנתקל ברבנים פחות מכילים ומבינים, כבר היה לו עמוד שדרה יציב....

מה כל כך נורא במבחנים ותעודות? בכיתות נמוכות הכל נורא קל. מורים ממש לא בלחץ מזה. אם גם הורה לא בלחץ, לא אמורה להיות בעייה.

ובחטיבה או תיכון או כל מקום אחר כן יהיו מבחנים.

ואיך את בתור הורה יודעת מה קורה? נגיד, אצל אחת הבנות שלי יש מורה שלא מלמדת כלום ומציירת לכולם תשעים. אם לא היו שיעורי בית, לא הייתי יודעת עד כמה המצב נורא בעצם.

לגבי תעודות , כדי לקבל ציון נמוך בכיתה נמוכה, חייבים ממש להתאמץ.

ואיך את יודעת שתוכנית לימודים שהיא לא בפיקוח משרד החינוך , היא סבירה? את סומכת על בית ספר או בודקת מה קורה בכל המקצועות?

ובבתי ספר רגילים לגמרי עובדים על אקלים בכיתה, משתדלים לגבש אותם.

בנוסף שיטת פינלנד. פינלנד היא מדינה עם שיעור התאבדויות הזוי. נראה לי פי שלושה מישראל. זה אומר שאנשים לא בנויים להתמודדויות , עדיף להם להתאבד. וזה כנראה גם חלק משיטת חינוך שלהם.

מה שנורא, זה שיש לחץ (מגבוה) לעמוד בקצב מסויים ולהגיע להישגים מסויימים גם במחיר של השנאה (מלשון שנאה) של הלימוד עצמו.

קשה למצוא תלמידים שלאורך כל שנות היסודי יגידו לך שהם אוהבים ללמוד, אוהבים את ביה"ס, אוהבים את המקצועות וירצו להמשיך ללמוד ולהעמיק מעצמם.

וזה קורה כי מערכת החינוך בנויה כך שהתלמידים צריכים להתיישר לפי המצופה מהם, במקום להסתכל עליהם ולישוב מה יגרום להם לרצות ללמוד.

אני כאמא רואה את ההישגים כי ילד שרוצה ללמוד, לומד הרבה יותר מילד שלא רוצה ללמוד.

כשרוצים ללמוד אין כמעט בעיות משמעת, ואז אפשר גם לתת ביטוי לאן הילדים רוצים להמשיך לחקור ולהעמיק, וגם להספיק את הקצב.

בנוסף אין בהכרח תשובה אחת נכונה, כל תשובה שבאה מכיוון חשיבה נכון, היא נכונה.

ילד שמורידים לו נקודות כי הוא לא ידע לקלוע למחשבה של המורה, אבל הוא מעצמו כן ענה את התשובות הנכונה, חש תסכול.

מבחנים ותעודות גורמים למתח בין התלמידים עצמם, במקום להביא לידי שיתוף פעולה.

יש עוד הרבה מה להרחיב אבל זה לא הזמן ולא המקום.

שורה תחתונה, מי שטוב לה במוסדות הרגילים של משרד החינוך, מעולה.

מי שלא, שתדע שיש חלופות ושווה לברר עליהם.

רק עוד נקודה קטנה,

למשל בחשבון משרד החינוך בעצמו עשה שינוי והיום שמים דגש רב יותר על יכולות חשיבה מאשר על ללמוד בע"פ דרכי פתרון מסויימים.

לשני הגדולים שלי (ו, ד) יש דרכי פתרון בעיות בחשבון אחרות,

ושניהם פותרים הרבה יותר מהר ממני (ואני טובה במתמטיקה והגשתי לבגרויות, כלומר הבעיה היא לא השכל אלא דרך הפתרון)

אגב, דוגמה למצב בעייתי, למשל הבת שלי (שלומדת במסגרת רגילה של משרד החינוך) היה איזה חיכוך עם המורה לאנגלית, היא לפעמים שכחה להביא ספר ולא הקפידה על ש"ב, המורה אמרה שהיא תקבל עונש כלשהו, ומאז במשך חצי שנה היא עשתה הכל כדי להבריז משיעורי אנגלית, יום אחד קיבלתי שיחה מהמורה שהיא המומה היא תפסה את הבת שלי מתחבאת מחוץ לכיתה ולומדת.. נביא.

המורה הייתה ממש בהלם, שמעו על הקול שלה את ההלם, ואני בשיא האדישות לא מבינה מה ההלם, מסבירה למורה שכדי ללמוד צריך לרצות ללמוד ולא לפחד מהמורה..

אצל הבן שלי אין דברים כאלה בכלל! זה לא בית ספר דמוקרטי שהילדים מחליטים אם להיכנס או לא, אבל אין מצב שילד מקבל עונש כי הוא לא מצליח להתיישר לפי ההרגלי למידה, אין מצב. לא קורה. אם ילד מתקשה בהבאת ציוד, המורה מדבר איתו וחושבים ביחד מה יכול לגרום לו לזכור, משבחים אותו כשהוא זוכר להביא.

ובכללי אין שיעורי בית אז לא לוקחים את הספרים הביתה, אז מראש נמנע כל הכאב ראש הזה.

אבל אין בכלל את השפה של עונש.

עוד דבר שאני רואה זה שילד בא הביתה ופותח ספרים או מחשב ומעמיק ידע בנושא שלמד בכיתה. יש גם הרבה עבודת צוות אחה"צ החל מהכנת דגמים לתערוכות, דרך הכנת חידון לכיתה ועד עבודות מקיפות כתובות.

גם אצל הבת שלי יש דבר שנקרא "הערכה חלופית" אבל היא מוגבלת למספר פעמים, חייבים גם מבחנים פורמליים.

ויש קשר ממש טוב בין הצוות להורים, נותנים המון מקום לשתף ולרתום את ההורים לעבודה עם הילד שזה גם בסוף מוכיח את עצמו.

אבל אני באמת לא רואה לחץ ביסודי. בת שלי גם בד'  ,היא ממוצעת לגמרי ודי  עומדת בקצב, לפעמים אני או גדולים עוזרים לה.

ילדים שלפניה יותר חכמים ( לא מחוננים) והיה להם קל בדרך כלל.

לגבי שיעורי בית, מי שיכול, מסיים בסוף שיעור ואין לו. חוץ מעבודות גדולות.

לגבי ציוד, בדרך כלל בא' ב'מלמדים לסדר את זה.

אבל אני חושבת שגם להורה יש תפקיד .

בחטיבה כבר יש הקבצות . בתיכון יש כיתה עיוני וכיתת מב''ר , אחר כך ילד בוחר כמה יחידות ומה הוא רוצה, אחרי שהוא בכלל בוחר במוסד לימודים.

תבדקי פעם עם מורה בכיתה א' או ב' האם באמת כל הילדים מקבלים הערכות טובות בתעודה.

אצלנו בבית הספר בכיתות הנמוכות אין תעודה, יש רק הערכה, אבל בהחלט קיימת הערכת שוות ערך ל'טעון שיפור' והילדים מבינים מצוין מי קיבל הערכות טובות ומי פחות, גם אם אין ציונים. 

אבל ילדה בד' נפלה על קורונה כשהיא הייתה בכיתה א' וב'. אז לקח לה זמן ללמוד לקרוא ועדיין יש קצת בעיות עם הבנת טקסט.

אבל גם בלי הערכה ותעודה ילדים שמים לב. העניין הוא לא לעשות מזה עניין אלא להתייחס לזה בפשטות .

יש לה המון שגיאות כתיב , ברמה שאחיות גדולות בשוק. אבל מורות בכיתה יודעות להתייחס בענייניות. ובבית אני מדברת עם גדולות , מסבירה איך להגיב.

תעודה היא דרך לדעת מה קורה. אין לה שום משמעות אחרת. גם אם אין תעודה, עדיין צריך איכשהו להגיד על הקשיים ולכמת אותם. כך שאם יש קשיים בולטים, גם בלי תעודה כולם ישימו לב עליהם. הם שומעים איך ילד אחר קורא, רואים האם הוא מצליח לעשות תרגיל ...

איך אפשר לעקוף את זה? להכין לכל ילד מסלול מיוחד בשבילו שהוא תמיד יצליח בו? 

מצליחים בהכל, 

אני כותבת לך שזה לא כך, עובדתית, לפחות לא בבית הספר שילדי לומדים בו כרגע (וגם לא בבתי ספר אחרים שיצא לי להכיר)

ובהקשר לחיסרון של ציונים ותעודות , שזה היה נושא תת השרשור שהתחיל משאלה שלך בנושא, בעיני זה אכן חיסרון של ציונים (או של שווי ערך לציונים) שיש כאן אלמנט בולט לא רק של הערכה אישית, אלא גם של השוואה. 

אין לי תשובה ברורה מה עדיף. רעיון אחד למשל, יהיה *לא* לחלק תעודות הערכה שכאלה, אלא לעדכן הורים במצב הילד בפגישה אישית. זה ממילא נעשה אצלנו ב'אסיפת ההורים' שהיא בעצם פגישה אישית של ילד, הורה ומורה ומתרחשת פעמיים בשנה .

בכל מקרה, גם אם אני לא יודעת מה עדיף (הייתי שמחה לדעת, היה עוזר לבן שלי) זה לא אומר שאני לא יכולה להצביע על בעיה בשיטת הלימוד הממוקדת הערכות וציונים...

ואם ילד ממש לא מצליח, הפתרון הוא לעזור לו ולא לבנות מסגרת בלי דרישות, בלי תעודות ובלי שיעורי בית.

גם בלי תעודה ילדים שמים לב. כשהבן שלי היה בכיתה ד' , הוא אמר לי " נכון את היית  אצל מורה באספת הורים חמש דקות והורים לפניך ישבו עשרים דקות , ?"

והוא הבין לגמרי למה.

היה בכיתה ילד אחר עם קשיים אז מורה מינה אותו לעוזר שלו כדי לעזור לו. אז גם שם ילדים הבינו למה.

אבל בילדות שלי , אצל ילדים תעודה טובה בכלל לא נחשבה למשהו שצריך לשאוב אליו. זה השתנה רק בתיכון.

אבל עובדה שזה עובד.

אני כן יודעת שמלכתחילה המחשבה היא לא ליצור איזה רף אחד שהילדים צריכים להגיע אליו, זה כל הרעיון מלכתחילה.

כל ילד מתקדם לפי המסלול שלו,

יש פידבק אישי על המסלול, לא על התוצאה שהיא אינדיבידואלית.

הרי לא יעלה על הדעת שילד שלא דובר עברית, ירגיש שהוא פחות בקריאה או לשון לעומת ילד דובר עברית, אם הראשון עבר כברת דרך ארוכה יותר מהשני.

זה כמו נניח אם מבקשים ליצור דגם ולא מגבילים חומרים, מאוד קשה להשוות ולומר מה מוצלח יותר.

כי התוצאה הסופית היא לא המדד היחיד אלא מסתכלים גם על התהליך עצמו, שיתוף פעולה בין החברים בקבוצה והפרייה הדדית ברעיונות ובביצוע.

אז אותו דבר גם בשאלות ובדיון בכיתה. קשה יותר לדרג מי שואל שאלה יותר חכמה או מוצלחת, בעיני אחד שאלה חכמה בעיני השני היא מתחכמת.

הפידבק הוא על עצם החשיבה מאחורי השאלה שהוצגה בדיון, ולא על רמת השאלה עצמה.

מה גם שאם המורה עונה על השאלה כאילו זאת השאלה הכי חכמה שהוא נתקל בה מימיו, או מחזיר לכיתה את האתגר לפצח את השאלה, איזה תלמיד יחשוב שהשאלה הייתה פחותה ברמתה?

השדר הזה מחלחל, הביטחון העצמי נבנה ללא השוואה לאחרים.

ובכלל הרעיון שהמורה לא שואל שאלה שהוא יודע עליה את התשובה ובוחן את התמידים, אלא הוא מגרה את התלמידים לשאול ולחקור בעצמם.

זאת שיטת הוראה שונה מהיסוד. התעודות והמבחנים זה נקודה חיצונית שקל להצביע עליה, אבל היא מעידה על מה שמעבר לזה.

התיאור למורים האלה המדהימים עם השליחות

ואני מסכימה עם הגישה הזו מאוד. ברגע שהילד מרגיש שרואים אותו, יותר קל לרתום אותו ללמידה.

יישר כח❤️

איזה זכות יש לך!

המשכורת שאת מתארת היא משכורת של מורה שנה ראשונה במשרד החינוך, באופק חדש( בהנחה שיש לה משרה מלאה).

כי נלחמים עכשיו באופק חדש כאילו אנחנו רוצים לעשוק את המדינה. ולא כאילו זה בסיסי ואלמנטרי שעובדי הוראה ישתכרו במשכורת שפויה.

שוכחים על הדרך שחלק מעובדי ההוראה בחינוך החרדי הם אנשי מילואים או בנות זוגם, מפונים מהדרום / צפון.....

שגם צריכים לחיות....

(ואשמח שתתקני אותי אם אני טועה)

אופק חדש אמור להיות מיושם בהנחה שיש לימודי ליבה ועוד כל מיני דרישות שבהם בתי הספר והרשת צריכה לעמוד (כמו בחינוך הכללי).

והעניין כאן הוא שמצד אחד הרשתות כבר הגדילו למורים את המשרה כאילו אתם כבר ב"אופק", אבל בפועל לא עמדו בתקנות הנדרשות ולכן המדינה לא מיישמת עדיין את הרפורמה בפועל. ממה שהבנתי זה גם נאמר במפורש על ידי המדינה.

והחינוך העצמאי זה אותו דבר?

בבית יעקב גם אין אופק?

יש את כל התנאים האחרים שהמדינה דורשת בשביל להיות באופק?

(אין לי מושג, שואלת באמת באמת מחוסר ידע)

ו

*עכשיו רואה שהתכוונת לבית יעקב רק

כמו שראית, כתבתי בפירוש שאני לא יודעת.

לכן שאלתי.

אז אין צורך להאשים אותי בבורות, כשמראש אמרתי שאני אכן כזו.

צריך פיקוח ומדדים חיצוניים, וזה פחות בא בטוב בחינוך החרדי.

זה לא מספיק שיש שיעורי חשבון ואנגלית במערכת.

(לא יודעת ספציפית על בית יעקב)

למרות שקבלתי חינוך גרוע, למדתי את כל מקצועות הליבה (שהם הרבה מעבר לחשבון ואנגלית) וגם עשיתי בגרויות. זכור לי שעשינו כתלמידות מבחנים חיצוניים ממשלתיים ביסודי.

אני לא יודעת האם המוסדות עומדים בתנאים, אבל התקצוב שלהם מאז ומתמיד היה נמוך יותר רק בגלל שזו רשת עצמאית. כלומר כל הבנות החרדיות תוקצבו תמיד פחות למרות שלמדו ליבה וגם היה אזשהו פיקוח ממשלתי.

כל התנאים הנדרשים.

ויש לנו תארים, לרובן יש גם תארים אקדמיים, ומי שלא- יש תואר אקווילנטי שמוכר במשרד החינוך.

אולי בחלק מבתי הספר של הבנים אין ליבה- אבל זה כבר  סיפור אחר.

ואכן עבדנו כל השנה במתכונת של אופק חדש וקיבלנו משכורת ללא אופק חדש.

כי זו הייתה ההוראה של משרד החינוך כבר מספטמבר- להתחיל אופק חדש.

בממשלה.

מנסים לפחות

איזה עוול.

ממש עצוב לי לשמוע שככה זה מתנהל.

תודה על ההסבר

ומצטרפת לכל אלו שכתבו מעליי שאת מורה מדהימה❤️

ובלי קשר, לפעמים אני חושבת את מי מהפורום הייתי רוצה לפגוש לשיחה. וכל פעם שאת מגיבה אני חושבת "הלוואי שהייתי יכולה לפגוש אותה ולהכיר, היא פשוט מעוררת השראה"

אבל למדתי בבית יעקב ומלמדת היום בממ"ח.

יודעת רק לגבי מדעים, שתלמידות בחינוך החרדי מקבלות 40% משיעורי מדעים שמקבלים בני גילן בחינוך הכללי (שעתיים במקום חמש)

ולמה???

לק"י

האמת שבעיני זה מספיק בהחלט.

מעולם לא לימדתי ביסודי. אני חושבת שלילדים שלי בממ"ד יש שעתיים שבועיות.

ואם אני לא טועה בכיתות ז' ח' לפחות 3 שעות.

בט' יש לבת שלי 4 שעות כימיה ובילוגיה.

הטענה שלא מלמדים ליבה היא מופרכת ביסודה.

שרק יכנסו לשטח ויראו. (מספיק לראות תוצאות מבחני מיצ"ב וכד' ולראות את הפער בציונים)

אבל אז ימצאו טענה מופרכת אחרת..... אז אני לא בונה על זה

ב. עם איך שהשיטה עובדת, כשמנהל בא לבנות מערכת הוא קודם כל מחוייב לכל המורים עם הקביעות, למספר השעות שעליהם יש קביעות ורק אחכ מה 'שנשאר' הולך למורים חדשים

מכירה מקרוב מישהי שעבדה השנה משרה מלאה , אופק חדש וגמול חינוך, בשנה הראשונה שלה,שקיבלה משכורת  דומה לסכום שהוזכר פה, אחרי 15 שנה, אמורים לקבל הרבה יותר( אלא אם כן אין לך משרה מלאה).

אני בתוך מערכת החינוך, עובדת משרה מלאה ועם ותק של יותר מ15 שנה. אז אומרת מידיעה.

לפעמים לא נותנים משרה מלאה בהתחלה, ואחרי שמכירים אותך, כדאי לבקש שיוסיפו לך שעות.

שאת מקבלת משרת אם, הם צריכים לחבר את המשרה שלך וכל אחד נותן את החלק היחסי שלו בתוספת של משרת האם. וגם אם את מקבלת גמול חינוך משניהם.

מציעה להתייעץ עם מישהו שמבין בתלושים של מורים, כשיש 2 מעסיקים יש דברים שיכולים ליפול בין הכסאות 

מה את מנסה להגיד?

שאין בתי ספר טובים? 

שהוא מדהים. מורות איכותיות מאוד, ובהחלט מגיעות לתלמידות. ויש לי עוד הרבה דברים טובים להגיד על בית הספר...פשוט בי"ס נהדר. ובסך הכל ממ"ד איזורי. אבל במנהלת והצוות- חבל על הזמן!

פה נגעת בנקודה.

היא דיברה על 30 בכיתה

היא חיפשה בי"ס ששם זו הגישה. ואני עדה לכמה בתי ספר שעברתי בהם שזו הדרך והרצון ולשם חותרים בעשיה.

אע"פ שחינכתי כתה של מעל 30, כשהצוות וההנהלה מכוונים לשם אפשר לגעת בכל תלמיד ולתת לו כלים להתפתח ולצמוח.

וודאי שקריטי הבית והוא זה שנותן גב, אבל לבי"ס יש מקום לא מבוטל בהתפתחות של הילד.

זה עוזר לי להתקדם ולהתכוונן למה שאנחנו מחפשים,

אם יש עוד רעיונות למקומות בסגנון שאתם מכירות אישית אשמח לשמוע.

בכל הארץ יש בתי ספר טובים ופחות טובים...

תנסו להתכוונן על אזור ואז יהיה קל יותר לענות

אבל הכל פתוח

צפון, דרום, שומרון והכל

בית ספר פרטי או בית ספר קטן בדרך כלל עונה לצורך ספציפי או מיועד לאוכלוסייה ספציפית.

לכן צריכים לבדוק כל בית ספר , האם זה מה אתם מחפשים. ועד כמה תשתלבו שם.

אני מניחה שבבית ספר פרטי הורים משפיעים יותר, אז גם אתם תצטרכו להיות מעורבים ולהשפיע.

בית ספר ממ''ד או תתמ''ד מיועד לכל מיני ילדים מכל מיני משפחות , בדרך כלל יש בו גם כיתות קטנות למי שצריך וגם תוכניות מצטיינים למי צריך.

אוכלוסייה בבית ספר ציבורי תלויה במקום שבו הוא נמצא. אם זו שכונה פחות נחמדה אז גם תלמידים יהיו בהתאם וצריך לקחת בחשבון. אם זו שכונה טובה בגדול אז גם תלמידים יהיו בהתאם.

בבית ספר ממ''ד יש פיקוח. תוכנית לימודים ברורה יחסית.

לגבי גודל כיתות. מניסיון שלי, פחות משמונה עשרה , זה גרוע , אין יותר מדי אופציות חברתיות, אם כמה תלמידים חולים, אין כל כך לימודים.

מצד שני , יותר משלושים , זה גם לא טוב. יש רעש בכיתה, למורה קשה יותר להשתלט ולהגיע לכל אחד.

אני אישית שולחת לממ'ד תורני, רב המורים הם בסדר גמור. בין המורים מקצועיים פה ושם יכול להיות מישהו פחות מוצלח. אבל אלו החיים לדעתי.

מעיינות רבי חייא בפרדס חנה.

יש לנו חברים שעברו לשם בגלל בית הספר 

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

גם אני חרדית ומעריכה מאוד מאוד את כל אנשי ונשות המילואים.

בעצמי הרבה זמן התנדבתי לעזור למשפחה שהאבא היה במילואים.

והלוואי ויכולתי להמשיך עד עכשיו.

באמת שאין מילים על המאמץ והמסירות נפש.

אני חושבת שהרוב מאוד מעריכים ומודים.

ומי שלא, זה כי אין לו מושג במה זה כרוך.

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

הייתי שם גם. המלחמה הזאת יצרה בתוכי קושי אמיתי להרבות אהבת חינם מול הציבור החרדי בעקבות הקושי שלי עם מילואים ארוכים וכו'...

נסעתי לא מזמן באיזור חרדי שהיה מרוח שלט ענק בסגנון של "לא מפקירים אף נשמה יהודית, לא נכנעים לגיוס". הכי כיווץ אותי בעולם. בשכל ידעתי שאני סתם מכלילה ואנשים הם מדהימים גומלי חסדים וכו.. אבל הלב ממש התקשה להכיל את המציאות הזו שיש לי חברה אלמנה שבעלה נהרג למען אנשים שיגידו עליו שהוא הפקיר את הנשמה שלו.

עד שאדם שאנחנו מעריכים ממש האיר את עיניי בסוגיה.

תפיסת העולם החרדית הגלותית, בסוף, לא מחזיקה מים.

למשל פעם כמעט ולא השתלבו בשוק העבודה, היום רואים הרבה יותר. המציאות לא תמשיך ככה לנצח.

אנחנו רואים תנועות קטנות של רצון להיות חלק (חטיבת החשמונאים זו בשורה!!), וזה אולי ייקח המון המון זמן.

אבל אני מאמינה בכל ליבי שכשהילדים שלנו יתגייסו לצבא, יהיו הרבה יותר חיילים חרדים.

ועוד דבר, של לימוד זכות.

במילואים עם בעלי יש חייל חרדי שעובר *גיהנום* עם זה שהתגייס. עושים לו את המוות בקבלה למסגרות לילדים שלו, אין שום תמיכה או עזרה מהקהילה- רק הפוך, מטיחים כנגדו.

האמת? אני לא יודעת אם היינו כולנו מוכנות לעשות את ההקרבה הזאת. זו מסירות נפש לעילא ולעילא.

יש המון חרדים שבתוך ליבם היו רוצים להתגייס, אבל זו התאבדות חברתית במקומות מסויימים. וזה מה שהופך את המציאות הזאת למורכבת באמת.

אני ממש מרגישה שהנקודות הללו עזרו לרכך את ליבי הרבה יותר.

ועם זאת- הקושי שלך כל כך מובן!!

מקווה שטיפה עזרתי ♥️

ממש חיפשתי את המילים האלה, שיתנו לי הסתכלות שונה על הציבור החרדי. כל-כך לא מצליחה להבין אותם...

שוב תודה ❤️

טוב שיש אתכן💕

תודה אישית לכל אחת שענתה!

(לא עונה לכל אחת בנפרד כדי לא להכביד, אבל קראתי הכול, וכל תשובה ממש חיזקה אותי!)

הייתי מתה!! זה פשוט מעלה את הסעיף

אנחנו מקריבות ככ ככ ככ הרבה

בשביל כולם

ולשמוע דיבורים כאלה זה פשוט בוקס בבטן

מכעיס ככ

חיבוק גדול!! את אלופה ומדהימה ואתם עושים את הדבר הנכון♥️

אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה 

זוג נשים שכנראה לא חשבו יותר מדי לעומק על מה שהן מדברות.

ובכלל, על כמה אנשים המילואים מקריבים בשבילינו, את הבית, המשפחה, העבודה והזמן האישי שלהם...

אני חרדית, אחות לאיש צבא קבע.

אני רוצה לומר לך שרובו של הציבור החרדי איתכם בלב ובנפש, בתפילות ובלימוד במסירות להצלחתם של אחיהם.

וחלק גדול מהציבור הזה נמצאים גם הם בצבא ומתמודדים גם בקרב וגם בחיי היומיום. 

אני מצדיעה לגיסתי הגיבורה שמתמודדת עם חזיתות רבות - בית, עבודה, שכנים, בדידות.

ולכל נשות אנשי הצבא מכל המגזרים, שלכל אחת יש את ההתמודדויות שלה,

לצערנו נאלצים להתמודד יותר מדי פעמים - בארץ הקטנה ורווית המלחמות שלנו...

אל תתני לאנשים קטנים עם מחשבות קטנות להציק לך יותר מרגע קטן אחד.

תהיי חזקה! אנחנו איתך!

❤️❤️❤️

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מלווה למסגרות לפני 8.

לא נשארת איתם הרבה זמן.

הגדולים כבר מסתדרים לבד.

בעלי גם שותף לפיזורים, אז מתחלקים בינינו.

כשהתחילו כיתה א', בבית הספר שבו אני עובדת, כן ליוויתי עד הכיתה.

סך הכל, כל המסגרות אצלינו קרובות, אז אפשר להספיק.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

אצלנו אין לי בעיה עקרונית להיות עם הילדים ביום הראשון, ובכל זאת חוץ מכיתה א, בעלי הוא זה שהלך איתם כי יותר קשה להם להיפרד ממני וזו היתה בחירה מודעת

מה גם שבעלי יותר יכול להתעכב ממני 

שהייתי מבררת בשלושת המסגרות האלו מה כולל הפתיחה וזמנים

ואת אחד הילדים שהמסגרת יותר גמישה מגיעה איתו באיחור

ומוסיפה בשנים שעבדתי לקחתי חופש/הגעתי מאוחר יותר/עבדתי מהבית, על היום הזה כי גם בדרכ מסיימים מוקדם וצריך לאסוף מוקדם

אז זה לא משנה איפה תעבדי במזכירות אם בבית ספר או במשרד במסגרת שונה השאלה אם הבוס מרשה

שולחות את הבעל ללוות יום ראשון בכיתה א וכאלה. וזה יותר מורכב שיש כמה אבל לא צריך להשאר הרבה עם כל אחד מלבד טקס כיתה א

למזלי אני מורה מקצועית בתיכון לכן תמיד יכולה ללוות את ילדיי ב"ה 

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

בטיפול יורדים לשורש העניין. איפה זה פוגש אתכם, איזו נקודה זה מעורר בכם, למה מפעיל אצלכם את הרגש ואת התגובה הזו..

וכשיורדים לשורש, הכיוון למה לעשות בפועל, יותר מדוייק למצב.

הרעיון בטיפול זו עבודת העומק.

ולפעמים, אפילו רק הבירור העמוק עצמו, עוד לפני מה לעשות בפועל, כבר מסדר את הראש ואת הלב ומאפשר אוויר ושינוי..

בהצלחה רבה. השם יברך אתכם

הAI סיכם את זה נחמד:

ייעוץ זוגי מתמקד בפתרון בעיות פרקטיות וספציפיות בזמן קצר, בעוד טיפול זוגי הוא תהליך מעמיק לשינוי דפוסים רגשיים ותקשורתיים ארוכי טווח.

ייעוץ מציע כלים התנהגותיים לקשיים נוכחיים, בעוד טיפול זוגי עוסק גם בתכנים נפשיים מעמיקים, לרוב על ידי מטפל מוסמך.

ההבדלים העיקריים:

מיקוד ומטרה: ייעוץ זוגי מתמקד ב"כאן ועכשיו", פתרון בעיות ספציפיות (כמו משבר אמון, קושי בקבלת החלטות) ושיפור כלים תקשורתיים.

טיפול זוגי מעמיק לתוך שורשי הבעיה, דפוסים אישיותיים, רגשות וחוויות עבר.

משך הטיפול: ייעוץ זוגי הוא בדרך כלל תהליך קצר וממוקד מטרה (מספר מפגשים מוגבל). טיפול זוגי יכול להימשך תקופה ארוכה יותר, בהתאם למורכבות הבעיות.

הכשרת המטפל: טיפול זוגי מבוצע לרוב על ידי מטפלים מוסמכים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים) בעלי הסמכה מוכרת.

ייעוץ זוגי יכול להינתן על ידי יועצים שעברו הכשרות פרקטיות ממוקדות.

התאמה: ייעוץ מתאים לקשיים נקודתיים או משברים קלים. טיפול מתאים לבעיות מורכבות, חוזרות ונשנות, או כאשר יש צורך בשינוי רגשי עמוק.

יש מאמר מעניין שבו ההבדל מוסבר ממש בפירוט (מאמצע המאמר בערך):

מה בין ייעוץ זוגי לטיפול זוגי? - בטיפולנט

אם צריך עזרה למשהו ספציפי ממוקד- ייעוץ יכול לעזור.

אבל במקרה של דפוס חוזר או תגובות רגשיות או "יבלת" מהעבר שמשפיעה על ההווה- טיפול ירד לשורש העניין. לרוב, ההגעה להבנה ולהתבוננות תהיה השער לפתרון המעשי.

יותר ארוך, יותר אולי קשה, אבל פותח שערים לשינוי פנימי

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא

אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

מצד שני כשלנו קרה מקרה לא נעים במשפחה שלי

ובעלי החליט באופן חד צדדי שהוא פשוט לא הולך לשם יותר ולא רוצה שום קשר איתם ודי זה היה כואב מאד

הזלתי המון המון דמעות על זה וכעסתי והייתי חסרת אונים בטרוף.

אני חושבת שיהיה יותר מכבד שתעני משהו קטן.

זה מאד מאד פוגע כשמתעלמים.

אולי רק ש-את מבינה, אבל כרגע רוצה קצת זמן לעצמך כדי להרגע. ושזה עניין זמני עד שתרגישי רגועה יותר.

לפחות שהמסר יעבור דרך בעלך שזה זמני ויהיה בסדר בהמשך.

גם בשבילו זה יהיה מרגיע יותר.

ככה לדעתי

לא ברור מאליו בכלל.

את לא חייבת לסלוח, בטח לא מיד ובטח לא כשבעלך בטלפון מסמן לך סימנים.

זה ממש בסדר לקחת תקופה של קצת שקט והתכנסות.

זה לא אומר שאת נגדה, אלא את בעדך.

צריכה את הזמן לעצמך.

ממש קשה לבנות אמון מחדש אחרי כזה מקרה.

לאט לא לרוץ לשום מקום.

עדיף לאט ויסודי מאשר מהר והכל יתפרק שוב בשניה.

זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.

ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.

דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).

באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?

וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?

לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.

הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.

וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.

אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...

ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?

1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.

הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

בעלי גם עושה לפעמים השוואות

לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו

אבל בדברים אחרים שאני משתגעת

וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו

מאמי אתה התחתנת איתי

לא עם אמא שלך

ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה

אבל אני אשתך וככה אני פועלת

אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי

זאת סיטואציה קשה,

תורידי מעצמך את תחושת האשמה.

מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך

ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.

מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,

לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...

עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.

לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.

אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,

רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,

ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.

הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.

חיבוק!

זה מאוד מעליב.

הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.

זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.

לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.

אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.

בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..

אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר,  ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.

חיבוק♥️

נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים 

ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות

כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות

בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא.... 

היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.

אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות

שוב תודה ❤️

אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.

ואין מה לעשות. ככה זה.

האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.

האוכל שלך זה האוכל שלך.

ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..

כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.

אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.

גם אם הם לא נחמדים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.

אנחנו נעזרים המון באוכל של אמא שלו כי גרים קרוב,

אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לבשל.... מעדיפה לקבל של אחרים ולא לעמוד במטבח. מקבלים גם מאמא שלי. אמא שלי מבחינתי היא בשלנית על ואני כ"כ שונה ממנה ומעולם לא היו לי יומרות או שאיפות להכנס למטבח לפני שהיה צורך כזה.

 היום התיעדוף זמן שלי יקר ולעמוד במטבח בצורה יצרנית או כי "חייב" או כי "שבת" זה לא אני. יכולה להתחבר יותר לנסות להכין דברים כשבא לי ומתוך רצון אבל לרוב אין זמן

לאחרונה התחלתי לגלות עצמאות והוא דווקא נותן לי המון בטחון לגבי מה שאני מנסה ומכינה אבל עדיין-לקבל אוכל עוזר לי אז אני מעריכה ואומרת תודה. 

הילדים כן רגילים לאוכל של חמותי וזה מעצבן שמה שעזר לי בהתחלה יכול להפריע כשהרגלתי אותם לאוכל שלה ואת שלי הם פחות אוכלים אבל לפעמים, כשמרגישה שבא לי שיהיה רק אוכל שלי בבית שלנו, המחשבה חולפת מהר כי אני לא אעמוד ביצור 

הכי מצחיק כשכל אחד מאיתנו טועם ואוהב את האוכל של האמא של השני (הוא של אמא שלי ואני של חמותי) או להפך, כשכל אחד נצמד למה שאמא שלו מכינה.

האמת שזה לא כזה "קליל", לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי יכולות נשיות לייצר אוכל תמיד, וגם שיצא טוב וגם שאני אוכל לפתח "עצמאות" ו"לעמוד על הרגליים" כמו חברות אחרות ונשים בכללי בענייני בישול, זה גם מתקשר לי עם טעמים של בית וחמימות ולפעמים מרגישה חוסר בטחון רציני או רצון להיות מישהי אחרת בזה. כזו שגם אוהבת לבשל, גם יוצא לה טוב וגם מארחת אחרים.        זה רחוק ממני שנות אור וגם מפנטזת שהיה לי זמן להתנסות בבישולים במקום לעבוד. אבל צריך לעבוד והעבודה שלי היא גם אחר הצהריים

מעבר לזה שיש את העניין שלך מול עצמך והבטחון,

נראה לי שכדאי כן לשתף אותו בתחושות שלך.

להגיד לו אפילו שאת מרגישה פחות מוצלחת בתחום, שההשוואות והדירוגים והאמירות האלה גורמות לך להרגיש פחות טובה בזה, ואת ממש תשמחי אם יוכל להפסיק ואפילו להחמיא לך..

(ואת העניין שלך מול איפה שזה מפעיל אותך; השוואה לאחרים/את לא מספיק טובה וכו' כמובן גם כדאי לעבד)

שיש הבדל שצריך לשים לב אליו בין להכיר את עצמך במעלות ובחסרונות שלך לבין לספר לעצמך סיפורים על מי את ולהגביל את עצמך לסיפור הזה.

תפסו אותי המילים של - חסר לי איכות מסוימת, או שאין לך נוכחות שמושכת עניין, או חוסר ביטחון שמקרין -  לי זה נשמע יותר כמו אמונות מגבילות שאת מגבילה את עצמך לתוכן.

כל אחד מושך מישהו בדרכו, ולכל איכות יש מקבל איכות.

אפשר לראות את זה נגיד ברשת - לטוב ולרע, כל תוכן וכל איכות מוצאת את קהל יעד שלה.

אולי לא מצאת או לא כיוונת ליעד המתאים.

אולי את רוצה בגדול אבל התוצאה היא קטנה (איכות וכמות לרוב לא באים יחד)

אולי משמעות היא לא כזאת ענקית ובומבסטית כמו שמספרים והיא בפעולות הפשוטות.

ותשאלי את עצמך כמה השוואה למשמעות של אחרים מנהלת אותך?

מה הכוונה שלא חווית הצלחה?

יש הרבה מקום לנתח את מה שכתבת והוא גם תופס אותי בשלב מסוים כזה.

א. לא בשלב של לספר לעצמי סיפורים על מי אני  ולהגביל את עצמי לאמונה מגבילה- אני מדברת על נסיונות במשך מעל 20 שנה.. אני מאלה שדוקא מעיזים .תמיד אומר כן להזדמנות שיש גם אם חוששת..מתנסה בסוגים חדשים של עבודות..

מודעת מאוד לעצמי.. ומאוד מנסה לעבוד נכון נול עצמי

התחושה של ''אין לי נוכחות שמושכת עניין'' היא לא איתי מראש היא פשוט המציאות..כל עבודה -זה מה שקרה בסוף..אני ניסיתי ככל יכלתי .לא באתי עם 'בטח לא יאהבו אותי'.. ופשוט קשה לי הלייצר קשרים בקבוצה..וזה התוצאות..לא נוצר קשר עם הבנות שהדרכתי או שהיתי בתפקיד מולן..

ב. יכל להיות שבאופן יבש אפשר לומר שאחד על אחד יותר עובד לי..ובעיקר במקום יותר טיפולי.

אבל אחרי התנסות בטיפול אישי שטיפלתי שנים בבנות

הבנתי שזה לא הנישה שטוב לי

מכל מיני סיבות..כרגע ממש לא רוצה בזה..רק לשיחות של מפגש -שתיים..אין לי רצון למהלכים ארוכים ומייגעים

ובטח לא לשיווק שהכי זר לנפש שלי..

וגם רוצה להביא מעצמי עוד דברים שטובה בהם ולא רק זה

ג.לא מדובר כלל בהשוואות או רצון להצלחות גדולות וכו..

אם אין את התכונות שצריך בשביל שליחות מסוימת אולי השליחות שלך היא אחרת.

על העבר הייתי אומרת מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ועל העתיד הייתי מנסה למצוא מה מתאים.

הלוואי והייתי יודעת מה השליחות שלי. לפעמים ממש מעסיק אותי איך יודעים. אבל לדעת שמשהו הוא לא השליחות זה יותר אפשרי

שקשור בקשר עם אנשים אחרים.

אלה באמת תכונות טובות, אבל לא לכולם הן נצרכות כדי לקיים את השליחות שלהם. יש שליחויות שלא דורשות קשרים בין אישיים...

בכל אופן, לדעתי רוב האנשים לא באמת מוצאים את *ה*שליחות שלהם, הייחודית להם. אבל בפשטות השליחות של כולנו היא להיות יהודי טוב עובד ה', ובמקרה של אישה - יהודייה טובה שעובדת את ה' בדברים הקטנים בחיים, מטיפול בילדים ועד טיפול בכביסה - ולעשות את זה מתוך תחושה שזה מה שה' רוצה ממני.

לא תמיד זה קל להישאר ב"קטנות" הזו... אבל לפעמים זה באמת מה שנצרך מאיתנו.

(אני כותבת את זה ממקום של אחת שדווקא חושבת שמצאה את השליחות שלה בעולם, וזו שליחות שבעיקרון לא תלויה בקשרים בין אישיים, שגם אני לא טובה בהם. ובכל זאת לא תמיד אני מצליחה ב"שליחות" הזו, והרבה פעמים אני קורסת ולא מתקדמת בכלל ונשארת רק בדברים הקטנים של החיים... וכן, זו עבודה עצמית קשה בשבילי להרפות ולהתמקד בשליחות ה"קטנה" שלי בעולם... עבודה שאני לגמרי מתקשה בה, אז כותבת לך את זה ממקום מזדהה...)

כך או כך, אשרייך על המחשבות העמוקות האלה על החיים❤️

מתפללת איתך שתצליחי להרגיש משמעות...

(אולי שווה לחזור לטיפול, כדי לברר את הנקודות האלה לעומק?)

לא כתבת מה מעניין אותך? מה למדת? במה את כן טובה?

אישית/ מקצועית/ חברתית

מתחילה פנימה

מתחושת הצלחה פנימית

מתהליכים פנימיים שמוּנעים ע"י

למידה מודעות יישום והתמדה

ככה רוכשים יכולות

לכן כדאי להציב יעדים פנימיים

כאלה הנתנים להשגה

ולא תפקיד או הצלחה מקצועית

(הם יכולים להגיע

אבל בהמשך הדרך

אפשר גם לראות שרוב האנשים בתפקידים בכירים הם בעלי יכולות אישיות גבוהות)

גם בתעסוקה וגם בשליחות צריך להיות מחוברים לעשיה, אבל זה לא בהכרח יהיה באותו כיוון.

בתעסוקה צריך יותר הנאה ופידבקים חיצוניים (קידום וכד') ובשליחות מניע פנימי.

יכול להיות שחיפוש תעסוקה עם שליחות קצת תוקע אותך.

לגבי התהייה בסוף, לא, זה לא יכול להיות. לדעתי חלק מהגדרת מימוש עצמי זה להוציא אל הפועל כח שיש בך. בין אם זה משהו שנולדת איתו או כח נרכש.

לפעמים כשאנשים עוברים טרגדיות, ההתמודדות עצמה מולידה בהם כוחות חדשים שלא הכירו ואז השליחות שלהם גם משתנה.

לפעמים השליחות היא להיות במקום פורץ דרך לאחרים.

נניח אשה שרוצה להיות טייסת ומרגישה ששם השליחות שלה, רק שיש באג והיא נולדה אישה.

או דוגמנית שהיא לא במידות של דוגמנית

או מחנכת שמביאה את עצמה בדרך שונה ולא משפיעה דרך הדרך המקובלת.

כולם יכולים להתגבר על המכשול בדרך להגשמת המטרה, רק שהבדל הוא שלא צריך לתקן את ה"פגם" אלא דווקא דרכו להביא את השליחות.

כלומר החיסרון יכול להיות הכלי דרכו מתממשת השליחות, והוא יכול להיות תמרור שלא שם השליחות וצריך לחפש את הדרך הנכונה.

לגבי הטיפול, יכול להיות שיותר מתאים פה אימון מאשר טיפול.

לדוגמה אם יש לך פחד קהל, יכול להיות שבטיפול ניסית שהאישיות "ללא מוצא" תתגבר על הפחד קהל וזה עבודה של שנים,

אבל אם רק בשביל צורך ספציפי תיכנסי לדמות אחרת, אז הדמות החדשה עם ביטחון מול קהל. ואז העבודה היא להיכנס לדמות החדשה ולצאת ממנה, ולא לגרום ל"ללא מוצא" להיות עם ביטחון מול קהל.

הבנת את הדוגמה?

אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים

נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.

ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.

אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.

ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה

מלחיץ ממש ממש

הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️

מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש... 

אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...

טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭

ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)

הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר

ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)

והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר

אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה

אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן

"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"

אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת

היא מבינה המון בעיקרון

אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה

בניגוד למה שמקובל לחשוב

גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,

גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .

לכן חשוב מאוד

לעשות איתה עיבוד..

לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה

ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת

ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!

וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד

לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים

ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת

לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו

מעבר לכך

הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת

האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה

והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד

לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב

חיבוק לך! בהחלט מטלטל

זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה

היא בת שנה ו8

בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה

את הגינה היא מכירה ממש טוב

ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון

זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע

ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה

וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא 

ולא מסתובבים שם אנשים זרים

אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...

דיברתי כמובן עם הגננת

היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות

היא חברה טובה שלי

אני באמת סומכת עליה

היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר

ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה

ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה

(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)

אפילו אם היא לא מבינה מה שאת אומרת.

מניחה שה10 דק בגינה לא היו לה טראומטיות (מה היא מבינה? רק לא ניגשו אליה כמה דקות).

אבל לראות את אבא ואמא לחוצים- ילדים מרגישים. יותר משהם מבינים הם מרגישים.

תדברי איתה (מניחה שבעיקר אליה בגיל הזה).

על זה שאמא היתה קצת מבוהלת כי היא דאגה, אבל היא תמיד שומרת עליה ואוהבת אותה. ושזו היתה בהלה רגעית, ועכשיו הכל חזר להיות רגוע ונעים, רק לפעמים יש רגשות לא נעימים.

זה לא בשביל לפרוק לה. זה בשביל לתווך לה את הסיטואציה ולמסגר לה אותה. 

אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.

זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.

אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.

בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.

היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;

קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,

עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,

הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,

מגיעה לכביש.

אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.

אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?

ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?

רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה

אין כביש ליד רק שביל חצץ

ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד

במיוחד שהיא עוד לא הולכת

אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני

בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע

הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן

קיצור אני מקווה שהיא בסדר

ואני צריכה קצת להירגע

והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר

בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅

נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...

איזה טראומה

איך אפשר להירגע מזה כאמא??? חיבוק ענקקק

ואיזה בושות לה

אין לי מילים. רק חיבוק

ותודה לכם!

בעזרת ה' הוא יחזור בריא ושלם

מבינה ממש את הפחד ❤️

מעודדת אותך ללכת על התוכנית המקורית ולא לוותר על הבילוי. 

ובבקשה ממך, תשתדלי להיאחז בבעל הרחמים שיהיה לכם רק טוב.

אומרת כמה פרקים תהילים לזכותו ולזכות כל החיילים

בעז"ה שיחזור בריא ושלם

זה המח שלנו שעובד שעות נוספות.

חיבוק גדול!

כנראה יש לו משהו, או לא סיימו את הפעולה.

והצבא זה הכל בלתמים בלי סוף, וחוסר בזמנים....

חיבוק גדול! מקווה שיצאת למשהו שיעשה לך טוב. 

מבינה ממש.

זה קשה.

והראש עובד שעות נוספות.

בעז"ה יחזור בשלום ותנשמי לרווחה (לפחות עד הפעם הבאה).

חיבוק ! נשמע ממש קשוח

בע"ה יחזור בריא ושלם 

אני אומרת תצאי תתאווררי

את הבית תמיד אפשר לסדר

זה טוב לנקות קצת את הראש

והכל יהיה בסיידר בעה ! מחשבות טובות!

והרבה כח וסבלנות

אשרייך ואשרי יולדתו

מה איתך??

חיבוק.

מכירה מקרוב את הפחדים והתחושה.

כל כך הרבה פעמים משהו פתאום מתפקשש, הפעילות נדחת, הם במקום בלי קליטה יותר זמן משתכננו, נגמרה הסוללה... הפלאפון פתאום שבק חיים.

תעדכני, אנחנו איתך.

איזה ימים קשוחים ברמות❤️❤️❤️

המעבר בפחד יכול לעזור לפוגג אותו.

לפחד מכל הלב כי זה באמת פשוט מפחיד

ולהפוך את הפחד לתפילות שה' ישמור עליו ועל כולם וישובו לשלום מהרה❤️