*נערך ע"י הנהלה, יש לכבד כל אמונה דתית ולהשתמש בשיח מכבד בלבד כלפי אמונות*

עבר עריכה על ידי אני))) בתאריך כ' בסיוון תשפ"ד 2:04

האם יש לדברים מהקבלה נפקא מינה להלכה?

"כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים, הלך אחר הגמרא והפוסקים. מיהו, אם בעלי קבלה מחמירין, יש להחמיר ג"כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים, אף על פי שנזכר בקבלה, אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך. ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה. וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים, דברי קבלה יכריע"

והרב אליהו זיע"א (שאתמול היתה ההילולה) מסכם במבוא לשו"ת שלו הרבה דברים שבין הפסיקה לקבלה.

https://harav.org/books/mahamar_mordechay_shot1-m1/ 

מספיק לקרוא את סיכום הכללים למטה.

הוא מביא את השיטות המרכזיות, וכמובן נוטה לקבלה.

@ימח שם עראפת

הגה ויש חולקים.

אין צורך להחמיר היכן המחמירים בקבלה, גם אם המ"ב סובר שכדאי, וגם הוא אומר שאי אפשר לעוף לכך, עייני בלשון.

אני כבר לא זוכר על מה התווכחנו אז אני מקווה שאני מגיב לעניין😉

אמנם אם זה סותר גמרות לא, אבל כן להכריע בין מחלוקות ראשונים (עד כמה שזכור לי). בכל מקרה, לא ברור לי כ"כ מה כוונת המשנ"ב פה ש"אין כופין על כך", אך "יש לילך". דהיינו, אם יהיה בי"ד אז לא ילקו על זה? או שזו רק המלצה אך לא חיוב מוחלט?

לכאורה הבן איש חי חולק בכך על המשנ"ב. למרות שאני לא בטוח שאתה צודק, ויכול להיות שלא כופין הכוונה היא שלא גוערים במי שלא עושה את זה וכדו', או שאין בזה דין של "כופין על המצוות" (שיכול להתקיים ע"י יחיד ולאו דווקא ע"י בי"ד. אמנם היום בכל מקרה לא נוהגים בדין הזה). אבל גם אם אני צודק, לא אגער בך שהבנת אחרת.....😉

חלק מדברי הקבלה כן נהיו הלכות ויש חלק שלא אבל נוהגים בהם כי חוששים מדברי הזוהר.

כמו לדוגמא כיסוי ראש בבית לאשה נשואה שהלכה יבשה לפי התורה אין חובה אבל בקבלה כתוב על זה הרבה דברים חמורים.

וחוץ מזה זה באמת תלוי מנהגים יש כאלה שממש הולכים עם הזוהר כמו שהזכירו פה את הבן איש חי ויש כאלה שפחות חוששים בחלק מהדברים ולא מחייבים.

או שמדובר בשם עבודה זרה, ואז יש אכן בעיה להזכיר את שמו, אפשר להתווכח על אופנים אססורים ומותרים

או שלא. ואז אין איסור כזה מבחינת ההלכה.

ובכל זאת כתוב בהלכה שלא טוב להתעסק בשמות של מלאכים או שדים או כל דבר שהוא לא טבעי. אבל זאת המלצה, לא איסור הלכתי. להזכירכם - גם לא לפרוץ לצומת באור אדום מבחינה הלכתית זאת המלצה ולא איסור הלכתי עצמאי.

ולכן מומלץ לא להגיד. וזה לא אמונה תפילה אלא זה מעוגן במקורות.

תודה רבה!

@ימח שם עראפת

כמו לא לעבור מתחת לסולם, ומראה שבורה בבית.

אבל דבר שמוזכר בגמרא, מדרשים ובזוהר,

לא בהכרח מחויבים לזה, אבל יש לזה שורש ומשמעות.

זה מה שאמרתי

@ימח שם עראפת

בגמרא בגיטין למשל יש כל מיני רפואות מעניינות שפשיטא שהן הבל, כמו לקשור תרנגולת מתה בכניסה לבית, וכל פעם שהחולה יכנס ויצא היא תתחכך לו בראש.

ואם לא, יש עוד משהו טיפשי. ואם גם זה לא יועיל, אז יש רשימה ארוכה של רפואות שאינן מרפאות, תנסה, מה אכפת לך?

אתה אומר שהקבלה חלילה הבל? אתה מתכחש לתורת הסוד?רקדת ושמית בלג בעומר?על מה? אתה יודע שזה גם חלק מהתורה שמשה רבנו קיבל בסיני? זה חלק מהפרדס , אתה מתכחש? אתה כוייפר? תיזהר עם העזות הזאת..

זה לא יותר מדי מרשים אותי , ואני מתפלאת שאותך כן. ה' הוא זה שמרפא לא התרופה אז מה זה משנה אם מה שאתה עושה זה לקחת תרופה או לתלות תרנגולת? מה שעוזר באמת זה ה'. והמציאות מוכיחה ומראה איך אנשים נרפאים מאותו דבר בדרכים שונות.

אני לא אומר שהקבלה היא הבל, אלא שכתוב בה גם דברי הבל, כמו בגמרא. ואם נדמה לך שלא, אז פעם הבאה שתילי במשהו תקשרי בבקשה תרנגולת שחוטה בכניסה לבית, שכל פעם שתצאי זה יתחכך לך בראש. ואם זה לא יעזור לך, תעייני במסכת גיטין מה הם מציעים אם זה לא עוזר.

אני לא יודע מה זה תורת הסוד, יודע מה זה סודה לשתייה. סתם, אני יודע שכך הקבלה נקראת, אבל זה לא מרגש אותי במיוחד. "תורת הסוד" או קבלה, תפלה לעומת תורת הנגלה שהיא העיקר, וכל מה שהיא באה לחזק אותנו בעבודתה ה' ובאמונה.

האם רקדתי ושמחתי בלג בעומר? לא. למה? כי זה עבודה זרה ממש. אנשים עולים לרגל במסירות נפש לקבר שאולי קבור בו רבי שמעון בר יוחאי כי ככה האריז"ל אמר, ומפקירים את בית ה' לחתולים והיונים.

לא, אני לא יודע שגם זה חלק מהתורה שמשה רבנו קיבל בסיני. משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ומביטים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. אנשי כנסת הגדולה מסרוה לכלל עם ישראל, והזוהר לא היה יחד איתה.

פרדסים יש ברחובות. הפרדס עליו את מדברת הוא משל, אין באמת מקום כזה, או תורה נסתרת כלשהי שאנחנו צריכים לגלות. אני סובר כרמב"ם, שזאת התורה לא תהא מוחלפת. אולי בעולם הבא ה' המציא משהו חדש, זה לא נוגע אלינו.

האם אני כוייפר? אולי כופר. יש לי שיר כזה, happy-kors. דהיינו אפיקורס.

אל תהיי פתיה, ה' לא מרפא אנשים שלא כדרך הטבע אלא במקרים חריגים, וחז"ל הורו שלא לסמוך על הנס, אז איך יכול להיות שהתרנגולת השחוטה שמתחככת בראש מועילה?

תשובה: היא לא. הרפואה לא הייתה מתקדמת אז, והיו המון אמונות תפלות שגם יהודים האמינו בהם, כמו שמופיע במסכת שבת על שן של שועל כקמע.

כל אמורא אמר את מה שהוא שמע או ראה שעושים, וככה הכניסו הכל למסכת, זה היה דיון נחמד בבית המדרש, ונכנס לגמרא כפרוטוקול.

אני לא יודע על איזה מציאות את מדברת, אבל במציאות שלי ה' לא עושה ניסים במקום שלא צריך.

בכל־מקרה,

יש כמה שיטות איך להתייחס לדברי הזוהר

באופן כללי, דעת הבית יוסף שתלמוד עדיף על זוהר וזוהר עדיף על פוסקים ראשונים וזאת הגישה הכללית של הפוסקים הספרדים

דעת הרמ"א שאין מתחשבים בדעת הזוהר נגד הפוסקים / מסורת פסיקה / מנהג וזאת הגישה הכללית של הפוסקים האשכנזים (חת"ס, יעב"ץ)

בית יוסף או"ח ל"א

ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא״ש ואחר כן מצאו שכתב רבי שמעון בן יוחאי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל פיו נמנעו מלהניחם בחול המועד. [...] ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחאי המפליג כל כך באיסור הנחתם?

[ויש עוד מקומות]

דרכי משה נ"ט ג'

ולי נראה דאין לשנות מן המנהג, ולומר אותה, מאחר דהרמב"ם חזר מדבריו הלכה למעשה והסכים לדברי הרא"ש והר"י, ועל פיהם נתפשט המנהג. ומה שכתב: "מאחר שאין הדבר מפורש בתלמוד", נראה מאחר שמפורש במסכת סופרים, אין לנו לחוש לסודי הזוהר נגדו, מאחר שכבר נתפשט המנהג על פיו.

שו"ת שאילת יעב"ץ מ"ז

[...] וכן לא יפה לנו ולא נטוש תורת אבות, ואין לחוש להכריע על פי הסוד בדין מהדינים. שהרי אין ספק שאלו ואלו דברי א־להים חיים, כולם נתנו מרועה אחד, ולכל אחד יש פנים בתורה בנגלה ובנסתר, ולא בשמים היא, שאפילו בבת קול אין משגיחין לקבוע פסק הלכה, על כן אין לנו לילך כי אם דוקא אחר דעת המרובין [...] מה שאין כן במקום שדברי התלמוד סתומים וחתומים וסובלים פירושים שונים, והמפרשים נדחקו אל קיר הבנתם לפרש על פי סברתם, ולא ידעו מהזוהר כלום, וזכינו שראינו הזוהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא, ולא כחולק אלא כמפרש לשון הגמרא הסתום, למה יגרע חלקו, ומה חסרון בחיקו מכל המון המפרשים, הלבעבור שדבריו דברי קבלה נדחם בשתי ידים. דל קבלה מהכא, מכדי שקולים הם, ולמה לא נשמע לראשונים ולפירוש הקדמון, אפילו לא היה ראיה לזה יותר מזה, הלא יש לנו לעשות בכזה כדברי הזוהר אחר שאינו חולק [...] שמדברי כולם [הזכיר כמה מקורות] נלמוד שאין להתריס נגד הזוהר ולעשות מעשה שלא כדעתו, אלא דווקא במקומות שברור לנו שהתלמוד חולק.

///

התורה אינה "מוחלפת" כיוון שהזוהר בא לפרש ולא להחליף

קיומן של מסורות מיסטיות / אזוטריות עתיקות ביהדות אינו מוטל בספק

לגבי משמעותן, מקומן, היחס ההלכתי כלפיהן, אפשר לדון ויש בזה דעות שונות

השקפת הרמב"ם ודעותיו על רציונליזם ופילוסופיה יוונית כו' אינן מחייבות יותר מאשר כל השקפה של ראשון אחר

אם סכנתא היה אסור, למה חז"ל אמרו "סכנתא חמירא מאיסורא"? שניהם אסורים

ואם תגיד שמות של עבודה זרה כדי להוכיח שאין בזה ממש?

או יותר טוב - תקריב קרבן לכל האלילים כדי להראות כמה אתה לא מאמין שיש בזה ממש

הוא תולה את זה באיסור: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"- איסור עבודה-זרה. זה לא קשור לפחד או לא פחד, זה קשור לאמת. להתכחש לפן הזה ביהדות זה לעצום את העיניים (גם אם אינו עיקרי ביהדות- הוא קיים). הרמב"ם הוא דעת מיעוט, והוא גם היה מודה לו היה רואה את הזוהר.

לא הסברת למה זה קשקוש לדעתך. אני לא מבין מה לא לוגי במשפט הזה. הזוהר הוא מקור תנאי, ואין סיבה שהרמב"ם יחלוק עליו.

אני לא מדבר על האם לוקחים את דברי הזוהר הלכה למעשה או לא, זה דיון אחר. אין סיבה שהרמב"ם יתכחש לאמיתות הזוהר, וממילא לדוגמא היה מקפיד על דברים שם, גם אם אינם מחייבים להלכה (ומי אתה מול גדולי ישראל הפוסקים שפסקו זוהר בהרבה מקומות).

בעצם הוא כבר אמר את זה

@ימח שם עראפת

להגיד מבלי ביסוס וטענות ששיטות של פוסקים חשובים הן "טעות" זו חוצפה. הפסוק שהבאת לא קשור, כמובן.

אין ניסיון כבעל חכם או משהו כזה.

שלא לרמתך, הו, @ימח שם ערפאת, הוד מלכותך.

ב. דוד המלך הודה בטעותו, אז כל עוד אחד מהפוסקים החשובים האלו לא אומר לך שהוא טועה, אל תגיד לו שהוא טועה.

אין חכם כבעל הנסיון....מה הקשר? תאמין לי שאותם פוסקים עמלו וניסו להבין את הדברים כמה פעמים עד שעמדו על האמת, ואפילו טעו בדרך. אבל פרי מחשבתם, מה שפסקו, אינו טעות (לפחות אין לנו ידיעה שהוא טעות, ומי אנו שנתפרץ ונאמר כנגדם שהם טועים מבלי הוכחה כנגדם).

תשמע, אין לי מה לומר, פשוט הזיה....

כוונתי היתה שאפילו דוד המלך טעה. זה שהוא הודה בטעות זה מאד יפה, אבל אתה שוטה אם נראה לך שרק אם הוא מודה בטעותו אנחנו אומרים שהוא טועה.

ואין חכם כבעל ניסיון, דוד המלך שטעה, אמר לך שאין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, והוא חטא.

אתה בעצמך הזיה, אם בן אדם אומר משהו שלא מסתדר עם התורה, אז הוא טועה, גם אם אנחנו הראשונים שאומרים את זה.

לא, אתה זה ששוטה. כדי שנחדד את הדברים: באיזה חטא אתה חושב דוד חטא? מה הייתה טעותו שעליה נתן הנביא הוכיח את דוד?

בשבת שעברה היו איתנו בחווה שלושה חרדים ודתי אחד, שהגיעו לשבת.

וכמה פעמים הדתי הכריז שהוא הולך לעשות שירותים, אז הוא אמר שהוא הולך לעשות "גדולים" ואני חשבתי מה החרדים הנ"ל חושבים...

בכל אופן, הרמב"ם סובר שהתורה לא יכולה להשתנות, לפיכך אם בא מקור קבלי ורוצה להוסיף דברים הוא לא נחשב. בטח לא כשהוא לא היה מסור לעם ישראל, ובוודאות יש בו שיבושים רבים.

אני לא יודע למה אתה מתכוון כשאתה כותב "אמיתות הזוהר" אבל אם אתה חושב שהזוהר שווה ערך לגמרא זו בעיה שלך.

לגבי גדולי ישראל, מי אתה לעומת תוספות שאמר שאסור לעלות לארץ ישראל?? זו טענה כל כך מגוחכת וחסרת טעם.

אז אני א"י, מזדהה כארץ ישראל, וזה שכמה גדולים פסקו כמו הזוהר במקום שהוא לא נוגד את ההלכה מעניין אותי כקליפת השום. (אגב, קליפת שום זה דבר נורא מעניין, יש קליפות בצבע סגול, דברים חיתיים)

לפני הדברים אקדים ואומר שאני רואה שיפור עצום בדיון איתך מאשר הדיונים שהיו לפני כן, אתה הרבה יותר רהוט ועונה לעניין, ושאפו (וגם בלי קשר אתה משלב הומור בתגובות שלך וזה משעשע). עם זאת, שים לב שבתגובה זו קצת עירבת פה דמגוגיות (נראה שאתה לא הבחנת בכך שזו דמגוגיה, אך אסביר מדוע זו דמגוגיה ולא טענה אמיתית).

לא רק הרמב"ם סובר שהתורה לא יכולה להשתנות, כל הראשונים סוברים שהתורה לא יכולה להשתנות (יש דעה שאם יהיה מעמד שגדול ממעמד הר סיני אז תיאורטית התורה יכולה להשתנות, אבל כל עוד לא קרה מעמד כזה, אז אין מה לדבר), ואעפ"כ אנחנו רואים שישנן שיטות שפסקו ע"פ זוהר. ולא רק זה, אע"פ שהכללים שמסורים בידינו מסיני לא משתנים, בפרטים ישנו ספק ויש מקום למחלוקת ולחידוש חכמים בכל דור מה לעשות בדברים שלא התבאר במפורש במסורת מסיני מה לעשות. ברור שהזוהר לא יחלוק על פסוקים מפורשים או על הלכה למשה מסיני מפורשת, הוא לא מתיימר לעשות את זה. הוא מדבר על דברים שאין עליהם מסורת מפורשת או פסוקים מפורשים, ולכן, הקושייה שלך משינוי התורה אינה קושייה כלל, ודקרי לה מאי קרי לה. העניין שהוא לא היה מסור לעם ישראל זה לא בהכרח נכון, וגם אם נניח כך, האם פירושי הראשונים היו מסורים לעם ישראל מסיני?! אעפ"כ אנו פוסקים כמוהם הלכה. ההלכה לא נקבעת דווקא ע"פ דבר שהיה מסור אלינו מסיני.

לא אמרתי שהזוהר שווה ערך מבחינה הלכתית לגמרא. אמרתי שאם הזוהר אמיתי, אז בוודאי שהרמב"ם שהיה גדול ישראל היה חושש לו ונוהג לפיו לחומרא (בלי לדבר על מקרים שבו הוא מתנגש עם מקורות אחרים).

א', המהרי"ט כותב שתלמיד טועה כתבם. וגם על הצד שאכן מדובר בשיטה של אחד מבעלי התוס' (בכל מקרה בתוס' יש שתי דעות, וזו רק אחת מן הדעות שמופיעות בתוס'), זו שיטת יחיד שהראשונים והאחרונים דחו אותה מההלכה. זה כמו להחזיק בשיטת הרלב"ג בהשגחה, או שיטת רבי אברהם מן ההר (נראה לי שזה הוא) שסבר שלה' יש גוף. אלו שיטות דחויות מההלכה. לעומת זאת, במקרה כאן, אין זה כך. אבל בכל מקרה, יצאתי על זה שאתה ככה יוצא בחריפות וסותם כאילו אין הבנה לאותם פוסקים, בעוד שהפוסקים האלו פסקו נגד מה שאתה אומר. אתה יכול לכתוב שאתה יותר מתחבר לשיטות של הפוסקים שלא פסקו כמו הזוהר, כיוון שלא נראה שאלו דברי הלכה וכדו'. אבל לכתוב כאילו אין הבנה לאותן שיטות, זה לא נכון (וכן לטעון שהרמב"ם באותן שיטות זה לא נכון, כי אין אף הוכחה שהרמב"ם לא היה פוסק את הזוהר להלכה. וגם אם לא היה פוסק, בוודאי שהיה נוהג לחומרא בעצמו).

תמיד כיף לקבל מחמאות. 😊

דבר שני שטויות והבלים!😡

רבי חיסדאי קרסקס סובר שהתורה יכולה להשתנות ולהתחלף, וכך גם תלמידיו, ביניהם רבי יצחק אלבו, שחולק על יג' עיקרי אמונה של הרמב"ם ומציין רק שלושה עיקרים. (זאת התורה לא תהא מוחלפת לא אחד מהם כמובן)

זה שאנחנו רואים שיש שיטות שפסקו על פי זוהר, זה לא תירוץ, זה קושייה. רבי יוסף קארו כתב ספר שלם שהוא דברי קבלה שלמד ממלאך לכאורה, אבל כתב ספר הלכה שנפסק על פי הנגלה.

ויש הבדל רב בין הראשונים שמעגנים את דבריהם במקורות בגמרא, לבין הזוהר שפשוט מציין עובדות בלי מקור. עוד הבדל, הראשונים לוקחים את כללי ההלכה ומפרטים אותם למציאות השונות והמשתנות, או מכריעים במחלוקות, אבל הזוהר לא בא להכריע במחלוקות או לפרט הלכות, אלא לספר כל מיני נתונים כמו שאסור לומר שמאל, (אמרתי עכשיו שלוש פעמים ליתר ביטחון) או שצריך לעשות כל מיני דברים.

אמת, פירושי הראשונים לא נמסרו מסיני, אך שים לב להבדל, אילו פירושים, לא דברים חדשים והוספות. וגם הזוהר לא התכוונתי שהוא צריך להימסר מסיני, אבל הוא תכל'ס היה איזה אלף שנה אחרי שנכתב גנוז אי שם ואף אחד לא ידע על קיומו, לכן הוא מפוקפק ביותר.

מה זאת אומרת שהזוהר אמיתי? האם יש ספר כזה? כן הוא קיים. האם זה היה מעניין אותו? כלל לא בטוח. הרמב"ם מאד זילזל באמונות טפלות, ובצדק.

ובכל אופן, הרמב"ם סובר שאי אפשר לשנות את התורה ולהוסיף עליה דברים כביכול כי ככה ה' אמר אלא להוראת שעה, ולכן הוא לא היה פוסק כמו הזוהר גם לחומרא.

לא קריטי שהדעה הנ"ל בתוספות הייתה דעת יחיד, ושהמהרי"ט אומר שזה תלמיד טועה כי זה לא, העיקרון שגדול אומר משהו וטועה הוא זה שמשנה.

לומר שאין שום הוכחה לכך שהרמב"ם לא היה מחמיר כזוהר זו דמגוגיה לשמה, אני מקווה שאמרת לשם ייחוד לפני כן.

וזה שיש שיטות שפוסקות ההפך ממני זה לא תירוץ, זו קושייה, בדיוק כמו שיש היום אנשים המתכנים רבנים ומתירים איסורי דאורייתא. בעגה המקצועית קוראים להם רפורמיים, לאלה שבימינו, ולקודמיהם אפשר לקרוא בעגה המקצועית טועים.

תביא מקור לכך שרבי חסדאי אומר את זה. זה שרבי יוסף אלבו לא מונה את העיקרים כמו הרמב"ם זה רק לעניין את מי להגדיר ככופר וכדו', זה לא משנה את עצם העובדה שהדברים נכונים, ויש חובה להאמין בהם. זו לא קושייה. אתה לא מסביר למה זו קושייה. נו, אז זו הוכחה לדבריי (הוא חשב שהדברים שכתב בספר מגיד מישרים נכונים להלכה). המשנה לא מעגנת את דבריה במשנה, נכון? ככה גם הזוהר לא מעגן את דבריו בגמרא, כיוון שהוא מקור תנאי, הוא היה לפני הגמרא. והרבה פעמים הוא מעגן את דבריו בפסוקים. מה הקשר? זה שיש מחלוקות זה יתרון?! "משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן וכו'". גם לכל ספר יש סגנון משלו, וזו לא קושייה בכלל. לא כל דברי הראשונים הם פירוש. יש הרבה דיונים בראשונים במקרים שלא כתובים בגמרא, בדימוי מילתא למילתא, או אפילו בסברות של הראשונים לגמרי מבלי השלכות מסוגיות דומות, ועל פי דבריהם אנחנו פוסקים. לגבי דבריך המפוקפקים אני אפילו לא אשיב. אמיתות הזוהר הכוונה היא לעובדה שהוא אמיתי. יש הרבה דברים שקריים שכתובים, כמו לדוגמא ספר הקוראן. לא מדובר באמונות טפלות, ואני לא מאמין שאתה ככה מדבר על רבי שמעון בר יוחאי ועוד תנאים חשובים. תקרא מה שכתבתי לעיל ותבין שאתה כותב שטויות, זה לא נחשב שינוי והוספה על התורה. אתה מביא סיוע לדבריך מדבר שאין בו ממש, אז זה מצחיק להגיד שהעקרון נשאר. יסוד: כשהיסוד לבניין נופל- הבניין נופל איתו. להגיד על דעה שנדחתה על ידי הראשונים והאחרונים בהרבה ראיות, שזו טעות, זה משהו אחד, להגיד על דעה שקיימת להלכה ואינה דעה שנדחתה מההלכה שהיא טעות זה דבר אחר לחלוטין. כן, אמרתי שם ייחוד לפני כן.

שוב, לדבריך האחרונים אין כל טעם להתייחס.

האמת שחבר שלי צילם לי ושלח לי.... אבל נראה לי זה סידור מתוק מדבש. בשמחה

לברר לך?

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

להתקדם בלי לסגת בכלל אחורה... זה נראה לי חלק שחייבים בתהליך

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!