בס״ד
על חלקן אני חושבת שאין אמת אחידה. לדוגמה במה שקשור לאיזון בית-עבודה. זה נראה לי ממש אינדיווידואלי ויכול כמה להשתנות כמה וכמה פעמים אצל אותה אמא לפי נסיבות חייה. אני לא מאמינה שיש בזה שחור או לבן, נכון או לא נכון. ואני גם מאמינה שאנחנו מסוגלות לזהות מה עובד לנו ולבית ומה פחות ולפי זה להחליט את ההחלטות שלנו (ולהחליט שוב בעוד כמה זמן אם זה משתנה).
על חלק אחר מהשאלות שלך, אני יכולה לשתף אותך שאיך שאני מבינה את הדברים היום, יש משהו אחד שעונה על המון דברים מהרשימה שכתבת - וזה:
*לראות את הטוב שבילדים שלנו שלנו*
להאמין באמונה שלמה ותמידית שהם טובים!
להאמין שהם יגדלו להיות אנשים טובים!
להאמין שהם רוצים לעשות טוב (גם כשהם טועים)!
לשים זרקור על הטוב שהם עושים!
להאמין שהם עם הכוחות אדירים!
להאמין בהם!
להאמין שהם יכולים ומסוגלים!
ככל שמצליחים להיות במוד כזה,
כך הקשר איתם משתפר,
כך הבית מהווה יותר מקום ואוהב, חם ובטוח, מקום שתמיד אפשר לחזור אליו,
כך הם פתוחים יותר איתנו…
בעיניי זה אחד הדברים הכי, הכי, הכי חשובים שאפשר להעניק לילדים שלנו.
זה לא סותר הצבה ושמירה על הגבולות איפה שנחוץ. אפשר לאהוב הכי בעולם ודווקא מתוך זה להיות עם גבולות חזקים איפה שצריך. הילדים לומדים להבין את זה ולהעריך את זה.
(מה עוד שכשהקשר טוב, אם הם מרגישים שאנחנו רואים בהם טוב, בדרך כלל יש גם יותר שיתוף פעולה והם נוטים לכבד יותר את הגבולות שלנו).
איך לבחור את הגבולות שלנו?
איך לדעת מה לאפשר ומה לאסור?
שאלות גדולות, מהותיות ואמיתיות מאד!!!
אני בעד להתפלל על זה, קבוע.
לבקש מה׳ שהוא יעזור לנו לדעת מה לאפשר ומה לא.
(וכמובן לבקש ברכה והצלחה בגידול ילדינו באופן כללי).
אני ממש ממש מאמינה בזה…
ולהתבונן.
בסוף, בלב, אנחנו לאט לאט יכולות לזהות מתי אנחנו שלמות עם מה שאנחנו עושות, ומתי זה מרגיש לנו לא לגמדי מדויק. איפה שהלב לא לחלוטין מרגיש טוב עם מה שהיה. התנועה הזאת של הלב, היא מאד חשובה כי היא מצפן שיש בכוחו להביא אותנו לשיטות החינוך ולאיזונים הנכונים לנו. בסוף אני האמא שלו והוא הילד שלי, ומהבחינה הזאת, אני המומחית. אז אני לומדת ומקבלת כלים מאנשים שעברו את הדרך הזאת לפניי. אבל אני גם נשארת קשובה לרחשי ליבי, ואם משהו פחות נראה לי, או פחות מתיישב לי על הלב, לא אשתיק את זה בשם שיטה כזאת או אחרת, אלא אתבונן, אחקור ואתייעץ עד שאגיע למקום שאני יכולה להיות שלמה איתו.
עוד כמה עקרונות שמנחים אותי היום לגבי גבולות:
א. לבחון טוב טוב איזה גבול נחוץ ואיזה לא.
ב. לבחון אם הגבולות שאני רוצה להציב בכלל תואמים את היכולת ההתפתחותית של הילד שלי. האם הוא מספיק גדול כדי להצליח ליישם x,y,z. ללמוד את הנושא קצת ולהבין מה ריאלי ומה פחות.
ג. איפה אפשר להזיז את הגבול על-ידי זה שנשקיע את האנרגיה בחינוך ומתן כלים לילד. נגיד בגיל קצת יותר גדול, לאפשר לילד ללכת לבד לכל מיני מקומות, אבל אחרי שאני דואגת ללמד אותו היטב איך עושים את זה בצורה בטיחותית (כבישים, מוגנות וכו׳).
ד. יש את הגבולות שצריך מבחינה האוביקטיביים (כי הם קשורים לבטיחות, או לכבוד בסיסי, או להלכה [לא תתני לו לראות מחשב בשבת גם אם הוא יתעקש]. ויש את הגבולות שלנו, שהם לא פחות חשובים. אם האמא מתקשה לזהות שהיא מגיעה לגבולות של עצמה = לקצה היכולת שלה, ואם היא מתקשה לשמור על עצמה ולא לתת מעבר למה שהיא מסוגלת כרגע, זה בדרך כלל פחות טוב. לאמא, ליכולות שלה להגיב נכון, לקשר עם הילד… חשוב להיות קשובות לעצמינו ולכבד את הגבולות של עצמינו ולא להתאמץ יתר על המידה.
והמשפט הזה שלך, שהם גדלים והזמן עובר מהר, ולא סיימנו ללמוד ובינתיים הם גדלים עם הורים שעדיין בלמידה… וואו, כמה אני מזדהה. אני המון עם המחשבה הזאת, שאין לי זמן. הגדול כבר גדול! אמא׳לה!
מצד אחד, זאת מחשבה מצוינת, כי היא מדרבנת אותנו להתקדם ולהשתפר.
ומצד שני, צריך להרגיע את עצמנו קצת. לזכור שהכל מדויק. שככה טבעו של עולם, שילדים יוולדו להורים חסרי ניסיון. וגם להאמין שילדינו לא כאלה שבריריים ושהם יכולים לספוג את הטעויות שלנו… כל עוד זה נעשה מכוונות טובות ומאהבה. וכל עוד ההורים באמת מחפשים להשתפר כל הזמן. הורה מושלם זה גם קצת מסוכן, זה רק מטורף לילד, שעלול לחשוב שאסור לו לטעות בדרך…
בהצלחה לנו 🩷
לקחנו על עצמינו תפקיד מטורף…
אבל כל-כך יפה, מספק וממלא…
