מה מעצבן אותך. את צודקת בעיקרון, הכל נכון, זה חסד שזו לא הבת שלה והכל טוב. זה לא הופך את זה לקל להורים אחרים.

כשהבת שלך היא האלרגית כל הבית מכוונן לזה, הכל מתארגן סביב זה.

כשהבת שלך לומדת עם אלרגית, את צריכה כל בוקר (או ערב) להיות בתודעה על זה מחדש. בכל קניות להתחשב במגבלה הזו.

זה לא אסון, אבל קל זה לא.

לא הייתי אומרת שזה לא בסדר ששולחים, ברור שבסוף הילדה צריכה ללמוד איפשהו, אבל כן יש משהו מבאס כהורה לילד הלא אלרגי.

במיוחד אם, וזה די נפוץ, שיש יותר מאלרגיה אחת בגן, ואלרגיה ביותר מכיתה של ילד אחד וההורים בכל ערב צריכים לשבת עם טבלה מי יכול להביא מה לאן.

בעיניי במצבים כאלה פשוט צריך לדאוג שיקבלו את האוכל בגן וזהו. 

ושנה שעברה שניים מהילדים שלי היו בגנים עם ילד אלרגי.

לא מחקתי את הקושי. במיוחד שגם ילד מתרגל לא לאכול מאכלים מסויימים וזה מבאס.

אבל מפה ועד שההורים צריכים להעביר גן... בוא, נו, זה לא נדרש מהם.

לפי דעתי בכל זאת 

וגם מה זה משנה? שפשוט לא היא תסבול?

רק לא הבנתי למה זה הקפיץ אותך, כי בסוף זה באסה באמת.

אבל את צודקת לגמרי, נראה לי שזה מעבר ל"זכותם" להשאיר בגן, זה די בסיסי שילד יוכל ללמוד קרוב לבית ויתאימו את הסביבה אליו, כמו שאם יש ילד בכיסא גלגלים ימצאו לילדים פעילויות שהם לא יום טרמפולינות.

מרוב שאנחנו רגילים לשפע מוזר לנו שזה לפעמים מוגבל.. 

ולדעתי זה נובע מחוסר מודעות שהיה פעם...

גם אני, כשסיפרתי לאמא שלי שבגן של הבת שלי (בשנה שעברה) יש ילדה מולטי אלרגית, היא שאלה אם זה באמת בסדר שגן שלם "יסבול" בגלל ילדה אחת...

פעם גם הייתה פחות מודעות וגם כנראה היו פחות ילדים אלרגיים, לכן האימהות שלנו לא מכירות את זה ולא מבינות את זה...

בכל אופן, מאז שנחשפתי לעניין הזה (בזכות הבת מהגן של הבת שלי וגם בזכות ספר שערכתי שכתבה מישהי שגם לה יש ילדה מולטי אלרגית), אני די "חמה" על העניין, ולגמרי סוברת שזכותם של הילדים האלה, שהם רגילים לגמרי, ללמוד בסביבה מותאמת להם - גם לפי המיקום ולפי הערכים והרמה הלימודית שלהם, וגם לפי הסביבה הנקייה מאלרגנים.

וכן, למרות שהילדה בגן של הבת שלי אלרגית לכמה וכמה דברים ולמרות שהבת שלי בררנית לא קטנה - הצלחנו למצוא דברים שהיא אוהבת ומוכנה לקחת לגן. ולא התלוננתי בכלל, כי באמת יש לילדה הזו זכות ללמוד בגן הזה בדיוק כמו של הבת שלי...

באמת איך זה. איך היום בכל כיתה/גן יש משהו

ופעם באמתב קושי היה.

אני חושבת אפילו על עצמי בתור ילדה(אני בגילאי השלושים)

לא זכור לי שהיה לי בכיתה משו כזה.

והיום יש אלרגיות בלי סוף

ומאובחנים ורצף וכו'

איך באמת השתנו הדורות ככ? או שהיו ולא ידעו מזה?

(סתם תהיתי לעצמי ) 

פעם הרבה ילדים לא היו שורדים, בין אם מדובר באלרגיות מסכנות חיים ובין אם מדןבר בפגים לדוגמא, וככל שהרפואה מתקדמת אז יש לנו יותר אפשרות לשמור עליהם ולכן צריך להתמודד עם הקשיים. אלרגיות מאובחנות מוקדם ואפשר לשמור על הילד, לקויות למידה הרבה פעמים קשורות לפגות כי המוח לא הבשיל עד הסוף כי ההריון הסתיים מוקדם. בעבר פגים פחות שרדו, אז לא הגיעו למצב של בעיות בלמידה.

רצף - מי שמקרים קלים פעם פשוט היו מקוטלגים כ"מוזרים" וציפו שפשוט יסתדרו (או שלא..) והמקרים הקשים היו מקוטלגים כ"מפגרים" והיחס היה בהתאם ליחס לפני עשרות שנים.. היום האבחונים והטיפולים יותר מפותחים

אבחון /אובר מידע מהרשת וכו'

יכוליות שיש גם אבחון יתר?

ודוקא יש עוד דברים שעדיין לא עד הסוף מוכרים

בלקויות יש אספקטים לא הכי רפואיים כמו הקלות במבחנים וכו אז כמובן שיש

ובתחום התקשורת (הרצף) - זה תלוי איך את מגדירה. אין ספק שיש אנשים שבעבר הסתדרו ממש בסדר והיום בגלל קושי כזה או אחר מאובחנים על הרצף

אבל לא אכתוב אותה כאן...

בכל אופן, יכול להיות שהיום פשוט למדו לזהות דברים שפעם לא נתנו להם שם. לפחות לגבי אבחוני הקשב והרצף ודומיהם (כי אלרגיה מסכנת חיים זה לא משהו שאפשר לפספס...או שאולי באמת היו מפספסים וחלילה ילדים היו נפטרים מזה? )

לא ידעו לזהות אלרגיות וילדים היו מתים מהמון סיבות כנראה שזו הייתה אחת מהן...

כמובן לא לפני 20 שנה אלא יותר פעם...

ויש גם תחומים כמו רגישות לחלב שלא מסכנת חיים (בניגוד לאלרגיה) שפעם אנשים היו מתמודדים עם כאבי הבטן או נמנעים והיום אפשר לאבחן ולקחת כדורים אז הם הולכים לאבחן

גם יש עניין של התנהלות- היום מגדלים ילדים בצורה מאוד שמורה ואיסטניסטית וחלק מהמחיר של זה הוא עליה באלרגיות

(למשל גילו מחקרית שבארהב יש הרבה יוצר אלרגיה לבוטנים כי בגלל שזה מוצר אלרגני אז לא חשפו תינוקות לבוטנים עד גיל מאוחר. וכאן בישראל מאוד נפוץ היה במבה אז כל הילדים נחשפים מאוד מהר ופחות מפתחים אלרגיות)

וגם - כנראה בזכות המודעות הילדים האלה יותר שורדים מאשר פעם...מעניין אם זה מדויק כי בטח יש תיעוד של מקרי מוות בגלל אלרגיה אז זה משהו שאפשר לבדוק

אבל יש עוד נקודה שהיא קצת עצובה, וזה הכסתח של מערכת החינוך. כל אלרגיה כמעט מיד מסווגת כמסכנת חיים וכמשהו שמצדיק לשגע גן או כיתה שלמים ויותר מזה ולפעמים זה סתם

וזה באמת מתסכל

כי יש ילדים שחייבים את ההתחשבות הזו כי הן באמת יגיבו לבמבה שנפתחה בכיתה השניה

אבל כשיש הרבה מקרים שמגבילים בלי הצדקה מספקת זה גם מקשה מאוד על כולם וגם גורם יותר לזלזול כי כבר קשה לך לסמוך על זה שההנחיות האלה קריטיות

(מנסיון...אני נאבקת בגנים של הבן שלי שלמרות שיש לו אלרגיה שהיא אינה מסכנת חיים יפסיקו לבקש מהורים שלא להביא לגן או שלא לחלק דברים ש"עלולים להכיל" וכאלה. כי באמת חשוב לי שלא להגביל אחרים בלי הצדקה אבל הממסד כל פעם מחדש דוחף לכיוון הזה )

כנל לגבי אבחונים-

יש הרבה בעיות במסכים ובתרבות שלנו שמגבירים בעיות קשב וריכוז.  וגם יש עליה חדה באיבחון - לפעמים מוצדק וסצם מקרים שבעבר התפספסו

ולפעמים מוגזם וסתם בריחה מהתמודדות עם הבעיות הפשוטות והנורמליות

היום המאכלים יותר מעובדים ומהונדסים.

פרה של היום מפיקה הרבה יותר חלב מפרה של לפני 20 שנה, 'בזכות' כל מיני הורמונים שדוחפים לה באוכל, ומכל דונם של גידולי חיטה מפיקים הרבה יותר קמח, בזכות ההנדסה הגנטית.

אבל יש לזה גם מחיר, והחלב והלחם (ומוצרים נוספים) שאנחנו צורכים היום הם קצת פחות טבעיים, ועבור חלק מהאנשים השינויים הקטנטנים האלה במוצרי הצריכה יוצרים תגובות אוטואימוניות של הגוף.

(זה הסבר ששמעתי ממספר גורמי רפואה- רופאי גסטרו ופרמדיקים).

גם בתזונה 

ביום הכרות האמא הציגה את הדברים, חילקה לכולנו רשימת דברים שאסור לו ואיזה מאכלים מכילים את אותם מוצרים, שנדע.

והגדילה לעשות וכתבה לנו גם אופציות אפשריות לסנדוויצים בלי המאכלים האלה.

להגיד לך שזה קל? ממש לא

להגיד לך שלא התרגלנו? ממש מהר

להגיד לך שלא יצא מזה משהו טוב? הילד למד להיות ערני ואכפתי לאחר, לוותר בשביל האחר, ועוד תכונות מהממות שלמד בעקבות ההגבלה של החבר..

תודה שהגבת!

ללמוד עם כל שאר הילדים.

ולא קרה שום נזק בלהתחשב בשני..

וגם אצלנו נתקלנו בשנים מורכבות מבחינת שאסור להביא לגן כל מיני דברים שהם היו הדברים היחידים שהילד אכל.. לא היה קל. זה נכון. אבל הצלחנו

הילדה לא תהיה סגורה בבית כי היא אלרגית

ומותר לסביבה שלה להתחשב

בכל מקרה אם היא לא תהיה בגן הזה זה יהיה גן אחר

וגם שם אימהות יכולות להתעצבן...

קשה כי יש נקודות אמיתיות של קושי בכל אחד מהצדדים ואנשים נוטים לבחור פתרונות בצורה אחרת.

אבל צריך לדאוג לא לפגוע... אם יש מישהו שקשה לו להכיל את האלרגיות (שב"ה אין לילד שלו, אלא לילד אחר מהשכבה) אז טוב שבוחר מאמץ אחר (נסיעה ארוכה יותר)...

אני חושבת שברור שאנחנו כחברה צריכים למצוא פתרונות כדי לעזור לאחר, ואם אני ההורה שיש לו ילד עם מוגבלות צריך להרגיש שאני מטריח כמה שפחות שניתן... איפה שזה מתאפשר... 

צורם לי השאלה 'למה שולחים לגן ילד אלרגי?'

לאיזה מסגרת בדיוק יכניסו אותו ועוד אלפים כמוהו?

כמו כל מיני תופעות אחרות שלמדנו לחיות לצידן גם תופעת האלרגיות והרגישויות זה ממש מרגיש ניסיון הדור לאהוב ולהיות אכפתי מאחרים. ולהודות שב'ה אנחנו בריאים ולא בניסיון וכמובן לתמוך וליצור סביבה מכילה עבור אותם ילדים זו פשוט מצווה ואהבת לרעך כמוך

את יודעת איזה דעות יש לחמותי שתהיה בריאה?

שתחשוב מה שהיא רוצה

צריך ללמוד להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשניה,

או לעצור את הדיון בתחילתו.

בהשקפה שונה לגמרי מול חמתי  אומרת לך - לדעתי אל תכנסי לנושאים שנויים במחלוקת בכלל

מה אכפת לך מה היא חושבת..? כל עוד זה לא משפיע עלייך ישירות, לא הייתי נכנסת למקומות האלה וחבל לדעתי לבזבזעל זה אנרגיה

זה במישור הבינאישי

במישור של ילדים אלרגנים - גם בגנים של הילדים שלי יש והם קיבלו את זה בטבעיות. גם אנחנו. לא מבינה בכלל מה השאלה פה. זה מצב נתון וזהו. 

זו אמירה לא במקום של חמותך! גם הבת שלי בגן עם ילדה אלרגית לחלב וממש לא חשבתי בחיים לכעוס על זה או להתעצבן ולא להבין,הורים לילדים עם אלרגיות אני פשוט מעריצה אותם! כלכך הרבה התמודדות,זה המעט שאנחנו יכולות האמהות להתחשב בבת שלהן ולא לשלוח עם הילדות חלבי,מי אנחנו שבכלל נשפוט דבר כזה

היי. לדעתי למעלה מ6 שנים קוראת סמויה של הפורום.
נרשמתי עכשיו במיוחד עבור השרשור הזה..
אני אמא לבת אלרגית לחלב בדרגת נגיעה. יש לה אלרגיה מסכנת חיים בדרגה חמורה.
גילינו את זה בגיל 3 שבועות, כיום היא בת ארבע וקצת.
עד גיל גן היא היתה איתי בבית. השנה נכנסה לראשונה לגן וכבר חווינו 2 פינויים לבית חולים-
אחד שהיה רגוע יחסית
ואחד שהסתיים בנס כי התקף האלרגיה היה רציני, לא הצליחו לייצב אותה נשימתית לא באמבולנס ולא בבי"ח ולקח הרבה זמן עד שהתייצבה.
לא מאחלת לאף אחת לנסוע באמבולנס עם הילד שלה, כשהאמבולנס דוהר ברמזורים אדומים, הסירנות מופעלות, הפרמדיק מתלבט מה עדיף אם לעצור בצד ולטפל מעבר למה שכבר טיפל או לנסות להגיע לבי"ח, ובמקביל הבת שלך מתנפחת ומתנפחת והסטורציה יורדת ויורדת..
ההתמודדת כאמא לילד עם אלרגיה בדרגה כ"כ גבוהה- לא מתקרבת להתמודדות עם מגבלות מה לשים בסנדביץ' לגן.
ההתמודדות היא יומיומית. גם בבית זהירות מופלגת, ללכת לכל מקום עם מזרק אפיפן, כשאוכלים חלבי בבית- לא נוגעים בכלום לפני שטיפת ידיים ופנים, דואגת בכל מקום שאנחנו מגיעים אולי עבר שם קודם ילד שאכל משהו חלבי ונגע במשטח ציבורי [כן, תחשבו על כל הפעולות הפשוטות והיומיומיות- לחיצה על כפתור במעלית, על מתג חשמל בחדר מדרגות, להחזיק במעקה, נגיעה במתקנים בגן שעשועים, ידית עגלה בסופר.. יש אינספור מקומות שלכי תדעי מי נגע שם קודם ואם היה לו שאריות משהו חלבי בידיים..] להשאיר עם בייביסיטר בלחץ כי לכי תדעי מה יהיה [למרות כל ההנחיות והאזהרות- כבר קרה שחזרנו וגילינו אותה פורחת ונפוחה על הספה.. וזה היה רק ממגע עם כלי שמישהו אכל בו קודם חלבי והיא שמה בכיור].

אני לא משלה את עצמי- להיות עם ילד אלרגי בגן זה קצת "תיק". אפילו צחקתי עם בעלי שאם הילד שאחריה יהיה איתה בגן זה יתקע אותנו כי מה נשים לו בסנדביץ'..(:
אבל זה לא מגרד אפילו את ההתמודדות של ילד עצמו ושל המשפחה שלו..
וכן, דווקא הוא צריך להיות הכי קרוב לבית-כי במקרה של אלרגיה חס ושלום, חשוב שההורה יוכל להגיע במהירות שיא.

אצלנו בגן ב"ה היה מהמם- גננות מגוייסות ואכפתיות, סייעת שעוברת כל יום על הסנדביצ'ים של ילדי הגן כדי לוודא שלא נכנס משהו מסוכן, הורים מקסימים שאכפת להם [הגננת הזמינה אותי להסביר באסיפת ההורים בתחילת השנה על האלרגיה.. אח"כ גם נשלחו בקבוצת הוואצפ של ההורים כל מיני רשימות של מה אפשר להכין], כשהורים מביאים אוכל לארוחות גן הם מוודאים איתנו שאלו מוצרים טובים, בימי הולדת של חברים בבית שלהם- הם מכינים הכל פרווה כדי שהבת שלי תוכל להשתתף- באמת זכינו.

ועדיין- ההתמודדויות רבות ומאתגרות.. למשל- כל אוכל חלבי בבית אני מכינה כפול- אחד חלבי ואחר דומה חיצונית אבל פרווה שהיא תרגיש שמקבלת אותו הדבר [ים יצירתיות וזמן הכנה כפול], בבית יושבת בשולחן במרחק משאר האחים [לידה מבוגר], אפילו תזונתית- התזונה שלה חסרה ותחליפי הסויה שהיא מקבלת מנפחים אותה קצת, כל אירוע משפחתי שיש בו כיבוד חלבי אני בלחץ אימים ובדאגה עליה ושאף אחד לא יעביר איזו כף בטעות מהחלבי לפרווה, רוצות דוגמא לסיפור מבאס?- שכנה שעושה יומהולדת לבת שלה. אני מוודאת איתה מראש שאין חלבי והיא מבטיחה. באמצע המסיבה ההורים מחליטים להזמין לכולם פיצה. הבת שלי נשלחת מהר הביתה כדי שלא יהיה לה מסוכן וממררת בבכי שהיא מפסידה את המשך היומהולדת וגם את הטרופיות כי שמו אותן באותו ארגז עם הפיצות וזה מסוכן לה.. בואו, ילדה בת ארבע.. למה לעשות לה את זה? כל כך כאב לי הלב עליה- והנה, ניסיתי למנוע את זה, ביררתי מראש אם יהיה חלבי, אם היו אומרים לי- לא הייתי שולחת אותה או מסכמת איתה מראש שבזמן האוכל היא עולה הביתה ומתכבדת בבית במשהו שווה אחר.. 

מה אני רוצה לומר? שאין להשוות את רמת הקושי וההתמודדות. שפירטתי פה בערך טיפה מהים מהיומיום שלנו. ושמי שקשה לו עניין הכנת האוכל לילד שלו שיש איתו בגן ילד אלרגי [ואני מבינה שזה קצת 'תיק'] באמת יכול לבחור גן אחר. הילד האלרגי- גם ככה מתמודד מאוד מאוד ואין מה להוסיף לו לא קושי ולא ייסורי מצפון.
בנוגע לדיון עם חמותך- נראה שהיא לא במקום של להבין את זה. קצת תפיסה של פעם..
את יכולה להראות לה את "סליחה על השאלה" שעשו על ילדים עם אלרגיה מסכנת חיים. אולי זה יפתח לה את נקודת המבט.

ואין מה לשכנע את המשוכנעים, אבל אני ממש ממש שמחה שהתחברת ושיתפת.

זה חשוב לדעת ומעניין ואני מאחלת לך שתדעו רק טוב. 

זה מחמם את הלב..

אני חושבת שעיקר התגובה שלי היתה למול מה שחמותה אמרה ש"הבית ערוך להתמודדות הזו". פשוט באתי לומר שזה כ"כ לא נכון. אנחנו פשוט עובדים על זה מאוד קשה(!) ומתמרנים בין מגבלות ובין מחירים שצריך לשלם ומי יצטרך להתגמש-הילדה או אחים שלה שגם הם קטנים.. וגם כלכלית כל חליפי החלב יותר יקרים.. 
עובדים גם על העניין הרגשי- שהיא לא תרגיש מסכנה ושבסך הכל נחיה כולנו בבריאות הגוף והנפש..
וגם יש מקרים משעשעים כמו למשל- יצאנו לנופש וקנינו לארוחת ערב פיצה לילדים. אחרי שעברנו כמה חנויות התברר שאין מאפיה פתוחה לקנות לה בורקסים פרווה [מספיק 'שווה' בעיניה כתחליף] אחרי ששברנו את הראש וכמעט התייאשנו- מצאנו באיזה סופר "מנה חמה" [שיא הבריאות והתזונה] מרוב שרצינו שהיא תרגיש שזה שווה, כ"כ שיווקנו לה את זה עד כדי ששאר הילדים קנאו בה..

למה לא כל בני הבית נמענים מחלבי וכעת אני מבינה, תודה.

אני מתארת לעצמי אתכם עומדים ומשווקים מנה חמה 😄

 שהקב"ה ייתכן לכם כוחות. 
 

וגם אנחנו כ"כ בית חלבי.. חח.. מצחיק שזה נפל דווקא עלינו..
אז עשינו ועושים שינויים והסתגלויות, למשל אחת מסעודות שבת שהיתה חלבית העברנו שתהיה פרווה
ועדיין יש חלבון וסידן שצריך ששאר הילדים יקבלו
ובבית לפחות יש לי שליטה על זה אז זה מתאפשר. וכאמור שומרים על הפרדה מלאה וזהירות.
ועם זאת- הורדנו הרבה מהחלבי. חלב של הילדים זה חלב סויה למשל [אני לא מסוגלת אבל הם גדלו לזה]
 

תודה ששיתפת. כל כך מאתגר!

תמיד משתדלת להקפיד שהילדים לא יאכלו על המתקנים בגינה אבל וואלה לא חשבתי על מעקה וכפתור של מעלית, קשוח.

אפשר לשאול אם יש סיכוי שזה יעבור?

ב"ה אצל הילדים שלי יש חברים עם אלרגיות, אבל באמת זה ברמה הרבה יותר פשוטה (אצל שניים מותר להביא לגן את האלרגן ביום יום ורק כשמחלקים לכולם צריך לשים לב, ואחת זה רק בוטנים). בכל מקרה כשצריך אנחנו מקפידים בשמחה ב"ה, ואני באמת רואה בזה השפעה טובה על הילדים שלומדים להתחשב באחר (הכנו בבית עוגה כשלפ, הבן שלי אמר- את העוגה הזאת מותר לx כי זה ללא גלוטן, אז נכין אותה ליום הולדת...).

חברה סיפרה לי איך פעם היתה הרבה פוחת מודעות, והיא עם אלרגיה מסכנת חיים היתה יוצאת דופן בכל יום הולדת בגן... ואיך אמא שלה השקיעה והכינה לה עוגה קטנה לכל יום הולדת של חברה. אני רואה בגנים אצלנו שהיום ההורים הרבה יותר מגויסים ומשתפים פעולה בשמחה. באמת כנראה שינוי מבורך של השנים האחרונות.

יש אותו בשני בתי חולים בארץ.
הוא יקר מאוד מאוד מאוד
ולא ממומן ע"י הקופה.
בכל אופן האלרגיה היחידה שהטיפול הזה לא תמיד יעזור- זו אלרגיה לחלב. ובדרגה שיש לבת שלי, האלרגולוגית שמטפלת בה אמרה שסיכוי סביר שזה לא יעזור.
אנחנו בכל אופן ננסה בע"ה ללכת על זה ונתפלל..

טיפול שעוזר.

הלוואי שיצליח גם לכם. 

מניחה שזה רק מגיל יותר בוגר...

אגב לגבי רמת המודעות, בגן אצלנו כשמזמינים פיצה תמיד מקפידים להזמין מהמקום היחיד שיש לו פיצות ללא גלוטן, בלי לחשוב פעמיים. מודה לה' שהמצב הזה הולך ומשתפר. עכשיו גילו אלרגיה מסכנת חיים לאחיין שלי, ואני מתפללת שהכל ילך בקלות.

שוב תודה על השיתוף, המון בהצלחה!!

זה לא מעלים את האלרגיה, אלא רק מגדיל את טווח הסיבולת (למשל לא מכל נגיעה מגיעים לסכנת חיים, אלא רק אחרי שתאכל מעדן שלם זה יהיה מסוכן. וצריך לשמור על חשיפה יומיומית ממש כמו תרופה)

ולבן שלי יש אלרגיה למשהו אחר וגם אמרו לנו שכנראה זה לא יעזור לו, אז חלב זה לא האלרגיה היחידה שלא עוברת ;)

בהצלחה רבה עם ההתמודדות והמון בריאות למתוקה שלך💞

זה העלים לה לגמרי.. היא אוכלת כיום כרגיל. וזה הנס שאני נשענת עליו בתקווה..
בגדול ברור שזה רלוונטי לרמת חומרת האלרגיה..
ובריאות וטוב גם לכם!!

לכן עדיין מומלץ להסתובב עם מזרק.

(הבת שלי התחילה את הטיפול באסף הרופא, וזה מה שהסבירו לנו).

לק"י

וגם לחלק זה רק מוריד את הסיכון ולחלק זה נותן אפשרות לאכול חופשי.

פשוט באלרגיה לחלב זה עוזר יותר כשמתחילים בגיל צעיר, לכן באסף הרופא התחילו עכשיו עם קבוצה של צעירים שאלרגים לחלב (לרוב מחכים לטיפול כמה שנים).

הבת שלי ברמה הרבה פחות משלך (בת 4 ואלרגית לחלב).

למרות הסיפורים שנתקלתי בהם מקרוב, עוד לא שמעתי תיאור מפורט כזה של החוויה של אימא לילד אלרגי...

ממש תודה שהעלית את זה למודעות! באמת אין מה להשוות בכלל...

לאסיפת הורים הכללית בגן שלה.
הגננת המהממת שלה הביאה לי שיר לקרוא מול ההורים שמתאר חוויה של אמא לילדה אלרגית. לא התחברתי [זה היה נורא דרמטי ומתבכיין] אז כתבתי בעצמי בחרוזים. בתקווה שגם יצא מבהיר את המצב וגם בחצי חיוך..
אני אצרף אותו פה
ועוד מעט אמחק את שם המשתמש כי אחרי כל האאוטינג שעשיתי לי פה, מי שמכירה אתי בחיים האמיתיים-אין מצב שלא מזהה..(:

להיות אמא לילדה אלרגית לחלב,
זה להיות אמא לילדה שיש בה כ"כ הרבה מעבר, ועדיין-האלרגיה תופסת מקום רב:

זה לשאול בכל מקום- מי הכין, האם בטוח פרווה ולא נגע,
זה להתנדב להכין כדי שתהיה גם לה פשטידה או עוגה,
זה לשנן לה וללמד כמה חלבי זה מסוכן,
זה לתת לה מקום קבוע-בראש השולחן
[ואבא או אמא ישבו ליד
שבטעות שום אח לא ישלח את היד..]
זה לקנות 7 פרוסות גבינה צהובה סויה פרווה בסכום מופרך-
שהיא בכלל לא אוכלת אך נותנת לה תחושה שווה במטבח..
זה להיות יצירתית במתכונים ולהפוך אותם פרווה ללא חשש,
זה לגלות שחלב סויה יכול להיות טעם נרכש..
זה להכין חלק מתבשילי סעודת ליל שבת פעמיים-
אחד לכולם ואחד עבורה-שיראה אותו דבר או תחליף שווה כפליים..
זה להשאיר עם מיליון הסברים- עם בייביסיטר אחראית ומסודרת-
ולגלות ילדה פורחת על הספה כשאת חוזרת..
זה לשטוף ידיים אחרי נגיעה בחלבי ולהקפיד גם עם הסבון לנקות יפה,
זה לא לתת לה נשיקה אם בדיוק שתיתי קפה..
זה כשמזמינים פיצה, במפגש משפחתי מורחב כדי שלא נצטרך להכין כלום ויהיה 'קליל'
את מוצאת את עצמך לשה בצק בבית ל'פיצה פרווה' כדי שהיא תרגיש כרגיל..
זה אם קונים לכולם ארטיקים שווים [היא מקבלת ארטיק אבטיח הענק, החצי עגול,]
אחד ההורים גם קונה פרווה-כדי שכשיצטרכו לעזור לה עם הארטיק המטפטף הוא יהיה יכול..
זה משחק ניחושים מעניין -"זהה את המקור"-
כשהיא פורחת ואנחנו מנסים להבין ממה והיטב לחקור..
זה לזהות אם הלחיים שהתעגלו- זה כי קצת התמלאה או חלילה מתנפחת,
והכתמים בפנים- אלרגיה? או אדומה מחום השמש הרותחת?..
זה לפתח בילדה אחריות וראש גדול ובגרות ויצירתיות,
זה להכניס עבורה מעדנים הביתה למרות שאנחנו מאנשי הלבן ה'פשוט'..
זה לגלות כמה הבת שלך בעלת כושר איפוק-
שמחכה לאישור לפני שבמזון מבחוץ לוקחת ביס או שלוק,
זה שימי גילוי האלרגיה יזכרו כחוויה איומה
ועוד רגע שפעם לקקה טיפת קפה-ונצרב באימה,
זה לא לצאת לשום מקום בלי מזרק אפיפן וטיפות פניסטיל בפק"ל,
ועבור המינון לדעת תמיד את המשקל,
זה עם מד"א על הקו לייצב יד רועדת ולתת לה זריקה
ולנסות להסביר לה [היא עוד תינוקת!]ובעיקר לי-זה בשבילך מתוקה!
וכשמד"א מפנים אותה, לכלוא את הדמעות שלא ייבהלו הילדים חלילה וחס
ולשמוע אותם מתבאסים שרק היא זכתה לנסוע באמבולנס..
זה להיות זהירים זהירים זהירים, לשמור ולהישמר
לגדל אותה בבית עד גיל 3.5 ואח"כ קצת לשחרר
זה לשלוח אותה לגן עם צוות מסור וסייעת רפואית מהממת וצמודה
לשמוח שהיום הנושא כבר יותר במודע
זה להקשות קצת על שאר הורי הגן בהכנת הארוחה
ולהודות לכם שאתם עוזרים לנו לשמור אותה בטוחה..
זה לגלות אנשים טובים, רגישים, בעלי רצון טוב,
ולהתפלל לה' ולקוות שיום אחד האלרגיה תעזוב...

את מסכימה שאשתף את זה?

לחמותך את יכולה להראות(:

אני עם דמעות בעיניים

איזו התמודדות

ואיך את מתארת אותה עם הומור וחיוך

אתם נשמעים הורים מיוחדים

איזו מסירות

ודאגה שלא תרגיש אף פעם מקופחת

והכנסה למודעות

תודה ששיתפת

אין לי משו יותר חכם להגיד

ולדעתי, ברור שאת צודקת 

כמה צמצום מחשבתי... זה הזיה, ילד רגיל לגמרי. למה שילך לגן אחר?

אז מה אם קשה?

קשה גם כשיש ילד לא מחונך והוא מפריע לכולם במפגש .

קשה גם כשיש ילדה מרביצנית.

זו מציאות שחייב להתחשב בה, זה לא חסד שמתחשבים בילד אלרגני, כמו שאני נוהגת ברכב, ואני נוסעת לאט באזור שיש בו הולכי רגל כי זו חובתי, לא כי אני עושה חסד עם הולכי הרגל...

סליחה, אבל היא חיה בסרט. 

מכיוון ששאלת מה לעשות-

לדעתי מה שצריך לעשות זה לא להתווכח עם החמות.

ממילא זה סתם ויכוח עקרוני כי לא לך ולא לה יש השפעה על התנהלות הגן.

ואת כנראה כבר לא תשני אותה, אז נראה לי שעדיף לא להתווכח בכלל.

ולפחות אני יודעת שאני צודקת...

חמותי כזו מהממת ובד"כ אין לי על מה להתווכח איתה. וכשיש- איכשהו אני יוצאת מזה בסדר. ועכשיו כל כך חרה לי היחס שלה...

כנראה כי אני מכירה את האמא של הילדה האלרגית ויודעת מה זה דורש. לא רק בצקצוקי לשון, אלא ביום יום, כמו ש@האמיני כתבה...

הלוואי והייתי מצליחה לא להתעצבן מזה.

ואם זיהית אותי (כי דיברתי על זה היום בגינה ברוב תסכולי(- אשמח לדעת...

ממש כואב לי לקרוא שיש אנשים שחושבים ומדברים ככה..

זה הפחד הכי גדול שלי על הילד (חוץ מזה שייחשף ויהיה בסכנת חיים ממשית, כמובן) . שלא ירצו אותו כי זה "מסובך" ומגביל להיות לידו, שחברים לא יזמינו אותו אליהם או למסיבות יום הולדת...

ב"ה שעד עכשיו נתקלנו בהורים מתחשבים ומכילים, שנתנו לנו כזאת הרגשה טובה🙏 מאחלת לו שתמיד יהיה מוקף באנשים כאלה סביבו❤️❤️

יכולה להבין את מי שזה קשה לו, ולא מצליח לחשוב על פתרונות.. שהילד שלו גם ככה בררן, או שסתם הוא לא רגיל להגבלות.

מקווה שכשבאמת חושבים על משפחות כמונו, שלא יכולים להכניס את האלרגן הביתה אף פעם וששאר האחים לא אוכלים את זה 24 שעות ביממה (כי זה מסוכן גם בהרחה) ולא רק כמה שעות בכל יום, אז יותר קל להבין ולהתמודד🙃

ואולי זה בכלל לא עונה על מטרת השרשור. אבל הייתי חייבת להשמיע את הצד הזה ממני 🙈

*עורכת*

עכשיו אחרי שקראתי את כל התגובות של השרשור פשוט מוצאת את עצמי בוכה.. לא יודעת אם מהתרגשות או מדברים שקשה לי לשמוע. פעם ראשונה שאני נתקלת בנושא הזה מהעיניים של הסביבה 

סייעת צמודה שבמציאות הפסיכית של כמות הילדים בגנים זה עוד עניים וידיים מבורכות

ולעצם הדיון

ברור  לי שילד אלרגי זכאי לחינוך ולחברה וצריך להשתלב במערכות החינוך

ברור לי שהוא זכאי לסביבה שלא מסכנת את הבריאות שלו.

אני כן מבינה גם את הקושי של שאר ההורים,

הבת שלי לדוג בררנית ממש באוכל והממרח היחיד שהיא מוכנה הוא קוטג'

האם זה סיבה שהוא לא יהיה בגן? לא

אם היה לה ילד אלרגי בגן אז היא היתה לוקחת פיתה בלי כלום

אבל בגן של הבן לדוג יש ילד צליאקי

אין סכנה במגע ולכן מוצר להביא לגן גלוטן

ההורים שלו ביקשו שלא להביא לגן מאכלים שאפשר לכבד כמו קורנפלקס בשקית או במבה אישית כי זה לא יפה כלפיו

לא מדובר על עוגה למסיבת יומולדת או ממתק בקבלת שבת- שזה ברור לי שצריך להיות נ"ג

אלא על פינוק אישי/נשנוש לבוקר

וזה לדעתי כבר די מוגזם

והם לא צריכים להיות מודחים חברתית בגלל זה,

במיוחד שזה ממש לא אשמתם.

לדעתי כבר ידוע ומקובל שכל שנה מוציאים במסגרות רשימת אלרגנים שאסור להביא ומסתדרים.

והם ילדים רגילים שצריכים להירשם רגיל לגנים לפי קריטריונים כמו כולם.

סתם להתלונן...

(אפשר אולי למצוא פתרונות שונים לפי רמת האלרגיה הספציפית. אבל אין מה להתלונן על זה שהילדה הולכת לגן🤦‍♀️).

וזה בהחלט סיוט לפעמים בבקרים, בפרט שאחד מהם ממש בררן באוכל והוא פשוט לא אוכל בגלל זה. אבל לרגע לא חשבנו להתבאס או להתלונן. ברוך ה' שזה לא הילד שלי.

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות