לפי מה שהבנתי, הגישה טוענת שלהקשיב להורים צריך להיות ברור מאליו ולכן לא צריך לחנך לזה,
ולא שילד יכול לעשות מה שבא לו כי הוא לא מקשיב להורים.
כמו שלא מחנכים לחוקי טבע, הם פשוט קורים.
לדוגמה יש גישות שאומרות לא לחנך ילד לאכול, אלא להנגיש את האוכל, וילד רעב אוכל.
כלומר לא לחנך ולהסביר ולומר את זה, אלא פשוט לתת לדברים לקרות.
למשל אני לא מחנכת ללכת לבי"ס, זה פשוט משהו שקורה.
הגישה טוענת שכשמחנכים למשהו שהוא ברור מאליו, אז בעצם הוא כבר לא ברור מאליו.
אם הבת שלי לא קמה בבוקר ואני מתחילה להסביר שצריך ללכת לבי"ס, זה פותח פתח לדיון.
כשאני בכלל לא מדברת על הצורך ללכת לבי"ס, זה משאיר את הנושא הזה במסגרת הדברים הברורים מאליהם, והשיח הוא על מה שגרם לה לא לקום לבי"ס.
אולי הלכה לישון מאוחר, אולי לא מרגישה טוב, אולי קרה משהו בבי"ס.
לשפר למשל יש גישה דומה בהקשר מסויים, למשל אם ברור מאליו להורה שהילד שלו מסוגל למשהו, אז לא מחנכים לדבר הזה, ולא בוחנים האם הוא שם, כי הוא פשוט שם.
אני יכולה לתת לך דוגמה מעשית מאתמול, בעלי ביקש מהבן שלי לרחוץ כלים (כחלק מחלוקת תפקידים שכולנו סידרנו וניקינו את הבית)
הבן התחיל לקטר על איזה סיר גדול שזה מוגזם, וקשה ובלה בלה.
בעלי רצה לענות לו, ועצרתי את בעלי (בקטע טוב) ואמרתי לו חבל על הויכוח.
אמרת לו, הוא ירחץ הכל טוב, מותר לקטר..
אז למשל במקרה כזה לא נכון לדעתי להגיד לילד שהוא צריך להקשיב בקול ההורים, כי ברור שהוא מקשיב ומקבל את הסמכות. אין פה בכלל שאלה.
השאלה רק אם בא לנו לקבל את הקיטור ולבוא לקראתו או במציאות שהייתה הוא אמור לבצע למרות הקיטור.
בהקשר של הפותחת, האם ילד צריך לשטוף ידיים כי הוא צריך "להקשיב להורים"
או שלהקשיב להורים זה טריוויאלי והשאלה היא על הפעולה עצמה. (למשל אצלנו לפעמים ילדים הראו לי שהידיים נקיות והסכמתי שלא צריך לשטוף ידיים, זה לא אומר שהם לא הקשיבו לי)
אני לא לגמרי מסכימה עם האמירה הזאת, למשל כשהבן שלי התחיל לחזור מאוחר מדי הביתה והוא חשב שזאת החלטה שלו, כן היה לי חשוב להסביר לו שהוא עדיין לא אדון לעצמו והוא עדיין כפוף להחלטת ההורים. כלומר עצם הנקודה הזאת הייתה חשובה לי להבהרה ולא הדיון על איזה שעה אומרים לחזור.
אבל זה בגילאים יותר גדולים.
לא חושבת שיצא לי לומר לילד קטן "אתה מקשיב לאמא" כמו בציטוט של משמעת עצמית (שעליו הפותחת הגיבה)
זה לא אומר שאין סמכות הורית ואין גבולות
אני לא מרגישה בנוח עם המשפט הזה, בגלל המסר ההפוך, כי כשהוא כן קופץ על הספה ולא יורד, זה בגלל שהוא לא מקשיב לאמא?
לדעתי לא, אלא בגלל שהוא עסוק בצרכים של עצמו ואין לו מספיק שיקול דעת.
אז גם הפוך כשהוא כן ירד זה לא בגלל שהקשיב לאמא.
אני הייתי מכוונת יותר לכיוון של:
כשיורד- הצליח לעבור תהליך עם עצמו ולהתגבר על הדחף הרגעי.
כשלא יורד- הוא עדיין בתוך התהליך, ואני מובילה אותו בתהליך.
והאמירה בהתאם.
אתה יודע שאמא לא מרשה לקפוץ על הספות ישובב,נכון? 
