שילדים צריכים פעם פעמיים להבין את הגבול ושאת הסמכות.

אחרת כמו שאת אומרת הם כל הזמן בודקים מה הגבול...

גם תלוי מה,

הרבצות, נשיכות וכו - אצלי הולכים לחדר, ואני אומרת שמי שנושך ועושה לא נעים שילך להיות עם עצמו בחדר. וכאשר הוא חושב שיכול להיות בנעימות עם כולם, יכול לחזור.

חוסר ציות כמו קופצים על ספות וכו, אני אומרת בצורה מאוד ברורה שאני לא מרשה ושירדו הרגע! לפעמים עוזרת עם היד באופן ברור (לא להכאיב כמובן אבל בהחלטיות)

בכללי, מי שלא מקשיב, מפסיד. זה יכול להיות כל דבר.

הרבה פעמים אני משתמשת בדרך החיוב: בוא נראה מי מקשיב יפה לאמא, עד 3 מצליח לרדת מהספה...

וכשמצליחים אני תמיד מתייחסת להתגברות ואומרת: כל הכבוד, אפילו שרצית מאוד לקפוץ על הספה, ירדת כי אתה מקשיב לאמא. זה בעיניי ממש חשוב להראות להם שאת מבינה את הרצון ומעריכה את ההתאפקות.

וכמובן להציע משהו חילופי שאת כן מרשה.

להקשיב להורים

שזה משהו שאמור לבוא מהילדים אוטומטית

לכן אני תוהה לעצמי מה אני עושה לא בסדר

ולהיות קשובים אליהם

אבל יש דברים שעלולים להפריע בדרך

כמו עייפות/ רעב/ רצון לתשומת לב/ רוח שטות

אני אוהבת להשתמש בהומור ולעצור מצבים שבעייתיים בעיניי בהסבת תשומת לב. נגיד הילד קופץ על הספה - בוא תקפוץ לאמא! יופי אתה יודע שאמא לא מרשה לקפוץ על הספות ישובב,נכון?

בוא נלך לעשות x.

אבל הלוואי שהייתי מתמידה בזה מאוד. התגובה שלי היא הרבה פעמים נגזרת של המצב שלי באותו רגע, ולא תמיד אני במיטבי🥴

מסכימה עם זה

ובעיני גבולות זה דבר שחייבים ללמד, כמו גם כיבוד הורים.

זה נכון בד"כ ילדים אוהבים ורוצים להיות טובים

אבל מהצד השני, "עיר פרא אדם יולד" ותפקיד של מבוגרים זה להראות את הדרך הנכונה ולחנך.

ילד שגדל בלי גבולות הוא אומלל.

ואין להן תשובה ברורה מה כן כדאי אלא מין הנחיות אמורפיות ומאד כלליות שמעולם לא הצלחתי ליישם.

אולי זה לא מתאים לכולם.

את יודעת מה התוצאות של הגישה הזו או שזו איזו תיאוריה רומנטית?

ילד צריך גבולות וצריך מסגרת.

כשאת לא מספקת לו את זה הוא מזלזל בך כי הוא חושב שאין לך ביטחון בדרך שלך.

כשתהיי ברורה ונחרצת כי את אמא ואת מחליטה הוא יתחיל לכבד אותך. ותאמיני לי זה בעיקר בשבילו. 

לפי מה שהבנתי, הגישה טוענת שלהקשיב להורים צריך להיות ברור מאליו ולכן לא צריך לחנך לזה,

ולא שילד יכול לעשות מה שבא לו כי הוא לא מקשיב להורים.

כמו שלא מחנכים לחוקי טבע, הם פשוט קורים.

לדוגמה יש גישות שאומרות לא לחנך ילד לאכול, אלא להנגיש את האוכל, וילד רעב אוכל.

כלומר לא לחנך ולהסביר ולומר את זה, אלא פשוט לתת לדברים לקרות.

למשל אני לא מחנכת ללכת לבי"ס, זה פשוט משהו שקורה.

הגישה טוענת שכשמחנכים למשהו שהוא ברור מאליו, אז בעצם הוא כבר לא ברור מאליו.

אם הבת שלי לא קמה בבוקר ואני מתחילה להסביר שצריך ללכת לבי"ס, זה פותח פתח לדיון.

כשאני בכלל לא מדברת על הצורך ללכת לבי"ס, זה משאיר את הנושא הזה במסגרת הדברים הברורים מאליהם, והשיח הוא על מה שגרם לה לא לקום לבי"ס.

אולי הלכה לישון מאוחר, אולי לא מרגישה טוב, אולי קרה משהו בבי"ס.

לשפר למשל יש גישה דומה בהקשר מסויים, למשל אם ברור מאליו להורה שהילד שלו מסוגל למשהו, אז לא מחנכים לדבר הזה, ולא בוחנים האם הוא שם, כי הוא פשוט שם.

אני יכולה לתת לך דוגמה מעשית מאתמול, בעלי ביקש מהבן שלי לרחוץ כלים (כחלק מחלוקת תפקידים שכולנו סידרנו וניקינו את הבית)

הבן התחיל לקטר על איזה סיר גדול שזה מוגזם, וקשה ובלה בלה.

בעלי רצה לענות לו, ועצרתי את בעלי (בקטע טוב) ואמרתי לו חבל על הויכוח.

אמרת לו, הוא ירחץ הכל טוב, מותר לקטר..

אז למשל במקרה כזה לא נכון לדעתי להגיד לילד שהוא צריך להקשיב בקול ההורים, כי ברור שהוא מקשיב ומקבל את הסמכות. אין פה בכלל שאלה.

השאלה רק אם בא לנו לקבל את הקיטור ולבוא לקראתו או במציאות שהייתה הוא אמור לבצע למרות הקיטור.

בהקשר של הפותחת, האם ילד צריך לשטוף ידיים כי הוא צריך "להקשיב להורים"

או שלהקשיב להורים זה טריוויאלי והשאלה היא על הפעולה עצמה. (למשל אצלנו לפעמים ילדים הראו לי שהידיים נקיות והסכמתי שלא צריך לשטוף ידיים, זה לא אומר שהם לא הקשיבו לי)

אני לא לגמרי מסכימה עם האמירה הזאת, למשל כשהבן שלי התחיל לחזור מאוחר מדי הביתה והוא חשב שזאת החלטה שלו, כן היה לי חשוב להסביר לו שהוא עדיין לא אדון לעצמו והוא עדיין כפוף להחלטת ההורים. כלומר עצם הנקודה הזאת הייתה חשובה לי להבהרה ולא הדיון על איזה שעה אומרים לחזור.

אבל זה בגילאים יותר גדולים.

לא חושבת שיצא לי לומר לילד קטן "אתה מקשיב לאמא" כמו בציטוט של משמעת עצמית (שעליו הפותחת הגיבה)

זה לא אומר שאין סמכות הורית ואין גבולות

אני לא מרגישה בנוח עם המשפט הזה, בגלל המסר ההפוך, כי כשהוא כן קופץ על הספה ולא יורד, זה בגלל שהוא לא מקשיב לאמא?

לדעתי לא, אלא בגלל שהוא עסוק בצרכים של עצמו ואין לו מספיק שיקול דעת.

אז גם הפוך כשהוא כן ירד זה לא בגלל שהקשיב לאמא.

אני הייתי מכוונת יותר לכיוון של:

כשיורד- הצליח לעבור תהליך עם עצמו ולהתגבר על הדחף הרגעי.

כשלא יורד- הוא עדיין בתוך התהליך, ואני מובילה אותו בתהליך.

והאמירה בהתאם.

אני אשמח אם תפרטי על זה קצת.

יש לי ילד עם קשיי קשב בן 5. אני מרגישה שמדי הרבה פעמים ננסת איתו לנישה של כן שמעת בקול אמא.לא שמעת. בעצם את אומרת לרב זה לא הענין.

איך למשל את מגיבה לילד שמתחיל ב-היום אני לא הולך לגן/לא רוצה להתקלח/אני לא נרדם ולא יכול להשאר במיטה כבר...

אני לא הולך לגן- מחייכת. מצחיק. משתמשת בהומור ובמשחק כדי לצאת לדרך.

אם אני מזהה התנגדות, מנסה לברר מה הוא מרגיש. אני גם אתקן את המשפט ללא *רוצה* ללכת לגן.

לא רוצה להתקלח- סופר לגיטימי. גיל 5 זה גיל שמתחילים להרגיש רצונות, העצמאות של גיל 4 מתפתחת.

אתה ממש חמוד ואני מתרגשת שאתה כבר גדול ויש לך רצונות.

ואז מנסה להוביל אותו למניעים שלו:

אתה לא רוצה להפסיק את המשחק?

קשה לך לעבור פעילות?

מעניין אותך לראות xyz?

אני מבינה. זה באמת מגרה להמשיך לשחק. הלוואי שיכולנו לשחק כל הזמן בלי להפסיק אף פעם.

כל השיח הזה תוך כדי מבט, לתת מקום לשיח. לא כלאחר יד.

אם אפשר לתת פתרון כמו נשמור על מצב המשחק עד אחרי המקלחת אז מעולה, ואם לא אז לא תמיד יהיה פתרון למניע. אבל לפחות תהיה הבנה.

במקלחת בד"כ בגיל הזה אני אוהבת לשבת ולדבר לשמוע קצת איך עבר היום. אם יש כתם על הבגדים זה פתח לשיחה על מה אכלת/ מה ציירת.

תוך כדי מורידים בגדים ומים, סבון ומשחקים בד"כ עושים את שלהם.

גם במקלחת לתת מרחב ומקום להביע העדפות.

אתה רוצה מקלחת או אמבטיה? עם קצף או בלי? עם חפיפה או בלי? ללבוש פיג'מה במקלחת או בחדר?

להיות איתו בסיטואציה ולהוביל אותו, ולא בהתנגדות אליו.

אני לא נרדם- אי אפשר להירדם בכח. מה אתה חושב יעזור לך להירדם? אולי שתית יותר מדי קפה היום (הומור..)

בד"כ זה גיל כשלא נרדמים זקוקים עוד לנוכחות של ההורים ולא מבקשים מפורשות. אז לתת לו בלי שהוא אומר שזה מה שהוא מבקש. לפעמים אפשר לתת פלצבו. (הציעו פה פעם למרוח משחה כאילו יש בזה סגולות ריפוי)

לא יכול להישאר במיטה- זה מאוד תלוי אופי וסיטואציה. צריך להבין מה הילד מבקש כשהוא רוצה לקום.

האם באמת יש קושי הירדמות? אולי הוא מפחד ממשהו? אולי הוא רוצה להרגיש גדול ולהישאר ער כמו הגדולים ולא לישון עם הקטנים?

אולי הוא באמת לא עייף מספיק.

יש מצבים שאני מרשה לקרוא ספר עם מנורת לילה או לשמוע פרק.

אפשר לחשוב על כל דוגמה בנפרד, אבל כמו שכתבתי בתגובה אחרת, כדאי ללמוד בצורה מסודרת מה לעשות ולא רק להגיב לסיטואציה, אחא איך לנהל את כל התקשורת והדיח בבית.

כי אם אגיב את אותו משפט באופן נקודתי, או אגיב אותו משפט בדיוק כחלק ממכלול, זה בכלל לא אותו דבר.

אני חושבת שפחות מדוגמאות הקו הכללי שהבאת

יש דברים שלא פתוחים לדיון.

אז במקום להגיד לילד אתה חייב לשמוע בקול אמא

זה בכלל לא נושא

אפשא להתיחס אם צריך לקושי נקודתי של הילד

זה הבסיס לתקשורת מקרבת.

להבין את המניעים ומשם להסיר את ההתנגדות, וככה זוכים לשיתוף פעולה.

מניסיון אישי, אם מקפידים 70%-80% שזה יהיה השיח, אז גם בשאר המקרים הילדים נענים להוראות ולא מנסים למתוח את הגבולות כי הם יודעים שרואים ומבינים אותם וממילא את להם צורך אקוטי בלעמוד על שלהם.

שניה חזרה

לא מרגישה שיש פה למידה

עצם זה שהוא מבין את ההרחקה ומקבל את הגבול זו המטרה.

הרבה פעמים אני מציעה לספור עד 10 ולחזור כשהוא מצליח לא להרביץ.

הבת שלי בת 3 מחטיפה וכשאני אומרת לה ללכת לחדר

היא רצה לחדר ואומרת: "אחד, שתיים, עשר לשמונים ושלוש אלף אני לא מרביצה" וצועקת: עכשיו אני חוזרת לכולם! 😂

מה שטוב פה, שהכדור בידיים שלה. היא לא מורחקת עד מתי שאני אחליט אלא עד מתי שהיא מחליטה.

סוג של איפוס 

קודם כל מציבה גבולות ונותנת יחס אישי ואהבה.

תכלס#2

שנית כל חושבת למה ומדייקת.

למה הוא/היא עושה את זה, למה לא רגוע ויכולות להיות לזה הרבה סיבות

חוסר בתשומת לב, מצוקה, פחד, חוסר ביציבות חוסר ידע שלי בהצבת גבולות. 

לא היית כאן מזמן...

כיף לקרוא אותך!

רעב, חם, צמא, בא לו להשתולל, היה הרבה שעות במסגרת, אבא במילואים, אח חדש, בלה בלה בלה

תמיד יש סיבות אחרות

בסיסיים צריכים להיות תמיד.

את יכולה להבין את הסיבה אבל זה לא סותר את הגבול שהצבת.

כלומר, אני מבינה שאתה מאוד עייף אבל אני לא מרשה להרביץ.

הסיבה גורמת שיהיה יותר קשה לו לשמור על הגבול,  ואולי יצטרך יותר עזרה/תיווך/הסחת דעת , אבל הגבול נשאר.

תחשבי על חוקי המדינה: אני ממש עצבני לכן ארביץ לבוס שלי או אני ממש עייפה לכן אחנה באמצע המדרכה?

כמובן שכדאי לבחור את הדברים שעליהם את מציבה גבול ויש הרבה מקום להעלים עין. אבל מרגע שהצבת את הגבול, תדאגי שזה יהיה באמת ולא בדיחה אחרת בלבלת אותו יותר...

רגשיות ולא טכניות.

צריך לבדוק גם מה זה גבולות, מה באמת חשוב איפה אפשר להקליל. יש חשיבות להקליל אוירה.

לשטוף ידיים אחרי ארוחה למשל זה משהו שלא הייתי חושבת עליו. 

אין אצלי בבית הרבה גבולות.

בוחרת את המלחמות שלי

ועליהם מתעקשת בלי כעס.

ומנסה להסביר את ההגיון שבגבולות - לא מתחברת  ל״תעשו רק כי אמא אמרה״.

על הגבולות שכן הצבתי - ממש מתעקשת.

ילד שיוצא מהמיטה

אני ארים גם 30 פעמים בחזרה למיטה.

אבל אף פעם לא ראש בקיר, תמיד אנסה למצוא פשרה שתקל עליהם.

אתן לו למשל אופציה לקרוא במיטה אפילו שמאוחר, אבל לא לצאת.

מרביצים - מפרידה פיזית, ונותנת לכל אחד משחק בקצה השני.

רבים על משהו - נותנת להם לריב.

אם מרביצים, מתערבת ולוקחת את מה שרבים עליו עד שימצאו פיתרון.

אני ארחיב.

לפני שאני מציבה גבול, אני שואלת את עצמי מה המטרה שלי (כשאני ביום טוב שלי🤪)

למשל בארוחה,

היתה לי תמונה קיימת בראש של ילדים נקיים שאוכלים יפה ומסודר.

זה רחוק מהמצב.

במקרה כזה אני נזכרת מה המטרה שלי - שהילדים יאכלו וישבעו.

אין לי שום ציפייה מהם שישבו יפה. (שנתיים ושש)

הם קמים, זזים, מדברים, העיקר שיאכלו.

בגן הם יושבים מהמם.

אני יכולה להתעקש, אבל זאת לא מטרה בשבילי.

הם מאוד תזזיתים, במיוחד הקטן ואני שמחה שבבית הוא יותר משוחרר.

הוא קם, וחוזר לאכול.

זה גבול שהיה קיים בראש שלי, ושחררתי.

הוא פוגש הרבה מאיתנו בסעודות שבת.

התמונה- ילדים יושבים בשקט, יפים ומסודרים, שרים, מקשיבים לדברי תורה, מספרים דברי תורה.

המטרה- חוויה טובה בסעודת שבת משפחתית.

לרוב עם ילדים המטרה והתמונה מתנגשים.

אז משחררת ״גבולות״ ונצמדת למטרה.

מצד שני.

לצאת מהמיטה בלילה זה גבול שאני מתעקשת עליו. אני חייבת זמן בשבילי בשקט.

זה גבול בשבילי שאין מצב שעוברים.

יש ימים שהם מנסים

ואני צריכה להחזיר כמה וכמה פעמים לרוב הם כבר לא מנסים.

וכשלי ברור מה המטרה אני מתווכת אותה לילדים.

אין גבול בבית שלנו שהוא ״אתה חייב להקשיב כי ככה אמא אמרה״.

פשוט אין לי אידיאל כזה.

לכל דבר יש סיבה הגיונית.

למשל -״לא אוכלים בחדרים - כי יגיעו נמלים אבל אפשר בחצר״

״ היום אסור לקפוץ על המיטה כי בדיוק החלפנו סדינים, בסוף שבוע אפשר״

אני משתדלת לתת אופציה של מה כן אפשר.

וכמעט אין אצלנו מלחמות על גבולות.

לא יודעת מה נכון או לא. בבית שלי זה מרגיש לי נכון.

תכלס גיליתי בדרך הקשה שלפעמים אין הסבר לכל דבר שמתאים לילד.

הבן שלי בן 4 יצא מזה ממש חוצפן.

אני רואה שהוא שואל בתום אבל ההרגל שכל דבר מנומק עבורו עשה לו רע.

היום כן מדי פעם אומרת משהו כי ככה

סדר וניקיון.

ברור שאני רוצה שיאכלו וישבעו אבל זה לא סותר, אני רוצה גם וגם וזה גם לא בשביל "התמונה המושלמת", פשוט ככה אני רוצה שיהיה.

האמת שאני ממש לומדת מכן כי לי בראש לגמרי יש את המחשבה שצריכים להקשיב לי פשוט כי אני אמא ואני מחליטה. ככה גם חינכו אותי ההורים שלי.

@אמאשוני

@משמעת עצמית

ואני דווקא חושבת שזה חינוך טוב ונכון.

לאמא מקשיבים כי היא אמא.

וכי מה שאמא אומרת הוא קדוש.

אני חושבת שזה מחנך את הילד לכבד את ההורים שלו. לא להתווכח כל היום אם משהו לא נראה לו.

זה כמובן גם מחנך אותם לכבד את המבוגרים ואת המורים שלהם.

כשכל גבול מגיע עם הסבר או הגיון זה הופך בעיני ילדים להיות חכמולוגים ומתחכמים. ובלי לשים לב להיות גם חוצפנים (לא כי הם חוצפנים באמת אלא כי הם חושבים שמול מבןגרים יש להם מקום לדיונים אם מה שהמבוגר אמר לא מסתדר להם בהגיון).

וגם מרגיל לעבודת השם... מתוך כיבוד ההורים אפשר להתרגל לצד מסויים בעבודת ה' - שעושים את דברו גם בלי שמוצאים תמיד את ההגיון או הסיבה למה מקיימים מצוות מסוימות.

זה ברור שזה דורש לדייק את הגבולות. אי אפשר כל דבר לתחם אותם או לקשור אותם לכללים.

לכן צריך לבחור את הגבולות לכאלה שהם באמת משהו שחשוב לי בעומק ליבי.

קצת כמו שנעמי אמרה לא תמיד מה שחשבתי שהוא הציור שלי על איך ילדים צריכים להתנהג הוא באמת ליבת העניין.

כמובן שזה תמיד יכול לבוא גם עם הסברים שהרי בסופו של דבר כן חשוב לי שיבינו עקרונות שחשובים לי ולמה אני שמה פה גבול.

חשוב לי השיח איתם ומותר להם גם לבכות או לא לרצות משהו - ואז זאת הזדמנות בשבילי לדייק האם באמת זה הגבול שלי?

אבל בסופו של דבר

הם צריכים להקשיב לי כי אני אמא שלהם. ואמא מחליטה על הילדים שלה. כן. אני גם אומרת את זה לפעמים כשעולה העניין.  אמא מחליטה והם צריכים להקשיב. למה? כי אני אמא. וילדים מקשיבים לאמא שלהם.

כמובן יש גיל שזה כבר לא...

אבל בהחלט עד גיל 8 וכנראה שאפילו יותר אמא מחליטה על הילדים והם צריכים להקשיב גם בלי שום סיבה והגיון.

שגבולות הם חשובים מאוד והכרחיים.

ילד שגודל ללא גבולות הוא ילד שמרגיש שאין מבוגר אחראי בחיים שלו.

גבולות נותנים ביטחון.

אבל אני לא מקשרת בין גבולות לכבוד שלי.

זה יכול להפוך כל התנגדות לגבול, לפגיעה אישית.

(״הוא לא נגדך הוא בעדו ״- משפט של מנחת הורים שאני אוהבת)

הגבולות נועדו להגן ולשמור עליהם ולפעמים להקל עליי.

אין לי מטרה שהילדים שלי יהיו צייתנים.

לא לי, לא למורים ולא למבוגרים.

שיטילו ספק, שישאלו, שיציעו, שידאגו לעצמם.

חכמולוגים ומתחכמים זאת לא תכונה רעה בעיניי.

כן חשוב לי שיעשו את זה בצורה מכובדת.

(ולכבד אחרים לומדים לדעתי מדוגמה אישית ולא מהקשחת גבולות).

ברור שהמשקל של המילה שלי לא שווה ערך למשקל של מילה שלהם.

אני תמיד המבוגר האחראי.

אבל אני משתדלת שיהיה שיח (כשיש לי סבלנות)

ולא ״כי ככה אמא אמרה, וזהו״.

שבאמת ממש קו מבחינתי- אין מצה כזה שלא מקשיבים.

אני מוציאה אותם מהבית ואומרת שמי שלא מקשיב לאמא לא יכול להיות בבית שלנו....

אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה והם קלטו שאני רציניצ הם ממש לא אוהבים את זה וזהו, אני רק מזכירה ברגיעה אך בסמכותיות שמי שלא מקשיב לא יכול להיות בבית והם בדרך כלל נזכרים ומתיישרים..

להוציא מהבית זה אקט קיצוני לדעתי.

אפילו אם זה לא ברצינות זה מסמל משהו שלא הייתי רוצה להעביר כזה מסר.

הבית שלהם בכל מצב, גם אם לא יצייתו לי 🤷‍♀️

להרחיק לחדר בעיני יותר נכון.

אבל במציאות, עם המכלול של האמא שאני זה דווקא דרך ממש מוצלחת לדעתי (אני אמא מאוד רכה.....)

שוב, אדגיש, זה ממש לא על כל דבר.... תכלס הדבר היחיד שעולה לי, זה אם ילד מרביץ- לא מרביצים בבית שלנו... (וגם אז, זה לא על המכה הראשונית... מתחילים עם דרכים אחרות, אבל אם שוב הוא חוזר לזה- אז זה מאוד חד)

וגם- אם אמא אמרה משהו וילד לא עושה אותו (כמובן שלא על כל דבר... קצת קשה לי לשים את האצבע על מה כן, אבל כשיש גבול שזה עובר. למשל כשאני אומרת משהו שוב ושוב ושוב ושוב.... וילד לא מקשיב.. אני מנסה לחשוב על דוגמא ולא עולה לי. אז זה באמת איזה קו עדין שזה טיימינג שאני מרגישה שילד צריך להבין שעם אמא לא מתווכחים. וכשאמא אומרת משהו שחשוב לה אז ילד צריך להקשיב).

אולי זאת גישה לא פופולרית היום.

אבל אני חושבת שהיא מאוד עושה סדר לילדים ולטווח רחוק רק תעזור להם בחיים (שוב- כיבוד הורים עם כל הטוב שהוא מביא לחיים של הילד).

אגב

ככה אמא שלי היתה עושה לנו ואני לגמרי חושבת שזה עשה רק טוב, לי ולכל האחים שלי אז משם למדתי את השיטה הזאת.

הוא לא המטרה

המטרה היא לחנך ילדים

קצת קשה לי כרגע להתנסח לגבי זה, אבל חשוב לי מאוד שילד יהיה מסוגל להקשיב לאמא שלו פשוט כי ככה היא אמרה.

יש מצב שברגע שהעמדה הנפשית היא עוצמתית ובהירה מספיק- אז זה קןרה אוטומטית (זה קורה לי לפעמים, לעיתים די רחוקות, בגלל האופי הרך שלי כאמור)

אבל אין ספק שהמשפט הברור של "מישלא מקשיב לאמא לא יכול להיות בבית" עושה המון סדר- גם להם, אבל גם לי.

במחשבה עמוקה  יש מצב שזה עוזר לי להיות ברורה יותר מאשר שלהם זה עושה את הסדר...

אבל כך או כך

חושבת שזה עוזר לכולנו לזכור את המקום הזה שלאמא מקשיבים כי היא אמא. גם בלי שאמא צריכה להסביר את עצמה כל הזמן...

ואם זה לא היה ברור- אני מדברת על גילאים קטנים... גיל 3-4.

הגדול שלי בן 6 עוד רגע וזה כבר לא השפה שאני מדברת איתו היום. הוא כבר גדול יותר ואצלו השיח הוא אחר.. באמת הרבה יותר שיח... וחושבת שזה שהיה קטן יותר זה הוטמע בו יותר אז הוא הרבה פחות זקוק בכלל לשיח על העניין הזה....

כשאני אומרת משהו וזה הגבול הוא יודע לעצור.

ואם הוא לא רוצה זה בשיח ולא בפשוט לא לעשות וזהו...

"חשוב לי מאוד שילד יהיה מסוגל להקשיב לאמא שלו פשוט כי ככה היא אמרה."

זו הגדרה מדוייקת של ציות😊

אולי המילה לא פוטוגנית אבל בעיני ציות הוא התחלה של חינוך.

ולהיות מיומן בכך זה חשוב גם לכל אדם בוגר, וליהודי בפרט.

אפשר לגדל ילדים עצמאיים, דעתנים ויצירתיים ולצד זה בעלי מיומנות של ציות.

רק חשוב להבין למה לקחת עיקרון אחד מתוך תורה שלמה, ולנסות ליישם אותה בגישה ההפוכה,

זה לא יעבוד..

אם חשוב לך שהילדים יעשו מה שאת אומרת להם כי את המחליטה, זה הפוך מהגישה ההיקשרותית שבה מנסים לרדת לשורש העניין שגורם לחיכוך ומתוך הירידה הזאת למצוא פתרון.

אם את בגישה של "את המחליטה"

אז אין פה מקום בכלל לנסות להבין באמת את המניעים של הילדים.

כשאני מנסה להתמודד עם פער בין צורך שלי (שיאכלו במקום מסודר ולא יתרוצצו בכל הבית)

לבין צורך שלהם (להמשיך את המשחק והאקשן לתוך זמן הארוחה)

מתוך נקודת הנחה שאני האמא ולכן אני אחראית על התהליך, אבל לא בהכרח שהפתרון יהיה בצד שלי,

אז זה לא פוגע בסמכות ההורית, זה לא מעצבן (כי אני מבינה לעומק את הצורך שלהם)

וזה מעלה את שיתוף הפעולה, כי רואים גם אותם ואת הצורך שלהם בתוך התהליך.

לדוגמה במצב כזה שהם קמים הרבה מדי בזמן הארוחה, אציע להם לאכול במרפסת ששם פחות אכפת לי שיתרוצצו, או שנצא לעיתים קרובות לפיקניק בחוץ, וככה לי לא יפריע והם יהנו.

ואז בארוחות בבית הם יותר ישלטו בדחף להתרוצץ, כי הם מקבלים את הפורקן הזה מדי פעם וגם פתרון שבוודאות אצלי עוזר- לשתף אותם בהכנת האוכל..

יש ילדים שזקוקים לגירוי חזק כמו מיקסר, ויש ילדים שיפרחו מלחתוך מלפפונים.

אפשר גם לתת להם לסדר גבינה על צלחת וללמד אותם איך ליצור צורה,

ואפשר לעודד אותם "לצייר" עם האוכל, כלומר ליצור צורות עם הלחם הירקות והגבינה ואז לאכול.

כל הפתרונות האלו לא מפריעים לי וכן עוזרים להם. אבל אם אני באה בגישה של "אני המחליטה" אז אפספס אותם.

(למרות שבסוף באמת אני המחליטה ופתרון שלא מקובל עלי לא ניישם אותו)

שימי לב כמה "ממש" רשמת כדי להדגיש כמה זה מעצבן אותך, לא חבל על העצבים??

איך הילדים שלך יודעים בדיוק מה יפעיל דווקא אותך? הרי אצל כל אחת הדוגמאות של מה שמדליק אותה יהיו אחרים, אז איך הילדים יודעים ללחוץ על מה שמדליק אותך?

חשבת על זה פעם?

כשאני חשבתי על זה, הבנתי שאני לא רוצה שהבית שלי יראה ככה בהתנגדויות והתנגשויות בדיוק איפה שהכי מקפיץ אותי.

מה שכתבת לגבי ההורים שלך, אני חושבת שזאת הייתה גישה נפוצה אז.

שאין סתירה.

אפשר להבין את מניע הילד ולתת הסבר הגיוני למה שאמרתי לו לעשות או איך שביקשתי שיתנהג ועדיין ציות זה דבר חשוב.

אני הרבה פעמים מסבירה ויכולה גם להגיד: גם אם אתה לא מבין או לא מסכים זה בסדר ועדיין אתה עושה כי ככה ביקשתי.

לא כל דבר צריך בהכרח להבין וילד שהקשר שלו עם ההורים הוא חיובי וטוב בד"כ יכול "להכיל" גם הוראה בלי הסבר.

במקביל, הרבה פעמים ילד מבקש משהו אחר או נותן רעיון משלו ואני אזרום איתו אם זה מתאים. אין לי עניין להתעקש ו"לנצח". זה לא עניין של שליטה...

לגמרי אפשר לשלב.

היא תיארה מצב תודעתי של "אני האמא ואני המחליטה" כעיקרון בסיסי.

כלומר כן יש פה עיקרון של שליטה, מכאן גם התעקשות.

אני מסכימה שאם לרוב הקשר מכיל, ולרוב יש מקום של הבנה עמוקה של צורכי הילד, אז יש מקום במיעוט המקרים, להנחית "הוראה מגבוה" וזה לא יפגע בקשר.

כתבתי על כך פה למשל:

נכון מאוד - הריון ולידה

שזו צריכה להיות נקודת הפתיחה.

עושים מה שההורים אומרים.

במקביל, ההורים יכולים להבין,  להסביר וכו...

ועדיין זה לא מגיע מצורך של ההורים בשליטה(לפחות לא אמור להגיע משם) אלא כי זו דרך נכונה בעיניי. ההורים נותנים את הטון והסדר בבית.

מודה שזה האידאל ולפעמים זה גולש למקומות של שליטה. צריך להיזהר ולהיות בכנות עם עצמנו מה המניע.

הוא גם עלול לפגוע בתקשורת עם הילד וביכולת שלו ללמוד לבחור נכון.

לדעתי זה מרגיל את הילד להבין ולהפנים סמכות וזה קריטי לחיים תקינים בהמשך.

כמו שכתבתי למעלה זה חייב לבוא עם תקשורת טובה וקשר פתוח ונעים.

נכון שבהמשך הציות בד"כ יורד בהתאמה לגיל ההתבגרות ועדיין הבסיס הסמכותי נשאר וצריך למצוא דרכים תואמות גיל שמן הסתם יהיו הרבה יותר פרגמטיות ומייצרות דיון ולא הנחתה.

הסיבה שזה לא ממשיך בגיל גדול, כי הילד לומד להתנגד לסמכות בלתי מעורערת ובעצם לא היתה פה למידה כלשהי.

הסיבה שזה לא עובד עם חלק מהילדים, כי יש ילדים שנולדים עם פחות צייתנות, ככל שמידת הצייתנות נמוכה יותר, הילד מתקשה יותר לקבל סמכות. עם ילד כזה צריך למצוא את הדרך ללמד אותו לשתף פעולה ואם מנסים בכוח, הוא כנראה יהפוך לכבשה שחורה או יפתח בעיות רגשיות.

רק עם ילדים די צייתנים תעבוד השיטה שלך ורק כשהם קטנים. ילדים צייתנים מקבלים סמכות באופן טבעי אלא אם הורה הורס את התכונה הטבעית ע״י נניח פחד מתגובות של הילד. 

׳זה חייב לבוא עם תקשורת טובה וקשר פתוח ונעים׳

השאלה מה קודם למה, האמירה של ההורה או התקשורת הטובה, כלומר מה קורה כשהם מתנגשים, מה יותר חשוב.

אני מציעה הסתכלות של "אני האמא ולכן אני האחראית"

במיעוט המקרים כחלק מהאחריות יהיה לקבל החלטות ללא תיווך והסבר,

ובמרבית המקרים, האחריות תגיע עם יכולת גמישות והתבוננות עמוקה יותר ושקלול הצרכים של כולם וחיפוש נוסחה שתאפשר מענה לצרכים ככל האפשר.

בהסתכלות כזו הרבה מצבים שהיו "או או"

הופכים למצבים של "גם וגם".

אני פחות מתחברת לאמירות כמו ההורים נתונים את הטון והסברתי למעלה למה.

אבל זה כבר עניין של טעם ופחות של השקפה.

אהבתי טת המילה אחראית. באמת משדרת משהו יותר תקשורתי.

אני מבחינה גם בין חינוך והפעלה.

בגילאים צעירים, לרוב אנחנו מפעילים ולא מחנכים וזה בהתאמה לציות.

חינוך אמיתי הוא הקנייה של ערכים מסויימים המופנמים אצל הילד והוא בוחר לנהוג על פיהם.

אני חושבת שזה בגילאים קצת יותר גדולים נניח מבי"ס ומעלה.

מה שעזר לי להגיע לסמכות הורית היו כל הטעויות בהתחלה, אין דרך ללמוד בלי ניסוי וטעייה, אם מזהים ולומדים מכל טעות, אפשר לסלול את הדרך הנכונה.

אצלי הגישה עבדה על 2 ילדים ואז הגיע השלישי שלא הקשיב לכלום ועד היום (14) הוא מקשיב בעיקר לעצמו, מה שגורם לו לשתף פעולה, זה הקשר הטוב שיצרנו איתו וההרגלים והנימוסים שהוא רכש. הטעויות שעשיתי איתו בתחילת הדרך לימדו אותי להתאים את הדרך אליו (מצריך הרבה יותר סבלנות מהילדים האחרים, כל תהליך איתו ארוך הרבה יותר, צריך לגלות איתו גמישות רחבה ולדייק את הקווים האדומים)

כלומר, לא בהכרח שהגישה שלך היתה לא נכונה, אולי דברים ביישום שלה אולי לדייק אותה. אין דרך שעובדת כמו קסם ויוצרת סמכות הורית.

בעלי עשה לילדים מבצע "מקשיבים בפעם הראשונה"

מי שאמא או אבא אומרים לו משהו והוא מקשיב מיד 

מקבל עשר נקודות

מי שצובר 100 נקודות יש מתנה (לא חייב משהו גדול, בקטנה-ארטיק, חמצוץ...)

לעשות את זה איזה כמה זמן  עד שיקלטו וזה ממש חודר (אצלינו אחרי שבוע כבר ממש מתורגלים)

ולהביא להם לצבור נקודות על כל דבר, לא להתקמצן

ביקשת משהו קטן, הם עשו ישר לתת

אפילו שיצברו באותו יום 100 שירגישו הצלחות

אפשר גם להזכיר, לבקש משהו ואז מי עושה בפעם הראשונה

בהצלחה

אני לא יודעת כמה את מכירה את הגישה הזו לעומק, אבל מה שהצגת פה בשמה זה בעיני לא ממש משקף. אולי זה חלק ממה שיעשה (לפעמים) מי שפועל מתוך הגישה ההיקשרותית, אבל זה ממש לא כל התמונה (ולכן לבד זה באמת לרוב לא יעבוד).

זו גישה הרבה יותר רחבה, שיש בה הרבה מאוד 'עשה טוב' לפני שניגשים ל'סור מרע'. ז"א שקודם כל הגישה נותנת הרבה כלים איך ליצור היקשרות טובה עם הילדים, איך לגשת אליהם בצורה שמעוררת את הרצון שלהם להקשיב לנו, וגם איך להגיע ללב שלהם ולהבין מה עומד מאחורי התנגדויות, כשהן עולות.

מה עושים בפועל במצב שהילד בכל זאת לא מקשיב (שזה תמיד קורה, כי בכל זאת מדובר בילדים וזה חלק מובנה בגידול שלהם) - זה חלק מהתמונה אבל זה ממש לא הכל.

והאמת שזה החלק שיותר קשה לי, גם כי כשהילדים לא מקשיבים אני יותר כועסת ויותר קשה לי להגיב מתוך שיקול דעת, וגם כי באמת אין פה נוסחה קבועה.

בגדול, המטרה העיקרית בזמנים כאלו היא 'לא לעשות נזק'. שזה אומר - קודם כל, לנסות לשמור על עצמי לא להגיב בצורה שתפגע בילד. לכן, גם אם אני למשל צריכה לעצור את הילד פיזית ממה שהוא עושה, אני לא אצעק עליו תוך כדי מילים שיפגעו בו, אלא אני אבחר מילים שלא פוגעות בילד - 'מה שאתה עושה לא מקובל בבית שלנו, אני צריכה לעזור לך לעצור כי אני רואה שכרגע קשה לך מידי לעצור לבד'. אפשר גם לנסות לדבר על הרגשות שלו (למשל - 'אתה כל כך כועס, זה באמת מכעיס מה שקרה פה') - נותנים תוקף לרגשות של הילד, בלי לתת מקום להתנהגות.

וחוץ מזה, מחנכים לא בזמן הסיטואציה המאתגרת. בזמן של הקושי - המטרה היא 'לשרוד' בלי לגרום לנזק, תוך כדי לקיחת הובלה על הסיטואציה.

אבל בזמן של רוגע וחיבור, כן לדבר על הדברים שחשובים לי, לספר סיפורים שמעבירים את המסר שחשוב לי, לחשוב ביחד עם הילדים מה יעזור להם בפעם הבאה, וכדו'.

(זה שאני יודעת לכתוב את זה לא אומר שאני יודעת גם ליישם הכל. זה לא פשוט. וכתבתי פה ממש רק בנגיעה קטנה. אבל אני חושבת שאם הגישה ההיקשרותית מדברת אלייך, אז יש פה עוד להעמיק בשביל להבין איך תכלס אפשר ליישם אותה בחיים).

זה כמו שמישהו יבוא עם בעיה שהוא רעב ואישתו לא מוכנה לבשל לו, הוא שמע שצריך להגיד לה: "אני מבין שלא בא לך לבשל אבל אין מה לעשות..." וזה לא עוזר...

הגישה ההיקשרותית מבוססת על חיזוק הקשר בין הורה לילד ואחת התוצאות של קשר איתן שכזה היא עליה בשיתוף פעולה בין הילד להורה וירידה בהתנגדות לסמכות הורית.

האם זה אומר שהילד תמיד יעשה מה שאת רוצה ומיד? אני מקווה שלא, כי הוא ילד וגם אם הוא מאד רוצה לשתף פעולה, יש לו עוד דחפים ורצונות ב"ה.

אבל אם המוטיבציה הבסיסית שלו היא לשתף פעולה וכשהוא עושה אחרת זה לא מתוך "דוקא", אז הרבה הרב יותר קל לעזור לו לנהל את זה.

אם ילד מרביץ, אני מנהלת את האירוע, מדברת בצורה סמכותית והחלטית׳לא מרשה להרביץ׳ ׳מבקשת להפסיק׳ משתדלת לדבר בסבלנות וללא כעס עד לסיום האירוע.

בכל שאר הדברים שאינם קווים אדומים כמו קפיצה על ספה, אני מזכירה לילד ש׳לא קופצים על הספה׳ אבל לא באה לנהל את האירוע, נשארת איפה שאני, עסוקה בעניניי, יוצרת דיון מרחוק ונותנת לילד לנהל את האירוע. גם פה משתדלת בסבלנות וללא כעס.

זה יכול לקחת זמן עד שהילד משתף פעולה ומפסיק לקפוץ, יכול להיווצר דיון סביב זה, בעוד הילד ממשיך לקפוץ, אני לא מתרגשת שזה לוקח זמן, מבחינתי כל מקרה כזה זו הזדמנות למידה, גם לאיך מתנהגים נכון, גם איך עושים דיון נכון וגם איך מגיעים לבד להחלטה נכונה. כשמסתכלים על אירועים כאלו כעל הזדמנות למידה, זה פחות קשה להורה, גם אם המקרים חוזרים שוב ושוב בגילאים הצעירים (2 ו4)

אני מנסה המון דברים, אחד הדברים שדי עוזרים, זה נגיד אמרתי לא לגעת בעציץ.

ואז הוא נגע, כמה מפתיע..

את לוקחת לו את היד, אוחזת בזרוע די חזק, לא כדי להכאיב אלא כדי לשדר עוצמה ושאת בעלת הבית, מתכופפת אליו לגובה העיניים, ומדברת לתוך העיניים שלו, לאט, בקול נמוך ובטוח - אמרתי- לא  לגעת בעציץ.  הבנת? ואם הוא ינסה לברוח תוך כדי לא לאפשר, לחזק את התפיסה. וזהו, לשחרר. 

אלא יותר לתפעל אותם.

קל יותר בדברים שאני כן רוצה שיעשו,

לשטוף ידיים אחרי ארוחה -

מי רץ ראשון לברז? אתה רוצה לשטוף ידיים בכיור או באמבטיה? באיזו מגבת אתה מעדיף לנגב? מי פותח את הברז אני או אתה? בוא נראה אם אתה משיג אותי להגיע לפני לברז.

זה גיל שמאוד אוהבים בחירה בין שתי אפשרויות, משחקיות או תחרות (לא בין הילדים, ביני לבין הילד או שהילד צריך להשיג את השעון או את השיר), אפשר לספור (לא כאיום. הם אוהבים שעד 4 צריך לעשות x).

אם הוא מתעלם, נותנת יד ולוקחת אותו ותוך כדי שואלת שוב מה הוא בוחר.

כשעושים משהו שאסור -

לתפעל ולתת עניין אחר.

קופץ על הספה - איזה פאזל אתה מעדיף שנרכיב עכשיו? אם הוא לא מקשיב, לקחת אותו לכיוון תוך כדי ששואלת שוב.

אם יש קו אדום - משהו מסוכן או פגיעה באחר או נזק משמעותי - אומרת שלא עושים את זה (ועדיף בלשון חיובית: אצלנו מתנהגים אחד לשני בצורה נעימה. בתינוק נוגעים רק בעדינות. מציירים על דפים ולא על רהיטים). אומרים את המשפט פעם אחת ותוך כדי מרחיקים אותו מזירת האירוע ומסיחים את דעתו לתעסוקה אחרת.

סמכות הורית לא יכולה להיבנות בדיוק ברגע המבחן.

זו נקודה מתוך קשר ודינמיקה שלמה.

זה לא רק הילדים שלך, כל ילד לא יקשיב אם פתאום מחנכים אותו לדבר על רגשות ומניעים בדיוק כשבא לו להשתולל.

לכן אני מציעה לך לא לחפש את ה"תכלס" אלא לחפש את הדרך השלמה והמלאה.

מצטרפת למה שכתבה בארץ אהבתי, והיא כתבה ממש על קצה המזלג.

ילד שרגיל שמדברים את הרגשות שלו, ומשקפים לו מה לא נכון במעשה שלו ונותנים לו אלטרנטיבה, דווקא כן ישתף פעולה..

אבל הוא צריך להכיר את השפה.

זה נשמע תהליך ארוך ומעיק, אבל בפועל זה מאוד יישומי. לי לקח בערך חודשיים לשינוי עמוק במחשבה ואז עוד ארבעה חודשים עד שנהיה לי טבעי וכמובן תמיד מחזקים ומתבוננים ולומדים דברים חדשים מול אתגרים חדשים.

אני רק מוסיפה שילדים בגיל הזה צריכים מאוד את ההשתוללות והפורקן.

זה שמח, זה טוב, זה בריא, זה מפריש אנדורפינים וזה לגמרי תואם גיל.

לכן כדאי לבחון אם יש להם מספיק מקומות והזדמנויות להוציא את האנרגיה ואח"כ להיות רגועים מעצמם.

מקלחת עוזרת מאוד להירגע אחרי פריקת אנרגיה.

לשבת יפה עם ספר, משחק וכו.

מוסיפה משהו שנראה לי חשוב לגבי גבולות - הריון ולידה @קמה ש. 

אצלי, בן שלוש, אם עובר על גבול כמו אלימות או השחתה אז אני שולחת לחדר ולא יוצא משם עד שאני סופרת עד עשר. לפעמים אם זה ממש חמור אני משתהה לפני שאני מתחילה לספור ואז הוא ממש מבקש "אמא תספרי עד עשר", אז אני מסבירה לו שקשה לי כי אני עצובה וכו'... כשהוא יוצא הוא מבקש סליחה וחוזר לענייניו, זה עונש ממש מינימלי אבל אני רואה שזה כן משפיע עליו להתאפס ולהפסיק את ההתנהגות השלילית

זה אומר שבבית הם מרגישים "בבית" - מרגישים בנוח ומרגישים מוגנים מספיק כדי לפרוק את המרץ שלהם.

שנית - יש דברים שבאמת אין ברירה וחייבים לאסור על הילדים, ובכלל זה מכות שמסכנות אותם. אבל אם זו מריבה שרגע אחריה הם יחזרו להיות חברים טובים - לא חובה להתערב... (זה קל להגיד, כמובן... בפועל גם לי ממש ממש קשה כשהם רבים, אבל מנסה לזהות מה מריבה מסוכנת ומה מריבה שתיגמר עוד מעט מעצמה)

אבל יש דברים שאפשר קצת יותר לשחרר או למצוא פתרונות חלופיים - למשל אם את לא רוצה שהם יקפצו על הספה אז אפשר לקפוץ על מזרן על הרצפה (מזרן נוסף שיש בבית או מזרנים מהמיטות שלהם). פעם כשהחלפנו את המזרנים של המיטות שלנו, השארנו במשך תקופה את אחד המזרנים הישנים והוא הפך להיות מזרן קפיצה של הילדים... לחלופין אפשר לקנות טרמפולינה קטנה ולתת להם לקפוץ עליה.

נשמע שהילדים שלך בעלי מרץ, וצריך לתת להם לפרוק אותו בצורה חיובית - אז זו יכולה להיות אחת הדרכים.

בכל אופן, השאלה הכללית שלך באמת נכונה וחשובה ומעסיקה את כל ההורים, והפתרונות שהצעתי הם רק נקודתיים.

בסופו של דבר זה עניין של למידה עצמית, והיא יכולה לקחת שנים, ולהתפרק ולהתאחד שוב במשך השנים (בתקופות קשות, כמו אחרי לידה למשל, זה באמת קשה לשמור על זה...)

בקשר לעניין הגבולות -

קראתי משהו יפה אצל מנחת הורים (חן אזולאי) שעדיף לא לקרוא לזה גבולות אלא מעקות. גבולות זה מושג מתחום של מלחמה, ואנחנו לא רוצים להילחם בילדים... מעקה זו מצווה - "מעקה תשים לגגך" - וזה מה שאנחנו רוצים להציב בבית. מעקה שימנע מהילדים ליפול למקומות לא רצויים.

זה שינוי סמנטי, אמנם, אבל אולי הוא יכול להשפיע על ההתנהלות...

בהצלחה לכולנו במלאכה הלא פשוטה והחשובה הזו!

מדעתם למשהו אחר ותוך כדי אומרת/צועקת חח שמה שעשו זה התנהגות לא טובה ומסבירה למה זה לא טוב אבל מזכירה ומדגישה להם שהם ילדים טובים

אז מנסה לעשות את זה ברוח טובה לא תמיד זה מצליח אבל המסר עובר חד!

במיוחד בגילאים כל כך קטנים 2-4 זה לא הגיוני לרצות שיקשיבו

בדוגמאות שהעלת: "נוגעים במה שלא מרשה" שמה את החפצים שחשובים לי למעלה/ נועלת עם מפתח בחדר שינה

בורחים מהשולחן בלי לשטוף ידיים, קמה 6מנגבת להם עם מגבנון אם זה כל כך חשוב לי שלא ילכלכו.

באיזשהו שלב זה לא בדיקת גבולות, הם מלפשים למלא צורך שהם לא מצליחים בדרך אחרת...

ויש מצב לויסות חושי? לגעת בכל דבר זה סקרנות גם... 

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...