מה תכלס אתם עושים אם הילד לא מקשיב לכם?אנונימית בהו"ל

ילדים שכל הזמן בודקים גבולות...למשל נוגעים במה שאני לא מסכימה, קופצים על הספותת למרות שאני לא מסכימה, מרביצים,  נושכים, בורחים מהשולחן בלי לשטוף ידיים אחרי ארוחה וכאלה.

כמובן שבגן הם ילדים טוביםםםם הכי שיש


הגישה שלנו זה פחות לצעוק וגם לא ממש יודעת איך אפשר להעניש ילד בן 2 וילד בן 4 למרות שאני מודה שזה ממש ממש ממש מעצבן

אני כל הזמן בכוננות שלא יעירו את התינוק וזה כמובן קורה לא מעט


אז מה תכלס עושים כדי להציב גבול?

קראתי בגישה ההיקשרותית שצריך להגיד אני מבינה שאת רוצה לעשות כך וכך אבל לא אפשרי עכשיו...

הילדים שלי ממש לא יקשיבו לזה 🤭🤭🤭


מה עושים לדעתכם?

אני גם מתמודדת עם זה הרבהאורות המלחמה
היום כבר הייתי על הקצה. ואז נזכרתי שיש לנו לוח כזה שמסמנים בו את הפעולות שעשינו - מקלחת, צחצוח שיניים, ארוחת ערב... ואז הם התלהבו שסימנתי מה כבר עשינו ורצו לעשות מה שעוד צריך... 
מאיפה הלוח?אנונימית בהו"ל
מקס סטוקאורות המלחמה
אפשר גם סתם לכתוב על דף ולהדביק מדבקות.... 
אני חושבתמשמעת עצמית

שילדים צריכים פעם פעמיים להבין את הגבול ושאת הסמכות.

אחרת כמו שאת אומרת הם כל הזמן בודקים מה הגבול...


גם תלוי מה,

הרבצות, נשיכות וכו - אצלי הולכים לחדר, ואני אומרת שמי שנושך ועושה לא נעים שילך להיות עם עצמו בחדר. וכאשר הוא חושב שיכול להיות בנעימות עם כולם, יכול לחזור.

חוסר ציות כמו קופצים על ספות וכו, אני אומרת בצורה מאוד ברורה שאני לא מרשה ושירדו הרגע! לפעמים עוזרת עם היד באופן ברור (לא להכאיב כמובן אבל בהחלטיות)

בכללי, מי שלא מקשיב, מפסיד. זה יכול להיות כל דבר.


הרבה פעמים אני משתמשת בדרך החיוב: בוא נראה מי מקשיב יפה לאמא, עד 3 מצליח לרדת מהספה...

וכשמצליחים אני תמיד מתייחסת להתגברות ואומרת: כל הכבוד, אפילו שרצית מאוד לקפוץ על הספה, ירדת כי אתה מקשיב לאמא. זה בעיניי ממש חשוב להראות להם שאת מבינה את הרצון ומעריכה את ההתאפקות.

וכמובן להציע משהו חילופי שאת כן מרשה.

יש גישות שאומרות שאין ממש חשיבות בלחנךאנונימית בהו"ל

להקשיב להורים

שזה משהו שאמור לבוא מהילדים אוטומטית

לכן אני תוהה לעצמי מה אני עושה לא בסדר

ילדים באמת מטבעם אוהבים לשמח את ההוריםהמקורית

ולהיות קשובים אליהם

אבל יש דברים שעלולים להפריע בדרך

כמו עייפות/ רעב/ רצון לתשומת לב/ רוח שטות


אני אוהבת להשתמש בהומור ולעצור מצבים שבעייתיים בעיניי בהסבת תשומת לב. נגיד הילד קופץ על הספה - בוא תקפוץ לאמא! יופי אתה יודע שאמא לא מרשה לקפוץ על הספות ישובב,נכון?

בוא נלך לעשות x.

אבל הלוואי שהייתי מתמידה בזה מאוד. התגובה שלי היא הרבה פעמים נגזרת של המצב שלי באותו רגע, ולא תמיד אני במיטבי🥴

אני לאמשמעת עצמית

מסכימה עם זה

ובעיני גבולות זה דבר שחייבים ללמד, כמו גם כיבוד הורים.

זה נכון בד"כ ילדים אוהבים ורוצים להיות טובים

אבל מהצד השני, "עיר פרא אדם יולד" ותפקיד של מבוגרים זה להראות את הדרך הנכונה ולחנך.

ילד שגדל בלי גבולות הוא אומלל.

שמתי לב שאותן גישות בעיקר אומרות מה ״לא״ כדאירינת 24

ואין להן תשובה ברורה מה כן כדאי אלא מין הנחיות אמורפיות ומאד כלליות שמעולם לא הצלחתי ליישם.

אולי זה לא מתאים לכולם.

זו גישה פשוט לא נכונה. סליחה על החריפותתהילה 4

את יודעת מה התוצאות של הגישה הזו או שזו איזו תיאוריה רומנטית?

ילד צריך גבולות וצריך מסגרת.

כשאת לא מספקת לו את זה הוא מזלזל בך כי הוא חושב שאין לך ביטחון בדרך שלך.

כשתהיי ברורה ונחרצת כי את אמא ואת מחליטה הוא יתחיל לכבד אותך. ותאמיני לי זה בעיקר בשבילו. 

נראה לי הבנת הפוך ממה שהיא התכוונהאמאשוני

לפי מה שהבנתי, הגישה טוענת שלהקשיב להורים צריך להיות ברור מאליו ולכן לא צריך לחנך לזה,

ולא שילד יכול לעשות מה שבא לו כי הוא לא מקשיב להורים.

כמו שלא מחנכים לחוקי טבע, הם פשוט קורים.


לדוגמה יש גישות שאומרות לא לחנך ילד לאכול, אלא להנגיש את האוכל, וילד רעב אוכל.

כלומר לא לחנך ולהסביר ולומר את זה, אלא פשוט לתת לדברים לקרות.

למשל אני לא מחנכת ללכת לבי"ס, זה פשוט משהו שקורה.

הגישה טוענת שכשמחנכים למשהו שהוא ברור מאליו, אז בעצם הוא כבר לא ברור מאליו.


אם הבת שלי לא קמה בבוקר ואני מתחילה להסביר שצריך ללכת לבי"ס, זה פותח פתח לדיון.

כשאני בכלל לא מדברת על הצורך ללכת לבי"ס, זה משאיר את הנושא הזה במסגרת הדברים הברורים מאליהם, והשיח הוא על מה שגרם לה לא לקום לבי"ס.

אולי הלכה לישון מאוחר, אולי לא מרגישה טוב, אולי קרה משהו בבי"ס.


לשפר למשל יש גישה דומה בהקשר מסויים, למשל אם ברור מאליו להורה שהילד שלו מסוגל למשהו, אז לא מחנכים לדבר הזה, ולא בוחנים האם הוא שם, כי הוא פשוט שם.


אני יכולה לתת לך דוגמה מעשית מאתמול, בעלי ביקש מהבן שלי לרחוץ כלים (כחלק מחלוקת תפקידים שכולנו סידרנו וניקינו את הבית)

הבן התחיל לקטר על איזה סיר גדול שזה מוגזם, וקשה ובלה בלה.

בעלי רצה לענות לו, ועצרתי את בעלי (בקטע טוב) ואמרתי לו חבל על הויכוח.

אמרת לו, הוא ירחץ הכל טוב, מותר לקטר..

אז למשל במקרה כזה לא נכון לדעתי להגיד לילד שהוא צריך להקשיב בקול ההורים, כי ברור שהוא מקשיב ומקבל את הסמכות. אין פה בכלל שאלה.

השאלה רק אם בא לנו לקבל את הקיטור ולבוא לקראתו או במציאות שהייתה הוא אמור לבצע למרות הקיטור.


בהקשר של הפותחת, האם ילד צריך לשטוף ידיים כי הוא צריך "להקשיב להורים"

או שלהקשיב להורים זה טריוויאלי והשאלה היא על הפעולה עצמה. (למשל אצלנו לפעמים ילדים הראו לי שהידיים נקיות והסכמתי שלא צריך לשטוף ידיים, זה לא אומר שהם לא הקשיבו לי)


אני לא לגמרי מסכימה עם האמירה הזאת, למשל כשהבן שלי התחיל לחזור מאוחר מדי הביתה והוא חשב שזאת החלטה שלו, כן היה לי חשוב להסביר לו שהוא עדיין לא אדון לעצמו והוא עדיין כפוף להחלטת ההורים. כלומר עצם הנקודה הזאת הייתה חשובה לי להבהרה ולא הדיון על איזה שעה אומרים לחזור.

אבל זה בגילאים יותר גדולים.


לא חושבת שיצא לי לומר לילד קטן "אתה מקשיב לאמא" כמו בציטוט של משמעת עצמית (שעליו הפותחת הגיבה)

זה לא אומר שאין סמכות הורית ואין גבולות


אני לא מרגישה בנוח עם המשפט הזה, בגלל המסר ההפוך, כי כשהוא כן קופץ על הספה ולא יורד, זה בגלל שהוא לא מקשיב לאמא?

לדעתי לא, אלא בגלל שהוא עסוק בצרכים של עצמו ואין לו מספיק שיקול דעת.

אז גם הפוך כשהוא כן ירד זה לא בגלל שהקשיב לאמא.


אני הייתי מכוונת יותר לכיוון של:

כשיורד- הצליח לעבור תהליך עם עצמו ולהתגבר על הדחף הרגעי.

כשלא יורד- הוא עדיין בתוך התהליך, ואני מובילה אותו בתהליך.

והאמירה בהתאם.

התגובה שלך גרמה לי לחשיבה מרובהאנונימית בהו"ל

אני אשמח אם תפרטי על זה קצת.

יש לי ילד עם קשיי קשב בן 5. אני מרגישה שמדי הרבה פעמים ננסת איתו לנישה של כן שמעת בקול אמא.לא שמעת. בעצם את אומרת לרב זה לא הענין.

איך למשל את מגיבה לילד שמתחיל ב-היום אני לא הולך לגן/לא רוצה להתקלח/אני לא נרדם ולא יכול להשאר במיטה כבר...

תודה ותשובות בפנים:אמאשוני

אני לא הולך לגן- מחייכת. מצחיק. משתמשת בהומור ובמשחק כדי לצאת לדרך.

אם אני מזהה התנגדות, מנסה לברר מה הוא מרגיש. אני גם אתקן את המשפט ללא *רוצה* ללכת לגן.


לא רוצה להתקלח- סופר לגיטימי. גיל 5 זה גיל שמתחילים להרגיש רצונות, העצמאות של גיל 4 מתפתחת.

אתה ממש חמוד ואני מתרגשת שאתה כבר גדול ויש לך רצונות.

ואז מנסה להוביל אותו למניעים שלו:

אתה לא רוצה להפסיק את המשחק?

קשה לך לעבור פעילות?

מעניין אותך לראות xyz?

אני מבינה. זה באמת מגרה להמשיך לשחק. הלוואי שיכולנו לשחק כל הזמן בלי להפסיק אף פעם.


כל השיח הזה תוך כדי מבט, לתת מקום לשיח. לא כלאחר יד.

אם אפשר לתת פתרון כמו נשמור על מצב המשחק עד אחרי המקלחת אז מעולה, ואם לא אז לא תמיד יהיה פתרון למניע. אבל לפחות תהיה הבנה.

במקלחת בד"כ בגיל הזה אני אוהבת לשבת ולדבר לשמוע קצת איך עבר היום. אם יש כתם על הבגדים זה פתח לשיחה על מה אכלת/ מה ציירת.

תוך כדי מורידים בגדים ומים, סבון ומשחקים בד"כ עושים את שלהם.

גם במקלחת לתת מרחב ומקום להביע העדפות.

אתה רוצה מקלחת או אמבטיה? עם קצף או בלי? עם חפיפה או בלי? ללבוש פיג'מה במקלחת או בחדר?

להיות איתו בסיטואציה ולהוביל אותו, ולא בהתנגדות אליו.


אני לא נרדם- אי אפשר להירדם בכח. מה אתה חושב יעזור לך להירדם? אולי שתית יותר מדי קפה היום (הומור..)

בד"כ זה גיל כשלא נרדמים זקוקים עוד לנוכחות של ההורים ולא מבקשים מפורשות. אז לתת לו בלי שהוא אומר שזה מה שהוא מבקש. לפעמים אפשר לתת פלצבו. (הציעו פה פעם למרוח משחה כאילו יש בזה סגולות ריפוי)


לא יכול להישאר במיטה- זה מאוד תלוי אופי וסיטואציה. צריך להבין מה הילד מבקש כשהוא רוצה לקום.

האם באמת יש קושי הירדמות? אולי הוא מפחד ממשהו? אולי הוא רוצה להרגיש גדול ולהישאר ער כמו הגדולים ולא לישון עם הקטנים?

אולי הוא באמת לא עייף מספיק.

יש מצבים שאני מרשה לקרוא ספר עם מנורת לילה או לשמוע פרק.


אפשר לחשוב על כל דוגמה בנפרד, אבל כמו שכתבתי בתגובה אחרת, כדאי ללמוד בצורה מסודרת מה לעשות ולא רק להגיב לסיטואציה, אחא איך לנהל את כל התקשורת והדיח בבית.

כי אם אגיב את אותו משפט באופן נקודתי, או אגיב אותו משפט בדיוק כחלק ממכלול, זה בכלל לא אותו דבר.

גם אני נהנית מהגישהחנוקה

אני חושבת שפחות מדוגמאות הקו הכללי שהבאת

יש דברים שלא פתוחים לדיון.

אז במקום להגיד לילד אתה חייב לשמוע בקול אמא

זה בכלל לא נושא

אפשא להתיחס אם צריך לקושי נקודתי של הילד

נכון מאודאמאשוני

זה הבסיס לתקשורת מקרבת.

להבין את המניעים ומשם להסיר את ההתנגדות, וככה זוכים לשיתוף פעולה.


מניסיון אישי, אם מקפידים 70%-80% שזה יהיה השיח, אז גם בשאר המקרים הילדים נענים להוראות ולא מנסים למתוח את הגבולות כי הם יודעים שרואים ומבינים אותם וממילא את להם צורך אקוטי בלעמוד על שלהם.

אני מאוד מאמינה בגישה שכתבת, מהמם!מאמאמיה 3
אם אני אומרת לבן שלי ללכת לחדר להירגע הוא ייצא תוךאנונימית בהו"ל

שניה חזרה

לא מרגישה שיש פה למידה

זה לא משנהמשמעת עצמית

עצם זה שהוא מבין את ההרחקה ומקבל את הגבול זו המטרה.

הרבה פעמים אני מציעה לספור עד 10 ולחזור כשהוא מצליח לא להרביץ.

הבת שלי בת 3 מחטיפה וכשאני אומרת לה ללכת לחדר

היא רצה לחדר ואומרת: "אחד, שתיים, עשר לשמונים ושלוש אלף אני לא מרביצה" וצועקת: עכשיו אני חוזרת לכולם! 😂


מה שטוב פה, שהכדור בידיים שלה. היא לא מורחקת עד מתי שאני אחליט אלא עד מתי שהיא מחליטה.

סוג של איפוס 

תכלסאורה שחורה

קודם כל מציבה גבולות ונותנת יחס אישי ואהבה.


תכלס#2

שנית כל חושבת למה ומדייקת.

למה הוא/היא עושה את זה, למה לא רגוע ויכולות להיות לזה הרבה סיבות

חוסר בתשומת לב, מצוקה, פחד, חוסר ביציבות חוסר ידע שלי בהצבת גבולות. 

היי🙋‍♀️משמעת עצמית

לא היית כאן מזמן...

כיף לקרוא אותך!

היי מותקאורה שחורה
תמיד יהיו הרבה סיבות-אנונימית בהו"ל

רעב, חם, צמא, בא לו להשתולל, היה הרבה שעות במסגרת, אבא במילואים, אח חדש, בלה בלה בלה

תמיד יש סיבות אחרות

נכון. לכן גבולותמשמעת עצמית

בסיסיים צריכים להיות תמיד.

את יכולה להבין את הסיבה אבל זה לא סותר את הגבול שהצבת.

כלומר, אני מבינה שאתה מאוד עייף אבל אני לא מרשה להרביץ.

הסיבה גורמת שיהיה יותר קשה לו לשמור על הגבול,  ואולי יצטרך יותר עזרה/תיווך/הסחת דעת , אבל הגבול נשאר.


תחשבי על חוקי המדינה: אני ממש עצבני לכן ארביץ לבוס שלי או אני ממש עייפה לכן אחנה באמצע המדרכה?


כמובן שכדאי לבחור את הדברים שעליהם את מציבה גבול ויש הרבה מקום להעלים עין. אבל מרגע שהצבת את הגבול, תדאגי שזה יהיה באמת ולא בדיחה אחרת בלבלת אותו יותר...

הכוונה היא לחשיבה אם יש סיבות עמוקות יותראורה שחורה

רגשיות ולא טכניות.

צריך לבדוק גם מה זה גבולות, מה באמת חשוב איפה אפשר להקליל. יש חשיבות להקליל אוירה.

לשטוף ידיים אחרי ארוחה למשל זה משהו שלא הייתי חושבת עליו. 

את אומרת מה כן? אולי לנסות דרךאני זה א
אתה רוצה לקפוץ אז אםשר ב.. בגיל 4 גם אפשר לתת לילד לחשוב מה אפשר במקום נגיד קופץ על הספה אז לדבר איתו ולהגיד לו אמא לא מרשה לקפוץ על הספה מה אתה מציע לעשות במקום כשילד מציע פיתרון שה המון פעמים רותם אותם למשימה ומחבר אותם בצורה פנימית יותר
מורידה למינימום גבולותנעמי28

אין אצלי בבית הרבה גבולות.

בוחרת את המלחמות שלי

ועליהם מתעקשת בלי כעס.


ומנסה להסביר את ההגיון שבגבולות - לא מתחברת  ל״תעשו רק כי אמא אמרה״.


על הגבולות שכן הצבתי - ממש מתעקשת.

ילד שיוצא מהמיטה

אני ארים גם 30 פעמים בחזרה למיטה.

אבל אף פעם לא ראש בקיר, תמיד אנסה למצוא פשרה שתקל עליהם.

אתן לו למשל אופציה לקרוא במיטה אפילו שמאוחר, אבל לא לצאת.


מרביצים - מפרידה פיזית, ונותנת לכל אחד משחק בקצה השני.

רבים על משהו - נותנת להם לריב.

אם מרביצים, מתערבת ולוקחת את מה שרבים עליו עד שימצאו פיתרון.


חייבת להגידאורות המלחמה
שאצלי זה לא עבד טוב בכלל. אני נקטתי בגישה הזאת וזה פשוט הוריד את כל הסמכות ההורית. מנסה עכשיו לתקן... 
לנו זה עובדנעמי28

אני ארחיב.


לפני שאני מציבה גבול, אני שואלת את עצמי מה המטרה שלי (כשאני ביום טוב שלי🤪)


למשל בארוחה,


היתה לי תמונה קיימת בראש של ילדים נקיים שאוכלים יפה ומסודר.

זה רחוק מהמצב.

במקרה כזה אני נזכרת מה המטרה שלי - שהילדים יאכלו וישבעו.


אין לי שום ציפייה מהם שישבו יפה. (שנתיים ושש)

הם קמים, זזים, מדברים, העיקר שיאכלו.


בגן הם יושבים מהמם.

אני יכולה להתעקש, אבל זאת לא מטרה בשבילי.

הם מאוד תזזיתים, במיוחד הקטן ואני שמחה שבבית הוא יותר משוחרר.

הוא קם, וחוזר לאכול.


זה גבול שהיה קיים בראש שלי, ושחררתי.

הוא פוגש הרבה מאיתנו בסעודות שבת.


התמונה- ילדים יושבים בשקט, יפים ומסודרים, שרים, מקשיבים לדברי תורה, מספרים דברי תורה.


המטרה- חוויה טובה בסעודת שבת משפחתית.


לרוב עם ילדים המטרה והתמונה מתנגשים.

אז משחררת ״גבולות״ ונצמדת למטרה.


מצד שני.

לצאת מהמיטה בלילה זה גבול שאני מתעקשת עליו. אני חייבת זמן בשבילי בשקט.

זה גבול בשבילי שאין מצב שעוברים.


יש ימים שהם מנסים

ואני צריכה להחזיר כמה וכמה פעמים לרוב הם כבר לא מנסים.


וכשלי ברור מה המטרה אני מתווכת אותה לילדים.

אין גבול בבית שלנו שהוא ״אתה חייב להקשיב כי ככה אמא אמרה״.

פשוט אין לי אידיאל כזה.


לכל דבר יש סיבה הגיונית.


למשל -״לא אוכלים בחדרים - כי יגיעו נמלים אבל אפשר בחצר״


״ היום אסור לקפוץ על המיטה כי בדיוק החלפנו סדינים, בסוף שבוע אפשר״


אני משתדלת לתת אופציה של מה כן אפשר.


וכמעט אין אצלנו מלחמות על גבולות.


לא יודעת מה נכון או לא. בבית שלי זה מרגיש לי נכון.



בבסיס מתחברת לרעיון שיש רציונלחנוקה

תכלס גיליתי בדרך הקשה שלפעמים אין הסבר לכל דבר שמתאים לילד.

הבן שלי בן 4 יצא מזה ממש חוצפן.

אני רואה שהוא שואל בתום אבל ההרגל שכל דבר מנומק עבורו עשה לו רע.

היום כן מדי פעם אומרת משהו כי ככה

כשזה ככה אני מסכימהאורות המלחמה
התכוונתי לזה שאני יותר מדי שחררתי וויתרתי להם על כל מיני דברים שהם עשו... ועכשיו כשאני מבקשת משהו, הם יודעים שזה לא נורא ואמא תסלח להם... 
וכמובן שלכל בית מתאים משהו אחראורות המלחמה
אבל כן יש לי מטרה ללמד שאוכלים בישיבה, ללמדאנונימית בהו"ל

סדר וניקיון.

ברור שאני רוצה שיאכלו וישבעו אבל זה לא סותר, אני רוצה גם וגם וזה גם לא בשביל "התמונה המושלמת", פשוט ככה אני רוצה שיהיה.


האמת שאני ממש לומדת מכן כי לי בראש לגמרי יש את המחשבה שצריכים להקשיב לי פשוט כי אני אמא ואני מחליטה. ככה גם חינכו אותי ההורים שלי.

@אמאשוני

@משמעת עצמית

גם אותי חינכו ככהדפני11

ואני דווקא חושבת שזה חינוך טוב ונכון.

לאמא מקשיבים כי היא אמא.

וכי מה שאמא אומרת הוא קדוש.


אני חושבת שזה מחנך את הילד לכבד את ההורים שלו. לא להתווכח כל היום אם משהו לא נראה לו.

זה כמובן גם מחנך אותם לכבד את המבוגרים ואת המורים שלהם.

כשכל גבול מגיע עם הסבר או הגיון זה הופך בעיני ילדים להיות חכמולוגים ומתחכמים. ובלי לשים לב להיות גם חוצפנים (לא כי הם חוצפנים באמת אלא כי הם חושבים שמול מבןגרים יש להם מקום לדיונים אם מה שהמבוגר אמר לא מסתדר להם בהגיון).

וגם מרגיל לעבודת השם... מתוך כיבוד ההורים אפשר להתרגל לצד מסויים בעבודת ה' - שעושים את דברו גם בלי שמוצאים תמיד את ההגיון או הסיבה למה מקיימים מצוות מסוימות.


זה ברור שזה דורש לדייק את הגבולות. אי אפשר כל דבר לתחם אותם או לקשור אותם לכללים.

לכן צריך לבחור את הגבולות לכאלה שהם באמת משהו שחשוב לי בעומק ליבי.

קצת כמו שנעמי אמרה לא תמיד מה שחשבתי שהוא הציור שלי על איך ילדים צריכים להתנהג הוא באמת ליבת העניין.


כמובן שזה תמיד יכול לבוא גם עם הסברים שהרי בסופו של דבר כן חשוב לי שיבינו עקרונות שחשובים לי ולמה אני שמה פה גבול.

חשוב לי השיח איתם ומותר להם גם לבכות או לא לרצות משהו - ואז זאת הזדמנות בשבילי לדייק האם באמת זה הגבול שלי?


אבל בסופו של דבר

הם צריכים להקשיב לי כי אני אמא שלהם. ואמא מחליטה על הילדים שלה. כן. אני גם אומרת את זה לפעמים כשעולה העניין.  אמא מחליטה והם צריכים להקשיב. למה? כי אני אמא. וילדים מקשיבים לאמא שלהם.


כמובן יש גיל שזה כבר לא...

אבל בהחלט עד גיל 8 וכנראה שאפילו יותר אמא מחליטה על הילדים והם צריכים להקשיב גם בלי שום סיבה והגיון.


אני חושבתנעמי28

שגבולות הם חשובים מאוד והכרחיים.


ילד שגודל ללא גבולות הוא ילד שמרגיש שאין מבוגר אחראי בחיים שלו.

גבולות נותנים ביטחון.


אבל אני לא מקשרת בין גבולות לכבוד שלי.

זה יכול להפוך כל התנגדות לגבול, לפגיעה אישית.


(״הוא לא נגדך הוא בעדו ״- משפט של מנחת הורים שאני אוהבת)


הגבולות נועדו להגן ולשמור עליהם ולפעמים להקל עליי.


אין לי מטרה שהילדים שלי יהיו צייתנים.

לא לי, לא למורים ולא למבוגרים.

שיטילו ספק, שישאלו, שיציעו, שידאגו לעצמם.


חכמולוגים ומתחכמים זאת לא תכונה רעה בעיניי.


כן חשוב לי שיעשו את זה בצורה מכובדת.

(ולכבד אחרים לומדים לדעתי מדוגמה אישית ולא מהקשחת גבולות).


ברור שהמשקל של המילה שלי לא שווה ערך למשקל של מילה שלהם.

אני תמיד המבוגר האחראי.


אבל אני משתדלת שיהיה שיח (כשיש לי סבלנות)

ולא ״כי ככה אמא אמרה, וזהו״.

ובפועל מה את עושה אם לא מקשיבים לך?אנונימית בהו"ל
אם זה משהודפני11

שבאמת ממש קו מבחינתי- אין מצה כזה שלא מקשיבים.

אני מוציאה אותם מהבית ואומרת שמי שלא מקשיב לאמא לא יכול להיות בבית שלנו....

אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה והם קלטו שאני רציניצ הם ממש לא אוהבים את זה וזהו, אני רק מזכירה ברגיעה אך בסמכותיות שמי שלא מקשיב לא יכול להיות בבית והם בדרך כלל נזכרים ומתיישרים..

וואומשמעת עצמית

להוציא מהבית זה אקט קיצוני לדעתי.

אפילו אם זה לא ברצינות זה מסמל משהו שלא הייתי רוצה להעביר כזה מסר.

הבית שלהם בכל מצב, גם אם לא יצייתו לי 🤷‍♀️

להרחיק לחדר בעיני יותר נכון.


יש מצב שזה נקרא לא טובדפני11

אבל במציאות, עם המכלול של האמא שאני זה דווקא דרך ממש מוצלחת לדעתי (אני אמא מאוד רכה.....)

שוב, אדגיש, זה ממש לא על כל דבר.... תכלס הדבר היחיד שעולה לי, זה אם ילד מרביץ- לא מרביצים בבית שלנו... (וגם אז, זה לא על המכה הראשונית... מתחילים עם דרכים אחרות, אבל אם שוב הוא חוזר לזה- אז זה מאוד חד)

וגם- אם אמא אמרה משהו וילד לא עושה אותו (כמובן שלא על כל דבר... קצת קשה לי לשים את האצבע על מה כן, אבל כשיש גבול שזה עובר. למשל כשאני אומרת משהו שוב ושוב ושוב ושוב.... וילד לא מקשיב.. אני מנסה לחשוב על דוגמא ולא עולה לי. אז זה באמת איזה קו עדין שזה טיימינג שאני מרגישה שילד צריך להבין שעם אמא לא מתווכחים. וכשאמא אומרת משהו שחשוב לה אז ילד צריך להקשיב).


אולי זאת גישה לא פופולרית היום.

אבל אני חושבת שהיא מאוד עושה סדר לילדים ולטווח רחוק רק תעזור להם בחיים (שוב- כיבוד הורים עם כל הטוב שהוא מביא לחיים של הילד).


אגב

ככה אמא שלי היתה עושה לנו ואני לגמרי חושבת שזה עשה רק טוב, לי ולכל האחים שלי אז משם למדתי את השיטה הזאת.

והמינוח לצייתדפני11

הוא לא המטרה


 

המטרה היא לחנך ילדים


 

קצת קשה לי כרגע להתנסח לגבי זה, אבל חשוב לי מאוד שילד יהיה מסוגל להקשיב לאמא שלו פשוט כי ככה היא אמרה.


 

יש מצב שברגע שהעמדה הנפשית היא עוצמתית ובהירה מספיק- אז זה קןרה אוטומטית (זה קורה לי לפעמים, לעיתים די רחוקות, בגלל האופי הרך שלי כאמור)

אבל אין ספק שהמשפט הברור של "מישלא מקשיב לאמא לא יכול להיות בבית" עושה המון סדר- גם להם, אבל גם לי.

במחשבה עמוקה  יש מצב שזה עוזר לי להיות ברורה יותר מאשר שלהם זה עושה את הסדר...

אבל כך או כך

חושבת שזה עוזר לכולנו לזכור את המקום הזה שלאמא מקשיבים כי היא אמא. גם בלי שאמא צריכה להסביר את עצמה כל הזמן...


 

ואם זה לא היה ברור- אני מדברת על גילאים קטנים... גיל 3-4.

הגדול שלי בן 6 עוד רגע וזה כבר לא השפה שאני מדברת איתו היום. הוא כבר גדול יותר ואצלו השיח הוא אחר.. באמת הרבה יותר שיח... וחושבת שזה שהיה קטן יותר זה הוטמע בו יותר אז הוא הרבה פחות זקוק בכלל לשיח על העניין הזה....

כשאני אומרת משהו וזה הגבול הוא יודע לעצור.

ואם הוא לא רוצה זה בשיח ולא בפשוט לא לעשות וזהו...

כתבתמשמעת עצמיתאחרונה

"חשוב לי מאוד שילד יהיה מסוגל להקשיב לאמא שלו פשוט כי ככה היא אמרה."

זו הגדרה מדוייקת של ציות😊

אולי המילה לא פוטוגנית אבל בעיני ציות הוא התחלה של חינוך.

ולהיות מיומן בכך זה חשוב גם לכל אדם בוגר, וליהודי בפרט.

אפשר לגדל ילדים עצמאיים, דעתנים ויצירתיים ולצד זה בעלי מיומנות של ציות.

זכותך כמובן להחליט איזו גישה מתאימה לךאמאשוני

רק חשוב להבין למה לקחת עיקרון אחד מתוך תורה שלמה, ולנסות ליישם אותה בגישה ההפוכה,

זה לא יעבוד..

אם חשוב לך שהילדים יעשו מה שאת אומרת להם כי את המחליטה, זה הפוך מהגישה ההיקשרותית שבה מנסים לרדת לשורש העניין שגורם לחיכוך ומתוך הירידה הזאת למצוא פתרון.

אם את בגישה של "את המחליטה"

אז אין פה מקום בכלל לנסות להבין באמת את המניעים של הילדים.


 

כשאני מנסה להתמודד עם פער בין צורך שלי (שיאכלו במקום מסודר ולא יתרוצצו בכל הבית)

לבין צורך שלהם (להמשיך את המשחק והאקשן לתוך זמן הארוחה)

מתוך נקודת הנחה שאני האמא ולכן אני אחראית על התהליך, אבל לא בהכרח שהפתרון יהיה בצד שלי,

אז זה לא פוגע בסמכות ההורית, זה לא מעצבן (כי אני מבינה לעומק את הצורך שלהם)

וזה מעלה את שיתוף הפעולה, כי רואים גם אותם ואת הצורך שלהם בתוך התהליך.


 

לדוגמה במצב כזה שהם קמים הרבה מדי בזמן הארוחה, אציע להם לאכול במרפסת ששם פחות אכפת לי שיתרוצצו, או שנצא לעיתים קרובות לפיקניק בחוץ, וככה לי לא יפריע והם יהנו.

ואז בארוחות בבית הם יותר ישלטו בדחף להתרוצץ, כי הם מקבלים את הפורקן הזה מדי פעם וגם פתרון שבוודאות אצלי עוזר- לשתף אותם בהכנת האוכל..

יש ילדים שזקוקים לגירוי חזק כמו מיקסר, ויש ילדים שיפרחו מלחתוך מלפפונים.

אפשר גם לתת להם לסדר גבינה על צלחת וללמד אותם איך ליצור צורה,

ואפשר לעודד אותם "לצייר" עם האוכל, כלומר ליצור צורות עם הלחם הירקות והגבינה ואז לאכול.


 

כל הפתרונות האלו לא מפריעים לי וכן עוזרים להם. אבל אם אני באה בגישה של "אני המחליטה" אז אפספס אותם.

(למרות שבסוף באמת אני המחליטה ופתרון שלא מקובל עלי לא ניישם אותו)


 

שימי לב כמה "ממש" רשמת כדי להדגיש כמה זה מעצבן אותך, לא חבל על העצבים??

איך הילדים שלך יודעים בדיוק מה יפעיל דווקא אותך? הרי אצל כל אחת הדוגמאות של מה שמדליק אותה יהיו אחרים, אז איך הילדים יודעים ללחוץ על מה שמדליק אותך?

חשבת על זה פעם?

כשאני חשבתי על זה, הבנתי שאני לא רוצה שהבית שלי יראה ככה בהתנגדויות והתנגשויות בדיוק איפה שהכי מקפיץ אותי.


 

מה שכתבת לגבי ההורים שלך, אני חושבת שזאת הייתה גישה נפוצה אז.

אני חושבתמשמעת עצמית

שאין סתירה.

אפשר להבין את מניע הילד ולתת הסבר הגיוני למה שאמרתי לו לעשות או איך שביקשתי שיתנהג ועדיין ציות זה דבר חשוב.

אני הרבה פעמים מסבירה ויכולה גם להגיד: גם אם אתה לא מבין או לא מסכים זה בסדר ועדיין אתה עושה כי ככה ביקשתי.

לא כל דבר צריך בהכרח להבין וילד שהקשר שלו עם ההורים הוא חיובי וטוב בד"כ יכול "להכיל" גם הוראה בלי הסבר.

במקביל, הרבה פעמים ילד מבקש משהו אחר או נותן רעיון משלו ואני אזרום איתו אם זה מתאים. אין לי עניין להתעקש ו"לנצח". זה לא עניין של שליטה...


לגמרי אפשר לשלב.

הפותחת תיארה מצב אחראמאשוני

היא תיארה מצב תודעתי של "אני האמא ואני המחליטה" כעיקרון בסיסי.

כלומר כן יש פה עיקרון של שליטה, מכאן גם התעקשות.


אני מסכימה שאם לרוב הקשר מכיל, ולרוב יש מקום של הבנה עמוקה של צורכי הילד, אז יש מקום במיעוט המקרים, להנחית "הוראה מגבוה" וזה לא יפגע בקשר.


כתבתי על כך פה למשל:

נכון מאוד - הריון ולידה

גם אני חושבתמשמעת עצמית

שזו צריכה להיות נקודת הפתיחה.

עושים מה שההורים אומרים.

במקביל, ההורים יכולים להבין,  להסביר וכו...

ועדיין זה לא מגיע מצורך של ההורים בשליטה(לפחות לא אמור להגיע משם) אלא כי זו דרך נכונה בעיניי. ההורים נותנים את הטון והסדר בבית.


מודה שזה האידאל ולפעמים זה גולש למקומות של שליטה. צריך להיזהר ולהיות בכנות עם עצמנו מה המניע.

האידאל הזהoo
יכול לגרום לילד לציית ואז להיות נוח להורים, הוא לא מביא שום דבר מעבר, הוא לא מביא לכיבוד הורים (כי כבוד מקבלים כשמגיע ולא בגלל שדורשים) ולא לסדר בבית (כי מתישהו זה יפסיק לעבוד, או כשהילד יגדל או ילד אחר שלא יציית)


הוא גם עלול לפגוע בתקשורת עם הילד וביכולת שלו ללמוד לבחור נכון.

זכותך לחשוב כךמשמעת עצמית

לדעתי זה מרגיל את הילד להבין ולהפנים סמכות וזה קריטי לחיים תקינים בהמשך.

כמו שכתבתי למעלה זה חייב לבוא עם תקשורת טובה וקשר פתוח ונעים.

נכון שבהמשך הציות בד"כ יורד בהתאמה לגיל ההתבגרות ועדיין הבסיס הסמכותי נשאר וצריך למצוא דרכים תואמות גיל שמן הסתם יהיו הרבה יותר פרגמטיות ומייצרות דיון ולא הנחתה.

אם זו היתה הדרךoo
להבין סמכות אז זה היה ממשיך גם בגיל גדול אחרי שהילד לכאורה הפנים.


הסיבה שזה לא ממשיך בגיל גדול, כי הילד לומד להתנגד לסמכות בלתי מעורערת ובעצם לא היתה פה למידה כלשהי.


הסיבה שזה לא עובד עם חלק מהילדים, כי יש ילדים שנולדים עם פחות צייתנות, ככל שמידת הצייתנות נמוכה יותר, הילד מתקשה יותר לקבל סמכות. עם ילד כזה צריך למצוא את הדרך ללמד אותו לשתף פעולה ואם מנסים בכוח, הוא כנראה יהפוך לכבשה שחורה או יפתח בעיות רגשיות.


רק עם ילדים די צייתנים תעבוד השיטה שלך ורק כשהם קטנים. ילדים צייתנים מקבלים סמכות באופן טבעי אלא אם הורה הורס את התכונה הטבעית ע״י נניח פחד מתגובות של הילד. 

ולגביoo

׳זה חייב לבוא עם תקשורת טובה וקשר פתוח ונעים׳

השאלה מה קודם למה, האמירה של ההורה או התקשורת הטובה, כלומר מה קורה כשהם מתנגשים, מה יותר חשוב.

אז אני מציעה הגדרה אחרתאמאשוני

אני מציעה הסתכלות של "אני האמא ולכן אני האחראית"

במיעוט המקרים כחלק מהאחריות יהיה לקבל החלטות ללא תיווך והסבר,

ובמרבית המקרים, האחריות תגיע עם יכולת גמישות והתבוננות עמוקה יותר ושקלול הצרכים של כולם וחיפוש נוסחה שתאפשר מענה לצרכים ככל האפשר.

בהסתכלות כזו הרבה מצבים שהיו "או או"

הופכים למצבים של "גם וגם".


אני פחות מתחברת לאמירות כמו ההורים נתונים את הטון והסברתי למעלה למה.

אבל זה כבר עניין של טעם ופחות של השקפה.

הגדרה מעניינתמשמעת עצמית

אהבתי טת המילה אחראית. באמת משדרת משהו יותר תקשורתי.


אני מבחינה גם בין חינוך והפעלה.

בגילאים צעירים, לרוב אנחנו מפעילים ולא מחנכים וזה בהתאמה לציות.

חינוך אמיתי הוא הקנייה של ערכים מסויימים המופנמים אצל הילד והוא בוחר לנהוג על פיהם.

אני חושבת שזה בגילאים קצת יותר גדולים נניח מבי"ס ומעלה.


בעינייoo
הסמכות ההורית לא תלויה רק בגישה, כי גישה זו תיאוריה יפה, השאלה מה קורה בפועל שבאים ליישם אותה.


מה שעזר לי להגיע לסמכות הורית היו כל הטעויות בהתחלה, אין דרך ללמוד בלי ניסוי וטעייה, אם מזהים ולומדים מכל טעות, אפשר לסלול את הדרך הנכונה.


אצלי הגישה עבדה על 2 ילדים ואז הגיע השלישי שלא הקשיב לכלום ועד היום (14) הוא מקשיב בעיקר לעצמו, מה שגורם לו לשתף פעולה, זה הקשר הטוב שיצרנו איתו וההרגלים והנימוסים שהוא רכש. הטעויות שעשיתי איתו בתחילת הדרך לימדו אותי להתאים את הדרך אליו (מצריך הרבה יותר סבלנות מהילדים האחרים, כל תהליך איתו ארוך הרבה יותר, צריך לגלות איתו גמישות רחבה ולדייק את הקווים האדומים)


כלומר, לא בהכרח שהגישה שלך היתה לא נכונה, אולי דברים ביישום שלה אולי לדייק אותה. אין דרך שעובדת כמו קסם ויוצרת סמכות הורית.

לעשות מבצעים חיובייםרות כ1

בעלי עשה לילדים מבצע "מקשיבים בפעם הראשונה"

מי שאמא או אבא אומרים לו משהו והוא מקשיב מיד 

מקבל עשר נקודות

מי שצובר 100 נקודות יש מתנה (לא חייב משהו גדול, בקטנה-ארטיק, חמצוץ...)

לעשות את זה איזה כמה זמן  עד שיקלטו וזה ממש חודר (אצלינו אחרי שבוע כבר ממש מתורגלים)

ולהביא להם לצבור נקודות על כל דבר, לא להתקמצן

ביקשת משהו קטן, הם עשו ישר לתת

אפילו שיצברו באותו יום 100 שירגישו הצלחות

אפשר גם להזכיר, לבקש משהו ואז מי עושה בפעם הראשונה

 

 

 

בהצלחה

 

הגישה ההיקשרותית אומרת הרבה יותר מזהבארץ אהבתי

אני לא יודעת כמה את מכירה את הגישה הזו לעומק, אבל מה שהצגת פה בשמה זה בעיני לא ממש משקף. אולי זה חלק ממה שיעשה (לפעמים) מי שפועל מתוך הגישה ההיקשרותית, אבל זה ממש לא כל התמונה (ולכן לבד זה באמת לרוב לא יעבוד).


זו גישה הרבה יותר רחבה, שיש בה הרבה מאוד 'עשה טוב' לפני שניגשים ל'סור מרע'. ז"א שקודם כל הגישה נותנת הרבה כלים איך ליצור היקשרות טובה עם הילדים, איך לגשת אליהם בצורה שמעוררת את הרצון שלהם להקשיב לנו, וגם איך להגיע ללב שלהם ולהבין מה עומד מאחורי התנגדויות, כשהן עולות.

מה עושים בפועל במצב שהילד בכל זאת לא מקשיב (שזה תמיד קורה, כי בכל זאת מדובר בילדים וזה חלק מובנה בגידול שלהם) - זה חלק מהתמונה אבל זה ממש לא הכל.

והאמת שזה החלק שיותר קשה לי, גם כי כשהילדים לא מקשיבים אני יותר כועסת ויותר קשה לי להגיב מתוך שיקול דעת, וגם כי באמת אין פה נוסחה קבועה.

בגדול, המטרה העיקרית בזמנים כאלו היא 'לא לעשות נזק'. שזה אומר - קודם כל, לנסות לשמור על עצמי לא להגיב בצורה שתפגע בילד. לכן, גם אם אני למשל צריכה לעצור את הילד פיזית ממה שהוא עושה, אני לא אצעק עליו תוך כדי מילים שיפגעו בו, אלא אני אבחר מילים שלא פוגעות בילד - 'מה שאתה עושה לא מקובל בבית שלנו, אני צריכה לעזור לך לעצור כי אני רואה שכרגע קשה לך מידי לעצור לבד'. אפשר גם לנסות לדבר על הרגשות שלו (למשל - 'אתה כל כך כועס, זה באמת מכעיס מה שקרה פה') - נותנים תוקף לרגשות של הילד, בלי לתת מקום להתנהגות.

וחוץ מזה, מחנכים לא בזמן הסיטואציה המאתגרת. בזמן של הקושי - המטרה היא 'לשרוד' בלי לגרום לנזק, תוך כדי לקיחת הובלה על הסיטואציה.

אבל בזמן של רוגע וחיבור, כן לדבר על הדברים שחשובים לי, לספר סיפורים שמעבירים את המסר שחשוב לי, לחשוב ביחד עם הילדים מה יעזור להם בפעם הבאה, וכדו'.


(זה שאני יודעת לכתוב את זה לא אומר שאני יודעת גם ליישם הכל. זה לא פשוט. וכתבתי פה ממש רק בנגיעה קטנה. אבל אני חושבת שאם הגישה ההיקשרותית מדברת אלייך, אז יש פה עוד להעמיק בשביל להבין איך תכלס אפשר ליישם אותה בחיים).

^^ כתבת מהמם!עטלף עיוור
תודה!❤️בארץ אהבתי
ממשאפונה

זה כמו שמישהו יבוא עם בעיה שהוא רעב ואישתו לא מוכנה לבשל לו, הוא שמע שצריך להגיד לה: "אני מבין שלא בא לך לבשל אבל אין מה לעשות..." וזה לא עוזר...


הגישה ההיקשרותית מבוססת על חיזוק הקשר בין הורה לילד ואחת התוצאות של קשר איתן שכזה היא עליה בשיתוף פעולה בין הילד להורה וירידה בהתנגדות לסמכות הורית.

האם זה אומר שהילד תמיד יעשה מה שאת רוצה ומיד? אני מקווה שלא, כי הוא ילד וגם אם הוא מאד רוצה לשתף פעולה, יש לו עוד דחפים ורצונות ב"ה.

אבל אם המוטיבציה הבסיסית שלו היא לשתף פעולה וכשהוא עושה אחרת זה לא מתוך "דוקא", אז הרבה הרב יותר קל לעזור לו לנהל את זה.

אהבתי את הדוגמא 😅קופצת רגע
ממליצה על הספר איך לדבר שילדים קטנים יקשיבושיפור
ספר פרקטי עם עצות מעולות!!!
אצליoo
יש חלוקה ברורה בין קווים אדומים לאלא שאינם. מהדוגמאות שהבאת, מרביצים ונושכים שייך לקווים אדומים והשאר לא.


אם ילד מרביץ, אני מנהלת את האירוע, מדברת בצורה סמכותית והחלטית׳לא מרשה להרביץ׳ ׳מבקשת להפסיק׳ משתדלת לדבר בסבלנות וללא כעס עד לסיום האירוע.


בכל שאר הדברים שאינם קווים אדומים כמו קפיצה על ספה, אני מזכירה לילד ש׳לא קופצים על הספה׳ אבל לא באה לנהל את האירוע, נשארת איפה שאני, עסוקה בעניניי, יוצרת דיון מרחוק ונותנת לילד לנהל את האירוע. גם פה משתדלת בסבלנות וללא כעס.


זה יכול לקחת זמן עד שהילד משתף פעולה ומפסיק לקפוץ, יכול להיווצר דיון סביב זה, בעוד הילד ממשיך לקפוץ, אני לא מתרגשת שזה לוקח זמן, מבחינתי כל מקרה כזה זו הזדמנות למידה, גם לאיך מתנהגים נכון, גם איך עושים דיון נכון וגם איך מגיעים לבד להחלטה נכונה. כשמסתכלים על אירועים כאלו כעל הזדמנות למידה, זה פחות קשה להורה, גם אם המקרים חוזרים שוב ושוב בגילאים הצעירים (2 ו4)

אוף. זה אחד הדברים המתסכלים!באתי מפעם

אני מנסה המון דברים, אחד הדברים שדי עוזרים, זה נגיד אמרתי לא לגעת בעציץ.

ואז הוא נגע, כמה מפתיע..

את לוקחת לו את היד, אוחזת בזרוע די חזק, לא כדי להכאיב אלא כדי לשדר עוצמה ושאת בעלת הבית, מתכופפת אליו לגובה העיניים, ומדברת לתוך העיניים שלו, לאט, בקול נמוך ובטוח - אמרתי- לא  לגעת בעציץ.  הבנת? ואם הוא ינסה לברוח תוך כדי לא לאפשר, לחזק את התפיסה. וזהו, לשחרר. 

האמת שבגיל הזה אני פחות בקטע של 'משמעת'יראת גאולה

אלא יותר לתפעל אותם.

קל יותר בדברים שאני כן רוצה שיעשו,

לשטוף ידיים אחרי ארוחה -

מי רץ ראשון לברז? אתה רוצה לשטוף ידיים בכיור או באמבטיה? באיזו מגבת אתה מעדיף לנגב? מי פותח את הברז אני או אתה? בוא נראה אם אתה משיג אותי להגיע לפני לברז.

זה גיל שמאוד אוהבים בחירה בין שתי אפשרויות, משחקיות או תחרות (לא בין הילדים, ביני לבין הילד או שהילד צריך להשיג את השעון או את השיר), אפשר לספור (לא כאיום. הם אוהבים שעד 4 צריך לעשות x).

אם הוא מתעלם, נותנת יד ולוקחת אותו ותוך כדי שואלת שוב מה הוא בוחר.


כשעושים משהו שאסור -

לתפעל ולתת עניין אחר.

קופץ על הספה - איזה פאזל אתה מעדיף שנרכיב עכשיו? אם הוא לא מקשיב, לקחת אותו לכיוון תוך כדי ששואלת שוב.

אם יש קו אדום - משהו מסוכן או פגיעה באחר או נזק משמעותי - אומרת שלא עושים את זה (ועדיף בלשון חיובית: אצלנו מתנהגים אחד לשני בצורה נעימה. בתינוק נוגעים רק בעדינות. מציירים על דפים ולא על רהיטים). אומרים את המשפט פעם אחת ותוך כדי מרחיקים אותו מזירת האירוע ומסיחים את דעתו לתעסוקה אחרת.

אין תכלס, זה לא פתרונות קסםאמאשוני

סמכות הורית לא יכולה להיבנות בדיוק ברגע המבחן.

זו נקודה מתוך קשר ודינמיקה שלמה.

זה לא רק הילדים שלך, כל ילד לא יקשיב אם פתאום מחנכים אותו לדבר על רגשות ומניעים בדיוק כשבא לו להשתולל.

לכן אני מציעה לך לא לחפש את ה"תכלס" אלא לחפש את הדרך השלמה והמלאה.

מצטרפת למה שכתבה בארץ אהבתי, והיא כתבה ממש על קצה המזלג.

ילד שרגיל שמדברים את הרגשות שלו, ומשקפים לו מה לא נכון במעשה שלו ונותנים לו אלטרנטיבה, דווקא כן ישתף פעולה..

אבל הוא צריך להכיר את השפה.

זה נשמע תהליך ארוך ומעיק, אבל בפועל זה מאוד יישומי. לי לקח בערך חודשיים לשינוי עמוק במחשבה ואז עוד ארבעה חודשים עד שנהיה לי טבעי וכמובן תמיד מחזקים ומתבוננים ולומדים דברים חדשים מול אתגרים חדשים.


אני רק מוסיפה שילדים בגיל הזה צריכים מאוד את ההשתוללות והפורקן.

זה שמח, זה טוב, זה בריא, זה מפריש אנדורפינים וזה לגמרי תואם גיל.

לכן כדאי לבחון אם יש להם מספיק מקומות והזדמנויות להוציא את האנרגיה ואח"כ להיות רגועים מעצמם.

מקלחת עוזרת מאוד להירגע אחרי פריקת אנרגיה.

לשבת יפה עם ספר, משחק וכו.

מצרפת לך תגובה של קמה ש בשרשור אחרשמש בשמיים

מוסיפה משהו שנראה לי חשוב לגבי גבולות - הריון ולידה @קמה ש. 

 

אצלי, בן שלוש, אם עובר על גבול כמו אלימות או השחתה אז אני שולחת לחדר ולא יוצא משם עד שאני סופרת עד עשר. לפעמים אם זה ממש חמור אני משתהה לפני שאני מתחילה לספור ואז הוא ממש מבקש "אמא תספרי עד עשר", אז אני מסבירה לו שקשה לי כי אני עצובה וכו'... כשהוא יוצא הוא מבקש סליחה וחוזר לענייניו, זה עונש ממש מינימלי אבל אני רואה שזה כן משפיע עליו להתאפס ולהפסיק את ההתנהגות השלילית

תודה! שמחה שזה דיבר אלייך 🩷קמה ש.
קודם כול - זה שבגן הם ילדים טובים זה מצוין!מתואמת

זה אומר שבבית הם מרגישים "בבית" - מרגישים בנוח ומרגישים מוגנים מספיק כדי לפרוק את המרץ שלהם.

שנית - יש דברים שבאמת אין ברירה וחייבים לאסור על הילדים, ובכלל זה מכות שמסכנות אותם. אבל אם זו מריבה שרגע אחריה הם יחזרו להיות חברים טובים - לא חובה להתערב... (זה קל להגיד, כמובן... בפועל גם לי ממש ממש קשה כשהם רבים, אבל מנסה לזהות מה מריבה מסוכנת ומה מריבה שתיגמר עוד מעט מעצמה)

אבל יש דברים שאפשר קצת יותר לשחרר או למצוא פתרונות חלופיים - למשל אם את לא רוצה שהם יקפצו על הספה אז אפשר לקפוץ על מזרן על הרצפה (מזרן נוסף שיש בבית או מזרנים מהמיטות שלהם). פעם כשהחלפנו את המזרנים של המיטות שלנו, השארנו במשך תקופה את אחד המזרנים הישנים והוא הפך להיות מזרן קפיצה של הילדים... לחלופין אפשר לקנות טרמפולינה קטנה ולתת להם לקפוץ עליה.

נשמע שהילדים שלך בעלי מרץ, וצריך לתת להם לפרוק אותו בצורה חיובית - אז זו יכולה להיות אחת הדרכים.


בכל אופן, השאלה הכללית שלך באמת נכונה וחשובה ומעסיקה את כל ההורים, והפתרונות שהצעתי הם רק נקודתיים.

בסופו של דבר זה עניין של למידה עצמית, והיא יכולה לקחת שנים, ולהתפרק ולהתאחד שוב במשך השנים (בתקופות קשות, כמו אחרי לידה למשל, זה באמת קשה לשמור על זה...)

בקשר לעניין הגבולות -

קראתי משהו יפה אצל מנחת הורים (חן אזולאי) שעדיף לא לקרוא לזה גבולות אלא מעקות. גבולות זה מושג מתחום של מלחמה, ואנחנו לא רוצים להילחם בילדים... מעקה זו מצווה - "מעקה תשים לגגך" - וזה מה שאנחנו רוצים להציב בבית. מעקה שימנע מהילדים ליפול למקומות לא רצויים.

זה שינוי סמנטי, אמנם, אבל אולי הוא יכול להשפיע על ההתנהלות...


בהצלחה לכולנו במלאכה הלא פשוטה והחשובה הזו!

מסיחה אותםבשורות משמחות

מדעתם למשהו אחר ותוך כדי אומרת/צועקת חח שמה שעשו זה התנהגות לא טובה ומסבירה למה זה לא טוב אבל מזכירה ומדגישה להם שהם ילדים טובים

אז מנסה לעשות את זה ברוח טובה לא תמיד זה מצליח אבל המסר עובר חד!

בעיקר בוחרת מלחמותאם_שמחה_הללויה

במיוחד בגילאים כל כך קטנים 2-4 זה לא הגיוני לרצות שיקשיבו

בדוגמאות שהעלת: "נוגעים במה שלא מרשה" שמה את החפצים שחשובים לי למעלה/ נועלת עם מפתח בחדר שינה

בורחים מהשולחן בלי לשטוף ידיים, קמה 6מנגבת להם עם מגבנון אם זה כל כך חשוב לי שלא ילכלכו.

יקרהמדברה כעדן.

באיזשהו שלב זה לא בדיקת גבולות, הם מלפשים למלא צורך שהם לא מצליחים בדרך אחרת...

ויש מצב לויסות חושי? לגעת בכל דבר זה סקרנות גם... 

מקפיצה לימשהו מקורי ?
למה אנשים כאלה רשעים???אמא טובה---דיה!

מי שזוכרת את השרשורים שלי על השוכרים שלא משלמים - אז ב"ה הם עזבו את הדירה לפני כמעט שנה,

ובחיפוש שלנו אחרי שוכרים חדשים ממש הקפדנו לחפש שוכרים שישלמו בזמן.

 

גם ככה השכרנו בהרבה פחות ממחיר השוק, כי זה היה אמצע שנה והם עוד ביקשו עוד הנחה, וכמובן ביקשו מלא תיקונים בדירה שעשינו להם באלפי שקלים.

 

והם הבטיחו שהם ישלמו בזמן כל חודש, והיו נראים אנשים אמינים.

 

ואיפה כל ההבטחות שלהם? הם לא משלמים, בקושי עונים לנו לטלפונים ולהודעות.

 

בקיץ אמרנו להם שאם הם לא מבטיחים שזה יסתדר תוך חודש שיעזבו עכשיו, כדי שנוכל למצוא שוכרים חדשים.

אז הם הבטיחו שזה יסתדר.

 

אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.

 

די, פשוט אנשים רשעים. נמאס לי.

 

אנחנו משלמים על הבית הזה משכנתא ממש גבוהה כל חודש. מה הם חושבים לעצמם?!?!?!?!?

למה אתם לא מחייבים תשלום בהוראת קבעבורות המים

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

כי הצ'קים חוזריםאמא טובה---דיה!
עם צ'קים אפשר ללכת להוצאה לפועל!!רוני 1234

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!


וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

אגב, יש חברה בשם וויצ'קרוני 1234
שנותנת שירותים שונים בתחום הזה. בין היתר הם נותנים ערבות (בתשלום, כמו ביטוח) ועוזרים לפנות דיירים סרבנים.
ממש הזוימקקה
תדרשו ערבים
מצטערת בשבילכם. נראה לי שאתם חייבים ללמוד לקחקופצת רגע

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.


מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!


ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

בעיקרון כשצקים חוזרים פעם אחר פעםפרח חדש

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

וואו איזה הזוי. אבל אתם חייבים ללמוד לקחפרח חדש

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם לא יכולים לסמוך על טוב ליבם של אנשיםעדיין טרייה

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

אין שום סיבה ריאליתהמקורית

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

אני מסכימה איתך בעיקרון זה מה שמגיע לדייריםקופצת רגע
אבל חוקית זה אסור נראה לי
חוקית גם אסור להם לא לשלםהמקורית

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי


אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

אגב, התמהמהתם גם אתםהמקורית

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

הם כן שילמו מידי פעם...אמא טובה---דיה!
את זה לא כתבת אבל בהודעה הפותחתהמקורית
אני לא חושבת שהם עושים את זה מרשעותפרח חדשאחרונה

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

וואו איזה הזיהדיאן ד.

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

 

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

 

בהצלחה!!!!

חתמתם איתם חוזה של דייר לא מוגן?Seven
בן 6 שמדבר על רצון למות ..חדשה ישנה4

היי יקרות. סליחה מראש על האורך

בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.

ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש

משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.

לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית,  ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים

"אני רוצה למות"

"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"

ובימים האחרונים זה הסלים ל-

"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"

"נמאס לי כבר מהחיים האלו"

"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"

התגובות שלי הן-

"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"

"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"

"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"

ואז ממשיכה כרגיל בשגרה

וכמובן שהוא מתעקש בחזרה

"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"

(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)

יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.

לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.

דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.

ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"

"קר לי ברצפה"

"אני סובל כלכך"

"אני ימות אמן"

וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.

(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)

(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)

בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.

מה לדעתכן ראוי להגיב לו?

האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?

בגיל הזה זה כן נדירמתיכון ועד מעון

בגיל בוגר יותר זה כבר הרבה פחות

הכוונה האמירות הספציפיות

מבואסת ממש מהמשקל שלי!פרח חדש

כתבתי פה לפני כמה זמן שאני חושדת אולי יש קשר בין זה להתקן מירנה

מרגשיה שמשהו לא הגיוני

לא עשיתי שום שינוי בתזונה שלי

אוכלת קצת כמו תמיד

והמשקל שלי רק עולה ועולה!!

תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ בכלל, משקל לא היה נושא בכלל.

עכשיו אני במשקל שלא הייתי בו מעולם!! (מלבד בהריונות כמובן)

נהייתה לי בטן מזעזעת

ואפילו בעלי הסכים שאולי אני צריכה לבדוק שמא אני בהריון מרוב גודלה (הוא מעולם לא העיר לי על מראה חיצוני, אני ששאלתי אותו מה דעתו לגבי הבטן 🫣)


לא יודעת מה לעשות!!


מתחילה לשקול לעבור למניעה אחרת..

יש לכן רעיונות?

טבעת נוברינג עלולה לגרום להשמנה?

יכול להיות קשורשוב חוזר הניגון
רק אומרת שיש קשר גם לגיל. לא יודעת בת כמה את אבל קצב חילוף החומרים מאט עם השנים ומה שעבד לך עד היום עלול להשתנות..
אני בת 35פרח חדש

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

איזה ביאוסהבוקר יעלה

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

זהו.. מנסה להבין באמתפרח חדש

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

כדאי לבדוק בלוטת התריסתהילה 4
הרבה פעמים משפיע
נכון, זכרתי את זה.. ובדקתי והכל תקין ב"הפרח חדש
ברוך השם. מקוה שתעלי על הגורם במהירותתהילה 4
רופאי נשים מתים על התקן הורמונלי אבל בטח שברמת הפרט זה לא מתאים לכולן. אז טוב שאת מודעת לעצמך.... 
אולי התקן לא הורמונלי?דיאן ד.

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

קראתי עכשיו בפורום של רדיט לא יודעת אם את מכירהפרח חדש

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!


 

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

מעניין. ניסית פעם התקן לא הורמונלי?דיאן ד.

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

 

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

 

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

 

כמה פעמים הייתי עם התקן רגילפרח חדש

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק


המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

יכול להיות המון דבריםבשורות משמחות

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

לא אנטיביוטיקה ולא סטרספרח חדשאחרונה

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

שאלה שעלתה לי במחשבות עם עצמי ועניין אותיכנה שנטעה

לשמוע דעתכן-

מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן,  בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?

את מתכוונת נשואים לעומת לא נשואים?oo
כןכנה שנטעה
שותפות של חברים שגרים יחד (נגיד דירת סטודנטים או סתם חברות ששוכרות יחד דירה) לבין זוג נשוי . בשניהם יש חלוקה נגיד של עבודות משק בית וכזה, אז מה עושה את ההבדל?
האמת שאני מופתעת לנוכח השאלההמקורית

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

אכןoo

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

חלוקת משימות זה הדמיון היחיד אם בכללואני שר

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

 

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

מה הדמיון בניהם?מתיכון ועד מעון

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

אני אולי אדייק קצתכנה שנטעה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

נראה ליאנונימית בהו"ל

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.


ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה


כןoo

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה


בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה


רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

דווקא המחויבות לשותפות הזוהמקורית

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.


לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

אולי הרבנית אמרהדיאט ספרייט

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

לא היא אמרה נדיבותהמקורית

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

בעלי חשב שאני איזו למדניתדיאט ספרייט
והוא קנה לי סדרה שלמה בשם מכתב מאליהו בת 4 כרכים, כשקראתי רק את הכרך הראשון (שם קראתי את מה שכתבתי) וזהו לא התקדמתי מעבר, אז אין לי מושג 🫣
גם לי יש אותההמקורית

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

יואו איזו מלכה!דיאט ספרייט
המקורית
את בעצמך! 
המממ זמן זוגי בתוך השגרה זה חשובמרגול

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.


ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.


בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.


נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לדעתי הכי חשובאהבה.

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

אני נמצאת עם בעלי פחות מזה כל יום, וזה בסדר גמןר .אמא טובה---דיה!

זה לא בהכרח קצת.

אני מרגישה שקודם כל ביומיוםשלומית.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

בעיני התשובה היא אינטימיותתהילנה
עבר עריכה על ידי תהילנה בתאריך כ"ט בכסלו תשפ"ו 1:29

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

אניoo

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי


זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

לדעתי, זה מאוד שונהתהילנה

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

חלקים והיבטיםoo

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

אז מה ההבדל בעינייך?תהילנה
או שאין הבדל?
בשיח אין הבדלoo

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

מעניין, אני חושבת יותרכנה שנטעה

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

אני חושבתשומשומ

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.


אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

תודה לכן על התגובות! קראתי את כולןכנה שנטעה

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

ברור שיהיה פעראיזמרגד1אחרונה

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

אני עם ילד 1 בן 9 חודשים ומרגישה קושי ענקאנונימית בהו"ל

תוהה לעצמי שוב ושוב איך אנשים מביאים עוד ונושמים.

אני באמת מרגישה שזה מאוד קשה לי כרגע ככה עם התינוק שלי ולהוסיף עוד 1 ועוד 2? וואו... מפחדת לקרוס עוד

קודם כל אם קשה לך אפשר להמתיןדיאן ד.

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

 

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אני גם הרגשתי ככהאיזמרגד1

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

אל תשווי את עצמך לאחריםמתואמת

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

כל אתגר בחיים שמתמודדים איתו פעם ראשונהאמאשוני

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..


כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.


הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

הגיוניoo

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן


חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות


יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא


הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

אני יכולה לספר על עצמיפרח חדש

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.


חיבוק! מתמקדים בכאן ועכשיו... ממשיכה לכתוב בפניםליני(:
כל אחד והחבילה שלו... והחיים שלו. והיכולות שלו... אני ממש בעבודה לקבל את עצמי עם זה. כי לא קל לי לא להיות בהיריון ולא האחרי... אני מגיעה ממש לקצה שלי וזה חלק מהשיקול אצלינו אם ומתי אפשר לחשוב על עוד היריון/ילד. ולפעמים הייתי רוצה שזה יהיה לי פשוט יותר אבל זה לא... וזה בסדר. ואת נורמאלית. ויש עוד המון כמוך. מקווה שיש לך תמיכה לעכשיו... ושאת לא לבד עם הקושי והרגשות השונים...♡
מזדההשמ"פ

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

מוסיפהשמ"פאחרונה

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את איתו בבית?המקורית

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?


 

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים


 

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️


 

 

 

איך אתן מורידות חוםשירה_11

אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד

אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה

ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔


עם בגדים רטובים במים קרים?בשורות משמחות
צורך בשקטדרקונית ירוקה

ראיתי ש @אמאשוני התייחסה לזה בשרשור אחר ולא רציתי לנצלש.

בת 5 עם מאפייני מחוננות מתלוננת כבר הרבה זמן על צורך ב"שקט". היא בחדר עם שני אחים קטנים יותר. היא במיטת גלריה, חשבנו שזה יתן לה את המענה לצורך, אבל לא מספיק עזר. יש חדרים נוספים בבית אבל היא לא רוצה לישון בחדר לבד (הצענו).

הצענו גם שתלך לישון אחרי האחים שלה ובינתיים תקרא ספר בסלון, אבל גם את זה היא לא רוצה. היא מעדיפה לקרוא במיטה שלה.

יש רעיונות איך לעזור לה?

שקט במובן של פרטיות או שהם עושים רעש?כורסא ירוקה

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

אני חושבת ששקט במובן של גירוייםדרקונית ירוקה
היא אומרת שקט במובן של לא רעש, אבל לי זה מרגיש יותר מוצפות
היא צריכה שקט מרעש?מתואמת

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

לא עשינו איבחוןדרקונית ירוקה

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

במיטת גלריהאמאשוני

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.


אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.


בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)


בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

תודה על התשובהדרקונית ירוקה

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אפשר לסגור את הגלריה עם וילון?רוני 1234אחרונה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

התייעצתי פה לפני כשבועיים על כוויות שהתינוקת קיבלהמתואמת

ב"ה רוב השלפוחיות שנוצרו לה נעלמו מעצמן אט אט, אבל עכשיו באחת הידיים יש לה נפיחות במקום שהייתה שלפוחית וגם מוגלה כזו. (זו היד שהיא משתמשת בה להתקדמות בישיבה על הרצפה, אז הגיוני שנכנס שם משהו☹️)

מה צריך לעשות עם זה?

הנטייה שלי היא 'לפוצץ' את המוגלה במשהו מחוטא ואז לחבוש ולקוות שהיא לא תוריד את התחבושת, אבל אני לא יודעת אם אני צודקת...

(לכאורה זה לא מפריע לה, רק אם נוגעים בזה זה כואב לה)

הייתי מתייעצת עם רופאהמקורית

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

תלכי איתה דחוף לרופאאישהואימא

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

זה נשמע שהזדהם וצריך אנטיביוטיקה. ללכת לרופאבאתי מפעם
תלכי לרופא. בנתיים תמרחי לה משחה אנטביוטית שישאמהלה

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

תודה לכן!מתואמת

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

כן. ותחבשוהמקורית
תודה! בסוף בעלי הלך איתה לטר"םמתואמת

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

כל הכבוד שהלכתם עוד לפני שבת. וממש בלי נקיפותאמהלה

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

תודה רבה!מתואמתאחרונה
ב"ה השתחררו מטר"ם, עכשיו צריך לקנות תרופה...
אני גם מעדיפה שבעלי יילך כשאפשר... רפו"שיעל מהדרום

אולי יעניין אותך