מה תכלס אתם עושים אם הילד לא מקשיב לכם?אנונימית בהו"ל

ילדים שכל הזמן בודקים גבולות...למשל נוגעים במה שאני לא מסכימה, קופצים על הספותת למרות שאני לא מסכימה, מרביצים,  נושכים, בורחים מהשולחן בלי לשטוף ידיים אחרי ארוחה וכאלה.

כמובן שבגן הם ילדים טוביםםםם הכי שיש


הגישה שלנו זה פחות לצעוק וגם לא ממש יודעת איך אפשר להעניש ילד בן 2 וילד בן 4 למרות שאני מודה שזה ממש ממש ממש מעצבן

אני כל הזמן בכוננות שלא יעירו את התינוק וזה כמובן קורה לא מעט


אז מה תכלס עושים כדי להציב גבול?

קראתי בגישה ההיקשרותית שצריך להגיד אני מבינה שאת רוצה לעשות כך וכך אבל לא אפשרי עכשיו...

הילדים שלי ממש לא יקשיבו לזה 🤭🤭🤭


מה עושים לדעתכם?

אני גם מתמודדת עם זה הרבהאורות המלחמה
היום כבר הייתי על הקצה. ואז נזכרתי שיש לנו לוח כזה שמסמנים בו את הפעולות שעשינו - מקלחת, צחצוח שיניים, ארוחת ערב... ואז הם התלהבו שסימנתי מה כבר עשינו ורצו לעשות מה שעוד צריך... 
מאיפה הלוח?אנונימית בהו"ל
מקס סטוקאורות המלחמה
אפשר גם סתם לכתוב על דף ולהדביק מדבקות.... 
אני חושבתמשמעת עצמית

שילדים צריכים פעם פעמיים להבין את הגבול ושאת הסמכות.

אחרת כמו שאת אומרת הם כל הזמן בודקים מה הגבול...


גם תלוי מה,

הרבצות, נשיכות וכו - אצלי הולכים לחדר, ואני אומרת שמי שנושך ועושה לא נעים שילך להיות עם עצמו בחדר. וכאשר הוא חושב שיכול להיות בנעימות עם כולם, יכול לחזור.

חוסר ציות כמו קופצים על ספות וכו, אני אומרת בצורה מאוד ברורה שאני לא מרשה ושירדו הרגע! לפעמים עוזרת עם היד באופן ברור (לא להכאיב כמובן אבל בהחלטיות)

בכללי, מי שלא מקשיב, מפסיד. זה יכול להיות כל דבר.


הרבה פעמים אני משתמשת בדרך החיוב: בוא נראה מי מקשיב יפה לאמא, עד 3 מצליח לרדת מהספה...

וכשמצליחים אני תמיד מתייחסת להתגברות ואומרת: כל הכבוד, אפילו שרצית מאוד לקפוץ על הספה, ירדת כי אתה מקשיב לאמא. זה בעיניי ממש חשוב להראות להם שאת מבינה את הרצון ומעריכה את ההתאפקות.

וכמובן להציע משהו חילופי שאת כן מרשה.

יש גישות שאומרות שאין ממש חשיבות בלחנךאנונימית בהו"ל

להקשיב להורים

שזה משהו שאמור לבוא מהילדים אוטומטית

לכן אני תוהה לעצמי מה אני עושה לא בסדר

ילדים באמת מטבעם אוהבים לשמח את ההוריםהמקורית

ולהיות קשובים אליהם

אבל יש דברים שעלולים להפריע בדרך

כמו עייפות/ רעב/ רצון לתשומת לב/ רוח שטות


אני אוהבת להשתמש בהומור ולעצור מצבים שבעייתיים בעיניי בהסבת תשומת לב. נגיד הילד קופץ על הספה - בוא תקפוץ לאמא! יופי אתה יודע שאמא לא מרשה לקפוץ על הספות ישובב,נכון?

בוא נלך לעשות x.

אבל הלוואי שהייתי מתמידה בזה מאוד. התגובה שלי היא הרבה פעמים נגזרת של המצב שלי באותו רגע, ולא תמיד אני במיטבי🥴

אני לאמשמעת עצמית

מסכימה עם זה

ובעיני גבולות זה דבר שחייבים ללמד, כמו גם כיבוד הורים.

זה נכון בד"כ ילדים אוהבים ורוצים להיות טובים

אבל מהצד השני, "עיר פרא אדם יולד" ותפקיד של מבוגרים זה להראות את הדרך הנכונה ולחנך.

ילד שגדל בלי גבולות הוא אומלל.

שמתי לב שאותן גישות בעיקר אומרות מה ״לא״ כדאירינת 24

ואין להן תשובה ברורה מה כן כדאי אלא מין הנחיות אמורפיות ומאד כלליות שמעולם לא הצלחתי ליישם.

אולי זה לא מתאים לכולם.

זו גישה פשוט לא נכונה. סליחה על החריפותתהילה 4

את יודעת מה התוצאות של הגישה הזו או שזו איזו תיאוריה רומנטית?

ילד צריך גבולות וצריך מסגרת.

כשאת לא מספקת לו את זה הוא מזלזל בך כי הוא חושב שאין לך ביטחון בדרך שלך.

כשתהיי ברורה ונחרצת כי את אמא ואת מחליטה הוא יתחיל לכבד אותך. ותאמיני לי זה בעיקר בשבילו. 

נראה לי הבנת הפוך ממה שהיא התכוונהאמאשוני

לפי מה שהבנתי, הגישה טוענת שלהקשיב להורים צריך להיות ברור מאליו ולכן לא צריך לחנך לזה,

ולא שילד יכול לעשות מה שבא לו כי הוא לא מקשיב להורים.

כמו שלא מחנכים לחוקי טבע, הם פשוט קורים.


לדוגמה יש גישות שאומרות לא לחנך ילד לאכול, אלא להנגיש את האוכל, וילד רעב אוכל.

כלומר לא לחנך ולהסביר ולומר את זה, אלא פשוט לתת לדברים לקרות.

למשל אני לא מחנכת ללכת לבי"ס, זה פשוט משהו שקורה.

הגישה טוענת שכשמחנכים למשהו שהוא ברור מאליו, אז בעצם הוא כבר לא ברור מאליו.


אם הבת שלי לא קמה בבוקר ואני מתחילה להסביר שצריך ללכת לבי"ס, זה פותח פתח לדיון.

כשאני בכלל לא מדברת על הצורך ללכת לבי"ס, זה משאיר את הנושא הזה במסגרת הדברים הברורים מאליהם, והשיח הוא על מה שגרם לה לא לקום לבי"ס.

אולי הלכה לישון מאוחר, אולי לא מרגישה טוב, אולי קרה משהו בבי"ס.


לשפר למשל יש גישה דומה בהקשר מסויים, למשל אם ברור מאליו להורה שהילד שלו מסוגל למשהו, אז לא מחנכים לדבר הזה, ולא בוחנים האם הוא שם, כי הוא פשוט שם.


אני יכולה לתת לך דוגמה מעשית מאתמול, בעלי ביקש מהבן שלי לרחוץ כלים (כחלק מחלוקת תפקידים שכולנו סידרנו וניקינו את הבית)

הבן התחיל לקטר על איזה סיר גדול שזה מוגזם, וקשה ובלה בלה.

בעלי רצה לענות לו, ועצרתי את בעלי (בקטע טוב) ואמרתי לו חבל על הויכוח.

אמרת לו, הוא ירחץ הכל טוב, מותר לקטר..

אז למשל במקרה כזה לא נכון לדעתי להגיד לילד שהוא צריך להקשיב בקול ההורים, כי ברור שהוא מקשיב ומקבל את הסמכות. אין פה בכלל שאלה.

השאלה רק אם בא לנו לקבל את הקיטור ולבוא לקראתו או במציאות שהייתה הוא אמור לבצע למרות הקיטור.


בהקשר של הפותחת, האם ילד צריך לשטוף ידיים כי הוא צריך "להקשיב להורים"

או שלהקשיב להורים זה טריוויאלי והשאלה היא על הפעולה עצמה. (למשל אצלנו לפעמים ילדים הראו לי שהידיים נקיות והסכמתי שלא צריך לשטוף ידיים, זה לא אומר שהם לא הקשיבו לי)


אני לא לגמרי מסכימה עם האמירה הזאת, למשל כשהבן שלי התחיל לחזור מאוחר מדי הביתה והוא חשב שזאת החלטה שלו, כן היה לי חשוב להסביר לו שהוא עדיין לא אדון לעצמו והוא עדיין כפוף להחלטת ההורים. כלומר עצם הנקודה הזאת הייתה חשובה לי להבהרה ולא הדיון על איזה שעה אומרים לחזור.

אבל זה בגילאים יותר גדולים.


לא חושבת שיצא לי לומר לילד קטן "אתה מקשיב לאמא" כמו בציטוט של משמעת עצמית (שעליו הפותחת הגיבה)

זה לא אומר שאין סמכות הורית ואין גבולות


אני לא מרגישה בנוח עם המשפט הזה, בגלל המסר ההפוך, כי כשהוא כן קופץ על הספה ולא יורד, זה בגלל שהוא לא מקשיב לאמא?

לדעתי לא, אלא בגלל שהוא עסוק בצרכים של עצמו ואין לו מספיק שיקול דעת.

אז גם הפוך כשהוא כן ירד זה לא בגלל שהקשיב לאמא.


אני הייתי מכוונת יותר לכיוון של:

כשיורד- הצליח לעבור תהליך עם עצמו ולהתגבר על הדחף הרגעי.

כשלא יורד- הוא עדיין בתוך התהליך, ואני מובילה אותו בתהליך.

והאמירה בהתאם.

התגובה שלך גרמה לי לחשיבה מרובהאנונימית בהו"ל

אני אשמח אם תפרטי על זה קצת.

יש לי ילד עם קשיי קשב בן 5. אני מרגישה שמדי הרבה פעמים ננסת איתו לנישה של כן שמעת בקול אמא.לא שמעת. בעצם את אומרת לרב זה לא הענין.

איך למשל את מגיבה לילד שמתחיל ב-היום אני לא הולך לגן/לא רוצה להתקלח/אני לא נרדם ולא יכול להשאר במיטה כבר...

תודה ותשובות בפנים:אמאשוני

אני לא הולך לגן- מחייכת. מצחיק. משתמשת בהומור ובמשחק כדי לצאת לדרך.

אם אני מזהה התנגדות, מנסה לברר מה הוא מרגיש. אני גם אתקן את המשפט ללא *רוצה* ללכת לגן.


לא רוצה להתקלח- סופר לגיטימי. גיל 5 זה גיל שמתחילים להרגיש רצונות, העצמאות של גיל 4 מתפתחת.

אתה ממש חמוד ואני מתרגשת שאתה כבר גדול ויש לך רצונות.

ואז מנסה להוביל אותו למניעים שלו:

אתה לא רוצה להפסיק את המשחק?

קשה לך לעבור פעילות?

מעניין אותך לראות xyz?

אני מבינה. זה באמת מגרה להמשיך לשחק. הלוואי שיכולנו לשחק כל הזמן בלי להפסיק אף פעם.


כל השיח הזה תוך כדי מבט, לתת מקום לשיח. לא כלאחר יד.

אם אפשר לתת פתרון כמו נשמור על מצב המשחק עד אחרי המקלחת אז מעולה, ואם לא אז לא תמיד יהיה פתרון למניע. אבל לפחות תהיה הבנה.

במקלחת בד"כ בגיל הזה אני אוהבת לשבת ולדבר לשמוע קצת איך עבר היום. אם יש כתם על הבגדים זה פתח לשיחה על מה אכלת/ מה ציירת.

תוך כדי מורידים בגדים ומים, סבון ומשחקים בד"כ עושים את שלהם.

גם במקלחת לתת מרחב ומקום להביע העדפות.

אתה רוצה מקלחת או אמבטיה? עם קצף או בלי? עם חפיפה או בלי? ללבוש פיג'מה במקלחת או בחדר?

להיות איתו בסיטואציה ולהוביל אותו, ולא בהתנגדות אליו.


אני לא נרדם- אי אפשר להירדם בכח. מה אתה חושב יעזור לך להירדם? אולי שתית יותר מדי קפה היום (הומור..)

בד"כ זה גיל כשלא נרדמים זקוקים עוד לנוכחות של ההורים ולא מבקשים מפורשות. אז לתת לו בלי שהוא אומר שזה מה שהוא מבקש. לפעמים אפשר לתת פלצבו. (הציעו פה פעם למרוח משחה כאילו יש בזה סגולות ריפוי)


לא יכול להישאר במיטה- זה מאוד תלוי אופי וסיטואציה. צריך להבין מה הילד מבקש כשהוא רוצה לקום.

האם באמת יש קושי הירדמות? אולי הוא מפחד ממשהו? אולי הוא רוצה להרגיש גדול ולהישאר ער כמו הגדולים ולא לישון עם הקטנים?

אולי הוא באמת לא עייף מספיק.

יש מצבים שאני מרשה לקרוא ספר עם מנורת לילה או לשמוע פרק.


אפשר לחשוב על כל דוגמה בנפרד, אבל כמו שכתבתי בתגובה אחרת, כדאי ללמוד בצורה מסודרת מה לעשות ולא רק להגיב לסיטואציה, אחא איך לנהל את כל התקשורת והדיח בבית.

כי אם אגיב את אותו משפט באופן נקודתי, או אגיב אותו משפט בדיוק כחלק ממכלול, זה בכלל לא אותו דבר.

גם אני נהנית מהגישהחנוקה

אני חושבת שפחות מדוגמאות הקו הכללי שהבאת

יש דברים שלא פתוחים לדיון.

אז במקום להגיד לילד אתה חייב לשמוע בקול אמא

זה בכלל לא נושא

אפשא להתיחס אם צריך לקושי נקודתי של הילד

נכון מאודאמאשוני

זה הבסיס לתקשורת מקרבת.

להבין את המניעים ומשם להסיר את ההתנגדות, וככה זוכים לשיתוף פעולה.


מניסיון אישי, אם מקפידים 70%-80% שזה יהיה השיח, אז גם בשאר המקרים הילדים נענים להוראות ולא מנסים למתוח את הגבולות כי הם יודעים שרואים ומבינים אותם וממילא את להם צורך אקוטי בלעמוד על שלהם.

אני מאוד מאמינה בגישה שכתבת, מהמם!מאמאמיה 3
אם אני אומרת לבן שלי ללכת לחדר להירגע הוא ייצא תוךאנונימית בהו"ל

שניה חזרה

לא מרגישה שיש פה למידה

זה לא משנהמשמעת עצמית

עצם זה שהוא מבין את ההרחקה ומקבל את הגבול זו המטרה.

הרבה פעמים אני מציעה לספור עד 10 ולחזור כשהוא מצליח לא להרביץ.

הבת שלי בת 3 מחטיפה וכשאני אומרת לה ללכת לחדר

היא רצה לחדר ואומרת: "אחד, שתיים, עשר לשמונים ושלוש אלף אני לא מרביצה" וצועקת: עכשיו אני חוזרת לכולם! 😂


מה שטוב פה, שהכדור בידיים שלה. היא לא מורחקת עד מתי שאני אחליט אלא עד מתי שהיא מחליטה.

סוג של איפוס 

תכלסאורה שחורה

קודם כל מציבה גבולות ונותנת יחס אישי ואהבה.


תכלס#2

שנית כל חושבת למה ומדייקת.

למה הוא/היא עושה את זה, למה לא רגוע ויכולות להיות לזה הרבה סיבות

חוסר בתשומת לב, מצוקה, פחד, חוסר ביציבות חוסר ידע שלי בהצבת גבולות. 

היי🙋‍♀️משמעת עצמית

לא היית כאן מזמן...

כיף לקרוא אותך!

היי מותקאורה שחורה
❤
תמיד יהיו הרבה סיבות-אנונימית בהו"ל

רעב, חם, צמא, בא לו להשתולל, היה הרבה שעות במסגרת, אבא במילואים, אח חדש, בלה בלה בלה

תמיד יש סיבות אחרות

נכון. לכן גבולותמשמעת עצמית

בסיסיים צריכים להיות תמיד.

את יכולה להבין את הסיבה אבל זה לא סותר את הגבול שהצבת.

כלומר, אני מבינה שאתה מאוד עייף אבל אני לא מרשה להרביץ.

הסיבה גורמת שיהיה יותר קשה לו לשמור על הגבול,  ואולי יצטרך יותר עזרה/תיווך/הסחת דעת , אבל הגבול נשאר.


תחשבי על חוקי המדינה: אני ממש עצבני לכן ארביץ לבוס שלי או אני ממש עייפה לכן אחנה באמצע המדרכה?


כמובן שכדאי לבחור את הדברים שעליהם את מציבה גבול ויש הרבה מקום להעלים עין. אבל מרגע שהצבת את הגבול, תדאגי שזה יהיה באמת ולא בדיחה אחרת בלבלת אותו יותר...

הכוונה היא לחשיבה אם יש סיבות עמוקות יותראורה שחורה

רגשיות ולא טכניות.

צריך לבדוק גם מה זה גבולות, מה באמת חשוב איפה אפשר להקליל. יש חשיבות להקליל אוירה.

לשטוף ידיים אחרי ארוחה למשל זה משהו שלא הייתי חושבת עליו. 

את אומרת מה כן? אולי לנסות דרךאני זה א
אתה רוצה לקפוץ אז אםשר ב.. בגיל 4 גם אפשר לתת לילד לחשוב מה אפשר במקום נגיד קופץ על הספה אז לדבר איתו ולהגיד לו אמא לא מרשה לקפוץ על הספה מה אתה מציע לעשות במקום כשילד מציע פיתרון שה המון פעמים רותם אותם למשימה ומחבר אותם בצורה פנימית יותר
מורידה למינימום גבולותנעמי28

אין אצלי בבית הרבה גבולות.

בוחרת את המלחמות שלי

ועליהם מתעקשת בלי כעס.


ומנסה להסביר את ההגיון שבגבולות - לא מתחברת  ל״תעשו רק כי אמא אמרה״.


על הגבולות שכן הצבתי - ממש מתעקשת.

ילד שיוצא מהמיטה

אני ארים גם 30 פעמים בחזרה למיטה.

אבל אף פעם לא ראש בקיר, תמיד אנסה למצוא פשרה שתקל עליהם.

אתן לו למשל אופציה לקרוא במיטה אפילו שמאוחר, אבל לא לצאת.


מרביצים - מפרידה פיזית, ונותנת לכל אחד משחק בקצה השני.

רבים על משהו - נותנת להם לריב.

אם מרביצים, מתערבת ולוקחת את מה שרבים עליו עד שימצאו פיתרון.


חייבת להגידאורות המלחמה
שאצלי זה לא עבד טוב בכלל. אני נקטתי בגישה הזאת וזה פשוט הוריד את כל הסמכות ההורית. מנסה עכשיו לתקן... 
לנו זה עובדנעמי28

אני ארחיב.


לפני שאני מציבה גבול, אני שואלת את עצמי מה המטרה שלי (כשאני ביום טוב שלי🤪)


למשל בארוחה,


היתה לי תמונה קיימת בראש של ילדים נקיים שאוכלים יפה ומסודר.

זה רחוק מהמצב.

במקרה כזה אני נזכרת מה המטרה שלי - שהילדים יאכלו וישבעו.


אין לי שום ציפייה מהם שישבו יפה. (שנתיים ושש)

הם קמים, זזים, מדברים, העיקר שיאכלו.


בגן הם יושבים מהמם.

אני יכולה להתעקש, אבל זאת לא מטרה בשבילי.

הם מאוד תזזיתים, במיוחד הקטן ואני שמחה שבבית הוא יותר משוחרר.

הוא קם, וחוזר לאכול.


זה גבול שהיה קיים בראש שלי, ושחררתי.

הוא פוגש הרבה מאיתנו בסעודות שבת.


התמונה- ילדים יושבים בשקט, יפים ומסודרים, שרים, מקשיבים לדברי תורה, מספרים דברי תורה.


המטרה- חוויה טובה בסעודת שבת משפחתית.


לרוב עם ילדים המטרה והתמונה מתנגשים.

אז משחררת ״גבולות״ ונצמדת למטרה.


מצד שני.

לצאת מהמיטה בלילה זה גבול שאני מתעקשת עליו. אני חייבת זמן בשבילי בשקט.

זה גבול בשבילי שאין מצב שעוברים.


יש ימים שהם מנסים

ואני צריכה להחזיר כמה וכמה פעמים לרוב הם כבר לא מנסים.


וכשלי ברור מה המטרה אני מתווכת אותה לילדים.

אין גבול בבית שלנו שהוא ״אתה חייב להקשיב כי ככה אמא אמרה״.

פשוט אין לי אידיאל כזה.


לכל דבר יש סיבה הגיונית.


למשל -״לא אוכלים בחדרים - כי יגיעו נמלים אבל אפשר בחצר״


״ היום אסור לקפוץ על המיטה כי בדיוק החלפנו סדינים, בסוף שבוע אפשר״


אני משתדלת לתת אופציה של מה כן אפשר.


וכמעט אין אצלנו מלחמות על גבולות.


לא יודעת מה נכון או לא. בבית שלי זה מרגיש לי נכון.



בבסיס מתחברת לרעיון שיש רציונלחנוקה

תכלס גיליתי בדרך הקשה שלפעמים אין הסבר לכל דבר שמתאים לילד.

הבן שלי בן 4 יצא מזה ממש חוצפן.

אני רואה שהוא שואל בתום אבל ההרגל שכל דבר מנומק עבורו עשה לו רע.

היום כן מדי פעם אומרת משהו כי ככה

כשזה ככה אני מסכימהאורות המלחמה
התכוונתי לזה שאני יותר מדי שחררתי וויתרתי להם על כל מיני דברים שהם עשו... ועכשיו כשאני מבקשת משהו, הם יודעים שזה לא נורא ואמא תסלח להם... 
וכמובן שלכל בית מתאים משהו אחראורות המלחמה
אבל כן יש לי מטרה ללמד שאוכלים בישיבה, ללמדאנונימית בהו"ל

סדר וניקיון.

ברור שאני רוצה שיאכלו וישבעו אבל זה לא סותר, אני רוצה גם וגם וזה גם לא בשביל "התמונה המושלמת", פשוט ככה אני רוצה שיהיה.


האמת שאני ממש לומדת מכן כי לי בראש לגמרי יש את המחשבה שצריכים להקשיב לי פשוט כי אני אמא ואני מחליטה. ככה גם חינכו אותי ההורים שלי.

@אמאשוני

@משמעת עצמית

גם אותי חינכו ככהדפני11

ואני דווקא חושבת שזה חינוך טוב ונכון.

לאמא מקשיבים כי היא אמא.

וכי מה שאמא אומרת הוא קדוש.


אני חושבת שזה מחנך את הילד לכבד את ההורים שלו. לא להתווכח כל היום אם משהו לא נראה לו.

זה כמובן גם מחנך אותם לכבד את המבוגרים ואת המורים שלהם.

כשכל גבול מגיע עם הסבר או הגיון זה הופך בעיני ילדים להיות חכמולוגים ומתחכמים. ובלי לשים לב להיות גם חוצפנים (לא כי הם חוצפנים באמת אלא כי הם חושבים שמול מבןגרים יש להם מקום לדיונים אם מה שהמבוגר אמר לא מסתדר להם בהגיון).

וגם מרגיל לעבודת השם... מתוך כיבוד ההורים אפשר להתרגל לצד מסויים בעבודת ה' - שעושים את דברו גם בלי שמוצאים תמיד את ההגיון או הסיבה למה מקיימים מצוות מסוימות.


זה ברור שזה דורש לדייק את הגבולות. אי אפשר כל דבר לתחם אותם או לקשור אותם לכללים.

לכן צריך לבחור את הגבולות לכאלה שהם באמת משהו שחשוב לי בעומק ליבי.

קצת כמו שנעמי אמרה לא תמיד מה שחשבתי שהוא הציור שלי על איך ילדים צריכים להתנהג הוא באמת ליבת העניין.


כמובן שזה תמיד יכול לבוא גם עם הסברים שהרי בסופו של דבר כן חשוב לי שיבינו עקרונות שחשובים לי ולמה אני שמה פה גבול.

חשוב לי השיח איתם ומותר להם גם לבכות או לא לרצות משהו - ואז זאת הזדמנות בשבילי לדייק האם באמת זה הגבול שלי?


אבל בסופו של דבר

הם צריכים להקשיב לי כי אני אמא שלהם. ואמא מחליטה על הילדים שלה. כן. אני גם אומרת את זה לפעמים כשעולה העניין.  אמא מחליטה והם צריכים להקשיב. למה? כי אני אמא. וילדים מקשיבים לאמא שלהם.


כמובן יש גיל שזה כבר לא...

אבל בהחלט עד גיל 8 וכנראה שאפילו יותר אמא מחליטה על הילדים והם צריכים להקשיב גם בלי שום סיבה והגיון.


אני חושבתנעמי28

שגבולות הם חשובים מאוד והכרחיים.


ילד שגודל ללא גבולות הוא ילד שמרגיש שאין מבוגר אחראי בחיים שלו.

גבולות נותנים ביטחון.


אבל אני לא מקשרת בין גבולות לכבוד שלי.

זה יכול להפוך כל התנגדות לגבול, לפגיעה אישית.


(״הוא לא נגדך הוא בעדו ״- משפט של מנחת הורים שאני אוהבת)


הגבולות נועדו להגן ולשמור עליהם ולפעמים להקל עליי.


אין לי מטרה שהילדים שלי יהיו צייתנים.

לא לי, לא למורים ולא למבוגרים.

שיטילו ספק, שישאלו, שיציעו, שידאגו לעצמם.


חכמולוגים ומתחכמים זאת לא תכונה רעה בעיניי.


כן חשוב לי שיעשו את זה בצורה מכובדת.

(ולכבד אחרים לומדים לדעתי מדוגמה אישית ולא מהקשחת גבולות).


ברור שהמשקל של המילה שלי לא שווה ערך למשקל של מילה שלהם.

אני תמיד המבוגר האחראי.


אבל אני משתדלת שיהיה שיח (כשיש לי סבלנות)

ולא ״כי ככה אמא אמרה, וזהו״.

ובפועל מה את עושה אם לא מקשיבים לך?אנונימית בהו"ל
אם זה משהודפני11

שבאמת ממש קו מבחינתי- אין מצה כזה שלא מקשיבים.

אני מוציאה אותם מהבית ואומרת שמי שלא מקשיב לאמא לא יכול להיות בבית שלנו....

אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה והם קלטו שאני רציניצ הם ממש לא אוהבים את זה וזהו, אני רק מזכירה ברגיעה אך בסמכותיות שמי שלא מקשיב לא יכול להיות בבית והם בדרך כלל נזכרים ומתיישרים..

וואומשמעת עצמית

להוציא מהבית זה אקט קיצוני לדעתי.

אפילו אם זה לא ברצינות זה מסמל משהו שלא הייתי רוצה להעביר כזה מסר.

הבית שלהם בכל מצב, גם אם לא יצייתו לי 🤷‍♀️

להרחיק לחדר בעיני יותר נכון.


יש מצב שזה נקרא לא טובדפני11

אבל במציאות, עם המכלול של האמא שאני זה דווקא דרך ממש מוצלחת לדעתי (אני אמא מאוד רכה.....)

שוב, אדגיש, זה ממש לא על כל דבר.... תכלס הדבר היחיד שעולה לי, זה אם ילד מרביץ- לא מרביצים בבית שלנו... (וגם אז, זה לא על המכה הראשונית... מתחילים עם דרכים אחרות, אבל אם שוב הוא חוזר לזה- אז זה מאוד חד)

וגם- אם אמא אמרה משהו וילד לא עושה אותו (כמובן שלא על כל דבר... קצת קשה לי לשים את האצבע על מה כן, אבל כשיש גבול שזה עובר. למשל כשאני אומרת משהו שוב ושוב ושוב ושוב.... וילד לא מקשיב.. אני מנסה לחשוב על דוגמא ולא עולה לי. אז זה באמת איזה קו עדין שזה טיימינג שאני מרגישה שילד צריך להבין שעם אמא לא מתווכחים. וכשאמא אומרת משהו שחשוב לה אז ילד צריך להקשיב).


אולי זאת גישה לא פופולרית היום.

אבל אני חושבת שהיא מאוד עושה סדר לילדים ולטווח רחוק רק תעזור להם בחיים (שוב- כיבוד הורים עם כל הטוב שהוא מביא לחיים של הילד).


אגב

ככה אמא שלי היתה עושה לנו ואני לגמרי חושבת שזה עשה רק טוב, לי ולכל האחים שלי אז משם למדתי את השיטה הזאת.

והמינוח לצייתדפני11

הוא לא המטרה


 

המטרה היא לחנך ילדים


 

קצת קשה לי כרגע להתנסח לגבי זה, אבל חשוב לי מאוד שילד יהיה מסוגל להקשיב לאמא שלו פשוט כי ככה היא אמרה.


 

יש מצב שברגע שהעמדה הנפשית היא עוצמתית ובהירה מספיק- אז זה קןרה אוטומטית (זה קורה לי לפעמים, לעיתים די רחוקות, בגלל האופי הרך שלי כאמור)

אבל אין ספק שהמשפט הברור של "מישלא מקשיב לאמא לא יכול להיות בבית" עושה המון סדר- גם להם, אבל גם לי.

במחשבה עמוקה  יש מצב שזה עוזר לי להיות ברורה יותר מאשר שלהם זה עושה את הסדר...

אבל כך או כך

חושבת שזה עוזר לכולנו לזכור את המקום הזה שלאמא מקשיבים כי היא אמא. גם בלי שאמא צריכה להסביר את עצמה כל הזמן...


 

ואם זה לא היה ברור- אני מדברת על גילאים קטנים... גיל 3-4.

הגדול שלי בן 6 עוד רגע וזה כבר לא השפה שאני מדברת איתו היום. הוא כבר גדול יותר ואצלו השיח הוא אחר.. באמת הרבה יותר שיח... וחושבת שזה שהיה קטן יותר זה הוטמע בו יותר אז הוא הרבה פחות זקוק בכלל לשיח על העניין הזה....

כשאני אומרת משהו וזה הגבול הוא יודע לעצור.

ואם הוא לא רוצה זה בשיח ולא בפשוט לא לעשות וזהו...

כתבתמשמעת עצמיתאחרונה

"חשוב לי מאוד שילד יהיה מסוגל להקשיב לאמא שלו פשוט כי ככה היא אמרה."

זו הגדרה מדוייקת של ציות😊

אולי המילה לא פוטוגנית אבל בעיני ציות הוא התחלה של חינוך.

ולהיות מיומן בכך זה חשוב גם לכל אדם בוגר, וליהודי בפרט.

אפשר לגדל ילדים עצמאיים, דעתנים ויצירתיים ולצד זה בעלי מיומנות של ציות.

זכותך כמובן להחליט איזו גישה מתאימה לךאמאשוני

רק חשוב להבין למה לקחת עיקרון אחד מתוך תורה שלמה, ולנסות ליישם אותה בגישה ההפוכה,

זה לא יעבוד..

אם חשוב לך שהילדים יעשו מה שאת אומרת להם כי את המחליטה, זה הפוך מהגישה ההיקשרותית שבה מנסים לרדת לשורש העניין שגורם לחיכוך ומתוך הירידה הזאת למצוא פתרון.

אם את בגישה של "את המחליטה"

אז אין פה מקום בכלל לנסות להבין באמת את המניעים של הילדים.


 

כשאני מנסה להתמודד עם פער בין צורך שלי (שיאכלו במקום מסודר ולא יתרוצצו בכל הבית)

לבין צורך שלהם (להמשיך את המשחק והאקשן לתוך זמן הארוחה)

מתוך נקודת הנחה שאני האמא ולכן אני אחראית על התהליך, אבל לא בהכרח שהפתרון יהיה בצד שלי,

אז זה לא פוגע בסמכות ההורית, זה לא מעצבן (כי אני מבינה לעומק את הצורך שלהם)

וזה מעלה את שיתוף הפעולה, כי רואים גם אותם ואת הצורך שלהם בתוך התהליך.


 

לדוגמה במצב כזה שהם קמים הרבה מדי בזמן הארוחה, אציע להם לאכול במרפסת ששם פחות אכפת לי שיתרוצצו, או שנצא לעיתים קרובות לפיקניק בחוץ, וככה לי לא יפריע והם יהנו.

ואז בארוחות בבית הם יותר ישלטו בדחף להתרוצץ, כי הם מקבלים את הפורקן הזה מדי פעם וגם פתרון שבוודאות אצלי עוזר- לשתף אותם בהכנת האוכל..

יש ילדים שזקוקים לגירוי חזק כמו מיקסר, ויש ילדים שיפרחו מלחתוך מלפפונים.

אפשר גם לתת להם לסדר גבינה על צלחת וללמד אותם איך ליצור צורה,

ואפשר לעודד אותם "לצייר" עם האוכל, כלומר ליצור צורות עם הלחם הירקות והגבינה ואז לאכול.


 

כל הפתרונות האלו לא מפריעים לי וכן עוזרים להם. אבל אם אני באה בגישה של "אני המחליטה" אז אפספס אותם.

(למרות שבסוף באמת אני המחליטה ופתרון שלא מקובל עלי לא ניישם אותו)


 

שימי לב כמה "ממש" רשמת כדי להדגיש כמה זה מעצבן אותך, לא חבל על העצבים??

איך הילדים שלך יודעים בדיוק מה יפעיל דווקא אותך? הרי אצל כל אחת הדוגמאות של מה שמדליק אותה יהיו אחרים, אז איך הילדים יודעים ללחוץ על מה שמדליק אותך?

חשבת על זה פעם?

כשאני חשבתי על זה, הבנתי שאני לא רוצה שהבית שלי יראה ככה בהתנגדויות והתנגשויות בדיוק איפה שהכי מקפיץ אותי.


 

מה שכתבת לגבי ההורים שלך, אני חושבת שזאת הייתה גישה נפוצה אז.

אני חושבתמשמעת עצמית

שאין סתירה.

אפשר להבין את מניע הילד ולתת הסבר הגיוני למה שאמרתי לו לעשות או איך שביקשתי שיתנהג ועדיין ציות זה דבר חשוב.

אני הרבה פעמים מסבירה ויכולה גם להגיד: גם אם אתה לא מבין או לא מסכים זה בסדר ועדיין אתה עושה כי ככה ביקשתי.

לא כל דבר צריך בהכרח להבין וילד שהקשר שלו עם ההורים הוא חיובי וטוב בד"כ יכול "להכיל" גם הוראה בלי הסבר.

במקביל, הרבה פעמים ילד מבקש משהו אחר או נותן רעיון משלו ואני אזרום איתו אם זה מתאים. אין לי עניין להתעקש ו"לנצח". זה לא עניין של שליטה...


לגמרי אפשר לשלב.

הפותחת תיארה מצב אחראמאשוני

היא תיארה מצב תודעתי של "אני האמא ואני המחליטה" כעיקרון בסיסי.

כלומר כן יש פה עיקרון של שליטה, מכאן גם התעקשות.


אני מסכימה שאם לרוב הקשר מכיל, ולרוב יש מקום של הבנה עמוקה של צורכי הילד, אז יש מקום במיעוט המקרים, להנחית "הוראה מגבוה" וזה לא יפגע בקשר.


כתבתי על כך פה למשל:

נכון מאוד - הריון ולידה

גם אני חושבתמשמעת עצמית

שזו צריכה להיות נקודת הפתיחה.

עושים מה שההורים אומרים.

במקביל, ההורים יכולים להבין,  להסביר וכו...

ועדיין זה לא מגיע מצורך של ההורים בשליטה(לפחות לא אמור להגיע משם) אלא כי זו דרך נכונה בעיניי. ההורים נותנים את הטון והסדר בבית.


מודה שזה האידאל ולפעמים זה גולש למקומות של שליטה. צריך להיזהר ולהיות בכנות עם עצמנו מה המניע.

האידאל הזהoo
יכול לגרום לילד לציית ואז להיות נוח להורים, הוא לא מביא שום דבר מעבר, הוא לא מביא לכיבוד הורים (כי כבוד מקבלים כשמגיע ולא בגלל שדורשים) ולא לסדר בבית (כי מתישהו זה יפסיק לעבוד, או כשהילד יגדל או ילד אחר שלא יציית)


הוא גם עלול לפגוע בתקשורת עם הילד וביכולת שלו ללמוד לבחור נכון.

זכותך לחשוב כךמשמעת עצמית

לדעתי זה מרגיל את הילד להבין ולהפנים סמכות וזה קריטי לחיים תקינים בהמשך.

כמו שכתבתי למעלה זה חייב לבוא עם תקשורת טובה וקשר פתוח ונעים.

נכון שבהמשך הציות בד"כ יורד בהתאמה לגיל ההתבגרות ועדיין הבסיס הסמכותי נשאר וצריך למצוא דרכים תואמות גיל שמן הסתם יהיו הרבה יותר פרגמטיות ומייצרות דיון ולא הנחתה.

אם זו היתה הדרךoo
להבין סמכות אז זה היה ממשיך גם בגיל גדול אחרי שהילד לכאורה הפנים.


הסיבה שזה לא ממשיך בגיל גדול, כי הילד לומד להתנגד לסמכות בלתי מעורערת ובעצם לא היתה פה למידה כלשהי.


הסיבה שזה לא עובד עם חלק מהילדים, כי יש ילדים שנולדים עם פחות צייתנות, ככל שמידת הצייתנות נמוכה יותר, הילד מתקשה יותר לקבל סמכות. עם ילד כזה צריך למצוא את הדרך ללמד אותו לשתף פעולה ואם מנסים בכוח, הוא כנראה יהפוך לכבשה שחורה או יפתח בעיות רגשיות.


רק עם ילדים די צייתנים תעבוד השיטה שלך ורק כשהם קטנים. ילדים צייתנים מקבלים סמכות באופן טבעי אלא אם הורה הורס את התכונה הטבעית ע״י נניח פחד מתגובות של הילד. 

ולגביoo

׳זה חייב לבוא עם תקשורת טובה וקשר פתוח ונעים׳

השאלה מה קודם למה, האמירה של ההורה או התקשורת הטובה, כלומר מה קורה כשהם מתנגשים, מה יותר חשוב.

אז אני מציעה הגדרה אחרתאמאשוני

אני מציעה הסתכלות של "אני האמא ולכן אני האחראית"

במיעוט המקרים כחלק מהאחריות יהיה לקבל החלטות ללא תיווך והסבר,

ובמרבית המקרים, האחריות תגיע עם יכולת גמישות והתבוננות עמוקה יותר ושקלול הצרכים של כולם וחיפוש נוסחה שתאפשר מענה לצרכים ככל האפשר.

בהסתכלות כזו הרבה מצבים שהיו "או או"

הופכים למצבים של "גם וגם".


אני פחות מתחברת לאמירות כמו ההורים נתונים את הטון והסברתי למעלה למה.

אבל זה כבר עניין של טעם ופחות של השקפה.

הגדרה מעניינתמשמעת עצמית

אהבתי טת המילה אחראית. באמת משדרת משהו יותר תקשורתי.


אני מבחינה גם בין חינוך והפעלה.

בגילאים צעירים, לרוב אנחנו מפעילים ולא מחנכים וזה בהתאמה לציות.

חינוך אמיתי הוא הקנייה של ערכים מסויימים המופנמים אצל הילד והוא בוחר לנהוג על פיהם.

אני חושבת שזה בגילאים קצת יותר גדולים נניח מבי"ס ומעלה.


בעינייoo
הסמכות ההורית לא תלויה רק בגישה, כי גישה זו תיאוריה יפה, השאלה מה קורה בפועל שבאים ליישם אותה.


מה שעזר לי להגיע לסמכות הורית היו כל הטעויות בהתחלה, אין דרך ללמוד בלי ניסוי וטעייה, אם מזהים ולומדים מכל טעות, אפשר לסלול את הדרך הנכונה.


אצלי הגישה עבדה על 2 ילדים ואז הגיע השלישי שלא הקשיב לכלום ועד היום (14) הוא מקשיב בעיקר לעצמו, מה שגורם לו לשתף פעולה, זה הקשר הטוב שיצרנו איתו וההרגלים והנימוסים שהוא רכש. הטעויות שעשיתי איתו בתחילת הדרך לימדו אותי להתאים את הדרך אליו (מצריך הרבה יותר סבלנות מהילדים האחרים, כל תהליך איתו ארוך הרבה יותר, צריך לגלות איתו גמישות רחבה ולדייק את הקווים האדומים)


כלומר, לא בהכרח שהגישה שלך היתה לא נכונה, אולי דברים ביישום שלה אולי לדייק אותה. אין דרך שעובדת כמו קסם ויוצרת סמכות הורית.

לעשות מבצעים חיובייםרות כ1

בעלי עשה לילדים מבצע "מקשיבים בפעם הראשונה"

מי שאמא או אבא אומרים לו משהו והוא מקשיב מיד 

מקבל עשר נקודות

מי שצובר 100 נקודות יש מתנה (לא חייב משהו גדול, בקטנה-ארטיק, חמצוץ...)

לעשות את זה איזה כמה זמן  עד שיקלטו וזה ממש חודר (אצלינו אחרי שבוע כבר ממש מתורגלים)

ולהביא להם לצבור נקודות על כל דבר, לא להתקמצן

ביקשת משהו קטן, הם עשו ישר לתת

אפילו שיצברו באותו יום 100 שירגישו הצלחות

אפשר גם להזכיר, לבקש משהו ואז מי עושה בפעם הראשונה

 

 

 

בהצלחה

 

הגישה ההיקשרותית אומרת הרבה יותר מזהבארץ אהבתי

אני לא יודעת כמה את מכירה את הגישה הזו לעומק, אבל מה שהצגת פה בשמה זה בעיני לא ממש משקף. אולי זה חלק ממה שיעשה (לפעמים) מי שפועל מתוך הגישה ההיקשרותית, אבל זה ממש לא כל התמונה (ולכן לבד זה באמת לרוב לא יעבוד).


זו גישה הרבה יותר רחבה, שיש בה הרבה מאוד 'עשה טוב' לפני שניגשים ל'סור מרע'. ז"א שקודם כל הגישה נותנת הרבה כלים איך ליצור היקשרות טובה עם הילדים, איך לגשת אליהם בצורה שמעוררת את הרצון שלהם להקשיב לנו, וגם איך להגיע ללב שלהם ולהבין מה עומד מאחורי התנגדויות, כשהן עולות.

מה עושים בפועל במצב שהילד בכל זאת לא מקשיב (שזה תמיד קורה, כי בכל זאת מדובר בילדים וזה חלק מובנה בגידול שלהם) - זה חלק מהתמונה אבל זה ממש לא הכל.

והאמת שזה החלק שיותר קשה לי, גם כי כשהילדים לא מקשיבים אני יותר כועסת ויותר קשה לי להגיב מתוך שיקול דעת, וגם כי באמת אין פה נוסחה קבועה.

בגדול, המטרה העיקרית בזמנים כאלו היא 'לא לעשות נזק'. שזה אומר - קודם כל, לנסות לשמור על עצמי לא להגיב בצורה שתפגע בילד. לכן, גם אם אני למשל צריכה לעצור את הילד פיזית ממה שהוא עושה, אני לא אצעק עליו תוך כדי מילים שיפגעו בו, אלא אני אבחר מילים שלא פוגעות בילד - 'מה שאתה עושה לא מקובל בבית שלנו, אני צריכה לעזור לך לעצור כי אני רואה שכרגע קשה לך מידי לעצור לבד'. אפשר גם לנסות לדבר על הרגשות שלו (למשל - 'אתה כל כך כועס, זה באמת מכעיס מה שקרה פה') - נותנים תוקף לרגשות של הילד, בלי לתת מקום להתנהגות.

וחוץ מזה, מחנכים לא בזמן הסיטואציה המאתגרת. בזמן של הקושי - המטרה היא 'לשרוד' בלי לגרום לנזק, תוך כדי לקיחת הובלה על הסיטואציה.

אבל בזמן של רוגע וחיבור, כן לדבר על הדברים שחשובים לי, לספר סיפורים שמעבירים את המסר שחשוב לי, לחשוב ביחד עם הילדים מה יעזור להם בפעם הבאה, וכדו'.


(זה שאני יודעת לכתוב את זה לא אומר שאני יודעת גם ליישם הכל. זה לא פשוט. וכתבתי פה ממש רק בנגיעה קטנה. אבל אני חושבת שאם הגישה ההיקשרותית מדברת אלייך, אז יש פה עוד להעמיק בשביל להבין איך תכלס אפשר ליישם אותה בחיים).

^^ כתבת מהמם!עטלף עיוור
תודה!❤️בארץ אהבתי
ממשאפונה

זה כמו שמישהו יבוא עם בעיה שהוא רעב ואישתו לא מוכנה לבשל לו, הוא שמע שצריך להגיד לה: "אני מבין שלא בא לך לבשל אבל אין מה לעשות..." וזה לא עוזר...


הגישה ההיקשרותית מבוססת על חיזוק הקשר בין הורה לילד ואחת התוצאות של קשר איתן שכזה היא עליה בשיתוף פעולה בין הילד להורה וירידה בהתנגדות לסמכות הורית.

האם זה אומר שהילד תמיד יעשה מה שאת רוצה ומיד? אני מקווה שלא, כי הוא ילד וגם אם הוא מאד רוצה לשתף פעולה, יש לו עוד דחפים ורצונות ב"ה.

אבל אם המוטיבציה הבסיסית שלו היא לשתף פעולה וכשהוא עושה אחרת זה לא מתוך "דוקא", אז הרבה הרב יותר קל לעזור לו לנהל את זה.

אהבתי את הדוגמא 😅קופצת רגע
ממליצה על הספר איך לדבר שילדים קטנים יקשיבושיפור
ספר פרקטי עם עצות מעולות!!!
אצליoo
יש חלוקה ברורה בין קווים אדומים לאלא שאינם. מהדוגמאות שהבאת, מרביצים ונושכים שייך לקווים אדומים והשאר לא.


אם ילד מרביץ, אני מנהלת את האירוע, מדברת בצורה סמכותית והחלטית׳לא מרשה להרביץ׳ ׳מבקשת להפסיק׳ משתדלת לדבר בסבלנות וללא כעס עד לסיום האירוע.


בכל שאר הדברים שאינם קווים אדומים כמו קפיצה על ספה, אני מזכירה לילד ש׳לא קופצים על הספה׳ אבל לא באה לנהל את האירוע, נשארת איפה שאני, עסוקה בעניניי, יוצרת דיון מרחוק ונותנת לילד לנהל את האירוע. גם פה משתדלת בסבלנות וללא כעס.


זה יכול לקחת זמן עד שהילד משתף פעולה ומפסיק לקפוץ, יכול להיווצר דיון סביב זה, בעוד הילד ממשיך לקפוץ, אני לא מתרגשת שזה לוקח זמן, מבחינתי כל מקרה כזה זו הזדמנות למידה, גם לאיך מתנהגים נכון, גם איך עושים דיון נכון וגם איך מגיעים לבד להחלטה נכונה. כשמסתכלים על אירועים כאלו כעל הזדמנות למידה, זה פחות קשה להורה, גם אם המקרים חוזרים שוב ושוב בגילאים הצעירים (2 ו4)

אוף. זה אחד הדברים המתסכלים!באתי מפעם

אני מנסה המון דברים, אחד הדברים שדי עוזרים, זה נגיד אמרתי לא לגעת בעציץ.

ואז הוא נגע, כמה מפתיע..

את לוקחת לו את היד, אוחזת בזרוע די חזק, לא כדי להכאיב אלא כדי לשדר עוצמה ושאת בעלת הבית, מתכופפת אליו לגובה העיניים, ומדברת לתוך העיניים שלו, לאט, בקול נמוך ובטוח - אמרתי- לא  לגעת בעציץ.  הבנת? ואם הוא ינסה לברוח תוך כדי לא לאפשר, לחזק את התפיסה. וזהו, לשחרר. 

האמת שבגיל הזה אני פחות בקטע של 'משמעת'יראת גאולה

אלא יותר לתפעל אותם.

קל יותר בדברים שאני כן רוצה שיעשו,

לשטוף ידיים אחרי ארוחה -

מי רץ ראשון לברז? אתה רוצה לשטוף ידיים בכיור או באמבטיה? באיזו מגבת אתה מעדיף לנגב? מי פותח את הברז אני או אתה? בוא נראה אם אתה משיג אותי להגיע לפני לברז.

זה גיל שמאוד אוהבים בחירה בין שתי אפשרויות, משחקיות או תחרות (לא בין הילדים, ביני לבין הילד או שהילד צריך להשיג את השעון או את השיר), אפשר לספור (לא כאיום. הם אוהבים שעד 4 צריך לעשות x).

אם הוא מתעלם, נותנת יד ולוקחת אותו ותוך כדי שואלת שוב מה הוא בוחר.


כשעושים משהו שאסור -

לתפעל ולתת עניין אחר.

קופץ על הספה - איזה פאזל אתה מעדיף שנרכיב עכשיו? אם הוא לא מקשיב, לקחת אותו לכיוון תוך כדי ששואלת שוב.

אם יש קו אדום - משהו מסוכן או פגיעה באחר או נזק משמעותי - אומרת שלא עושים את זה (ועדיף בלשון חיובית: אצלנו מתנהגים אחד לשני בצורה נעימה. בתינוק נוגעים רק בעדינות. מציירים על דפים ולא על רהיטים). אומרים את המשפט פעם אחת ותוך כדי מרחיקים אותו מזירת האירוע ומסיחים את דעתו לתעסוקה אחרת.

אין תכלס, זה לא פתרונות קסםאמאשוני

סמכות הורית לא יכולה להיבנות בדיוק ברגע המבחן.

זו נקודה מתוך קשר ודינמיקה שלמה.

זה לא רק הילדים שלך, כל ילד לא יקשיב אם פתאום מחנכים אותו לדבר על רגשות ומניעים בדיוק כשבא לו להשתולל.

לכן אני מציעה לך לא לחפש את ה"תכלס" אלא לחפש את הדרך השלמה והמלאה.

מצטרפת למה שכתבה בארץ אהבתי, והיא כתבה ממש על קצה המזלג.

ילד שרגיל שמדברים את הרגשות שלו, ומשקפים לו מה לא נכון במעשה שלו ונותנים לו אלטרנטיבה, דווקא כן ישתף פעולה..

אבל הוא צריך להכיר את השפה.

זה נשמע תהליך ארוך ומעיק, אבל בפועל זה מאוד יישומי. לי לקח בערך חודשיים לשינוי עמוק במחשבה ואז עוד ארבעה חודשים עד שנהיה לי טבעי וכמובן תמיד מחזקים ומתבוננים ולומדים דברים חדשים מול אתגרים חדשים.


אני רק מוסיפה שילדים בגיל הזה צריכים מאוד את ההשתוללות והפורקן.

זה שמח, זה טוב, זה בריא, זה מפריש אנדורפינים וזה לגמרי תואם גיל.

לכן כדאי לבחון אם יש להם מספיק מקומות והזדמנויות להוציא את האנרגיה ואח"כ להיות רגועים מעצמם.

מקלחת עוזרת מאוד להירגע אחרי פריקת אנרגיה.

לשבת יפה עם ספר, משחק וכו.

מצרפת לך תגובה של קמה ש בשרשור אחרשמש בשמיים

מוסיפה משהו שנראה לי חשוב לגבי גבולות - הריון ולידה @קמה ש. 

 

אצלי, בן שלוש, אם עובר על גבול כמו אלימות או השחתה אז אני שולחת לחדר ולא יוצא משם עד שאני סופרת עד עשר. לפעמים אם זה ממש חמור אני משתהה לפני שאני מתחילה לספור ואז הוא ממש מבקש "אמא תספרי עד עשר", אז אני מסבירה לו שקשה לי כי אני עצובה וכו'... כשהוא יוצא הוא מבקש סליחה וחוזר לענייניו, זה עונש ממש מינימלי אבל אני רואה שזה כן משפיע עליו להתאפס ולהפסיק את ההתנהגות השלילית

תודה! שמחה שזה דיבר אלייך 🩷קמה ש.
קודם כול - זה שבגן הם ילדים טובים זה מצוין!מתואמת

זה אומר שבבית הם מרגישים "בבית" - מרגישים בנוח ומרגישים מוגנים מספיק כדי לפרוק את המרץ שלהם.

שנית - יש דברים שבאמת אין ברירה וחייבים לאסור על הילדים, ובכלל זה מכות שמסכנות אותם. אבל אם זו מריבה שרגע אחריה הם יחזרו להיות חברים טובים - לא חובה להתערב... (זה קל להגיד, כמובן... בפועל גם לי ממש ממש קשה כשהם רבים, אבל מנסה לזהות מה מריבה מסוכנת ומה מריבה שתיגמר עוד מעט מעצמה)

אבל יש דברים שאפשר קצת יותר לשחרר או למצוא פתרונות חלופיים - למשל אם את לא רוצה שהם יקפצו על הספה אז אפשר לקפוץ על מזרן על הרצפה (מזרן נוסף שיש בבית או מזרנים מהמיטות שלהם). פעם כשהחלפנו את המזרנים של המיטות שלנו, השארנו במשך תקופה את אחד המזרנים הישנים והוא הפך להיות מזרן קפיצה של הילדים... לחלופין אפשר לקנות טרמפולינה קטנה ולתת להם לקפוץ עליה.

נשמע שהילדים שלך בעלי מרץ, וצריך לתת להם לפרוק אותו בצורה חיובית - אז זו יכולה להיות אחת הדרכים.


בכל אופן, השאלה הכללית שלך באמת נכונה וחשובה ומעסיקה את כל ההורים, והפתרונות שהצעתי הם רק נקודתיים.

בסופו של דבר זה עניין של למידה עצמית, והיא יכולה לקחת שנים, ולהתפרק ולהתאחד שוב במשך השנים (בתקופות קשות, כמו אחרי לידה למשל, זה באמת קשה לשמור על זה...)

בקשר לעניין הגבולות -

קראתי משהו יפה אצל מנחת הורים (חן אזולאי) שעדיף לא לקרוא לזה גבולות אלא מעקות. גבולות זה מושג מתחום של מלחמה, ואנחנו לא רוצים להילחם בילדים... מעקה זו מצווה - "מעקה תשים לגגך" - וזה מה שאנחנו רוצים להציב בבית. מעקה שימנע מהילדים ליפול למקומות לא רצויים.

זה שינוי סמנטי, אמנם, אבל אולי הוא יכול להשפיע על ההתנהלות...


בהצלחה לכולנו במלאכה הלא פשוטה והחשובה הזו!

מסיחה אותםבשורות משמחות

מדעתם למשהו אחר ותוך כדי אומרת/צועקת חח שמה שעשו זה התנהגות לא טובה ומסבירה למה זה לא טוב אבל מזכירה ומדגישה להם שהם ילדים טובים

אז מנסה לעשות את זה ברוח טובה לא תמיד זה מצליח אבל המסר עובר חד!

בעיקר בוחרת מלחמותאם_שמחה_הללויה

במיוחד בגילאים כל כך קטנים 2-4 זה לא הגיוני לרצות שיקשיבו

בדוגמאות שהעלת: "נוגעים במה שלא מרשה" שמה את החפצים שחשובים לי למעלה/ נועלת עם מפתח בחדר שינה

בורחים מהשולחן בלי לשטוף ידיים, קמה 6מנגבת להם עם מגבנון אם זה כל כך חשוב לי שלא ילכלכו.

יקרהמדברה כעדן.

באיזשהו שלב זה לא בדיקת גבולות, הם מלפשים למלא צורך שהם לא מצליחים בדרך אחרת...

ויש מצב לויסות חושי? לגעת בכל דבר זה סקרנות גם... 

מקפיצה לימשהו מקורי ?
אצל מי שהבייבי היה צורח בנסיעה-באיזה גיל זה עבר?🫠בידיים פתוחות

צריכה קצת עידודים כי כבר נוסו כל הטיפים..

כרגע בן 3 חודשים וצורח מ day one מתחילת הנסיעה עד סופה, וכואב לי הלב עליו.

וכל נסיעה סיוט..

יודעת שמשתנה בין תינוק לתינוק..

ממש משתנהכורסא ירוקה.

אצל אחת עבר כשהפכנו את כיוון הנסיעה, אצל אחד כשהפחתנו את כמות הנסיעות באופן דרמטי

אצלי כשהפכנו את המושבמנגואית

אני משתדלת למשוך הרבה מעל גיל שנה נגד

וכשהפכנו זה התחלף בהקאות אצל חלק מהילדים ואז זה בכי קצר מאמצע הנסיעה עד שמקיאים

ולא לאורך כל הנסיעה...

מפסיקים להקיא אצלי בנתיים סביב גיל 5

יאוו.. את גיבורהיעל...

האמת שזה בדרכ בסדר לי. ההקאות..מנגואית

הגיל הקטן שצורחים ואי אםשר לדבר איתם הוא נורא ואיום

לא מעודדתדרקונית ירוקה

אצלינו בגיל שנה וחצי בערך

אצל הגדול רק סביב גיל שנהאחת כמוני

כשהפכנו כיוון.

השלישית גם היתה ככה בהתחלה. עבר כמעט לגמרי ב"ה סביב גיל 4 חודשים

חיבוק

כתבו כאן בעבראפונה

לתחוב גרביים מאחורי הכתפיים של התינוק בסלקל ומגבת מגולגלת מתחת לברכיים שלו.

לא זוכרת מי זאת היתה אבל היא אפילו צירפה סירטון. שווה לנסות.

אני חושבת שבגיל חצי שנה זה התחיל לפחותרוני_רוןאחרונה

בהדרגה

עד גיל שנה

חיבוק, זה סיוט סיוט סיוט סיוט

אצלנו לא היה שורד אפילו נסיעה של 2 דק בתוך השכונה, לאסוף את אחיו הגדול

אמאלה לבכות מלהיזכר...

התלבטות על רכב - מה אומרות?גוגי גוגי

לקראת ילד שלישי ב"ה

מכרנו את הרכב הקודם כי כבר לא היה מתאים

מתלבטים אם לקנות 5 מקומות או 7, מאמינה שהילד הרביעי יגיע בעז"ה תוך שנתיים /שלוש.. מה חושבות?

אם נקנה עכשיו 7 מקומות זה יאפשר לנו לשים את הגדול בספסל האחורי ואז יהיה יותר מקום באמצעי..

לא חושבת שכדאי מעכשיו רכב של 7 מקומותדיאט ספרייט

רכב גדול גם אוכל המון דלק, הוא גדול והניידות שלו לא כ"כ נוחה.

חבל לצאת כל יום לעבודה כבר מעכשיו עם כל הרכב הזה והדלק ושהוא צורך ולחפש חניה גדולה.

ובכלל יש הרבה אנשים (כמוני) עם יותר משלושה ילדים, שמוצאים לנכון להתנייד בשני רכבים במקום באחד.

עד הילד הרביעי בע"ה הרבה דברים יכולים להשתנות:

אולי תקבלו רכב אחד מהעבודה

אולי יסתדר לכם בכלל לקנות רכב חשמלי

ויהיו לכם עוד הרבה שיקולים עוד שנתיים שלוש.

רכב קטן, קומפקטי, חסכוני- לדעתי האישית זה עדיף עכשיו והפער בדלק שווה את ההפסד של יד נוספת, אם בסוף תחליטו למכור אותו ולקנות 7 מקומות.

מסכימהרוצה עוד

אנחנו גם קנינו 7 מקומות עם 3 ילדים.. ממש נח!בת מלך =)

גם אוהבים לקחת טרמפים.. וגם יש מקום בשפע לדברים שאורסים כשנוסעים להורים וכו'

זה תלוי תקציב אפשרי ומוכנות השקעהנברשת

רכב 7 מקומות זו השקעה כספית הרבה יותר גדולה בכל המובנים. תיקונים טיפולים ביטוחים טסט וכמובן דלק.

מצד שני יש נוחות במרחב הגדול, בכיף לקחת עוד טרמפיסטים, קרובי משפחה או חברים של הילדים כשצריך.

גם אנחנו היינו צריכים להחליף רכב כשנולד השלישי אבל אני לא היינו ביכולת להשקיע כספית, לכן קנינו רכב רגיל ואחרי כמה שנים החלפנו לרכב 7 מקומות לפני לידה רביעית. מבחינה כספית יצא לנו חיסכון גדול מאוד כל השנים האלו.

רכב 7 מקומות עולה הרבה הרבה יותרמשתדלתלהיותאני

רכב 7 מקומות עולה פי 3 מרכב 5

ואם קונים ביותר כסף, אז גם הביטוח יקר יותר, מעבר לזה בדרכ הדלק גם (למרות שיש גם חסכוניים של 7 ובזבזנים של 5), התיקונים יקרים יותר.

אם יש לכם תקציב משמעותי בנחת גם לקניה וגם להוצאות - אז לכו על זה, זה באמת נחמד שמרווח יותר ותחכסו את ההתעסקות עוד שנתיים,

אבל אם התקציב לא גדול, עדיף לקנות 5 וכשיהיה רלוונטי למכור אותו ולקנות 7.

אנחנו בדיוק היינו ככה באותנ התלבטותניק חדש2

בסוף קנינו 5 מקומות.

והילד הרביעי עוד לא הגיע🫢 השלישי בן 4.5.

מאמינה שחסכנו דיי הרבה בינתיים כי 7 מקומות עולה הרבה לתחזק.

מוסיפה שיקולאפונה

הרבה יותר קל למצוא רכבים קטנים במצב טוב (נהג יחיד, קילומטרז' נמוך).

רכבי שבעה מקומות יד2 בממוצע שחוקים משמעותית.

לא יודעת בן כמה הגדולתוהה לעצמי

אבל הספסל האחורי די רחוק ומנותק.. לא בטוחה שזה יהיה לו נחמד בכלל

וגםאפונה

מאד נח שהגדול יושב ליד התינוק ויכול לשעשע אותו בזמן הנסיעה.

לגמרייייתוהה לעצמיאחרונה

ויכול לתת לו בקבוק או משחקים כשצריך

במצב דומה קנינו 5 מקומות, שמחה בזהשיפור

יותר חסכוני ויותר נוח לנהוג בו.

מוסיפה שיקול לרעת ה7 מקומות - מקום חנייהיראת גאולה

אם אתם נמצאים הרבה באזורים שיש מצוקת חניה, יותר קשה לחנות עם רכב גדול.

מסכימה עם מי שענתה שזה עניין של נוחות מול השקעה כלכלית. יותר נוח רכב גדול ומרווח, יותר נוח לא למכור ולקנות שוב רכב בעוד כמה שנים, יותר נוח שאפשר לצרף עוד מישהו לנסיעה מדי פעם, אבל זה עולה הרבה יותר. הביטוח יקר יותר, וזולל דלק הרבה יותר. אם למשל יש לכם הרבה נסיעות לעבודה, בעצם יוצא לשלם דלק יקר של רכב גדול על רכב ריק...

מה שכן, כשיש כבר ב"ה 3 ילדים, חשוב לקנות רכב מספיק מרווח, שייכנסו 3 כסאות בטיחות / בוסטרים לפי הצורך, וגם תא מטען מרווח.

אח שלי מתגרשאנונימית בהו"ל

ויש לי על זה מיליון שאלות.

איך מסבירים לילדים שפתאום הוא בא אלינו עם הילדים אבל בלי אשתו. הגדולה שלי מתבגרת הבינה כבר שמשהו קורה, אבל עם האחרים (12 ומטה) לא הסברתי ואני לא כל כך מוצאת מילים.

ואני גם לא יודעת איך להתייחס לגיסתי, שעוד רגע תהיה לשעבר. יחסית אנחנו בקשר די טוב, ומוזר לי לנתק את הקשר. מצד שני מרגיש לי קצת 'בגידה' באח שלי להיות בקשר איתה.

וההורים שלי שבורים ואני לא יודעת מה להגיד להם. הם מהדור שגירושין זו לא אופציה. וקשה לי כבר לשמוע את אמא שלי בוכה לי על זה בטלפון.

(האמת שאני מבינה את שני הצדדים מאוד. לא רואה כאן צד טוב וצד רע. כן רואה כמה רע הם עשו אחד לשני ועכשיו שהוא גר בנפרד הרבה יותר קל לשניהם).

ואני גם סתם אשמח לחיבוק.

כי אמנם זה משהו שכבר היה צריך לקרות, ועדיין זה עצוב וכואב ממש גם לי.

ווואוו מורכב ומציף!! חיבוק!!❤️❤️❤️שיפור

לילדים הייתי מסבירה שהם התגרשו, ואם הם ממשיכים לשאול אפשר להסביר שהיו דברים שלא הלכו טוב ולכן הם מתגרשים, וזה אישי שלהם מה לא הלך טוב.

לגבי הקשר עם הגיסה, נראה לי תלוי מה האווירה סביב הגירושין אצלינו במשפחה הייתה דודה שהתגרשה והייתה עם המון כעס על הגרוש שמבחינתה עשה לה מעשים חמורים ואף אחד לא נשאר איתו בקשר, ולעומת זאת דוד שהתגרש ולא היה טעון עליה ואמא שלי נשארה בקשר עם הגיסה, אפילו הזמינה אותה לשמחות והיא באה עם הילדים לשבת אצלינו בבית וזה היה ממש בסדר. אז צריך להרגיש את המצב.

לגבי להסביר לילדיםאיזמרגד1

פשוט להגיד את האמת... להגיד שזה עצוב אבל קורה לפעמים

ולגבי קשר עם הגיסה מכירה כאלה שנשארו בקשר טוב עם גיסים לשעבר גם אחרי הגירושים. אם זה ממש מפריע לך את יכולה פשוט לשאול את אח שלך, יש סיכוי שזה בכלל לא מפריע לו...

וחיבוק זה באמת עצוב ממש ממש🫂

חיבוק♥️המקורית

אני חושבת שצריך להגיד את האמת. שהם התגרשו. יש מציאות כזו הרי.. האמת הילדים שלי מכירים את זה בכלליות גם בלי קשר לזוגות שהם מכירים בחיים

אגב,לדעתי זה שהם התגרשו לא סותר יחס טוב עם אמא שלהם. אני מכירה המון משפחות של גרושים שמסתדרים ביניהם. היא עדיין אמא של האחיינים שלך.

אני מסייגת שבמקרי קצה (ויש גם כאלה) הנכון הוא להתרחק. אבל לא תמיד זה נכון

ולגבי אמא - אכן כואב, אבל היא תשלים עם זה מתישהו... לפעמים עדיף בנפרד מאשר ביחד

עברנו את זהמקרמה

לגבי הילדים

אנחנו סיפרנו שזלדה וקלמן החליטו שהם נפרדים

הסברנו שאנחנו לא תמיד מבינים ויודעים מה הסיבות אבל אנחנו מאמינים שהם החליטו את מה שנכון להם

קלמן וזלדה תמיד ישארו הורים של הבני דודים שלכם והם אוהבים אותם מאוד אבל הם כבר לא יהיו זוג

(פה תתני להם להוביל את השיחה ואולי כדאי לפצל אם יש לכם פערי גליים)

אצלנו עלו שאלות טכניות כמו איפה הם יגורו

ואיפה יהיה הבית של הבני דודים

עלו גם שאלות לגבינו והבהרנו שאנחנו רוצים ובוחרים להיות ביחד ואין לנו כוונות להיפרד

לגבי הגיסה-

הייתי פותחת את זה מול אחיך

בהכי טוב

ואומרת בפשטות- אנחנו מאחוריך לכל מה שתחליט, אשמח חהישאר בקשר עם זלדה אבל אבין אם תעדיף שלא או לחילופין אם תעדיף שאעשה את זה בלי שאתה בלופ ולא אדבר איתך על זה

לגבי אמא שלך

קודם כל זה באמת שבר ומותר לבכות

זה ממש חורבן בית ואם זה טרי - תני לה את המקום

כאב של אמא על הבן שלה זה ממש מובן...

אבל גם הייתי מחזקת את האח מולה

אומרת שאת סומכת על שיקול דעתו.

שזוגיות היא סוד של 2 אנשים

אנחנו אפעם לא יודעים מה באמת קורה בין זוג

ואאתן רוצות שיהיה לו טוב

והוא כנרטה יודע מה טוב לו גם אם קשה לה לראות את זה

עדיף סוף כואב מכאב שאין לו סוף

לצערי הגדול חווינו במשפחה... מבינה אותך מאדאמהלה

ושולחת חיבוק ענק. (התגרש לי יותר מאח אחד....וכל פעם סיפור שונה ומורכב ואחר)

אני ממליצה להגיד בפשטות ובלי להסתיר.

ו----

לקחת בחשבון שהילדים יתחילו לבדוק אתכם

ולבחון אתכם

ולפרגן לכם שאתם כזה זוג מתאים

ולשאול אם גם לנו זה יכול לקרות

ועוד ועוד

ב"ה ותודה לה' שהילדים שלי חווים בבית, הורים עם זוגיות יציבה וטובה ומכבדת

במיוחד בתקופת הגירושין של אחיי, הקפדנו להראות בבית יותר גילויי חיבה, כמובן בצורה מכובדת אבל שהילדים יראו יותר מהרגיל

וכששאלו, והם שאלו- אם גם לנו זה יכול לקרות, אמרנו חד משמעית שאבא ואמא הכי אוהבים בעולם וטוב לנו ביחד וטוב לנו איתם וכו'

בקיצור- להיות כנים ואמיתיים, ולתת לילדים יציבות והבנה.

שוב חיבוק גדול

מוסיפה עוד על עניין הגיסהאמהלה

אני בהתחלה שמרתי איתה על קשר מאד טוב

גם כי באמת היינו גיסות המון שנים וחברות טובות

וגם בשביל הילדים....

באיזה שהוא שלב היא מיוזמתה ניתקה את הקשר

וזה חבל לי מאד

כי אני חושבת שזה אפשרי לשמור על יחסים טובים גם בכזה מצב- ולו רק בשביל הילדים.

דווקא אחי עודד אותי לזה והיה חשוב לו מאד

כן רצה לשמוע אותי אומרת שאני תמיד אקח את הצד שלו בסוף....

אמרתי לו שאני לא יכולה להבטיח לו את זה אבל מבטיחה שאני תמיד יקח את הצד של הילדים ויעשה מה שטוב לילדים......

שהייתי בת 13 דודה שלי התגרשהברונזה

האמת זה היה הלם

לא הכרתי מישהו בסביבה הקרובה שהם גרושים

אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי במילים הכי פשוטות

"ברונזה, יש לי משהו קצת עצוב לספר לך, איקס וואי מתגרשים"

מרוב הלם שאלתי רק למה והיא הסבירה לי שהקב"ה כלכך טוב שנתן את האופציה להתחתן ולחיות בצורה טובה ונעימה ויחד עם זאת נתן את האופציה להתגרש כדאי לחיות יותר טוב כי *להם* לא היה טוב ביחד

זה ממש הרגיע אותי, נתן לי תחושה שהכל בסדר הם פשוט לא מסתדרים וזה מותר

שהייתי יותר גדולה שאלתי קצת יותר וסיפרו לי את הסיפור המלא שלא היה נעים לשמוע בכלל🙄

מצטרפת לנכתב לעיל ומוסיפה-קנמון

חוץ מלומר לילדים בפשטות

ולתת להם מקום לשאול

ולתת ביטחון לגביכם,

חשוב לתת את הדעת איך להסביר לילדים את הסיטואציה מול בני הדודים. כלומר מבחינת הטקט הנדרש מול בני הדודים (שההורים שלהם התגרשו)

לא יודעת עד כמה אתם נפגשים אבל שיהיה במודעות ולחסוך עד כמה שאפשר אי נעימויות

חיבוק 🩷🩷לפניו ברננה!

חיבוק ענק❤️בארץ אהבתי

אין לי יותר מידי עצות.

מתחברת למה שכתבו על לספר את האמת בצורה פשוטה ומובנת לילדים.

אני רק רוצה להוסיף, שלפעמים כשקורה משהו שמטלטל אותנו, קשה לספר לילדים כי אנחנו עוד מעכלים את זה בעצמנו. לפעמים צריך קודם לתת לעצמנו קצת זמן לעיכול, לפרוק את הקושי מול מי שיכול להכיל אותנו, ורק אחר כך לשתף את הילדים.

חיבוק ענקמדברה כעדן.

זה מטלטל מאוד. וכן, זה עצוב. זה בניין שמתפרק. וזה קשה. ולזכור שכמו בחורבן הבית של ה', כל החורבן הוא בסיס לבניה שתגיע בע"ה. גם לאחיך וגם לגיסתך בע"ה.

לא מוריד מהקושי... אבל קצת למצוא מחשבה מנחמת...

כותבת בתור גרושה...דיאט ספרייטאחרונה

לא התנסיתי באיך להסביר כי מראש הבכור גדל לזה והשאר מכירים את הסיטואציה, אבל אני חושבת שגירושים כ"כ נפוצים שהילדים שלך כבר נתקלו בזה פעם בטח.

אז להסביר מה זה לא בטוח שצריך, אם את מדברת לעניין איך להסביר ספציפית על הנישואים של הדודים אני יודעת שאצלנו הסבירו בפשטות שבני הזוג לא הסתדרו והחליטו להיפרד.

כשמשהו לא מסתדר, זה טוב שאפשר להיפרד ולהתחיל מחדש במקום אחר.

אני חושבת שכן כדאי להסביר שאנחנו מאוד אוהבים ואנחנו לא חושבים שניפרד וכולנו שמחים לגור יחד תחת אותה קורת גג.

אני חושבת שהאחיינים שלי קיבלו את זה בשיוויון נפש- ממה שדווח לי לפחות.

איך הייתן מגיבות?אנונימית בהו"ל

אנחנו שנים מחזיקים את אבא של בעלי כספית כי ההורים גרושים

ואף ילד לא שם שקל על זה

עכשיו פונים לכל האחים לעזור לאח שאין לו גרוש על הנשמה

ואני יודעת שהם בזבזנים גדולים עם כל זה שכואב לי לשמוע את זה

אותי זה מעצבן ברמות

כי כל השנים שקל לא שמתם

ועכשיו עוד מבקשים מאיתנו עוד? מאיפה העזות והחוצפה הזו?

מה אתן אומרות?

בא לי להתפוצץ על בעלי

לא צריך להתפוצץדיאט ספרייט

אפשר להגיד: לא ולהגיד את זה בנחת.

לבעלך עם הסברים, לשאר בלי.

וזהו, בלי לנהל דיון ובלי לנהל את זה עם רגש.

פשוט לא.

ואני מוסיפה ברשותך,

זה זכות לעזור להורים וגם מצווה.

מבחינת הלכתית מכבדים הורים מהכסף שלהם ולא שלכם, כמובן אם זה אפשרי לכם ולא אפשרי לו זה משהו אחר- רק מדברת עקרונית.

ורוצה להוסיף שהכרתי מישהי שעזרה לאמא שלה לשלם על המשכנתא לאורך שנים, כשהאמא נפטרה היא הורישה את הבית לכל הילדים בצורה שווה.

זה אומר שאחות אחת שילמה משכנתא שממנה הרוויחו כל האחים.

וגם לך יש אחריות להוריש לילדים שלך אחרי 120.

בשורות טובות

מעצבן אותי ההתעלמות מזהאנונימית בהו"ל

כל השנים

ופתאום יאללה לבקש עוד וזו לא פעם ראשונה

אני מדברת עם בעלי והוא כמובן נגוע כי זה אחיו

מה בעלך אומר על זה?קל"ת

מבינה ממש את התסכול שלך..

הייתי ממליצה לך לא להיעתר לעזור כספית אם את לא עושה את זה מלב שלם אלא רק כדי לרצות. זה רק יפגע בזוגיות שלכם בעתיד ויהיה פתח לסכסוכים..

אני גם חושבת שמאוד קל להגיב מהצדאנונימית בהו"ל

שמצווה לכבד הורים

לא חושבת שכל אחת יכולה להתמודד עם התחושה של אחזקת עוד בן אדם כשכולם מתעלמים ויש לו הרבה ילדים עם כסף

השאלה מה זה להתמודדאמאשוני

אני למשל הייתי עוצרת את הזרמת הכספים ולכן זה לא היה מגיע למצב של להתפוצץ על בעלי כי זה תחום שיותר קל לי לנהל את הגבול ברור ואז לא מתעצבנת.

כל אחת מתמודדת אחרת עם דברים, ומן הסתם לכל אחת יותר קל להתמודד עם הקשיים של חברתה מאשר עם הקשיים שלה.

האמת שהתכוונתידיאט ספרייט

שאתם בעודף כיבוד הורים.

לכן ציינתי שכיבוד הורים זה מכספם ולא מכספכם והזהרתי לעניין כך שאם את עוזרת את צריכה להיות גם היורשת.

ולא

לא היה לי קל להגיד את מה שאמרתי, לכן הסתייגתי מאוד ויצאו לא מובנים.

תודה על החידודאנונימית בהו"ל

עכשיו הבנתי את כוונתך

אפשר בפשטות לומר לאחים-יעל...

אנחנו כל השנים תומכים באבא, אז פחות יכולים לעזור לאח.

את לא חייבת להסכים לתתoo

הקטע הוא שאני מרגישה מגעילהאנונימית בהו"ל

ברוכים לנו שאין לו כסף להאכיל את הילדים

אני לא עומדת בזה גם

אבל מרגישה שלא סתם פונים אלינו שוב

בעלי היחיד שעובד נורמלי

זו החלטה שצריך לקחתoo

לתת או לא

ואין מה לבוא בטענות אם החלטת לתת

אי אפשר לחנך אנשים מבוגרים

אפשר לבחור מה לעשות

סליחה, אבל למה באמת האחים לא עובדים נורמלי?דיאט ספרייט

כמה אחים שלא עובדים בצורה נורמלית

ואב שנתמך כלכלית (כמובן שאינני יודעת מה הסיבה המדויקת שלו)

זה כבר חינוך לא נכון.

אם תתנו יתרגלו לקחת

ולהיתמך על הציבור וגם יורישו את התכונה הזאת הלאה לילדים שלהם.

שיצאו לעבוד.

את לא צריכה להרגיש מגעילה.

אם אתם ממש רוצים להיות בעלי חסד,

אתם יכולים לתת הלוואה בשטר (!!!) כפי שנכון הלכתית או לסייע לרכוש מקצוע.

אבל מתנות חינם אני נגד.

לא נשמע שיש מה לתת להם הלוואה ולחשוב שתחזוררקלתשוהנ

מהתיאור הכללי שנתנה

אם כבר לתת כסף, כבר עדיף לתת ולהבין שהכסף לא יחזור בלב שלם מאשר לקוות שיחזור ולהתפוצץ על זה מעכשיו לנצח

עד כמה את שלמה עם החזקת האב?שוקולד פרה.

כי יכול להיות שזה מציף אותך עכשיו.

בוודאי שנכון יותר שכולם יתמכו באב, ולא רק אתם.

אבל יש להם סיבה מהותית למה לא?

לגבי האח- פשוט שלא. אם הןא בזבזן אז עוד יותר.

אולי עזרה חד פעמית אבל בטח לא להחזיק גם אותו.

זה לא פשוט לי..מודהאנונימית בהו"ל

למה לריב עם בעלך אבל?המקורית

תתפוצצי קצת פה

ואפשר גם לא להתפוצץ בכלל

אבל קשה כשאת מעורבת מאוד רגשית

אני חושבת שאת לא חייבת להענות לבקשה (בתיאום עם בעלך) אם לא תעמדו בזה. אבל אם כן אז עניי ביתך קודמים

אתם גם יכולים להקציב סכטם מסוים וזהו

אבל בעלך לא אשם שזו המשפחה שלו

נכון בגלל זה פורקת כאןאנונימית בהו"ל

נשמע שאתם צריכים לחזור רגע להתחלהכורסא ירוקה.אחרונה

ולחשוב למה אתם מחזיקים את האבא? מתחושת חובה? מרצון? האם זו היכולת שלכם? האם זה נכון לכם ולו? האם אתם מנסים לשים כמה שאתם יכולים או סכום ש"יחפה" גם על האחים האחרים שלא נותנים? האם אולי צריך לפתוח את זה לחשיבה מחודשת?

וממש אותן שאלות לשאול על האח. במיוחד שאת אומרת שהבעיה נובעת מהתנהלות לקויה ולא ממחסור כלכלי.

אני מאמינה שזה דברים שיהיו ביניכם חילוקי דעות. לרוב לילד הרבה יותר קל לתת להורים שלו מאשר לתת להורים של בן זוג שלכאורה הם אנשים בוגרים וצריכים להסתדר לבד. אבל זה חשוב מאד כי אם את מתפוצצת מזה כבר אז יש מצב שאתם נותנים במידה שלא נכונה לכם

בשעה טובה ילדתי 😀שאלה בפנים...מחכה עד מאוד

הרופאה פה במחלקה אומרת שבגלל שאני בת 36 יש נוהל של זריקות קלסקן לדילול דם,רק בגלל שאני מעל 35.

כולן לוקחות את זה ?

פעם ראשונה שאני שומעת על זה.

או שזה סתם כסת"ח?

אולי זה תלוי בית חוליםעודהפעם

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

אני בלידה האחרונה הייתי בת כמעט 37 ולקחתייעל מהדרום

בעין כרם לא אמרו לי כלום על זהאחת כמוני

לי אמרו על זה רק בלידה בגיל 39אולי תדעו

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

חחחח אויששש..בדיוק מתאים לפרשת שבועאולי תדעו

אמיתי? בטוחה שלא התכוונת 47?טרכיאדה

מן הסתם התכוונה 37ריבוזום

גם לי זה זכור רק מהלידה האחרונהיעל...

כנראה משתנה בין בתי החולים

אני ילדתי ב36דיליה

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

אני לקחתי רק בלידה האחרונהמתואמת

בגיל 38, אחרי שמונה לידות שארבע מתוכן קיסריות.

שאלתי את ההרופאה הפרטית שיילדה אותי. היא יילדה אותי גם בלידה הקודמת, ואז לא הציעה לי. (ובלידה שלפני בבית החולים רצו לתת לי וסירבתי...)

קיבלתי את הקלקסן רק בימי האשפוז (חמישה ימים) והרופאה אמרה שזה מספיק.

במצבך כנראה לא הייתי לוקחת...

תודה חברות, למי עוד יש נסיון עם זה?מחכה עד מאוד

תראיאפונה

חלק קטן מהאוכלוסיה יפתח קרישי דם אחרי הלידה והסיכון עולה עם הגיל.

בגלל שאי אפשר לנבא למי זה יקרה, צריך לתת לחתך מסויים שאצלו הסיכוי יחסית גבוה (אבל עדיין מאד נמוך. כנראה, אין לי את הנתונים הסטטיסטיים).

אם לא תקחי, סיכוי גבוה מאד שלא יקרה כלום, וסיכוי נמוך שתפתחי קרישים.

אישית ילדית אחרי גיל 35 ולא קיבלתי הנחיה כזאת. או שפספסו או שהמדיניות משתנה בין בתי החולים.

ליDoughnut

אחרי לידה רביעית בגיל 32 הביאו לי להזריק לעשרה ימים.

אני לקחתי באיזור הגיל הזה.מוריה

אבל זה היה אחרי לידת תאומים.

אז לא יודעת אם קשור או לא.

אני לקחתישומשומונית

בגיל 36 כי היה לי pph (רק 2-3 זריקות)

ועכשיו בגיל 39 ל10 זריקות

גם לי נתנו*אורחת

זה הנוהל הרגיל, מעל גיל 35

אחרי הלידה השניה שלי דיממתי ממש ברמהאריאל765

שעשו לי היסטרוסקופיה ללא הרדמה באופן ידני ואז נתנו ציטוטק להפסיק את הדימום אחרי שלא היה ממצא ברחם...

במקרה כזה הם מבררים לפני שנותנים קלסקן באופן אוטומטי מעל גיל 35?

את צריכה להגיד להם לפני שנותנים לך קלקסןרוצה לשאול שאלה

כי הוא מגביר דימום באמת.

אולי יתנו לך בכל מקרה כי היום לא לוקחים סיכונים על קרישי דם ואת אומרת שהדימום המוגבר היה רק בלידה השניה ולא בכל הלידות.

אבל תגידי להם כמובן כי זה שיקול.

תודה!אריאל765

אני מכירה סיפור די מקרוברוצה לשאול שאלה

על מישהי שנפטרה מזה (פעם זה לא היה המלצה גורפת כמו היום)

לא בקטע להלחיץ רק תדעו שזה לא צחוק

וקלקסן זה לא מסוכן רק לא נעים ולא כיף אבל אנחנו עושות מליון דברים לא נחמדים רק כדי לא לקחת סיכון....

אוימקלדתי פתחאחרונה

אמרתי גם, בגיל 38, לא רופא! אחות! הפריע לי, אבל אני ממושמעת,

ואז בביקור רופא הבא שאלתי אותו ואמר לי שזו היתה טעות...

מסתבר שזה נכנס בכמה בתי חולים ולא בכולם,

אמא שלי חשדה שזה מחקר...

עלו לי שאלות אחר כך, כי ממליצים ליותר ימים מהאשךוז אבל בפועל נותנים רק בבית חולים, ועוד שאלות. למה לא אספירין? משהו בזה מוזר בקיצור.

לא קשור לפורום אבל בטח תדעו- טלפון בייתיהרמה

עכשיו כשהילדה לא בצהרון אני רוצה שהיא תתקשר אלי כשהיא מגיעה הביתה. לא מעוניינת בסלולרי.

מה שאומר שצריך טלפון בייתי של פעם- אבל אין לנו חיבור מתאים לקיר.

האם יש פתרון לזה? טלפון עם שקע רגיל ומספר טלפון?

ניסיתי לקנות מעלי אקספרס טלפון עם סים אבל זה לא עבד טוב

אשמח לרעיונות

אנחנו פשוט קנינו פלאפון פשוטטארקו

כזה רק עם שיחות והודעות

וסים רגיל

אפשר לחבר למקום עם חוט. אצלנו זה לא מחובר אבל יש לו מקום קבוע.

זה פתרון מצוין פה.

והילדים לא משחקים בו? רוצה ממש בלי פיתוייםהרמה

אין מה לשחק בזהפרח חדש

תעשי טלפון כשר אז גם sms לא יהיה

אין בו משחקים..טארקו

האמת שהוא נהרס ומה שיש עכשיו זה סמארטפון ישן שהכל בו נעול חוץ משיחות והודעות..

את צריכה קו. והחברה שאת עושה דרכה אמורהקנמון

לסדר לך בבית את החיבור של הטלפון הקווי.

אנחנו עשינו דרך הוט והגיע טכנאי וסידר את זה (משך כל מיני חוטים בקירות וסידר חיבור לטלפון).

הטלפון עצמו- יש לנו אלחוטי. יותר נוח לנו מאשר טלפון נייח מחובר לקיר שא''א להזיז.

הקליטה שלו בטווח גם בחניה אז זה יעיל לפעמים.

קנינו במחסני חשמל וגם במשנת יוסף מוכרים הרבה פעמים. יש צג בעברית ואפשרות להכניס אנשי קשר וזכרונות.. כך שגם מי שלא יודע לקרוא יודע לזהות את השם שלי ושל בעלי ולהתקשר אלינו.

אצלנו (ילדי גן ויסודי, בלי פלאפונים) ממש לא הפך אצלנו למשחק ומשתמשים בו כל יום. אפילו החברים של הילדים מחפשים אותם הרבה פעמים בטלפון הרגיל ולא דרכנו, שזה ממש נחמד. ממליצה

כנל, לנו יש פלאפון כשרשושנושי

הכי פשוט, עלה איזה 100 שקל

סים כשר 9.90 של רמי לוי

מחובר עם חוט למקרר, כדי שלא ייעלם.

הילד אף פעם לא לבד, ככה שזה לא הצורך.

לפעמים אוהב להתקשר לאמא שלי, אחותי או בעלי. ולא רציתי שיהיה עם הפלאפון שלי לדברים האלה. היה לנו פלאפון כשר בכל מקרה לא בשימוש..

אין משחקים, המקסימום של מחשבון או בחירת צלצול.

אם בסוף כן תחליטי ללכת על טלפון, יש טלפון ביתי שיושב על האינטנט. לא של בזק, של חברות אחרות.

זה יוצא זול יותר אם בכל מקרה יש ראוטר בבית.

לנו יש טלפוןשומשומונית

דרך האינטרנט. כשעשינו סיבים, קיבלנו גם קו באותו מחיר. מומלץ ממש

איך חיברתם עם חוט? מענייןהרמהאחרונה

כשמתקינים לך קו יעשו לך שקעחילזון 123

האוכל של אמא שלי מגעיל אותינעם א-ל

אני ממש לא יודעת מה לעשות, זה הולך ומחמיר עם השנים..

השבת נסענו להורים שלי, וגיליתי שזה החריף למצב שלא נגעתי בשום אוכל שהיא הכינה..אכלתי רק חלה וסלטים בכל הסעודות..

אני לא יודעת אם זה מטעמי נקיון האוכל והיגיינה, שאני יודעת שאמא שלי לא מקפידה כ"כ.. נגיד לשטוף ירקות, לכסות אוכל מבושל שעומד בחוץ (מזבובים וכו')... או בגלל עניין של טעם האוכל.. נגיד אמא שלי תכין קציצות, ולא תערבב את העיסה כמו שצריך, אז יהיו גושים של פירורי לחם... או תכין עוף, והוא לא יהיה מספיק מוכן, וישאר ורוד מגעיל כזה.. תכין תפו"א- תוציא מהתנור לפני הזמן, והם יהיו עדיין קשים... ועוד מלא דוגמאות....

כך או כך (כנראה גם וגם..)- אני מוצאת את עצמי נגעלת כשאנחנו אצלם בשבת.

ולא יודעת מה לעשות...

גם מעצם הדבר וגם מולה, וכלפי הילדים...הם אוהבים ואוכלים, ואני לא רוצה לפגוע ברומנטיקה של "האוכל של סבתא"...

אשמח לעצות.

נשמע הגיוניאיזמרגד1

שמגעיל אוכל שלא מבושל עד הסוף וכל מה שתיארת... נראה לי כדאי להתמקד בפתרונות טכניים. אם חלה וסלטים את כן אוכלת אז לאכול סיבוב שני ולהגיד שאת מפוצצת מהחלות וסלטים, או להביא כל פעם משהו איתך כדי להקל על אמא שלך ואגב גם את תאכלי ממנו (אם היא תקבל את זה בטוב)

וכל עוד את לא עושה מזה עניין אף אחד לא צריך לדעת, לא היא ולא הילדים

אני מוצאת פה שני דברים:תהילה 4

א. האוכל הלא טעים של אמא שלך.

ב. אובדן הרומנטיקה על מאכלי סבתא.

אתחיל בשני. אם לילדים שלך כיף עם סבתא. אז יכולות להיות חוויות מכוננות שלא קשורות לאוכל.

ככה היה לי עם הסבתות שלי. (האוכל הכי טעים שהכינו היה קנוי) וככה גם הילדים שליי עם אמא שלי.

ב. נשמע שגם אמא שלך לא ממש נהנית להכין מה שגורם לאוכל להיות חצי מוכן. ולכן ממש הגיוני שתציעי להשתתף בהכנות לשבת. (אפשר להביא דגים למשל שרק שמים על הפלטה בכניסת שבת עדהסעטדה הן מוכנים. ולא דורש הרבה הכנה מראש)

תודה איזמרגד ותהילה! מסבירה עוד משהו..נעם א-ל

אמא שלי עוקבת אחרי מה שאוכלים אצלה. היא "מסתכלת לצלחת" של אחרים ויכולה להגיד: עוד לא אכלת מזה, לא טעמת מזה, את אוהבת את זה..לא?

וזה לא שהיא סובלת מלהכין אוכל, דווקא מבחינתה ככה היא מביעה אהבה.. אם אגיד לה שאביא משהו כשאנחנו באים לשבת- היא תגיד שלא צריך ומה פתאום, שנבוא בכיף, שלא אטרח וכו'..

נגיד אחרי הלידה האחרונה שלי היא רצתה להביא לי הרבה אוכל, שיהיה לי במקפיא.. ואני לא ידעתי איך להדוף את זה בלי לפגוע בה. בסוף היא הביאה ואת הרוב זרקתי..

חבל לי על האוכל ועל הטירחה שלה..

אני גם דואגת לאן זה יגיע, כי רואה שזה "מחמיר" אצלי עם השנים... פעם לא הייתי ככה..

אני מודה בפני אמא שלי שאני לא אוהבת את זההרמה

לא בקטע אישי פשוט "לא בא לי עוף ולא בא לי תבשיל כזה או אחר" ככה היא תופסת ממני בעייתית עם אוכל וזה לא נלקח כמשהו אישי.

בשבתות פשוט תביאי מהבית בלי לשאול אותה משהו שהיא בוודאות לא מכינה ואז זה לא במקום האוכל שלה, משהו שהוא חידוש לשבת או שאת רוצה שכולם כולל היא יטעמו.

גם חמי וחמותי היו אומרים שלא צריך ומה פתאוםשיפור

וגיסתי התחילה להביא בכל מקרה וזה הפך להיות ממש קבוע שהיא מתאמת מראש מה להביא.

הגיוני שזה לא טעים לךנעומית

כמה דברים שאולי יעזרו:

  • להחמיא ממש על מאכלים שטעימים לך (עוגות/סלטים)

  • להחמיא בנוכחות הילדים ובדיבור איתם. (רוצה מהקציצות המיוחדות שסבתא הכינה במיוחד בשבילנו?)

  • להכין אוכל ולהביא (אפשר להתחיל להביא תוספות ולעדכן מראש. ראיתי מתכון ממש טוב לאורז עם בטטה, ממש מתחשק לי להכין ולהביא. זה בסדר? ממש בא לי להכין דג ברוטב מיוחד, זה בסדר שאני אכין?

    ואז את לא טורחת כדי להקל עליה אלא היא עושה לך טובה שמאפשרת לך להכין דברים מעניינים שאת אוהבת.

לדעתי, על זמן הבישול אפשר להעירנעמי28

לא בשבת עצמה, אם את באה מוקדם מספיק וטועמת/ מסתכלת.

את יכולה להגיד "אני חושבת שזה צריך עוד קצת זמן" "אני אוהבת את זה יותר שחום".

לדעתי האישית זה ממש לא פוגע.

וגם להגיד מה את אוהבת ומה פחות.

אולי תגיעו מוקדם יותר לקחת חלק במטבח ובהכנות וככה תהיה לך שליטה על זה?

ובקשר לילדים, יש להם סטנדרטים משלהם.

הבן שלי אוהב את האוכל של הגן יותר משלי, לא נעלבת, חך של ילד.

וזכרונות מסבתא זה לא בהכרח אוכל.

גם אני שמתי לב שככל שהזמן עוברהמקורית

מהנישואין, אני פחות מתחברת

האמת גם המתכונים של ההורים שלי וגם אצל חמתי קצת השתנו מאז, וגם הטעם שלי ושימת הלב לכל מיני פרטים אז מזדהה איתך

אם תגידי לה בעדינות שאוכל לא מספיק מוכן? נגיד על העוף - אמא אני אוהבת את העוף יותר צלוי/ התפוא יותר רכים - זה יהיה כזה נורא?

אולי כמו שכתבו להציע להביא מנה משלך/ להגיע להיות איתה במטבח?

לגבי הילדים - אם זה רק תפוא קשה לא נורא. עוף לא מוכן - אני כבר לימדתי אותם שעוף ורוד לא נוגעים כי זה יכול להיות מסוכן

ובכלל,אם הם אוהבים וזה מספיק מוכן לא הייתי מוטרדת האמת

מצטרפת. עוף לא מבושל מספיקחושבת לעצמי

עלול לגרום להליקובקטור, מניסיון...

רעיון טוב ללמד את הילדים כללי בטיחות במזוןדריאל

ושההערה תגיע מהם או פשוט לא יאכלו - אוי סבתא העוף ורוד בפנים...

לא יודעת אם רלונטימקרמה

בת כמה היא?

לפעמים הגיל עושה את שלו אבל הרצון לא נותן להשלים עם היכולת

במקרה כזה הייתי באה ומבשלת יחד איתה

נחמד שהילדים אוהביםדריאל

לילדים יש סטנדרטים אחרים, ואם הם אוהבים ואוכלים - אז לפחות מהבחינה הזו, הכל בסדר.

כן העוף הלא מוכן היה מלחיץ אותי והייתי אומרת משהו (כמו שכתבו פה "אמא נראה לי העוף צריך עוד קצת זמן בתנור/על הפלטה")

יכול להיות שבאמת קשה לה יותר לבשל או שהיא לחוצה בזמן ולכן מוציאה את העוף והתפוח אדמה לפני שהם מוכנים עד הסוף.

אני מבינה שקשה להגיד משהו אבל אם זה מגיע למצב שאת לא אוכלת כלום ויחד עם זה, היא מסתכלת בצלחת, כנראה שאין מנוס מלהגיד,

השאלה באמת איך לנסח. הייתי אומרת משהו שלא קשור לבישול שלה אלא יותר "אני מעדיפה בזמן האחרון ... " ולפרט (עוף שחום יותר, תפוח אדמה רך יותר).

אם יש לך אפשרות או כוחות, באמת להביא משהו (אפשר להגיד - הילדים ממש ביקשו אז החלטתי להביא גם את הפשטידה הזו שהם אוהבים, תטעמו)

או להגיע קצת קודם ולהיות במטבח כדי קצת לדאוג לדברים שחשובים לך כמו לכסות את האוכל, לשטוף את הירקות (תציעי להכין את הסלט?)

יש לי בעיה שונה/דומה - מבחינת היגיינה אין בעיה אבל משהו בתיבול, בטעמים ובסגנון של האוכל הולך ונהיה לי פחות טעים.

אני חושבת שזה גם קשור ליחסים שלי עם אמא שלי שהם מורכבים ובאמת האוכל שלה לא ממש טעים לי

(אובייקטיבית היא בשלנית טובה, גם אם מעט מעגלת פינות וממהרת, ואנשים אחרים אוהבים את האוכל שלה).

לפעמים יש לי גם בעיה של מאכלים מסויימים שנחשבים "אהובים" גם עליי ובעצם אני כבר פחות אוהבת, ובשלב הזה כבר קשה לשנות, ולגלות לה שבעצם אני לא כזה אוהבת...

ממש תודה לכל המגיבות!! עונה בפנים..נעם א-ל

להגיע מוקדם יותר- לא בטוח שיעזור, נראה לי רק יפריע, אני מגיעה ב"ה עם חמישה ילדים... ואמא שלי אוהבת שהכל נשאר נקי, מסודר ומצוחצח עד כניסת שבת..

להביא איתי- בפעמים היחידות שאמא שלי זרמה שאביא משהו, זה היה כשהגענו כל הילדים ביחד ויצא באמת שיש הרבה אנשים.. וגם אז- זה רק עוגות או סלטים. לא האוכל העיקרי. אולי אנסה שוב...

מבחינת גיל- אמא שלי ממש צעירה! בת 60+ היא פעילה בעבודה וכו'.. לא חושבת שזה מבחינת עייפות הגיל. כן זה הסגנון, "לתקתק" משימות מהר, אני קוראת לזה: כמות על פני איכות..

מסכימה שאם זה עניין רק של טעם, אז להחליק מול הילדים, שיערב להם ויהיה להם זיכרון מהמטבח של סבתא... אבל אם זה כבר בנוגע לניקיון ואיכות האוכל- אז כן לנסות לעצור את זה...לא ממש יודעת איך, אבל צריכה לחשוב על דרך אלגנטית.

לגבי לומר לה ישירות- לא יודעת אם יעבור חלק, כי כאמור- אמא שלי צעירה ופעילה, והיא עלולה להיפגע שאני כביכול כבר מתחילה להעיר לה על הביצועים האימהיים שלה..(פעם הערתי לה משהו על זה שהיא שמה מלא מרכך כביסה, וזה לא בריא לעור..וואי, זה נהיה סרט...)

רק לגבי הניקיוןנעומיתאחרונה

אתם אוכלים במסעדה עממית/ פלאפל/ פיצה שכונתית.

הילדים אוכלים אצל חברים?

האם רמת ההיגיינה אצל ההורים נמוכה מכל הנ''ל?

אני לא בטוחה.

כשאני נגעלת מאוכל של אחרים, אני תמיד מזכירה לעצמי שאני יכולה לקנות סלט/כריך במרכז המסחרי ולהשאר בחיים

התקן נובה טי - מחזור מאחרניק חדש אנונימי

ילדתי לפני 4 חודשים. קיבלתי מחזור אחרי 3 חודשים מהלידה בערך.

קיבלתי מחזור ראשון ב16.9 ועדין לא קיבלתי מחזור!! יש איחור

אני מפחדת לעשות בדיקת הריון בבקשה תגידו שלא הגיוני הריון עכשיו

התקן עשיתי שבועיים לפני המחזור.

עוד משהו, הפסקתי להניק אחרי חודשיים וחצי.

יש לי דימומים פה ושם מההתקן

עזרה🙏🏻🤎

לא חושבת שצריך לחשוש מהריוןפרח חדש

יש מספיק סיבות אחרות לאיחור במחזור

את 4 חודשים בלבד מהלידה, הינקת חלק מהזמן, זה לא לא נקרא איחור

זה נקרא שהגוף עדיין חוזר לעצמו ולמחזוריות מסודרת

^^^ גם אני חושבת כך, עדיין הגוף לא מאוזןאמהלה

אבל אם את חוששת, ואם עוד לא נבדקת חודש אחרי ההתקנה, זה הזמן ללכת לעשות US ולבדוק מיקום התקן

בעקרון נובה טי לא אמור לעשות דימומי הסתגלות מעבר לשבוע מקסימום שבועיים אחרי ההתקנה

הוא כן יכול להאריך או להכביד על הווסת ולעשות כתמים לפני/אחרי

הוא עושה לי כתמים גם אחרי יחסיםניק חדש אנונימי

שזה ממש מבאס.

יש לי תור לרופאה עוד שבועיים

אז מאד יתכן שהוא לא יושב לך טוב ולכן פוצע ומדמםאמהלהאחרונה

זה לא אמור להיות....

ואם הוא לא יושב טוב הוא גם לא מונע טוב...

לא הייתי מחכה שבועיים

הייתי הולכת לעשות US כבר מחר....