7:03. כמעט והתרגלה לצפצוף.
"אולי אם היה לי חלום, הייתי יכול לרוץ אחריו בסערה" הקול שלו היה כבד. לא היה אכפת לו. "אבל עכשיו זה רק סערה חסרת טעם. השמים לא שחורים" הוא פסק בלחש. "הם אפורים".
היא הביטה בו ברחמים הוא ידע. העיניים הכחולות שלה שוטפות אותו, מבינות - לא מבינות את הילד המשונה הזה. "אבל האם זה הסערה שמדברת מפיך" היא שאלה מהססת, תוהה אם היא נוגעת בנקודה "או החלום?"
תמיד מבינה ויודעת. חיוך מתח לאט את זויות פיו מבלי משים, יודע שזה עושה אותה מאושרת.
"השעה מאוחרת אמא" הוא הניח את הראש על הכר המרופד ונאנח. היא התייפחה קלות והוא בלע את רוקו.
"אני כאן מותק" היא הביטה היישר בעיניו, מחזיקה חזק את ידו הקטנה והרפויה.
הוא הסתכל עליה שוב. על השיער הזהוב והעיניים הגדולות שאומרות הכל. את האהבה שלה והחלום. העוצמה והסוף. הוא רצה להישאר כאן, איתה. לחבק את אמא ולשמור עליה.
במקום זאת הוא עצם עיניים. "שבע וחמישה" הוא אמר "צריך לקנות חלב" הוא לחש. והלך.
יד התהדקה ויד הרפתה. המוניטור המשיך לצפצף.
לא כותב הרבה. הערות מישו?


