האמת לא יודעת איזה כותרת לתת אז אשאיר לסוף.
נשואים 5 שנים, יש ילדים תודה לה'.
מתחילת הנישואים אמרתי לבעלי שהתקשורת שלנו דפוקה.
אנחנו לא רבים, לא מדברים אחד לשני לא יפה, לא מכירה את הדבר הזה שלא מדברים יומיים כמן שאני שומעת כאן לפעמים.
אבל גם אין שיח אמיתי ועמוק.
מבחינתי, אנחנו חיים אחד ליד השני נפלא, מגדלים את הילדים ביחד מעולה, יש לי שותף מצויין למשפחה שהקמנו. ויש לי פרטנר מצויין ליחסי אישות.
אבל לא פעם ולא פעמים אני אומרת לבעלי שאני חוששת מהרגע שהילדים ייצאו מהבית, שאז לא נדע לתקשר.
במהלך השנים בקושי היינו אסורים, או היריון או מניעה שהשאירה אותנו מותרים לתקופה ארוכה.
אז יןצא שכל אי הבנה או מצברוח רע שלי אנחנו פותרים במגע במקום בדיבור.
זה פותר זמני, אבל בפנים אני כנראה צוברת וצוברת.
לאחרןנה התחלתי לשמוע קורס על אינטימיות שעושה לי מעין טיפול זוגי וגורם לי לשים לב יותר לדברים בקשר שלנו.
היה שם דיבור על שחרור שלי באינטימיות ושמה שיכול למנוע אותה היא אם אין אינטימיות רגשית.
ואז הבנתי שהגעתי לנקודה- אין לנו אינטימיות רגשית.
יש לי גבר מהמם, באמת!
אבל הוא לא יודע לתקשר רגשות, וגם לי יש קושי בזה כנראה.
לוקח לי המון זמן להצליח לשתף אותו ברגש לא טוב שלי (אבל בעצם אולי זה כי יש לי ניסיון עבר מהתגובות שלו וזה מרתיע אותי) ואז הוא מגיב בצורה כל כך לא מכילה שגם אני נפגעת ומתוסכלת יותר וגם בפעם הבאה עוד יותר קשה לי לשתף אותו.
אתן דוגמא מהפעם האחרונה שנפגעתי ממשהו שאמר.
סיפרתי לו שקראתי שאפשר לעשות משהו שיעורר אותו ושצריך לעשות אותו בעדינות.
ואז הוא אמר לי "כן, רק את תעשי את זה בעדינות" (משהו בסגנון, לא זוכרת בדיוק) שהכוונה שלו היא שאני ממש לא עדינה באינטימיות שלנו.
זה היה בוקס בבטן הרכה. נפגעתי ממש.
זה משהו שמפריע לי מאז ומתמיד, זה נובע מהקושי שלי לשחרר שליטה (בכלל בחיים, וגם במיטה).
השתתקתי ובאותו ערב דיברתי את המינימום שצריך, הלכתי לישון אחריו כדי שלא יהיה לי צורך לדבר איתו.
יומיים אחר כך עוד הייתי עצבנית ובקושי דיברתי.
עזבו את זה שהוא בקושי שם לב ולא טרח לשאול מה קורה (וכששאלתי אם לא שם לב אמר שחשב שאני עייפה).
ושכסוף סוף העזתי לשתף אותו, התגובה שלו הייתה לא התכןונתי.
ואז כשלא הגבתי אז שאל אם אפשר לומר משהו בציניות (תמיד בורח לשם) אז אמרתי לו שלא.
אמר לילה טוב. הסתובב ונרדם.
והיום הגעתי למסקנה בגלל עוד משהו שקרה שאני פשוט לא מרגישה שהוא המשענת שלי, שאני יכולה לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי כשצריכה.
טכנית, הוא עוזר מאוד. באמת. הוא ממש משתדל.
אבל באלי רגשית לדעת שיש לי על מי להשען, יש לי מישהו שלידו אני יכולה קצת להרפות ולשחרר שליטה.
שמותר לי לשתף בפחדים וברגשות שלי בלי שיזלזלו בהם או יבטלו אותם.
אני לא מסוגלת לבכות לידו, זה עוד משהו שמראה שאין לי ביטחון לידו.
ואין לי מושג איך לדבר איתו על זה.
וזהו. נראה לי חפרתי מספיק בינתיים ומקווה שמישהי בכלל תקרא הכל.
אם יש לכן משהו חכם להגיד, אני ממש אשמח לשמוע.
ואם מישהי זיהתה, שמרי לעצמך.
אני לא נוהגת לדבר על הזוגיות שלי עם אנשים ולכן מאנונימי.
)
