האמת, שאין לי מושג מה מטרת ההודעה הזו. בעיקר תמיכה, אולי גם הארות ועצות.
ב"ה נשואים באושר הרבה שנים, יש לנו שישה ילדים ואני בחודש תשיעי. מאז ומעולם בעלי היה "אבא של שבת" ז"א שהילדים ראו אותו בעיקר בשבת, כל יום יוצא לפני שהם קמים ולרוב חוזר אחרי שהם הולכים לישון.
אז הכל עלי, התארגנות בוקר, ארוחות, חוגים, חברים, מקלחות, הרדמות... הרבה שנים לא עבדתי וגם כשחזרתי לעבוד זה למשרה חלקית שבהחלט מאפשרת לי להיות אמא במשרה מלאה.
כמובן שהיו מקרים יוצאי דופן, וכשהיה צורך הוא היה מצליח לצאת מוקדם. אבל בגדול זאת שגרת החיים שלנו.
עם היתרונות (ב"ה מרוויח טוב, אנחנו חיים בעיקר על המשכורת שלו, את רוב המשכורת שלי אנחנו פשוטים מעבירים לחיסכון..) והחסרונות שלה.
הייתי די סבבה עם זה, עד השביעי באוקטובר 😔
הוא כמובן התגייס ולא היה בבית חודשים ארוכים. זה היה קשה מאוד, אבל בעיקר קושי נפשי, כי בצד הטכני אני רגילה להיות לבד (חוץ משבתות, זה היה זוועה)
והאמת, אל תגלו, אבל היה אפילו לפעמים יותר קל בצד הפיזי, קיבלתי ארוחות כי הייתי מגוייסת, פינוקים, פירגונים, היה לי פחות אחד לדאוג לו פיזית לאוכל / כביסות. משהו בחופשיות שלי בערבים שהייתי אדון לעצמי בלי להתחשבן עם אף אחד.
וב"ה הוא סיים (בינתיים, מחכה בקוצר רוח למלחמה בצפון🙄) ואני מגלה שפתאום קשה לי יותר להשלים עם השגרה שלי שהייתה פעם.
כי עדיין כל הזמן מפרגנים לכל נשות המגוייסים שמחזיקות את הבית לבד ביום-יום, אבל תכלס, זאת השגרה שלי תמיד. אז נכון שיש דברים שהוא עושה והייתי צריכה לעשות במילואים ועכשיו כבר לא (כמו קניות ולהוריד את הזבל) אבל תכלס הקושי והמאמץ והאחריות עדיין רק עלי.
אבל עכשיו אני לא סופרוומן ולביאה וגיבורה ואלופה. אלא סתם עוד אחת שבעלה בבית.
)
