יש הרבה מאמרים על הגיל הזה,
שווה לך להעמיק כדי להבין אותו יותר לעומק.
הוא לא רוצה את שפרינצי ולא את זלדי, הוא זקוק למשהו אחר שלא מסופק לו ולכן משתגע.
אם את מתייחסת לזה כגחמות, פספסת את הנקודה איתו ולכן הוא צריך להקצין את ההתנהגות שלו כדי לקבל את מה שהוא זקוק לו.
החוויה תהפוך מעצמה ליותר נעימה וכיפית כשההתמקדות לא תהיה בהתנהגות ובתגובה אליה ובניסיון להפוך אותה ליותר כיפית,
אלא כשתתני מענה לצורך העמוק יותר שלו.
אם מבחינתך הוא עושה "דרמה" ולא צריך לעשות דרמה מכל דבר, את לא מקבלת את הצורך שלו ולכן ההתנהגות שלו מקצינה וכ"כ קשה.
בשום שלב לא אמרתי שצריך לרדוף אחריו עם גרב, להיפך. אל תרדפי אחריו, תני לו להגיע אלייך בנחת. צריך להוביל פה תהליך שיגרום לו לשיתוף פעולה. לסמוך עלייך שאת רוצה בטובתו.
לא להרים אותו במדרגות, להבין מה הוא זקוק לו ומה התפספס בהתנהלות הבוקר שגורם לו לסערת רגשות הזו.
כמו שעם הקוקו מצאת פתרון שנותן לו מענה אמיתי, ככה אפשר למצוא פתרונות לשאר הדברים,
אבל אם היית מתעקשת שקוקו צריך לעשות במקלחת כי "ככה זה" אז גם עם הקוקו לא היית מוצאת פתרון שאת יכולה לחיות איתו (לעשות קוקו במקביל לשייק)
זה בסדר שיש דברים ש"ככה זה" כמו למשל שפיפי עושים בשירותים ולא בכל מקום שרוצים,
זה לא שלא צריך גבולות,
צריך לשים לב מה גבול שיש לו צורך אמיתי ומה נובע מחוסר השלמה שלנו שיש פה ילדון שמתחיל לפתח את האישיות שלו ולבטא את עצמו.
יש המון מה להרחיב, אבל כדאי ללמוד על זה מסודר עוד ועוד עד שתרגישי שמשהו אצלך השתנה במהות, כי עוד פתרון נקודתי כמו השיק והקוקו, הוא נקודתי. אם תביני את העיקרון תוכלי לתת מענה אמיתי וזה מעצמו כבר ישנה את כל הדינמיקה ויקל עלייך.
אי אפשר לצמצם לאפס, אבל אפשר להפחית את הקושי..
זה יעזור לך מאוד גם בהתמודדות אחרי הלידה בע"ה.
שתדייקי מה בדיוק הילד צריך ממך. הוא לא זקוק שתרימי אותו, לא לרדוף אחריו בבית, לא זלדי ולא שפריצי לא עוד סיבוב באוטו ולא כל מיני המצאות אחרות. זה מה שהוא מבקש כי ככה הוא יודע לבטא את עצמו.
למשל ילד שזקוק לעוד ביטחון כדי להירדם, סביר שלא יבקש מאבא אבא בו שב לידי, קשה לי המעבר מהערות לשינה, אלא יבקש מים, שירותים, סיפור, ייזכר במליון דברים שיגרמו לו לברוח מההתמודדות עם המעבר.
אם נסתכל על הבקשות שלו ונתמקד בהם ואפילו ננסה להציב בהם גבולות (אני מרשה שליש כוס מים..) עכשיו לא בודקים אם הנעליים ליד המיטה, עוד סיפור אחרון ודי..
ואפילו אם ננסה להפוך את שינה לטקס יותר נחמד (כוס מגניבה לפני השינה)
וכל מיני התייחסויות לבקשות עצמם, פספסנו את הנקודה שהילד באמת זקוק לה, למחרת הבקשות של הילד ישתכללו, כי הוא לא קיבל מענה לצורך שלו בביטחון בזמן המעבר,
אלא קיבל פתרון נקודתי לאותו רגע שעזר לו "לברוח" מההתמודדות, וככה ההשכבה הופכת לסיוטית.
ברגע שנזהה את הצורך האמיתי ונשקף לילד ונאמר לו, אני רואה שאתה מתקשה להירדם, אני פה יושב לידך ושומר עליך עד שתירדם, אני פה לידך מסייע לך,
אז הילד מקבל מענה אמיתי ולמחרת קצת פחות יצטרך עזרים חיצוניים כמו סיפור ושירותים ומים ושוב שירותים.
אז גם צמצמנו את הקושי בהתנהלות לקראת השינה וגם (הרבה יותר חשוב לדעתי) בונים לו חוסן, כי הביטחון הזה שהוא עכשיו רכש, יעזור לו בהמשך החיים לסמוך על אבא שיספק לו את הצרכים שלו, האמיתיים, הפנימיים. ולכן בגיל גדול יותר יוכל לומר בפה מלא:
אבא אני מפחד מהמפלצת שמתחבאת בארון, אתה יכול לעזור לי לגרש אותה?
ואבא ידליק פנס ויגרש את המפלצת ויתן לו חיבוק ענק ויגיד לו אבא תמיד כאן בשבילך שומר עליך ומגן עליך.
זה תהליך שמתחיל מגיל ממש קטן.
, אין לי כח לעצמי.
נשמע ממש קשוח!
