אם הוא שכיר

הם לא יוצאים נפסדים בכלל בכלל

לגבי השאר - אז אם לומר את האמת ולא חלילה כביקורת - הגיע הזמן שכח האדם בצהל יקבל ריענון. גם בעלי פטור אגב, אם כי הוא לא היה לוחם, אבל אם יוחלט לגייס כי צריך - אשלים עם זה באהבה למרות שזה לא נח בכלל בכלל. לא משנה למי, מילואים ככ ארוכים זה לא נח.

לנשות לוחמים זה בכלל סיוט בככ הרבה מובנים. אני רואה את אחותי מתמודדת לבד כבר מתחילת המלחמה וזה לא פשוט. גם קוראת פה נשים שלו היה אוויר והמילואים היו פחות ממושכים ורצופים, זה ככ היה עוזר להן. זה פוגע בהמון המון מעגלים ואותי בכל אופן זה משמח עבורן. למרות שלך זה כנראה נשמע התרחיש הגרוע ביותר. כנראה זה תלוי מאיזה צד מתבוננים על הדברים

האם יש לי סיבה לחשוב שאני צריכה את בעלי יותר ממנה..? האמת שלא. אבל אני כן מאמינה שמי שמקבלת את הניסיון, תקבל גם את הכח להתמודד איתו בעז"ה.. אם כי ממה שאני קוראת, זה לא כפשוטו בכלל

יכול להיות שזה לא ייושם בכלל, אבל במידה וכן - מקווה שבכל זאת תצליחי להתמודד עם זה ושתמצאי עזרה

הכי מטריד אותי זה שהוא לא יחזור.

לא. אני לא צריכה את בעלי יותר מאף אחת אחרת.

אבל כשאני רואה את ההתמודדות של נשוצ המילואים ואת הגבורה שלהן, שומעת אותן ולא מבינה מאיפה הכוחות- אני לא מרגיהש שאני מסוגלת לזה.

זה לא שאם יגייסו אותו אני אתנגד, אני דווקא ניסיתי לשכנע אותו ללכת למילואים בשגרה כדי שיהיה כשיר במקרה הצורך.

אבל כן, עכשיו כשיש סיכוי שאופציה כזאת תקרה מתישהוא זה מפחיד אותי מאוד.

בשביל להחזיק ראש במצב של חוסר וודאות - צריך הרבה אמונה והרבה חוסן

אני חושבת שעד שאת לא שם, את לא שם. באמת אבל.

לא הייתי מטרידה את עצמי בזה כרגע. זה לא שיש לזה פתרון ממילא, לא עכשיו ולא אם יגויס. 

פשוט מתמודדים כשזאת המציאות.. סליחה, אולי זה לא מה שאת רוצה לשמוע ואולי אני לא שייכת לשירשור הזה..

ממש קשה לי האמירות האלה, 'אני לא אעמוד בזה'.. כי זה לא שאנחנו בוחרות בזה, פשוט כזאת המציאות, וזאת ההתמודדות, איכשהו מסתדרים, גם אם אין כוח לזה.. לפעמים מסתדרים בטוב יותר ולפעמים פחות, נעזרים יוצא או נעזרים פחות, אבל בסוף שורדים..

ממני, שבעלי היה ברצף בבית חודשים השנה, לא קרבי, תומך לחימה (ואולי זה פריווילגיה שלי ולכל אני גם יכולה לדבר.. כי חלק מהמזון, בגלל שהוא לא לוחם יש לו יציאות יחסית טובות, ועדיין.. זאת התמודדות..)

כמו שזה בסדר שלי קשה לחשוב שבעלי יגוייס 🤷🏻‍♀️

אני בטוחה שגם לך בהתחלה היו חששות ופחדים ולא ידעת איך תעמדי בזה.

אז למה זה לא בסדר שגם לי יש כשחושבת על אופציה כזאת?

אני מבינה שהיית רוצה שארגיש משהו אחר אבל אי אפשר לברוח מזה, אני מרגישה שזה ענק עליי.

ואם גם את, אז תני לזה מקום.

מותר להגיד שקשה ושזה בלתי עביר.

ועדיין אפשר להבין שזאת הסיטואציה ושאין ברירה אלא להתמודד ולגלות שאפשר לעמוד בזה ברגע האמת.

כמו שצריך, אז עוזבת את זה..

לא רציתי שתרגישי משהו אחר, ניסיתי להגיד שלמרות זה, זה אפשרי כי אף אחת לא חרבה מראש שזה אפשרי

וגם אמרתי את זה בעצמי.

אבל אני אומרת את זה דווקא כי לא הייתי בסיטואציה - הריון ולידה

ואם זה בסדר אז שולחת לך חיבוק ענק!

זאת באמת מציאות בלתי אפשרית שנכפתה עלינו ואתן עומדות בזה באליפות גם כשזה נראה בלתי אפשרי.

יש בעיות נפשיות, יש בתים שתפרקים, יש הרבה גירושין.

יש ילדים עם טראומות, יש משפחות שקורסות כלכלית.

זה מה שמעצבן בגישה שלך.

אין בעיה שאת פורקת את הפחד מלהתמודד,

מה שמעצבן זה שאת מחלקת את האנשים לשני סוגים, אלו שגוייסו ויכולים לעמוד בזה,

ואלו שלא גוייסו והם לא יכולים לעמוד בזה.

הגישה הזאת לא נכונה ביסודה ויש בה משהו  מעט מתנשא ובטח לא שייך להגיד את זה למגוייסים.

נראה לך הגיוני שאני אגיד למפונים אני מפחדת שהישוב שאני גרה בו יהפוך לזירת קרב ויצטרכו לפנות אותנו, אתם אלופים מסוגלים להתמודד עם זה, אני לא..

או שאני אגיד למישהי שבעלה נפל, בעלך נהרג כי את מסוגלת להתמודד עם זה ובעלי נשאר בחיים כי אני לא..

ככה לא מדברים בין אחים.

אף אחת לא מתמודדת עם זה כי היא יכולה,

זה עיוות חשיבה.

וכן הגיע הזמן שגם אחרים ישאו בנטל.

מכירה את דילמת האסירים?

נניח שיש עשר משפחות שצריכות להגן על עצמן. אם כולם יוצאים להגן. כולם נפצעים קל.

אם אחד נשאר בבית, הוא בטוח לא ניזוק והאחרים ניזוקים קצת יותר.

אם חצי נשארים בבית, או שהם לא יינזקו בכלל והאחרים שיצאו יינזקו מאוד, או שההגנה תקרוס וכולם ימותו יחד.

זה מאוד מפתה להישאר בבית ולתת לאחרים להגן, רק שזה מפתה את כולם. ואם כולם יתפתו כולם ימותו יחד.

אז ההגנה הפסיכולוגית שלך אומרת אנחנו נשאר בבית כי אני לא יכולה שנינזק קל מהאירוע (לא שיציאה ארוכה כ"כ מהבית היא נזק קל, אבל יחסית לאירוע הטבח בו קרסה ההגנה זו פגיעה קלה)

האחרים יינזקו קצת יותר אבל זה בסדר, כי הם עשויים מחומר אחר ומסוגלים להתמודד.

אז ההגנה לא תקרוס לחלוטין וככה אנחנו בטוח לא ניפגע אפילו מעט.

את יודעת שיש תושבי העוטף שנלחמו על הבית פשוטו כמשמעו, נפגעו מהטבח וגויסו להילחם וממשיכים כבר 9 חודשים?!

משפחות שחלק מהמשפחה הקרובה נרצחה באכזריות והילדים שלהם מגוייסים?? לא ילד אחד..

יש מפונים מהצפון שהאשה נודדת ממקום למקום עם ילדים קטנים ובעלה נלחם בעזה!

יש משפחות שכולות שילדיהם נלחמים.

ולא, הם לא עשויים משום חומר אחר, אין להם כוחות על. הם נלחמים בדיוק כמו שאת תילחמי אם יקראו לכם. כי המלחמה פה היא מלחמת אין ברירה.

עכשיו יש הבדל ענק בין להגיד אני מפחדת להתמודד, לבין להצדיק את חוסר ההתמודדות בכך שהאחרים חזקים יותר.

לא הייתם צריכים להתמודד עד עכשיו (וסיכוי קלוש שתצטרכו באמת להתמודד עם מה שמתמודדים המילואימניקים שגוייסו ב7 באוקטובר כולל לחימה בחזית) כי הכוחות שמנסים לגייס עכשיו מגוייסים לרענן את הכוחות, הם לא מקבלים משימות שאין מי שיחליף אותם.

זה כמו שבמירוץ שליחים אותם אנשים רצים שוב ושוב את הדרך, והם כמעט קורסים ולא מצליחים להמשיך, הם עושים צעד ועוד צעד כי הם מבינים שאם הם לא ימשיכו כולם יפסידו וכולם מבינים היטב מה המשמעות של ההפסד, והמאמן רואה שככה הקבוצה לא תגיע לקו הגמר, אז הוא מחפש מחליפים ומבין אלה שיושבים בצד הוא מחפש מי פוטנציאלי להחליף ואז מישהו שיושב בצד אומר, אני לא אהיה מסוגל להצטרף לריצה. אלה שרצים יותר חזקים ממני.. כשאובייקטיבית זה פשוט לא נכון.

לא אומרים דברים כאלו,

לא כשמדובר על החיים של כולנו פה.

אולי כדאי שתלכי לראות בעיניים ולשמוע באוזניים עם מה אחרים התמודדו ומתמודדים, תראי עם מה המפונים מתמודדים. תראי עם מה עם ישראל מתמודד באמת. לא איך זה נראה בדמיון.

תלמדי את הנאום של מנחם קלמנזון בפרס ישראל. תשמעי את העדות שלו, עדות מכוננת. את ניפוץ התדמית של הגיבורים. את ההתמודדות האנושית. תשמעי את טלי הגננת מאופקים. אשה פשוטה שיצאה ביום הטבח לחפש את הבן שלה. משהו שכל אמא הייתה עושה, ומה הניע אותה להמשיך לסייע בכפכפים. לא כי היא גיבורה. לא כי היא לא פחדה. היא פחדה מאוד. היא דאגה לבן שלה מאוד. המון אנשים עשו את מה שעשו דווקא מתוך כך שהם אנשים פשוטים כמוני וכמוך שמתים מפחד לשלום הקרובים שלהם.

מה הניע ילד בן 8 לדאוג לאחותו הקטנה כשהוא רואה במו עיניו את ההורים שלהם נרצחים והוא מחייג למדא ופועל לפי ההוראות ונועל את הבית ומתחבא בארון עם אחותו הקטנה במשך שעות ארוכות???

את רוצה להגיד לי שיש לו כוחות גיבור?

לא, הוא לא גיבור, הוא ילד!

אני בטוחה שיום קודם לכן הוא רב איתה על שטויות שילדים רבים עליהם.

אז איך בכל זאת הוא התמודד? איך??

למה מישהו שאל אותו?

היה לו את הפריווילגיה לומר אני קטן מדי אל תצפו ממני לשמור על אחותי כ"כ הרבה שעות?

וכן ייתכן מאוד הוא ניזוק מהאירוע.

איך ילדים קטנים היו סגורים שעות על גבי שעות בממד ולא הוציאו הגה מהפה?

יש להם כוחות יותר מלילדים שלך? לא. הם ילדים בדיוק כמו הילדים שלי והילדים שלך.

וכן זה נשמע לי פסיכי שהילדים שלי היו מסוגלים להתמודד ככה.

אז אל תחשבי שלאחרים יש כוחות שלך אין. יש כאלו שיש להם כוחות ויש כאלו שלא. יש כאלו שעשו מעשי גבורה כי הם גיבורים ויש כאלו שעשו מעשי גבורה והם לא גיבורים או לא היו להם כוחות גבורה בדקה שלפני.

הכח היחיד שיש לנו שמבדיל אותנו מאחרים זה שאנחנו חלק מעם קדוש ויש לנו פה שליחות שהיא מעבר לאירוע פרטי. זה נכון גם לגבייך וזה לא תלוי כמה קשה וכמה כוחות יש לנו בעורף.

קיבלתם פטור כי אין מקווה בצבא.. את מבינה את האבסורד במצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אז אתם תשאו בנטל ותתמודדו כמו כולם.

מאיפה יהיו לכם כוחות?

אני לא יודעת, כמו שאני לא יודעת מאיפה יש לאחרים כוחות אבל אני יודעת שאתם לא שונים מהם, אני יודעת שאת הסיפור שלך הפרטי יש מישהי אי שם שסוחבת כבר 9 חודשים.

ואם את לא מאמינה לי, מוזמנת לבוא לקרוא עדויות בעצמך. תיכנסי לפורום נשות המילואימניקים בפייסבוק או בכל מקום אחר ותביני איזה מחירים אנשים פרטיים משלמים כדי שעם ישראל יוכל להמשיך להתקיים.

אולי תגידי להם תודה וסליחה ותתפללי בליבך שאת לא תצטרכי לשלם את המחירים האלו, אבל בטח לא תגידי שיש להם כוחות אליפות שלך אין.

איפה אמרתי שהבעלים שלהן מגוייסות כי הן מסוגלות ושלי לא כי אני לא מסוגלת?

איפה אמרתי שאתן זה בסדר שתנזקו ואני לא?

ואני עברתי עכשיו על כל ההודעות שהגבתי כאן ולא מצאתי שום אזכור לדברים האלה.

אז אם בחרת לפרש את זה ככה זה עניין שלך וממש לא קשור אליי.
 

מצטערת, אבל התקיפה שלך ממש לא במקום ומאוד פוגעת.

שבת שלום.

אני לא אשרוד, אתן שורדות.

אני לא אעמוד בזה, אתן עומדות בזה באליפות.

לא כתבתי שאתן קיבלת את זה כי לכן יש כח לשרוד.

אתן שורדות בדיוק כמו שאני אשרוד אם זה יגיע אליי (וגם את זה כתבתי)

ולכן ההשוואה הזאת שלך "שאני אגיד למישהי שבעלה נפל, בעלך נהרג כי את מסוגלת להתמודד עם זה ובעלי נשאר בחיים כי אני לא.." היא פשוט להכניס לי מילים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהן.

בקיצור, התגובה שלך הייתה ממש לא במקום בעיניי.

שבת שלום.

עריכה:

ועכשיו קראתי את התגובה שלך עד הסוף ואני עוד יותר לא מבינה על מה ולמה הגיעה לי התגובה הזאת.

מבינה שהיה לך מה לומר, אבל לא אמרת במקום הנכון.

הכנסת לי מילים ומחשבות שלא היו לי מעולם ואפילו סתרת את מה שאני אמרתי.

זה לדוגמא:

"עכשיו יש הבדל ענק בין להגיד אני

 מפחדת להתמודד, לבין להצדיק את חוסר ההתמודדות בכך שהאחרים חזקים יותר."

באמת אל הבנתי איך זה קשור אליי.

אמרתי במפורש שכשאצטרך להתמודד אז אעשה את זה אבל עכשיו מרחוק זה נראה לי לא עביר.

אז מה את רוצה? מתי אמרתי שהאחרים חזקים יותר אז אני לא רוצה להתמודד?

טוב. אני באמת סיימתי עם השרשור הזה.

התגובה הזאת הספיקה לי לתקופה ארוכה.

שיהיה לך רק טוב.

ואני חושבת שיש הבדל בין דברים שונים שכתבת לאורך השרשור.

כשקוראים את ההודעה שבה פתחת את השרשור, כתבת שם "תמיד ראיתי את השרשורים והכתבות על נשות המילואים וידעתי שקרה לי נס שאני לא חלק מהן, לא הייתי שורדת את זה"

וגם כתבת שוב בסוף - "וסליחה מנשות המילואים שאולי קוראות את זה וכועסות עליי.

מעריכה כל אחת ואחת מכן, אין סיכוי שהייתי שורדת את זה כמוכן."

אלו המשפטים שאני חושבת שאמאשוני ועוד כמה נשים פה הגיבו עליהם.

משפט כזה של 'אני מעריכה אתכן, אין סיכוי שהייתי שורדת כמוכן' זה מה שכל כך צורם לכל אחת מהן (ואני לא צריכה להסביר למה, כי הן כבר כתבו את זה מספיק).

בהודעה פה אבל אני אומרת את זה דווקא כי לא הייתי בסיטואציה - הריון ולידה את באמת אומרת משהו אחר.

אבל המשפטים שכתבת בהודעה הפותחת הקפיצו פה כמה נשים, והם ענו לך מתוך הכאב שזה העלה בהן.

(אגב, אמאשוני לא הכניסה לך מילים לפה. היא שאלה אם הגיוני ש*היא* תגיד כזה משפט, מתוך הנחה שברור גם לך שזה משפט שלא יכול להיאמר. ואז הראתה למה האמירות של 'איו סיכוי שהייתי שורדת' דומות במידה מסויימת למסר של המשפט הזה).

מקווה שתצליחי להבין את המקום שממנו הן כתבו ולסלוח להן.

שולחת לך הרבה כוחות❤️❤️❤️

כי השתמשת במילים שאין להן מקום פה (גם אם נפגעת, זה לא מצדיק שימוש במילים כאלו).

ובעיקר מניק אנונימי זה ממש לא במקום.

אנסה בכל זאת לכתוב משהו כדי לא להשאיר את זה פתוח,

נניח והבעיה בהבנה שלי ואין לך שום קשר לכל מה שכתבתי,

אז תחשבי שלא כתבתי לך את הדברים מתחילתם ועד סופם.

שכולם יחזרו בריאים ושלמים בגופם ונפשם לחיק משפחותיהם במהרה מתוך ניצחון אמיתי ותקומת עם ישראל בארצו.

שבת שלום!

אין פה שום כוונה לפגוע, רק לשקף לך את המציאות, והיא לא פשוטה לאף אחד.

מתנצלת אם נפגעת מהשרשור, ממה שנראה לי רוב התגובות היו דווקא מכילות ומבינות, אבל כת אחת חווה את זה אחרת, בטח בתקופה כזאת רגישה.

בהצלחה רבה ושבת שלום

כתבת יפה

מחזקת אותך! אני גם הרגשתי ככה את הטענות.

לא היתה פה שום תגובה פוגענית או משהו

חיבוק והמון כוחות

את ממש צודקת.

כתבת מאד ברור ונכון

וגם אצלי החרדה הכי גדולה זה לאבד חלילה

יותר מהכלל

ולכן מבינה אותך לגמרי

ובעיני מותר לך לומר מה התחושות שלך

רק להשתדל לא להתנסח על אחרות -הן כנראה מסוגלות

זה צובט לאחרות

אבל אם את משתפת בתחושות הפרטיות שלך על עצמך

לאף אחת אין זכות לשלול את מה שאת מרגישה

בפועל אם תדרשי אז כן הן צודקות כנראה תמצאי את הדרך להתמודד

וכן זה יעבור דרך כאב ובכי ולילות לבנים וחרדות

מנסיוני לפחות

אבל

באמת שלא אמורים להרגיש סבבה עם זה מראש

תנשמי עמוק

אנחנו כולנו בתקופה מלאת תרחישים וחוסר ודאות

אל תרוצי קדימה

תנשמי

תקבלי את התחושות

ותזכירי לעצמך שה' מנווט את המציאות

ומה שלא בשליטתנו -פשוט לא

ויהיה בסדר

אנחנו קורסות ובוכות ולא מסתדרות אבל בגדול אך אחד לא שואל אותנו..🤷

סורי שזה פחות הירואי אבל ממש לא כולן גיבורות ומתמודדות מדהים ונשות חיל שיכולות לעשות הכל לבד.

זאת לא המציאות ..

כשאומרים שאתן גיבורות, הכוונה היא לא שאתן גיבורות כי אתן מתמודדות מדהים.

גם מי שקשה לה, ושנשברת, ושלפעמים לא מתפקדת, וגם קורסת - עדיין היא גיבורה ומדהימה. בכל רגע ורגע שהיא כן מתפקדת וגם מתעלה על הקושי, למרות כל השבירות ולמרות כל הרגעים שבהם זה כבר יותר מידי בשבילה. על כל רגע שהיא קמה שוב וממשיכה להיות עם הילדים, ולעשות מה שהיא יכולה (וגם לדעת לקבל עזרה זו גבורה...).

גבורה תמיד מתגלה במצבים שאנחנו לא בוחרים להיכנס אליהם. זה שזה בעל כורחכן לא אומר שאתן פחות גיבורות.

אני מבינה שלפעמים האמירה של 'איזה גיבורה' יכול להרגיש מעצבנת, כי זה משדר כאילו חושבים ש'את מסתדרת כי את כזאת גיבורה'.

אבל באמת אני רוצה להגיד שאתן יכולות להגיד לעצמכם שאתן גיבורות פשוט על מה שאתן עושות, ועל מה שאתן עוברות...

כותבת את זה באמת מתוך הערכה עצומה, ורק כדי לחזק.

מי שזה לא מדבר אליה ומעצבן אותה - יכולה לדלג הלאה, זה כנראה לא המילים שהיא צריכה לשמוע...

וחיבוק ענק לכל אחת ואחת פה❤️❤️❤️

ה'איזו גיבורה את', אלא- 'אני בחיים לא הייתי שורדת בלי בעלי אפילו רגע', 'בחיים לא הייתי מסתדרת יום שלם בלעדיו', 'הייתי מתה אם הייתי יולדת בלי בעלי והוא היה במילואים לאורך כל תקופת הלידה' וכו' וכו'..

כל כך כעסתי כשאמרו לי את הדברים האלה, והסיטואציה היתה מבאסת כי בסוף הכוונה של מי שאמרו לי את זה היתה טובה, אבל הן לא חשבו לרגע מה המשמעות של האמירות האלה בשבילי..

ואו, השרשור הזה מציף לי חזק את כל הקושי והטירוף שעברתי בחודשים האלה.. וזה לא נגמר בכלל! יש עוד סבבים ועוד צווים..

ממש מבינה למה האמירות האלו לא מחזקות אלא מכאיבות.

חיבוק ענק על הכל❤️

האמירה "הם גיבורים" מצדיקה את העובדה שאחד עושה והשני לא.

אם את רואה רכב תקוע בצד הדרך ואת אומרת אני לא אעצור לעזור לו הוא גיבור, הוא יסתדר..

יכול להיות שהוא גיבור ויסתדר בעל כורחו כי אף אחד לא עזר לו, אבל את מבינה את האבסורד.

אני עוצרת להגיש עזרה למי שאני חושבת שהוא זקוק לעזרה, דווקא כי אני מכירה בחולשתו..

אני בהחלט חושבת שאתן גיבורות ואלופות ואין לי מושג מאיפה הכוחות שלכן.

זה לא מוריד בכלום מהרצון שלי להיות שותפה גם.

זה לא מוריד מהעזרה שנותנים לכן (לפחות פה עדיין יש מערכים של עזרה למגוייסות, גם אם לא כולם שומעים עליהם..) ואצלנו מי שצריכה את העזרה ופונה לרכזת מקבלת את מלוא המענה- בשמחה ובאהבה מתוך הכרה גדולה בגבורה שלה ומתוך רצון קצת להקל ולעזור.

אולי את נתקלת בכאלו שאמרו שאת גיבורה אז את לא צריכה עזרה, אבל האמת שהרבה אנשים אומרים את זה פשוט כי את גיבורה (גם אם לא מבחירה) ומקריבה את חייך כפשוטו (ואני לא מדברת אפילו על בעלך, מדברת עלייך) וזה נאמר בלי שום קשר לרמת הצורך בעזרה.

לקרות מחר, ועד שיקראו לו, אם יקראו לו בכלל, ייקח הרבה זמן..

ואת הסיוט שעברנו עם המילואים של המלחמה בהתחלה, עם כל חוסר הוודאות, האזעקות, הפחד והחרדה מהדבר הזה שנפל עלינו פתאום, פלוס דאגה לבעל היקר שנמצא אי שם בעזה, כנראה שכבר לא תחווי.. עכשיו הכל קצת יותר ידוע מראש וזה מאוד מקל על הסיטואציה.

ואני מקווה שזה בסדר שאני אומרת (אם לא, תתעלמי)- בתור אשת מילואים שהיתה במשך ארבעה חודשים לבד עם כמה קטנטנים ולידה באמצע, אני יכולה לומר לך שמאוד קשה לי כשנשים שלא היו בחוויה הנוראית הזו אומרות לי- 'את גיבורה', 'אני לא הייתי שורדת', 'כל הכבוד 'וכו'.. כי אני לא גיבורה, ושרדתי רק כי לא היתה לי ברירה, והיה לי סיוט, ואני בדיוק כמוכן..

ומחזקת שה' נותן על להתמודד, אני מצאתי בתוכי כוחות שלא האמנתי שקיימים בתוכי..

אם הייתי בה, כנראה שהייתי שורדת כי יש לי ילדים לשרוד בשבילם בכל מחיר.

אבל עכשיו, כשאני לא שם- זה נראה לי בלתי אפשרי בשבילי.

לא יודעת מה את מתכוונת שידוע מראש, אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי לא ידוע מראש- אם הוא יחזור.

שאין איך להתכונן אליהם ולכן אין מה להתבאס ולהתייאש עוד לפני שהם יקרו- אם יקרו

יש הרבה נשות מילואים שאם היית שואלת אתן מראש - הן היו אומרות שלא ישרדו

וכשהגיע הרגע- הם מצאו כוחות - כי אין ברירה ואפחד לא שאל אותם

ואם יגיע הרגע הזה גם לך- את כנראה תשרדי

עד אז- חבל לחיות בפחד וחרדה

כי במילא אפחד גם לא ישאל אותך- ואין לך מה לעשות בנידון

אולי יעזור לך קצת לחשוב שאין כמעט מישהי שחשבה שתהיה מסוגלת לעשות את זה...
 

גם כאלה שהיו רגילות למילואים פה ושם, אף אחת לא חשבה על חודשים כאלה ארוכים, ובפחד ודאגות כאלה...

אבל מרשה לעצמי למרות שבעלי לא במילואים, כי נתנו הרבה לצבא עד שנה שעברה.

ואני אומרת את זה דווקא כאחת שמאוד רוצה שיקראו לו למילואים, ונוכל קצת לשאת בעול עם כולם.

זה בסדר להרגיש לא מסוגלת.

זה בסדר להרגיש לא רוצה לשאת בעול.

זה בסדר לפחד ממצב שהוא לא יחזור חלילה.

זה בסדר לשמוח מזה שיש לו פטור.

את בסדר גמור ונורמלית!!!

זה קושי גדול, שמהצד נראה בלתי עביר, כזה שאין בו מרחב נשימה.

וזה כל כך מובן לא לרצות להיכנס לשם.

אפילו זה בסדר בעיני שמי שמאוד קשה לה תעלה את העניין מול המפקדים והם יבחרו אם להשאיר במילואים או לא ולהרגיש בסדר עם עצמך אם שיחררו אותו, אז בטח ובטח כשעוד לא קראו לך, לפחד מהיום שיגייסו אותו.

את בסדר גמור!!

במיוחד שאת אומרת שאם יקראו לו את לא תסרבי... רק מפחדת. זה פחד הגיוני ומובן כל כך!

וכל המילואימניקיות האלופות והגיבורות שקשה להן עם אמירות של פחד מבחוץ- תנסו לחשוב על עצמכן לפני שנה, שאומרים לכן שתיקראו ל9 חודשי מילואים, לא הייתן חושבות שאתן לא מסוגלות לזה? שאין לכן אוויר מהפחד? אולי גם עכשיו אתן מרגישות את זה...

אז נכון שבסוף איכשהו מסתדרים.

אבל התחושות לגיטימיות בעיני.

ברור לי שכל אחת כאן שכועסת על זה שאני לא רוצה שבעלי יילך הרגישה ככה גם בהתחלה.

אבל כנראה שעכשיו מתוך הקושי שלהן יותר קשה להן לתת מקום לרגשות כאלה.

תודה לך על ההבנה!

מעריכה מאוד את האומץ לכתוב את זה.

כל מילה!!

ולפותחת, ליבי איתך, אני כל כך כל כך מבינה את הפחד שלך.

מתארת לעצמי שזה לא יקרה כזה מהר ולא כזה בקלות

אם בכלל...

בע"ה תמצאו לכם את הפיתרון הכי טוב בשבילכם ושתהיו שלמים איתו בעה

שונאת את הנורמה שנוצרה שבעצם מחייבת אותנו לשדר חוזק וחוסן והכל סבבה ואני מסתדרת מצויין...

וכאילו זה המצב הסטנדרטי להיות חודשים אם חד הורית ..

דוקא מה שאת כותבת אותי משמח

שוואלה זה באמת מציאות הזויה מטורפת לא הגיונית

שנקראנו לה

על ידי הקב''ה

ושהוא באמת איתגר את כולנו השנה באופן לא ישוער

אני כן מאמינה שגדלתי מזה

ובאותה המידה גם סובלת מזה

אבל התחושה של הפחד והמצוקה והחוסר אונים ברור שלגיטימי..

מהצד השני (בעלי היה במילואים עד ממש לא מזמן),

אני חושבת שזיהית נכון שחלק משמעותי מהקושי עכשיו זה חוסר הוודאות וזה שיש לך כיבכול זמן לחשוב על זה ולהתעסק בזה.

בתחילת המלחמה היה לי יותר קל. זה הגיע פתאום, לא היה זמן לחשוב, קיבלתי סטירת השרדות ויצאנו לדרך.

בהמשך, כשקצת רווח, הגיעו גלי הדאגה. הוא בבית, טוב לנו ואני מסתכלת ואומרת "לא יכולה בלעדיך. לא יכולה בלעדיך. לא יכולה בלעדיך"

אין לי איזה פתרון קסמים לזה, כי זה באמת מדאיג וקשה.

אבל באיזשהו שלב למדתי לקבל את הגלים האלו, לא לנסות להילחם במחשבות האלו ודווקא אז הצלחתי גם לחיות לצידן. הן פשוט גל שמגיע, ממלא דאגה אבל אז עובר והחיים ממשיכים.

אז את עכשיו במצב של חוסר וודאות, ייתכן ויש לקראתך סיטואציה מאוד מאתגרת עבורך, אבל את לא יודעת האם זה יקרה, מתי ואיך. אבל זה מרחף מעלייך. ולכן זה ממש ממש מובן שזה מטריד ומדאיג אותך.

אני הייתי אומרת - אל תלחמי בתחושות האלו. הן טבעיות ונורמליות. תני להן את המקום שלהן. אבל אם הן מציפות, תזכירי להן שזה לא בשליטה שלך. שזה לא בטוח יקרה. ואם יקרה, תאמיני שכמו שמהשמיים שולחים כוחות לחיילים להילחם, שולחים כוחות לנשות מילואים להחזיק את הבית. תתפללי על זה.

בשורות טובות לכולנו

הלוואי שנדע ימים טובים ורגועים יותר

אני דווקא כן מבינה אותך

אני חיה עם האין אוויר הזה של אני לא יכולה ואין סיכוי אני שורדת את זה

מכל הסיבות שתיארת++

זה בדיוק מה שהלב שלי סוחב כבר 9 חודשים יום יום שעה שעה

ו...הוא היה מגוייס כמה חודשים בתחילת המלחמה

ו..כן זה היתה התרסקות אדירה למרחב בו פשוט נשמטה לי הקרקע בין הרגליים

והיה לי קשה מאוד

ומה שמפתיע שדוקא במקומות שחשבתי ששם אין סיכוי -שזה הצד של לתפקד לבד עם הילדים ובבית דוקא שם הסתדרתי יחסית

ובאמת ה'אין ברירה' מגלה בנו כוחות מעל הטבע כנגד כל מה שדמיינו

גם אחרי שכאילו עשיתי את זה

אני עדיין חווה חרדה עמוקה מהמחשבה לעבור את זה שוב

ובאמת יודעת שהזהרת -אבל המשפט שהכי שנאתי לשמוע מחברות לא מגוייסות

זה

ש'אני לא הייתי יכולה לעמוד בזה ..ולכן כנראה ה' לא ניסה אותי כי ידע שאני לא מסוגלת''

זה היה הופך לי את הבטן ומכעיס אותי ברמות

בגלל

שאני גם מרגישה ככה

לפני-תוך כדי- אחרי

אז מה? ה' לא מודע לכוחות שלי?

הוא התבלבל איתי או פשוט לא אכפת לו או עושה לי דווקא??

למעשה אני כותבת לך לא כדי להפחיד אותך

א. התחושה מובנת. גם לנו. אנחנו מרגישות אותו הדבר. בניגוד לזה שנח לכולם לדמיין שאנחנו יכולות או פשוט מתרגלות.

אנלנו לא. אנחנו פשוט בלית ברירה אחד גדול שמכריח אותנו להוציא מעצמינו יותר...וזה בחזע ודמעות.

מותר לך להרגיש שקשה לך שזה גדול עליך. זה לא דבר חריג.לא מעיד שמשהו בך לא בסדר

ב. האמת שאני לא יודעת אם מה שתארת יעשה שינוי מיידי ובדוקא יגייסו אותו .יש לי כמה וכמה חברות שהבעל בכיל ובלי פטור ולא גוייס כי יש כל מיני בירוקרטיות ושמות שנופלים מהרשימות ומערכת מסורבלת

אז תנשמי רגע כי זה ממש לא מבטיח כלום כרגע.

ג. גם אם כן-ובעלך בכלל לא בעניין ...בסוף מילואים פחות עובדים בכח..

ד. וגם אם כן - וואלה לא מבטיחה שלא יהיה קשה

אבל מבטיחה שהאין ברירה יגלה לך יכולות שלא דמיינת שקיימים

לא מבטיחה מעבר..כי באמת יש כאלה שעוברות את זה יחסית בסדר..ויש כאלה עם עזרה

ויש כאלו ,כמוני ,שלא בקלות ובלי עזרה .

ועדיין אני פה ובחיים ויודעת גם כמה פריצות דרך משמעותיות בכל תחום זה עשה

בדמעות

אבל אם זה חלק מהסיפור שה' מתכנן לך

הוא ידאג שיהיה לו סוף טוב.

זה מה שמחזיק אותי כל הזמן בשנה הזאת.

אנינו בדרך

.ויהיה טוב בסוף בעז''ה

שבעלי עושה המון המון בבית,

מקלח שהילדים, עושה כלים כל יום, שוטף רצפה (אני בחיים לא עושה שטיפה!), מפזר את הילדים במסגרות בוקר וצהרים, שותף פעיל ממש.... אז אני פה להגיד ששרדתי, ובנוסף הייתי בהריון עובדתי בתור מורה, וכעת שוב שורדת אבל לא עובדת כרגע כי חופש... והילדים בבית ועדיין שורדת. לא אגיד לך שקל לי. אני גם לא תמיד נושמת, מוצאת את עצמי לפעמים בתסכול ועצבים מטורפים. אבל באמת שאני לא מאמינה על עצמי איך הסתדרתי תודה לה', אפילו בעלי נעלב שאני לא צריכה אותו 🫢 בצחוק כמובן, אני לגמרי צריכה אותו. והוא מגיע מידי פעם ואז עושה לי קניות כי את זה אני באמת לא יכולה לעשות עם כל הילדים. ויש הרבה רצון טוב מהקהילה לעזור, אפילו שכנה הכינה לי ארוחת ערב, כמה שזה מקל!! אפילו שזה נשמע שטויות, זה ממש עוזר הדברים הקטנים האלה. וכן, אני בוכה לפעמים ואח''כ אוספת את עצמי וממשיכה. 

לגבי הפחד על בעלך שחלילה לא יחזור.. אין לי מה להגיד. זה פחד תמידי, אני מדמיינת את עצמי לבד המון 😔 זה באמת חרדה יומיומית. אם הוא בקרבי אז עוד יותר. אבל הילדים כל כך מעסיקים אותי שאין לי הרבה זמן לחשוב... אני עסוקה בהם כמעט 24/7 אז כמה שזה קשה אולי זה יתרון...

והמחירים הם ככ רבים, רבים מכדי למנות. לילדים, לי, לזוגיות, לפרנסה ולאיש עצמו, שכבר נושק ל40 וחי קרוב לעשרה חודשים בתנאים של לוחם.

זה לא מתאים לאף אחת ולאף אחד, זאת מלחמה, זה נטל עצום, ובכנות אם לוחם אחד יחזור הביתה ובעלך יחליף אותו אותי זה משמח.

צריך לחזק את המודעות שככל שיותר יתגייסו זה גם יכול להקל על משפחות שכבר מגוייסים

בתחילת המלחמה התגייסו באחוזים מאוד גבוהים וכשחזרנו לאיזושהי שגרה הרבה לוחמים מחליטים מכל מיני סיבות לא לחזור לסבבים הבאים אז אכן אם יהיו עוד לוחמים שיגוייסו במקומם זה יהיה פתרון טוב ככה גם אולי יותר לוחמים יוכלו לחזור מהמילואים לשגרה יותר ארוכת טווח

ולשוב לסבבים נוספים עם יותר כוחות ומשפחות יותר מחוזקות נפשית וזוגית

אבל אנחנו לא חושבות שזה דיון שצריך להינעל.

(בעיקרון בקשה לנעול שולחים לנו דרך דיווח על אחת ההודעות בשרשור, ולא באמצעות תיוג.

ואם את רוצה להמשיך את הדיון לגבי נעילת השרשור, מוזמנת בפרטי ולא פה)

בתקופה כל כך סוערת ,עם אחוז גבוה מאד של מגוייסות פה.
 

וזה לא כמו להתלונן על כל דבר אחר, כי יש פה אלמנט של בחירה, ולא רק בחירה גם בחירה על חשבון...
 

קיבלת הרבה תגובות מאד מכילות ומבינות את הרגשות שלך, כולנו מכירות אותם מעצמנו. הגיוני מאד שתקבלי גם תגובות אחרות, זה מאד מאד רגיש. לא רק לך

שהשם ישלח לכם כוח לכל משימה!!

נראלי שאת מרגישה שהשרשור הלך לכיוון שלא התכוונת עליו.. אולי חוששת שזה יקרה, לכם פתחת באנונימי אבל בסה"כ רצית לפרוק ולקבל תמיכה.. ובסוף, השתלטנו לך קצת ולקחנו לכיוון שלא רצית .. אז מבקשת סליחה.. אנחנו ניסינו להראות שאין מישהו שחשב שהוא יעמוד בזה אז אם את תגיעי למציאות הזאת, את גם תעמדי בה..

וגם, אנחנו שומעות את המשפטים האלה הרבה, אז ניסינו להראות איך זה מתפרש אצלנו

הקטע שכתבת אין תפילות, אין הכשר וכל זה זה פשוט לא נכון.

בעלי משרת ברבנות והם בדיוק דואגים לכל הדברים האלה. הגיע הזמן שיפסיקו לראות רק את השליליות שבצבא ויבינו כמה זה חשוב וכמה זה נצרך לשמור על עם ישראל

כאילו מקווה שזה מנהג גובר על מלחמת מצווה.

כאילו שיש משהו בכלל שגובר על זה

אין בפורום אפשרות כזו, להגיב בתוך שרשור ולדרוש מהפותחת לא להגיב לתגובה שלך. זה פורום פתוח ולכל אחת מותר להגיב למי שהיא רוצה (בטח למי שפתחה את השרשור מותר להגיב למי שכותבת בשרשור שלה...).

אם לא מתאים לך - את לא חייבת לקרוא.

גייסו אותו

ובואי, היו מלא אנשים בעלי פטור למיניהם שהתעקשו לבוא ולהלחם עם חברים שלהם ולהלחם למען המדינה ונתנו להם.

אז אם היה לו מספיק חשוב, היה יכול בקלות לחזור לשירות מילואים כי אין באמת סיבה לקבלת הפטור שמונע ממנו להלחם. כלומר, זה לא שיש בעיה בכשירות הפיזית או הנפשית שלא מאפשרת לחימה.

אולי זה לא מספיק חשוב לו ואולי כי אשתו מפחדת ואולי הוא ניסה ולא הצליח... לא יודעת וזה לא נראה לי משנה כאן.

אף אחד לא אמר שבעלה של הפותחת בסדר או צדיק, אבל אני לא מבינה למה להוציא את הדברים מהקשרם בצורה שמוציאה אותה לא יפה.

המלחמה, אין לי סיבה לחשוב שהסיבה היתה אחרת...ובטח שזה לא "תקיפת חרדים קלאסית בלי לדעת כלום" כי זה מה שהפותחת בעצמה כתבה...

וזה נכון שיש הרבה כאלו שהתאמצו להתגייס למרות שהם עם פטור. אבל אני לא חושבת שזה אומר שאפשר לכעוס על מי שלא.

בלי קשר לטיימינג.

גם אם אין מלחמה, יש תעסוקה מבצעים כמה ימים בשנה.

למה שהוא לא יעשה אותם לעומת בעלי ובעלך(?) שכן?

וכש@אורות המלחמה כתבה אני הגבתי שזה גישה חרדית להשתמט מהצבא בגלל ענייני דת נטו. 

לא רואה הבדל בין פטור מטעמי דת לפטור מטעמים אחרים, כל עוד זה לא רפואי

כל אחד וסיבותיו שלו. הצבא שקל והחליט לפטור אז הכעס צריך להיות מופנה כלפי הצבא ולא כלפי מי שביקש כי הוא הסמכות לפטור או לא

כמו בעלה של הפותחת יש עוד 50,000 מגויסים פוטנציאליים פטורים

נזכרו להתעסק עם זה

פטור שאינו מטעמי גיל גם יכול להיות פטור שהצבא מחלק כי בא לו, כמו שאני קיבלתי למשל

שיהיה אפשר להסתדר עם פחות חיילים ועכשו המציאות תופחת לנו על הפנים.. אז עכשו זה משמעותי יותר

אם עד עכשו זה היה עם להסתדר חודש שהוא לא בבית כי אימון/תעסוקה מבצעית עכשו זה להסתדר עם חודש שהוא בבית.. אז אם יש אפשרות להרחיב את המעגל זה נצרך בטירוף.. זה לא שאני מצדיקה את זה אבל המציאות השתנתה 

כבר תשעה חודשים. אנשים יצאו מהבית ונלחמים למעננו כ"כ הרבה זמן, מן היו שאפשר לעשות זה להתגייס.

וזו מלחמת מצווה, לכל הדעות

שהיה להם מאוד קשה להתגייס, או לא הצליחו בכלל

זה לא שכל מי שרצה לבוא פשוט לקחו אותו אפילו שהמצב לא פשוט

הכוונה שלי הייתה שהיה צריך להתעסק בזה עוד קודם. עכשיו זה כבר מאוחר מדי להרבה אנשים בנזקים שנגרמו

גמני לא נכנסת לשיקולים של כל אחד, אבל כשצריך להתייצב להגן על המדינה שיקולים אישיים צריכים להידחק הצידה 

זה נשמע שהדת היא תירוץ

תקראי שוב את ההודעה של הפותחת, היא לא חוששת שיגייסו אותו בגלל ענייני דת, בפועל זאת הסיבה שהוא לא גוייס אבל לא זה מה שמרתיע אותה מגיוס

אני לא הפותחת כמובן

הלוואי שהקב"ה ישים בפי (מקלדתי...) את המילים הטובות והמדויקות ביותר, כי מרגישה שיש בתוכי כ"כ הרבה שאני רוצה להעביר

והלוואי שתקראי פותחת השרשור ❤,

וכולן ❤

אני אנסה איכשהו לסדר את הבליל שיש לי כרגע בראש, וכדי לעזור בזה אנסה לחלק לכמה רבדים את מה שהרגשתי שקורה כאן בשרשור:

אני חושבת שיש כאן הרבה הרבה מאוד כאב, ותסכול, וקושי עצום, ופחד עצום, של כולנו.

ובגלל הכאב הגדול, כל אחת ואיפה שזה פוגש אותה, בכל כך כל כך הרבה רבדים,

פשוט כאב מתנגש בכאב ויוצא עוד כאב

ואולי אולי אולי אם ננסה להביט רגע על כל הרבדים כולם טיפה יותר נבין גם את עצמינו וגם את האחות היקרה שלנו.

האחות המגויסת. האחות שעוד מעט תהיה מגויסת. האחות שלא מגויסת. האחות שכבר שבורה. האחות שמפחדת להישבר. וכל אחות שלנו. ואח.

1. הרובד של כולנו - 

וואו. 

אין בכלל מיליםפ וידיעה מאיפה להתחיל.

אני מרגישה שכולנו, כל יהודי וכל יהודיה, 

בטח מי שחי כעת בארץ ישראל, אבל כולם כולל כולם - 

פשוט בתוך סרט אימה.

כבר 9 חודשים.

במקומות הכי הכי הכי לא צפויים

בלי שום וודאות

בלי שום יציבות

כל הקרקע נשמטת לנו תחת הרגליים

דבר בסיסי כמו יציבות של חיים כבר לא קיימת

כל בוקר אנחנו לא יודעים לאיזה יום נקום

כל יום שומעים על עוד ועוד ועוד ועוד דברים שה' ישמור

והיום...

היום קמים ושומעים (טריגר חדשות מפחידות):

על מה שהיה בתל אביב.

הפיצוץ הזה.

ולא מספיק שהצפון מופגז בלי הפסקה שוב ושוב ושוב

והדרום בכלל אין על מה לדבר מופגז כבר תקופה כ"כ ארוכה וכואבת ומקוממת

אז עכשיו כל העם שלנו, שאולי "כאילו" חשב שיש מקומות שלא - אז כן.

ובלב המדינה. או כמו שאומרים "מדינת תל אביב" - ואני חושבת שזה ממש מכה גלים. בתפיסה של אנשים, ובהמשך גם בתקווה שיהיה שינוי לטובה בפעולות שלנו בתור עם, הלוואי.

אבל מה שזה מביא איתו

זה המון המון המון פחד.

פחד קיומי.

בעתה.

קוראים על שיבושים בקווי טלפון, בקופות, במחשבים, בבתי חולים, אפילו בלהתקשר למד"א, וכל זה מגיע ככה יחד ויוצר תבהלה מאוד מאוד גדולה לענ"ד אצל כל המדינה.

ב"ה שכבר טיפלו בהרבה מהתקלות, וב"ה שכבר חזרו הקווים והרבה מאוד מהדברים.

אבל ההרגשה היא חד משמעית של כאוס.

של פחד.

פחד פחד פחד פחד.

ואנחנו כבר תקופה כ"כ כ"כ ארוכה, כולנו, כל אחת ואחת יקרה מכאן - בתוך הפחד הזה.

בתוך הכאוס הזה.

בתוך התהום הזו.

אז רק להביא רגע לעצמנו

כל אחת ואחת לעצמה

כל אחת ואחת לרעותה -

חיבוק.

חיבוק גדול גדול גדול גדול.

נשים יקרות, אנחנו עוברות משהו לא נתפס!!!

חיבוק לכל אחת ואחת מכן.

ממש ממש ממש.

ותפילה לקב"ה שישלח לנו, לכולנו, ישועה שלמה שלמה שלמה בקרוב, בגלוי, בחסד, ברחמים, בשלמות ובמתיקות גדולה!!!

2. הרובד שלך, @אנונימית בהו"ל , פותחת השרשור היקרה יקרה ❤

וואו.

וואו יקרה.

באמת שהלב שלי יוצא אלייך.

את לא מבינה מה עובר לי עכשיו בלב שגרם לי ככה לעצור הכל ולפחות לנסות לכתוב משהו... משהו... גם אם הוא מבולגן ולא ברור ובסערת רגשות וככה עוד לפני הבישולים וכל מה שמתחולל בי במלחמה בכלל והיום בפרט...

אז את.

יקרה.

כותבת הודעה.

כותבת שאין לך אוויר לנשום.

שאת ממש ממש ממש בעיצומה של החרדה, אפילו אולי באמצע התקף חרדה.

בתוך כל האי ודאות

בתוך כל האי יציבות

שנייה לפני שבת

עם ידיעה שהיא פתאומית

עם ידיעה שהיא מעכשיו לעכשיו

בלי שום הכנה

עם קטנטנים בבית

עם מה שהנפש שלך זועקת

ועם פחד.

פחד פחד פחד.

פחד מהלא נודע

פחד מלאבד את האיש שלך (ח"ו ח"ו ח"ו ושיחיה עד 120 שנים טובות ומאושרות!!!)

פחד מלאבד את האדם היקר לך מכל ח"ו

פשוט פחד.

פחד משתק.

ועד עכשיו יקרה שאת לא נדרשת לפחד הזה, לא חשוב כרגע מה הסיבות.

אבל עכשיו כן.

והוא משתק.

והוא אוכל ומאכל כל חלקה טובה.

והוא פשוט תופס את כ-ל המקום.

ואין אוויר.

אין.

ואת עוד מנסה ככה בשארית כוחות לנסות ולהוסיף טריגר בכותרת

ולנסות ולראות עוד את האחיות שלך המגויסות

ולנסות לכתוב את הערכתך הכנה

ולנסות לדייק את עצמך תוך כדי סערת הרגשות והפחד

ולנסות לתת מקום לכל אחת ואחת

כשבתוכך הפחד פשוט עצום!!!

ואת ממשיכה ומדייקת שאת מאוד שמה הבדל בין מציאות של עכשיו, לפני שגוייסתם, או לפני שכל אחד או אחת גויסו,

לבין מציאות של הווה שבו מגוייסים כבר. הווה שאת או כל אישה אחרת כבר מגוייסת.

ואת מנסה לכתוב שיש הבדל בין הלפני גיוס לבין הגיוס בהווה.

ומנסה בעצם להסביר שלפני, בין אם זה שנה לפני ובין אם זה שבוע לפני ובין אם זה שנייה לפני - אנחנו עדיין לפני. אנחנו עדיין לא בתוך הניסיון. וכאשר אנחנו עוד לא שם - גם עדיין אין את הכוחות שהקב"ה מביא למי שבתוך הניסיון.

ואני חושבת שבעצם זה מה שניסית לומר לנו.

אחיות שלי, עדיין אין לי שום טיפה של כוחות כי אני פשוט עדיין לא בתוך הניסיון.

אני לפני.

והלפני הזה שהוא עם כ-ל הפחד העצום

בתוספת אפס כוחות כי עוד לא התחיל הניסיון עצמו = אני אבודה. אבודה אבודה אבודה. 

ומפחדת פחדת פחדת.

ואני רק רוצה להניח את הפחד הזה כאן ולתת לו מקום וחיבוק ולגיטימציה והבנה וחמלה.

ואני יודעת, מבטיחה לכן שאני יודעצ, שכאשר מתחיל הניסיון - גם אני כמו כל אישה שבעל כורחה קיבלה ניסיון - אנסה פשוט לשרוד.

בשביל הילדים. בשביל כולם. בשבילי.

רק לשרוד.

רק לעבור יום ביומו

ואז,

כאשר יגיע הניסיון

אפילו מהדקה הראשונה שלו

אז הכוח יהיה של מי שעומד בהווה בתוך הגיוס עצמו. כלומר ההישרדות עצמה.

וזה לא כוח על שאין לאישה אחרת, אלא זה כוח של ההווה. של הניסיון בהווה. של עצם הגיוס כאן ועכשיו.

שזה קורה.

שזה מתרחש.

עכשיו.

והעכשיו הזה מביא איתו את הלית ברירה.

ואת ההישרדות.

רק הישרדות.

לא אליפות, לא כוח על, לא גבורה, רק רק רק אין ברירה והישרדות.

וכאשר יגיע הגיוס עצמו - אני גם אהיה באין ברירה הזה ובהישרדות הזו

ובתוך הניסיון עצמו

ולא לפני.

אז חיבוק ענק ענק לך פותחת השרשור היקרה!!!

חיבוק על כל הפחד הזה!

חיבוק על כל סערת הרגשות הזו!!!

חיבוק על כל הלא נודע הזה!!!

חיבוק על כל הפחד שלא יהיו את הכוחות בזמן עצמו כי את באמת באמת עכשיו לפני הניסיון וזה הכי הכי מפחיד שיש!!!

חיבוק על כל מה שהתחולל בך כאשר כתבת את השרשור!

חיבוק על כל מה שהתחולל בך כשהבנת שהבינו אותך אחרת!

חיבוק על כל מה שהתחולל בך כאשר קראת דברים שפגעו בך!

חיבוק על זה שאפילו רצית מהכאב הגדול לנעול את השרשור וגם שם אולי חווית תחושה כואבת שלא!

חיבוק על זה שאולי הרגשת שייחסו לך כוונות שליליות בעוד לך היו כוונות הכי חיוביות שיש!

חיבוק על שהרגשת שקופה ושהכאב שלך שקוף ואפילו כאב חצוף חלילה

חיבוק על זה שהרגשת שאין לך מקום להניח את הפחד הקיומי שמציף, את האין אוויר הזה

חיבוק על זה שאולי הרגשת שלא רק שאין לך מקום את בעצם ממש לא בסדר וממש רעה חלילה חלילה חלילה כשבעצם ממש ממש לא התכוונת לזה!

חיבוק על זה שהרגשת אולי שלא מבינים אותך ומייחסים פירוש אחר לגמרי למילותייך

חיבוק על הפחד מהגיוס של בעלך היקר

חיבוק על חוסר האונים הגדול

חיבוק על כל הבליל הזה שהכל הכל הכל ביחד

חיבוק שאין אוויר ועוד מעט שבת

חיבוק על ההרגשה הזו שהכל הכל הכל הכל סוגר וחונק ואין מוצא!!!

חיבוק ענקי ענקי ענקי על הכל

ב"ה שהקב"ה ישלח לך המון המון כוחות ונחת וישועה שלמה בכל תחום ותחום ורק רק טוב!!!

3. הרובד של כל נשות המגויסים, והמגויסות בעצמן, המדהימות מדהימות והיקרות יקרות ❤

וואו.

וואו וואו וואו.

אין אין אין מילים בכלל להבין את מה שאתן עוברות!

אין!!!!

"ותחיינה את הילדים"

אתן מחייות את הילדים שלנו. של כולנו.

ולא רק את הילדים, גם את המבוגרים, הקשישים, את כ-ו-ל-נ-ו.

את כל העם היהודי אתן מחיוות!!!

אתן נותנות לנו חיים. פשוטו כמשמעו.

כל יום. כל רגע.

כולנו כבר 9 חודשים, כמו הריון ממש, בתוך הרחם הרחומה והענקית שלכן ושל האיש שלכן שפשוט נותן לנו לחיות ולנשום!!!!

לנשום בכל שנייה ושנייה!

כל מה ששלנו - שלכם הוא!!!

כל צחוק, כל חיוך, כל חוויה טובה, כל יום הולדת שחוגגים, כל סיפור לילה טוב לפני השינה - הכל הכל הכל מכן!!!

פשוט תודה ע-נ-ק-י-ת לכן!!!!!

אתן מקיימות את העולם.

אתן עושות החייאה והנשמה למיליוני יהודים.

אתן לדורי דורות תהיו אלה שנותנות חיים.

ת-ו-ד-ה!!!!!!!!!!!!

תודה תודה ושוב תודה

ופשוט הלב שלי יוצא מהתודה פשוט על כל שנייה ושנייה של זה

על כל המחירים ששילמתן ושאתן משלמות

על הלילות הלבנים

על הדאגות

על החרדות

על הלבד

על הלבד עוד

ועוד

על הדמעות

על הקושי

על הפחד הקיומי

על החוסר וודאות

על החוסר יציבות

על הקריסה הכלכלית

על המשברים הזוגיים

על המשברים הנפשיים

על הילדים שבוכים

על הקשיים בהורות

על ההרטבות בלילה

על הג'ינגול בין אלף דברים

על החרדה שהכל הכל הכל עליי

על החרדה לאיש היקר

על התסכול מהממשלה

על התסכול ממה שקורה

על החוסר הבנה

על החוסר אונים

על הייאוש

על האין ברירה

על הכל!!!!!!!!!!!!!

אתן מדהימות. ויקרות.

ואני חושבת שכאשר אישה אומרת "אתן גיבורות" אולי הכוונה היא פשוט להגיד: תודה.

והניסוח אולי בעייתי ומתפרש בצורה ממש ממש עקומה. נכון ממש.

כי לא, אני לא גיבורה.

אני שורדת!

ואף אחד לא שאל אותי!!!!!!!

ואני לא בחרתי בזה

והכל הכל מאין ברירה

ואני בדיוק בדיוק כמו כל אישה אחרת

אין לי שום שום שום כוחות על. שום.

רק קושי וכאב ותסכול והישרדות.

יום אחר יום.

שנייה אחר שנייה.

אז אני שורדת.

כי אין לי ברירה.

ואולי אולי ההצעה לראות את המילים "אתן גיבורות" או "אלופות" היא שאנשים פשוט לא הצליחו לנסח את התודה הענקית הזו אז יצא להם אתן אלופות אבל זה *לא* שווה אתן יותר מאישה אחרת ויכולות יותר, לא לא לא!!!!

אלא אלופות/גיבורות = תודה!!!!!!!!!!!! פשוט תודה!!!!

תודה שאתן פשוט לוחמות. כי אתן גם במלחמה.

ואתן במלחמה גם על הבית שלכן

וגם על הבית של כולנו

וגם על הבית של העם היהודי

אז אתן פשוט גם בחזית וגם בעורף ובמלחמה.

בתוך המלחמה.

ועצם המלחמה הזו היא היא היא האליפות

עצם ההישרדות הזו היא היא היא הגבורה

ועצם השהייה כל יום וכל שנייה וכל אלפית שנייה במצב הלא יאומן ולא הגיוני וההזוי והנוראי הזה!!!!!!!!!!!!! - היא היא היא ההודיה העצומה של כולנו שחייבים לכם את החיים שלנו פשוטו כמשמעו!!!!!

ועצם הלחימה שלכן רק לנשום, רק לעבור את היום הבא, את השנייה הבאה, עצם זה שאתן בניסיון - זו זו האליפות והגבורה אבל בעיקר התודה!!!!

לא כי אתן עם כוחות שאין לאישה שלא מגויסת

אלא כי אתן פשוט שם.

עוברות את הכל.

עכשיו.

בהווה.

וע כך פשוט תודה ענקית!!!!

בעיניי ההודיה הזו, התודה לכם, התודה על זה שכולנו נושמים בכלל!!!! היא מה שאולי מבטאת את המילה "אליפות" או "גבורה"

וסליחה סליחה סליחה שלפעמים המילים יוצאות עקום ולא מתפרשות נכון!

סליחה!!!!!!

לא! אתן לא גיבורות יותר מאישה שבעלה לא גויס או שיכולות לסחוב משא שאישה אחרת לא, לא לא לא

וסליחה על כך שזה פגע

זה פגע כ"כ

כי גם ככה אתן כבר קורסות תחת הנטל

וגם ככה אין אוויר

אין אין אין

ויש רק עוד קושי ועוד אחד ועוד ועוד

אז עכשיו גם זה?!?!

שיגידו לי שאני ככה כי אני פשוט קורצתי מחומר אחר ויכולה יותר מאישה אחרת?!?!

לא לא לא!!!

אני לא!

ואת באמת לא!

את פשוט אישה יקרה יקרה יקרה

ומדהימה

שנושאת בנטל

ועצם הנשיאה הזו היא היא המדהימות

ואנחנו כולנו רק רוצות להגיד לכן תודה!!!!!!!!!

תודה.

שהקב"ה ישלם שכרן

יברכך אתכן

את האיש

את הילדים

את הבית

יברך וישמור

יאר פניו אליכם

ישם לכם שלום

ויתן לך אלף אלפי כוחות ובריאות ושמחה ואושר ונחת ובשורות טובות ישועות ונחמות!!!

ועל כך שאתן מחייות אותנו

ואת הילדים שלנו

ואת העם שלנו

לעולם לעולם לעולם לא נשכח

רק נגיד תודה

תודה עצומה

ותודה חרישית

ביחד

וסליחה על הפעמים שאנחנו לא מובנות

תודה ❤❤❤❤❤❤❤❤

ממש ממש היה לי בוער לכתוב והלוואי הלוואי שיהיה לתועלת 🙏

ב"ה ב"ה שתהיה לכולנו שבת שלום ומבורך ורק בשורות טובות

והלוואי שנזכה לגאולה השלמה עוד השבת ב"ה!!!

❤

לא יודעת אם יהיה לי כוח או שסתם לא אצא מובנת כמו שקורה לי הרבה..

אבל מרגיש לי קצת שאת מנסה לסנגר גם בלי שזה באמת הייתה הכוונה..

לא לאורך כל השירשור הכותבת שידרה שכשזה יגיע (אם בכלל.. עוד לא בטוח שזה יקרה..) היא תסתדר.. בהתחלה זה לא היה הדיבור.. אז אולי היא התחדדה והבינה שכן, אבל לכן זה הקפיץ..

וגם-לא מרגישה שהאמירות של גיבורה זה ניסיון להגיד תודה.. סורי.. מרגישה שאת מנסה להוציא את כולם טוב אבל בלי שזה אמיתי.. לא הרגשתי אף פעם שזה ניסיון להגיד תודה, רק, כמו שנאמר פה כמה פעמים, אני לא יכולה אז אני לא שם אבל את כן, וואלה, שוב, זה לא נכון..

להביא עוגה, צ'ופר וכו'זה להגיד תודה, כי זה לא מה שעוזר לי לשרוד את התקופה אבל זה מעודד ומראה מחשבה והערכה..

מקווה שהובנתי

בעלי לא מגויס. שנינו מבואסים מזה והיינו רוצים שיהיה. לכן בוודאי כשאני אומרת על מישהי שהיא גיבורה או מדהימה (לא אומרת בפניה כבר ממזמן בעקבות קריאה בפורום...) או כל דבר אחר שמביע הערכה אני לא מתכוונת להגיד שלא הייתי מסתדרת, כי הייתי מסתדרת, עם כל הקושי (גם אני מדהימה😉). אלא פשוט להביע הערכה אמתית וכנה, וגם אכפתיות ודאגה.

האמת, אחרי השרשור פה אני כבר לא יודעת איך כן אפשר להביע הערכה על מה שאתן עושות... למרות שהעשיה היא לא מבחירה. כתבו פה מלא מה לא להגיד... נותרתי מבולבלת🙊

תודה גדולה וכנה לך ולכל המגויסות.

מאוד משתנה מאחת לאחת.

לי לא מפריע שאומרים, ואני דווקא שמחה בפרגון של מילים.

אבל אני גם אדם שמאוד משתף ואם מישהי אומרת לי איזו אלופה או גיבורה אני, אני אומרת תודה ואז מנצלת את ההזדמנות לשתף ולהסביר מה קורה איתנו.

ולא לכל אחת זה מתאים.

אני כן חושבת שחלק מהעניין זה גם באיזה אופן העזרה מגיעה וממי. נגיד אצלנו אנחנו קהילה של שני דורות. ב"דור הצעיר" הרוב מגוייסים, ומי שעוזרות הן אלו שבני הזוג שלהן היו בעבר במילואים אבל עכשיו כבר מבוגרים מידי בשביל זה. ועכשיו הילדים של אותן נשים הם אלו שנלחמים יחד עם בני הזוג שלנו.

ובעזרה מהסוג הזה, יש תחושה של גורל משותף והבנה ולכן נעים יותר לקבל עזרה. מישהי מגיע להביא לי ארוחת ערב, נותנת לי חיבוק, שואלת איך אני מסתדרת ומספרת שגם הבת שלה באותו המצב בדיוק. יש כאן איזושהי תחושה שאני והיא חולקות את אותו הגורל, פשוט כל אחת מאיתנו בשלבים שונים בחיים ולכן יצא שבעלי במילואים תשעה חודשים, ובעלה לא.

אבל היא לא מסתכלת עליי בעיניים "מרחמות", וכשהיא מגיעה אני לא צריכה להסתכל בה ולקנא שבעלי נלחם ושלה לא. כי זו לא אופציה בכלל.

יש מלא סיבות לפטור ממילואים לגברים צעירים, לא רק דתי. ולמרות שלגמרי אפשר להבין את זה, ובאמת אין לי כעס על אף אדם פרטי אלא רק על המערכת שמאפשרת את זה, התחושה היא לפעמים שמי שלא עובר את זה לא באמת מבין. ואז גם אם יאמרו כל הדברים הנכונים, אנחנו לא במצב של לקבל ולשמוע. הכל כל כך טעון וקשה, שכל דבר מיד מתפרש בהתאם לכל החוויות של השנה האחרונה, גם אם העזרה שמוצעת היא באמת כנה ואמיתית.

בקיצור, אין כאן איזו תשובה נכונה. אני חושבת שבעיקר צריך המון המון חמלה. להבין שהמצב באמת קשה, זה פוגש כל אחד במקום אחר ואנחנו לא יודעים מה אחרים עוברים ואיך הם מתמודדים. אז לנסות להציע עזרה אם אפשר, לנסות פחות לשפוט, פחות לכעוס ובכללי לפזר חמלה מסביב, הבנה ואהבה. זה יעזור לכולנו

ומדוייקת כל כך.

אני חושבת שאפשר ממש לעשות סטיקר ממה שכתבת בסוף (ומצטטת אותך מילה במילה כי באמת שכל מילה זהב טהור):

"אין כאן איזו תשובה נכונה.

בעיקר צריך המון המון חמלה.

להבין שהמצב באמת קשה.

וזה פוגש כל אחד ואחת במקום אחר.

ואנחנו לא יודעים מה אחרים עוברים. ואיך הם מתמודדים.

אז לנסות להציע עזרה אם אפשר

לנסות פחות לשפוט

פחות לכעוס

ובכללי לפזר חמלה מסביב

הבנה

ואהבה

זה יעזור לכולנו"

וואו!

תודה לך על זה!

תודה רבה רבה שכתבת.

ועוד יותר תודה ענקית ענקית ענקית על החיים שאת ואתם מאפשרים לכולנו, בכל רובד ורובד שרק קיים!!!!! ❤❤❤

המון חמלה, ואני באמת זוכרת שגם תגובות כועסות מגיעות ממקום אמיתי וכואב.

אני לא אבין עד שאהיה במקום הזה, ומבינה שיותר נעים לקבל עזרה ממי שהיתה שם.

בעצם את אומרת שאין מה לומר באמת... בדיוק פגשתי מישהי שסיפרה לי שבעלה מגויס מתחילת המלחמה ונותרתי ללא מילים, כפשוטו. לא ידעתי איך להתנסח כדי לא ללחוץ על נקודות רגישות. מרגישה צורך להצטדק מולה ולהסביר למה בעלי לא (אצלנו מסיבות בריאותיות) ואת זה כמובן לא עשיתי.

תודה שכתבת. ותודה גדולה על הכל🌻

כל כך הרבה דעות, ולהבין שגם כשאת בסך הכל רוצה להודות במילה הפשוטה 'תודה', יש סיכוי שמישהי מפרשת אותך לא נכון ונעלבת..

בהצעה שלי היא כשאומרים תודה, היא לפרט- תודה ששלחת את בעלך לשדה הקרב בשביל שתהיה לנו שגרה, תודה שאת נמצאת במצב הלא טבעי והכל כך קשוח הזה בשבילי ובשביל כל עם ישראל, תודה שאת נותנת מעצמך כל כך הרבה כדי שהרוע הזה ימחק וכו. מדיבורים עם חברות נוספות שנמצאות במצב הזה עלה שהתגובות האלה הכי נותנות כח..

בהחלט, באופן כללי "מזל שזה לא אני" זאת אמירה חסרת רגישות על כל מיני מצבים. אני באמת רואה שהחברות המגויסות שלי פחות מדקדקות במילים, אבל יותר מתקשה עם נשים שאני לא באמת מכירה וחוששת לפגוע.

בעלי לא מגויס.

הוא לא עשה צבא בכלל (אנחנו לא חרדים, אבל כשהחברים שלו בישיבה התגייסו, הרב אמר לו שעדיף שהוא ימשיך ללמוד תורה).

התחתנתי איתו למרות שהוא לא עשה צבא, ולמרות שאני מאוד גדלתי על הערך והחשיבות של הצבא.

זה לא היה לי פשוט, אבל למדתי להעריך אותו ואת הלימוד תורה שלו, ולהבין שאת הערך של הצבא אני אוכל לבטא דרך הילדים שלי, שיתגייסו בעז"ה בזמן המתאים (אם לא נגיע כבר לאחרית הימים עד אז…).

עכשיו ממש בתחילת המלחמה הוא התחיל לעבוד במקום, בו הרבה מהצוות היה מגויס (כך שהכניסה שלו לשם כיתה ממש הצלה מבחינתם).

כשנסיתי להציע לו עכשיו להתגייס (במסלולים כמו של חרדים) הוא הרגיש שזה לא נכון, מכל מיני סיבות.

בהתחלה היה לי קשה עם זה.

באמת רציתי להיות יותר חלק,

באמת הרגשתי שרק מי שבעלה מגויס היא חלק ממה שקורה פה,

באמת הרגשתי קצת בושה לפגוש חברות שבעליהן מגויסים,

ובאמת ניסיתי לפתוח את הנושא כמה פעמים ומכמה כיוונים מול בעלי.

עכשיו, אני לא בטוחה מי מבינינו צודק יותר.

יש היגיון גם בשיקולים שלו (ואני לא פותחת פה כי זה באמת לא העניין. תאמינו לי שיש פה הרבה נתונים ושיקולים אמיתיים, ובאמת לא ברור גם לי איפה התרומה שלו גדולה יותר - בהישארות בעבודה או בגיוס).

אבל מה שבטוח הבנתי, זה שאני לא יכולה לתלות את כל השותפות שלי עם עמ"י במה שבעלי יבחר לעשות.

ובטח לא יהיה נכון לפגוע בשלום בית שלנו בשביל זה.

אני אולי מוכנה 'לתרום' על ידי זה שאני אוותר עליו בבית כשהוא מתגייס, אבל אני לא יכולה לגייס אותו בכוח.

אז ניסיתי למצוא את הדרכים שלי להיות שותפה בכל זאת.

בלי לפגוע בשלום בית שלנו. בלי לנסות שהתרומה תהיה דווקא דרך בעלי.

ולקח לי קצת זמן להשלים עם זה.

אבל הבנתי שבסופו של דבר יש טוב גם בזה שלא כל הנשים צריכות להיות במצב הישרדות עם בעל מגויס.

יש משהו טוב בזה שיש פה גם נשים (שאני ביניהן) שהראש נשאר מעל המים, ויכולות להציע עזרה, לחזק במילים, לפנק, וגם להתפלל (לא שאני אומרת שמי שבעלה מגויס לא יכולה להתפלל, אבל לפעמים יש פחות פניות נפשית, אז אולי גם בזה אני יכולה קצת יותר, להשקיע זמן באמירת תהילים ועוד).

אני לא יודעת אם עשיתי מספיק.

אני לא יודעת אם קרה שהעזרה שהצעתי הכאיבה למישהי במקום לעזור לה.

אני כן יודעת שכמה נשים אמרו לי שהמילים והעזרה שלי נתנו להן הרבה כוח.

וכן עשיתי יותר מהרגיל שלי בשביל לעזור איפה שאני יכולה.

וגם אם זה לגמרי לא משתווה לתרומה של מי שבעלה מגויס, ולכוחות שזה מוציא ממנה, זה מה שאני יכולה לתת בנתונים שלי.

ואני מרגישה שלפעמים בפורום נשים שבעליהן מגויסים כותבות בצורה שגורמת לי להרגיש שוב 'לא בסדר' עם עצמי.

כאילו כל מה שאני אעשה לא יעזור, הדבר הנכון היחיד שאני יכולה לעשות זה לגרום לבעלי להתגייס.

ואני כל פעם צריכה להזכיר לעצמי מחדש, שמה שבעלי יעשה זה בידיים שלו. אני לא אהרוס את השלום בית שלנו בשביל לנסות להכריח אותו להתגייס, רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, או כדי להרגיש יותר נעים בפורום.

בעיקרון אני לא עונה למי שכותבת דברים שגורמים לי להרגיש ככה.

אני מבינה את הכאב שממנו הדברים נכתבים, ובאמת לא שופטת בכלל.

וגם באמת מזדהה עם הרצון שכל מי שיכול כן מתגייס ויהיה שותף.

אבל הפעם כן כתבתי, כי אני בטוחה שיש פה עוד נשים כמוני.

שאולי הבעל שלהן היה יכול להתגייס, ואולי הן היו מוכנות או אפילו רוצות בזה, אבל בסוף זו החלטה שלו ולא שלהן.

ואנחנו עדיין חלק ממה שקורה. ואנחנו עדיין יכולות למצוא את הדרכים שלנו לתת. למי שרוצה לקבל מאיתנו…

כל מילה.

גם אני משתדלת לעשות ככל יכולתי ויודעת שחיזקתי נשים ב"ה, לצד זה שאולי לפעמים אמרתי דברים לא במקום, ושאולי לא עשיתי מספיק.

רציתי לכתוב קודם אבל לא ידעתי אם אצליח להתנסח מספיק בעדינות... לגבי השיפוטיות שאני מרגישה בפורום כלפי נשים לא מגויסות (גם אם הסיבות מוצדקות). מצד שני, אני מבינה שזה נובע מכאב וקושי גדולים, ושולחת שוב תודה גדולה לכל המגויסות.

לא טוב לנו ולא עוזר.

קודם כל אני רואה חשיבות גם להחזיק את המשק פעיל, שמדינה תוכל להמשיך להתקיים גם בזה, אבל גם יכול להיות שיש מספיק לא מתאים לשירות (גיל, בריאות) שיוכלו להחזיק את המשק.

בקשר למה שכתבתי בהתחלה, יש המון דברים שיעזרו לנשות המגוייסים, אנחנו לא כל הזמן רק מתלוננות ורוצות שכולם יהיו כמונו, פשוט פה יש מקום להגיד שלא מספיק לנו מה שנותנים (אם לא נותנים בכלל) או שנותנים בצורה לא נכונה, וכן יש לנו מקום להסביר את זה בלי לפגוע בנותנים..

(בעצם אני מדברת בשם עצמי מהמקום שאני נמצאת כרגע, נראלי שיש בנות כשהן ממש בתוך הקושי כן כתבו פה למשל שהם רק היו רוצות לראות את כולם במצב הזה פחות או יותר..)

ממש לא התכוונתי לומר שאתן 'כאלה ממורמרות'.

הרבה נשים יודעות באמת להעריך את מה שאני עושה עבורן.

וגם אם יש מי שקשה לה לקבל עזרה ממני כי בעלי מבחינתה גם היה אמור להיות מגויס - זה גם בסדר גמור.

וזה בסדר גמור מה שאת ועוד נשים במקום שלך כותבות בפורום. זה באמת עוזר להבין יותר את המקום שלכן ואת הקושי שלכן.

אבל היה לי חשוב לכתוב. קודם כל בשביל מי שבמצב דומה לשלי (וגם אם הוא שונה מבחינת הנתונים הספציפיים, אולי עדיין המחשבות שלי יעזרו גם לה).

ואולי זה גם יעזור לחלק מהנשים המגויסות להבין קצת יותר את הצד השני. להבין מה עובר על מי שבעלה לא מגויס, למרות שאולי תיאורטית זה כן היה אפשרי. כי לפעמים ההבנה עוזרת להפחית קצת את הכעס. (ומי שלא מתאים לה לנסות להבין את הצד השני - זה גם בסדר. לא שופטת בכלל)

ואני אכתוב שוב רק כדי שלא יהיה על זה שום ספק - כותבת בהערכה עצומה כלפי כל אחת שבעלה מגויס, ממש בלי שום שיפוטיות.

מנסה לענות לפי סעיפים:

א. נקודה מאוד מאוד משמעותית היא בדיוק כמו שכתבת עכשיו:  "לא יודעת אם יהיה לי כוח או שסתם לא אצא מובנת כמו שקורה לי הרבה.."

גם אני כתבתי לא הכי מדויק ומסודר הפעם.

מקווה שאצליח עכשיו יותר, אבל האמת גם עכשיו אני לא יודעת אם אצליח להסביר את עצמי הכי בהיר.

בד"כ עד שאני מגיעה לכתוב או להגיב (מה שלצערי הרב לא מתאפשר לי הרבה בתקופה האחרונה) - אני משתדלת הרבה יותר לערוך שגיאות כתיב, לדייק את עצמי וכן הלאה.

כאן בתגובה מאוד מאוד מיהרתי (גם הזמן לפני שבת, גם כל החדשות וכל מה שקורה בארץ, 

ובעיקר בעיקר - המחשבה על אחיות שלי שבכאב לכן כתבתי יותר מהר, יותר מבולגן, יותר לא מדויק...

האמת שגם עדיין לא אכלתי מאתמול וגם לא התחלתי את השבת שלנו בכלל, אבל באותו רגע מה שהיה לנגד עיניי זה שכמה שיותר מהר לכתוב ולשלוח כדי שהפותחת תספיק לקרוא לפני שבת, בפרט שהיא כתבה שהיא לא תרצה להגיב יותר בשרשור ובדיוק ראיתי את זה - מאוד מאוד מיהרתי לכתוב כדי שהיא כן תספיק לראות ולקרוא את זה.

קראתי אותה ואת השרשור ופתאום כאילו ממש ראיתי אותה לנגד עיניי ואת הכאב הגדול שלה,

גם בעת כתיבת ההודעה שלה עצמה,

גם הכאב שהיה לה לפני שהיא כתבה את ההודעה שהוביל אותה לכתוב,

וגם את מהלך השרשור עצמו.

ובנוסף הרגשתי ממש גם את הכאב של שאר הנשים בשרשור,

אז בגלל כל הדברים הללו היה לי כ"כ דחוף לכתוב במהירות על חשבון יותר דיוקים באמת. 

ב. זה מתקשר לסעיף א' -

אישית הייתי מאוד רוצה לדעת שגם אם אני טועה או לא מדייקת, ודאי במצבים שהסיבה נובעת כי אני עצמי בתוך קושי כלשהו -

יראו אותי. ואת הכוונה הטובה. ולא ייחסו כוונה רעה,

כי אותי אישית זה יכול מאוד להוריד ואפילו לשבור אם אני במצב "קטן" וקשה עם עצמי.

וגם עכשיו,

כולנו לפני שבת,

כולנו בכאב 

ובפחד

וגם הפותחת היקרה.

היא כתבה בעת סערת רגשות מאוד מאוד מאוד גדולה.

היא ממש תיארה בהודעתה הפותחת: "וזהו, נגמר לי האוויר. אמיתי. קשה לי לנשום."

וממש דמיינתי אותה בנקודה הכי הכי קשה ומפחידה ומבעיתה, ממש כמו שיש בהתקף חרדה - מפוחדת כל כך. חסרת אונים כל כך.

ובתוך המקום הזה,

ניסיתי ממש לראות אותה "באשר היא שם". כי היא שם עכשיו. בתוך פחד מאוד מאוד מאוד גדול וחונק וסוגר.

ממש מרגישה שאין לה אוויר.

ועוד כותבת "אמיתי." - כלומר עצם הכתיבה ממש ביטאה את כל זה.

ובגלל כל זה וכל סערת הרגשות והאין אוויר בהן הייתה נתונה - זה עוד יותר טבעי שתכתוב בהתחלה מבולבל ורק אח"כ תדייק עצמה יותר.

כי כעת היא הייתה ממש ממש בתוך החרדה עצמה ובלי יכולת לנשום. 

ולאט לאט, אחרי שקצת חזרה לה הנשימה -

היא יותר ויותר חידדה את עצמה ודייקה את עצמה גם בניסוח ובמילים ובכוונה היותר מדויקת שלה.

וזה ממש טבעי ואנושי.

הכי אנושי שיש.

באמת שכולנו אנושיות.

טועות לפעמים.

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" 

ובאמת שאין.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואולי היא באמת טעתה בהתחלה בבחירת המילים.

ואולי גם אני לא דייקתי בתגובה שלי באמת כי מיהרתי.

ואולי גם את כמו שכתבת לא יוצאת תמיד מובנת הרבה פעמים כמו שכתבת. או כי אין לך כוח או כי כך זה מתפרש או כל סיבה אחרת שבה את מעידה שאכן את לא יוצאת מובנית ❤

אבל זה בסדר.

את בסדר.

הפותחת בסדר.

אני בסדר.

כולנו בסדר.

אנחנו באמת באמת אנושיות.

ומותר לנו תוך כדי לתקן, לחדד.

להבין יותר, להעמיק, לדייק.

ג. לגבי מה שכתבת: "וגם-לא מרגישה שהאמירות של גיבורה זה ניסיון להגיד תודה"

מנסה לדייק את מה שהתכוונתי אליו (ובהמשך לסעיף א' וב' כאמור ) - 

כאשר כתבתי את הפירוש הזה של התודה, התכוונתי לכתוב שזה מקום ועמדה שקיימת אצל כמה וכמה אנשים ונשים במציאות.

כלומר זה היה מכוון לפחות לחלק מהאנשים שאני יודעת עליהם, לא כולם.

והתכוונתי רגע "להאיר" את הזרקור על האנשים האלה, שזו באמת הכוונה שלהם, רק שלא תמיד היא יוצאת בצורה ובניסוח מתאימים.

ואפילו לפעמים הניסוח יכול להכאיב עד מאוד כמו שקרה.

אבל רק לציין ליד זה - שלעיתים באמת הכוונה רק לומר תודה ולא מצליחים נכון וזה מתפקשש.

וגם לנסות לומר את התודה רגע בשלמות.

בצורה מסודרת.

כמו שניסיתי לכתוב ולו במעט (כי זה אף פעם אף פעם לא יהיה מספיק ומקיף את כל האינסוף, באמת אינסוף, הקרבה של כל אישה ואישה וכל איש ואיש שמגויסים).

וגם לנסות לכתוב את זה בסליחה שכתבתי. שבאמת באמת סליחה שלפעמים אנחנו כולנו לא מצליחים להביע את עצמנו הכי נכון ומדויק וכמו כאן יוצא לא מדויק ופוגע ומכאיב מאוד מאוד.

ודווקא כשהנשים המדהימות כותבות את הכאב שלהן, ואיך ולמה זה פגע בהן, זה עוד צד מאוד מאוד חשוב של כולנו כקוראות לקחת את זה לתשומת לבנו ולהיזהר שבעתיים להבא.

לחשוב פעמיים לפני שמשתמשות במילה או ביטוי כזה או אחר,

ובעיקר אתן מאפשרות לכולנו לקבל עוד טיפה הבנה ועוד טיפה הצצה למה שעובר עליכן.

וזה חשוב כ"כ כ"כ.

כן. גם להגיד שלשמוע "גיבורה" או "אלופה" זה יכול ממש להכאיב ולקומם ולהיות מנותק מהמציאות אפילו.

זה חשוב שהקול הזה יאמר. הוא גם מוסיף להבנה.

ובאמת ניסיתי להביע שיש כאן הרבה מאוד קולות,

הרבה מאוד רבדים (כאשר ניסיתי להתמקד בשלושה בהודעתי),

ובעיקר הרבה מאוד כאב.

ולנסות לראות רגע ב"מאקרו" את הכאב שלנו וגם של השנייה,

ואולי להבין קצת יותר, אפילו טיפה, גם את עצמינו, וגם את השנייה.

אז באמת טבעי ואנושי גם לא לכתוב הכי מדויק שלנו

וגם לא לקרוא או לפרש הכי מדויק שלנו

אנחנו אנושיות ❤

ולכן גם רציתי להודות לך שכתבת,

כי בעצם בעצם המילים שלך את מזמינה אותי יותר להתבונן על מילותיי, ומביאה לי הזדמנות יותר לדייק ולחדד את דבריי. וזה מאוד חשוב בעיניי.

התנועה הזו שלפעמים לא הכל מיד, או בבת אחת.

אלא לפעמים זה ממש חלק אחרי חלק.

הבנה על גבי הבנה.

דיוק אחר דיוק.

וזה מביא אותנו בעצם לחדד דברים גם לשומע אבל גם לעצמינו.

והתנועה הזו חשובה ויקרה להבין שאנחנו אנושיות,

שאנחנו בדרך,

בתהליך,

כן, גם בעת כתיבת הודעה שזה לכאורה משהו "קטן", אבל גם שם. מותר לנו לא להיות מיד וברגע אחד 100%, אלא לאט לאט לדייק יותר ולהתקדם יותר גם בהבנה ובתקשורת הוירטואלית...

❤

תודה שאת פה...

ותודה על כל מילה שכתבת!❤️

אני רואה שהשרשור הזה מסרב לשקוע 😉

הבנתי שהפותחת בסך הכל רצתה לפרוק משהו שמפחיד/מלחיץ אותה ולקבל קצת תמיכה, והשירשור הלך למקום אחר, אז כשהבנתי את זה ביקשתי סליחה (אם זה הלך לאיבוד בין כל התגובות מבקשת לחפש את ההודעה הזאת שלי, גם לפותחת.. פשוט לא יודעת לשים קישור להודעה) אולי לא היינו צריכות להגיב, נשות המגוייסים, קצת השתלטנו.

בעיקרון אני נגד השוואה של קשיים אבל פה הרגיש לי שאת כל האמפטיה את נותנת לפותחת, שהכל אצלה תיאורטי, וקצת ממה שנשאר גם לשאר הנשים, שאתם זה אמיתי כבר יותר מידי זמן.. (מוסיפה, שאם זה באמת התקף חרדה אודם להתייחס בהתאם, אבל אם זה סתם פחד, אז זה ממש תיאורטי ובהרגשה שלי פשוט צריך להכניס לפרופורציה) זה גם שבגלל זה הפחיד של נשים אחרות לא יכול להתקצר, הוא חזק יותר וכו'כי לא מרחיבים את המעגל.. אז הרגיש לי שמחבקים את מי שלא צריך ולא מחבקים את מי שצריך..

אני מרגישה שאני יוצאת פה לא מכילה.. אבל הרגשתי שההכלה והאמפטיה הולכת לא למקום הנכון.. וגם חשוב להבין, שמי שנמנע מהלצטרף למילואים (מישהו שיכול, לא מי ששוחרר מסיבות אמיתיות) לא רק שלא עוזר, הוא מקשה, כי אז אותם אנשים צריכים לעשות יותר ואז הפחד של המשפחות חזק יותר וכו'.. מקווה שהובנתי

צהל עובד קצת עקום עם זה,

וגם חלק ממי שבמערך המילואים לא מגוייס.

(אפילו כאלה שביקשו והתעקשו)

אז כדאי לדעת שלא כל מי שבגיל ולא מגוייס בהכרח מקשה עליכן כי אם הוא יתעקש מספיק הוא יגוייס... זה לא כזה פשוט (ואני חושבת שעל זה יושב הכאב של נשות המילואים פה, ועל זה יושב הכאב של מי שלא מגוייס שמרגיש שמה שהוא לא יעשה הוא לא בסדר)

כל כאלה שלא קוראים להם או שלא מתאמצים להיות פטור. דובר על סיטואציה שיבטלו פטור וכן יקראו למילואים. במקרה כזה, לנסות לא להגיע זה להכביד על הקיים..

בגלל שבצה"ל דברים לוקחים זמן וכו'אני לא מאמינה שכ"כ מהר יבטלו פטורים כמו שהפותחת התחילה (וזה חלק ממה שקשה לי וכבר ניסיתי להסביר את זה אז לא נכנסת לזה שוב)

רק אמרה שהיא מפחדת שיקראו לו.

שזה פחד לגיטימי

וודאי שמגיע לכל נשות המגויסים את מלוא האמפתיה שיש, ועוד הרבה יותר מכך.

אישית לא הרגשתי שנתתי את כל האמפתיה בהודעתי רק לפותחת השרשור היקרה, אלא גם לה, גם לנשות המגויסים, וגם לכולנו בעצם.

(וממש חילקתי אפילו את הודעתי לשלושה סעיפים/רבדים שונים

+ ציינתי כבר בהתחלה שיש כאן כאב עצום מכל הצדדים וכדאי לראות את הכאב כולו, גם של הצד השני, וכך אולי נצליח קצת יותר לראות את התמונה הרחבה ולתת יותר חמלה גם לעצמינו וגם לאחות שלנו,

+ את כל הסעיף והרובד השלישי הקדשתי כולו לנשות המגויסים, הרחבתי בו רבות, ואת כולו ממש כל מילה הדגשתי בבולד מרוב שהתכוונתי לכל מילה ומילה).

ובהחלט הרגשתי צורך לתת אמפתיה גם לפותחת היקרה עצמה. 

גם בסופו של דבר היא היא זו שפתחה את השרשור. היא זו שבאותו רגע ביקשה קצת כוח וחיזוק ואוויר.

וכפי שכתבתי לה, הרגשתי ממש את הכאב והפחד העצומים שלה באותו הרגע,

"באשר היא שם",

בפתאומיות, בהתחלה של ההתחלה, לפני הניסיון עצמו, כאשר כל הפחדים צפים וסוגרים

ממש פחד גדול וחונק

אין אוויר

ממש כפי שכתבה

ועד שהגיעה לכתוב הודעה,

עדיין בלי אוויר,

ובסופו של דבר התווספו לה עוד קשיים וכאבים דווקא על גבי השרשור הספציפי שהיא רצתה לקבל ממנו ולשאוב ממנו טיפת כוח.

וכאשר קראתי את השרשור הלב שלי יצא אליה

ויצא גם לכל שאר המגיבות

ולכן, כפי שכתבתי קודם בהודעת ההבהרה שלי, אפילו שהייתי בתוך כל הלחץ לפני שבת, הבילבול, המתח מאותו היום, חוסר הפניות והבהירות וכו' וכו' - השתדלתי לכתוב מה שיכולתי, ולהתייחס כמה שיכולתי לכל הצדדים.

חשוב לי גם לכתוב שכלל לא התייחסתי האם כן או לא צריך לגייס עוד או כל דבר כזה - אלא התמקדתי בעצם בתיאור הפחד הגדול והקושי הגדול שלשמו נפתח השרשור וכן המשתמע ממנו...

אם היה נפתח שרשור נוסף ע"י מישהי אחרת, או שרשור בנושא נשיאה בנטל והקלה - שם הייתי יכולה לכתוב דברים שונים (אישית אני מאוד מאמינה בחלוקה ככל הניתן בין כמה שיותר מתגייסים כדי לשאת יחד בנטל, להחליף כוח, ובעצם לשמור על הבית של כולנו, אך מכיוון שגם לא על זה התייחסתי בשרשור הנ"ל וגם אין הדבר בשליטתי לא כתבתי עליו ספציפית כאן.)

שרשור טעון ומלא כאב.. וכתבת דברים נכונים ומחזקים.

שבת שלום💕

שעצרת וכתבת לי את המילים הטובות הללו 🙏

ב"ה ממש שנתן את המילים 🙏

כ"כ חשבתי עלייך...

ריגשת אותי ממש שכתבת עכשיו.

יקרה שאת!

שהקב"ה ישלח לך הכי בבהירות שיש את כל הכוחות והנחת והשמחה שקיימים. בכל שלב ובכל צעד מהדרך.

שיהיו לכם בתוך כל עם ישראל רק רק בשורות טובות ישועות ונחמות!

ובאהבה יקרה ❤

אני רואה אותך

ואת הפחד הגדול והמשתק

ואת המחשבות המפחידות על העתיד

ואת הכאב

ואת חוסר האונים שלא מבינים

ואת תחושת המחנק ושהכל סוגר

ואת טובה

טובה טובה טובה

❤❤❤

התודה לא יכולה לעזור, רק ב"ה שהאיש האהוב יהיה בבית בריא ושלם וחי וקיים, והלוואי שכמה שיותר מהר מתוך ניצחון אמיתי ושלם וישועה שלמה לעם ישראל.

ושלא יהיו מחירים כ"כ כ"כ כואבים וקריסה כ"כ כ"כ עמוקה, אין אפשרות בכלל לנסות ולתאר או להבין את עומק המחירים.

התודה באה רק לבטא ולהביע את מה שהיא מנסה להביע ולבטא, ודאי שהיא לא יכולה לעזור בדבר הכי משמעותי שיכול ❤️

קטן באוכלוסיה.

גם זה יכול לעזור

ולכן התמקדתי בהודעתי על מה שכן יש לי שליטה...

הכל כלכך מבלבל, לא שפוי

בשתי המצבים

בשתי הכיוונים

בעלי מתחילת המלחמה שירת במילואים

ואנחנו בכלל עדין מפונים.

היה אמור להיות עכשיו בסבב ב והרגשתי נפשית שלא מסוגלת אז ביקשתי שיצא כרגע.

היה קשה שהיה במילואים

ועכשיו גם קשה שהוא לא שם.

אני באמת מקווה שמשיח יגיע בקרוב. כלכך קשה! 

כמה שאתם עוברים

וכל העם שלנו

פשוט חיבוק ענק.

ואת צודקת כ"כ שהכל נורא מבלבל.

ולא שפוי, בכלל בכלל.

אנחנו בעצם אנשים נורמלים שנקלענו למציאות לא נורמלית. פשוט ככה.

ובתוך כל זה מנסים איכשהו לשרוד יום אחר יום...

שהקב"ה ישלח לכם את כל השפע והאור שקיימים יקרה ❤

ממש לא הייתה לי כוונה לפגוע באף אחת אלא רק לפרוק את הקושי שלי ממש בזמן אמת.

נלמד מזה לפעם הבאה.

שיהיה לכולנו רק טוב.

שבת שלום!

כמו בלעם הרשע שרצה לקלל ויצא מברך,

כך השטן שרצה לרקד ביום שישי ערב שבת קודש יצא מברך ב"ה!!!

ולא יצר פילוג אלא יצרנו בסוף עוד אחדות!

כי כולנו למדנו יותר בזכות השרשור שלך,

הבנו יותר, העמקנו יותר, עלינו עוד קומה ועוד רובד.

כמו בזוגיות,

או ריב בזוגיות למשל.

אנחנו לא נבהלים מעצם הכעס,

אנחנו לא נבהלים מעצם הריב/הריחוק/אי ההסכמה/הקונפליקט

גם אם הוא דרך קושי וכאב ופגיעה הדדית

אז יש כעס

אז יש קושי

אז יש ריחוק

אבל אח''כ אם מבררים

ולומדים

אז גדלים.

גדלים וצומחים מזה.

גם כאן.

גדלנו ולמדנו והבנו יותר

אחת את השנייה

וגם את עצמינו

וגם דרכי תקשורת ודרכי הבנה עמוקות יותר.

וזו עוד אבן שבנינו לבניין השלם.

לא להיבהל מהנפילה אלא אפילו למצוא את האוצרות שבתוכה ובדרך למעלה ולאסוף אותם אחד אחד, בעדינות, בהקשבה, ברגישות.

שבת שלום ומבורך ❤️

אז יש לך כוחות

אין דבר כזה לא מסוגלת!!

וזה שאת אומרת עלינו שאנחנו אלופות.. בואי זה סיסמא וזה נשמע טוב אבל יש רגעים שקשה כן וחייב לעבור אותם וקשה לא רק בזמן הגיוס גם כשהבעל חוזר.. השגרה לא חוזרת להיות אותו הדבר והכי וואו יש הרבה דברים שצריך לעבד ולחזק טוטאלית בזוגיות אז רק שתדעי

אני לא אהבתי שרשמת שנשות המגוייסים ייקראו וייכעסו עלייך זו לא בחירה זה נכפה עלינו

ופתחת נושא שהוא מאוד טעון!! צר לי לשמוע שזה מה שחרדיה אומרת.. זה נשמע לא טוב במיוחד עכשיו כשצריך להתאחד ולמזער פערים אידיאולוגים

אם קשה לפחות אל תקשרי את הקושי לזה שהוא חרדי פשוט תגידי שלך קשה בלי קשר לעניין הזה

קשה לי, מה הקשר לזה שאני חרדית?

לא ידעתי שגם בפורום צריך להזכיר שחרדים הם בני אדם וגם להם יש רגשות.

באמת שלא הבנתי מה את רוצה.

ומנהלות, אני באמת לא מבינה מה ההתעקשות להשאיר שרשור שגורם לכזאת אווירה, זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה בגלל ששיתפתי בקושי שלי.

מילא לא מסוגלות להכיל אותו, אבל הביקורת ועכשיו עברו להשתלח בחרדים. לא מבינה מה טוב להשאיר אותו פתוח.

@בארץ אהבתי @יעל מהדרום @טארקו 

ראיתי שהשרשור הולך להדרדר ולכן רציתי שינעל לפני. חבל שהחלטתן אחרת.

שתכתבי את הקושי

רק אל תקשרי את העניין לזה שבעלך החליט להתחרד.. סורי זה ממש לא מתאים כשזה נושא טעון בפני עצמו

אני לגמרי יכולה להבין את הקושי והפחד מעצם גיוס

אבל מה הקשר להכניס את העניין של הפטור ושל המגוייסות והחרדים

תכתבי שאולי יגייסו את בעלך ואת חוששת איך תתמודדי ומה יכול לקרות.. אין צורך לפרט מעבר תאמיני לי התגובות היו הרבה יותר מכילות ואמפטיות לתסכול והקושי שאת מציגה

אבל כשאת מוסיפה את נושא הגיוס והחרדים ונשות המגוייסים.. מה ציפית???

תפני דרך דיווח מהניק האמיתי שלך ונוכל להסביר(ואולי באמת ננעל, אבל ע"ג הפורום זה לא רלוונטי ואנחנו לא יכולות להתייחס ברצינות הראויה, ואת אנונימית אז אנחנו גם לא יכולות לפנות אלייך בפרטי. שימי לב לפנות מהניק שלך ולא מהאנונימי- אנחנו לא מקבלות דיווחים של האנונימי)

שבוע טוב!

שירות קרבי

מפחיד

בחזית

הכל...

ואני לבד עם כולם

ןהיה לי קשה מנשוא טינספור פעמים...

כמו שכתבו פה.. הזוגיות הילדים הנפש הפחדים הכל...

וביחד עם זה רוצה להגיד משהו

אני מרגישה זכות עצומנ שהקב"ה זיכה אותנו בחודשים האלה

להיות פועלים איתו ממש בתהליך הגאולה

להיותשותפים בעזרת ישראל מיד צר. מצווה אמיתית

ואני מודה לה' על הזכות הזו. עצם הזכות היא הדבר שנתן לי הכי הרבה כח..

ולא מגיבה ספציפית לפותחת. הקושי שלך מובן ממש

אלא רק אומרת, שעם כל הקשיים שהיו. ויש. לא הייתי מוותרת על הזכות הזו.להיות שותפים בנצח ישראל.... ולא רוצה להתחלף עם אפאחת שיש לבעלה פטור ממילואים. 

בעלי עושה מילואים לא רק כי הוא חייב לכאורה, אלא בעיקר כי הוא רוצה להיות שותף... אלא בעיקר 

מעוררת השראה

לא בעל ממש ממש בחזית.. אבל כן נכנס לעזה הרבה, קרבי  והיה מגויס כחצי שנה.

ממש שמחתי להיות שותפה עם כל הקושי במצווה הגדולה.. ממש הרגשתי זכות וחובה להיות חלק מהדבר הגדול הזה.

המימד של השליחות ממש נתן לי כח.

וגם באופן אישי הרגשתי סיעתא דישמיא גדולה בתוך הקושי. במסירות נפש יש ברכה גדולה.

מציעה לא לשקוע בפחד וחשש אם ומה יהיה. אנחנו הולכים עם ד', בכל דרך שיוביל אותנו בעז"ה נעשה את הטוב ביותר.

האיש שלי שירת כלוחם ממלחמת לבנון השנייה ועד המלחמה הנוכחית דרך כל המלחמות והמבצעים בדרך. תמיד הרגשתי כמוך, שזו זכות גדולה, מעולם לא עברה לנו בראש המחשבה - זה תור של מישהו אחר.

הפעם, אולי כי זה ארוך כל כך, אולי כי יש מתבגרים בבית,אולי כי שנינו כבר מבוגרים יותר ממה שהיינו בפעמים הקודמות עם כל המשמעויות זה, אבל בעיקר בעיקר כי אין לסיפור הזה שום אופק לסיום בקרוב- יש עזה ויש צפון ויש עוד גזרות להחזיק וזה ככל הנראה יהיה סיפור של שנים, וצריך חיילים, והחיילים האלה הם אנחנו, ואין תגבורת בדרך - הפעם אנחנו צריכים שמישהו יחליף אותנו מידי פעם. כי בין המלחמה לחרדות צריך גם לקיים חיים,ואנחנו לא מצליחים. ולהגיד טוב, אז די, נפסיק, המחיר גבוה לנו מידי גם אי אפשר. זאת הרי הגנה על הילדים שלנו.

ולכן בכל במה שניתן אני אומרת, נקלע ו למצב לא אפשרי, ומי שרק יכול, שייתגייס. שנוכל לנשום ולהמשיך.

מזדהה

גם בעלי היה המון מהמלחמה במילואים ועכשיו חוזר שוב..

ושמחה כל כך על הזכות!! עם כל הקושי ואני לא יודעת איך אעבור את התקופה הקרובה אבל מודה לה' על הזכות!!

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...