באמת צריך להשקיע קודם בברכה שיש, וגם בעצמך ובזוגיות, לפני שמביאים ילדים נוספים.

צריך בכל נקודה לעצור ולשקול

מין חלישות הדעת שנכנסת על העניין הזה של ילודה

עייפות החומר

וגם, אפילו 'רק' 2 ילדים יכולים להוציא מהדעת ולעייף נורא ולריב

במיוחד אחרי יום עבודה חם ועייף

אין לי תובנות ככ. אבל יש ימים שעולה בי רצון לעוד, ויש ימים שאני מרגישה שקשה לי נורא גם עם מה שיש כי כמו שאת אומרת - צריך להשקיע בהם. צריך שאנחנו לא נשקע.

לא מצאתי את הנוסחה האמת.. ואפילו רק ההריון נראה לי כמו הר לא עביר, ולכן אני עומדת במקום

ורוצה להוסיף רגע עוד משהו

אני די בטוחה שבדור הקודם נשים המו פחות עצבניות, ממהרות, ויותר פנויות בככ הרבה מובנים כי הן לא הקדישו חלק נכבד מהזמן לגלישה.. ממליצה לך לנסות להתנתק מהאינטרנט לגמרי כמה ימים ולחזור להשתמש בטלפון למה שהוא מיועד אליו לכתחילה, ותראי ישועות

אני בינתיים דוחה את הקץ כי אני מכורה, אבל זה תכף מגיע. כבר קניצי מכשיר שרק מחכה להיכון שלי

האם יהיה לי כח וסבלנות לילדים נוספים.

זה בסדר שלפעמים קשה ולפעמים מרגישים איך עוברים את היום הזה.. הרי כמו שאת אומרת גם עם שניים אפשר להשתגע לפעמים.

מה שכן, לא לחיות באשליה שלכל אמא יש כח לילדים שלה לא משנה מה וכל אמא תעשה הכל בשביל הילדים שלה ועל סמך זה להמשיך להוליד עוד ועוד

כי זה נכון ברמה מסויימת שה נותן כוחות ואין אהבה כמו אהבה של אמא וכו, אבל גם לאמא הכי מהממת בעולם יש לה כוחות מוגבלים. אז להיות קשובים ליכולות שלנו זה חשוב מאוד

וגם גשמית

משפחה מרובת ילדים שגרה בדירת שני חדרים... הדירה לא תצמיח חדרים כי נולד ילד כל שנה.. ומי שנפגע מתנאי חיים כאלו זה כל המשפחה..

שאת רוצה עוד ויש ימים שאת מרגישה שקשה עם מה שיש

אז אני חושבת שזאת. לא הדרך לחשבן האם מתאים עוד או לא

כי תמיד בכל מצב יהיו ימים מעולים ונהדרים ומלאי נחת

ולעומת זאת ימים מאתגרים קשים נוראים כסוף העולם

ואחכ קראתי מה ש @מתואמת כתבה וזה מאוד מתאים למה שכתבתי

מה שנקרא, מה שרואים מכאן לא רואים משם

לא מצליחה להתחבר למה שכתבת בנוגע אליי, אבל זה בגלל שאני ממש יודעת על מה אני מדברת ולא מפרטת. מניחה שלאחרות זה יכול להועיל ❤️

מצחוקים בשולחן שבת -

לצד מריבות בלתי נגמרות על מקום ישיבה...

מתכנונים לפעילויות שוות בחופש -

לצד קביעת מליון תורים לכל מי שצריך...

מריקודים ביחד בכיף באמצע הסלון עד הלילה -

לצד ויכוחים מי ייכנס כבר הראשון למקלחת...

מיציאה לסיבוב קניות משפחתי משמח -

לצד תלונות של "למה לא קנו לי" ו"מתי כבר חוזרים הביתה"...

משירים בבוקר כדי להעיר את הילדים בכיף -

לצד הקריאות בפעם המאה לילד שפשוט ישן כמו אבן...

מפנינים מתוקים ואמרות שפר של ילדים בשלל גילאים -

לצד עצבנויות וטריקות דלתות והבנה בפעם האלף שהילד הזה כבר זקוק לטיפול...

וכן הלאה...

יש זמנים מתישים יותר בהורות, יש זמנים שבהם רואים יותר את הנחת. זה כמו גלים בים, שלפעמים הם עולים ולפעמים יורדים, לפעמים יש סערות ולפעמים המים רוגעים וחלקים.

ונכון שזה מושפע ממספר הילדים וגם מהמצב המשפחתי הנוכחי (כמו היריון או אחרי לידה...) - אבל לא בהכרח שאם המצב יהיה סטטי מהבחינות האלה, גם המצב של הילדים יהיה סטטי ולא יצוצו קשיים ובעיות.

אז כן, צריך לעשות חושבים מדי פעם, ואולי באמת לעשות הפסקות ארוכות יותר או אפילו להחליט שזהו, כבר לא מתאים שנביא עוד ילדים לעולם כי אנחנו רוצים להתמקד בקיימים. אבל זה בהכרח שהתשובה היא שמשפחה ברוכה שווה הרבה קשיים.

כך נראה לי.

כותבת לך וכותבת גם לעצמי, כן? כי גם אני מדי פעם במחשבות האלה, ומנסה לברר לעצמי, ביחד עם בעלי, את הנקודה הנכונה בחיים, את הכיוון הנכון - כמובן, בעזר ה' ובישועתו...

שיהיו החלטות טובות לכולנו ❤️

אני לא מצליחה להבין כאלו שיולדות הרבה ילדים והבנתי שאני גם לא אבין, ההסתכלות שלי שונה והחוויה שלי מהכרות עם משפחות מרובות ילדים, רובה לא טובה, ככה שקשה לי לחשוב אחרת.

הם באמת נשארים ילדים כל החיים

בדיוק דיברתי עם חברה מהעבודה שאכלה לי תראש מה עם עוד ילד. לא יודעת מה יש להן לאחרונה, הן רודםות אותי על עוד הריון כפשוטו, ואמרתי לה שאני חושבת שככל שהילדים גדלים אני מרגישה שהנוכחות שלי איתם יותר משמעותית ביום יום (השיח היה על שעות עבודה מול הורות בין היתר) ושאנשים דוחפים לך את רעיון ה- עוד היחד כשיש להם מתבגרים ובעצם העולם של לפני 15 ו16 שנה היה אחר לגמרי מעכשיו אז לא יודעת מה היא רוצה ממני

וגם עזבי שהיחס שלי להורות הוא אחר משלהן 

ואצלי לפחות לא מתיישבת המצווה של להוסיף עוד ביחס למורכבות שאני רואה בזה.

כנראה לא כולן בנויות למשפחה גדולה

את כתבת את החלום שליי

והמציאות שתיארת היא הפחד שלי!!!

כרגע עם ילד אחד ובהריון ומאתגר ככ ורואה לאט לאט את החלום מתנפץ לי מול העניים... מפחדת מאד שאצטרך לוותר על משפחה גדולה ומפחדת שלא אהיה האמא והמשפחה שאני חולמת

אין לי דברי חוכמה רק להגיד שליבי איתך ומבינה ככ ככ ככ

דבר אחד יש לי להגיד- תפילות.

זה הכל של ה' יתברך

רצון למשפחה גדולה קשור מאוד לסביבה בה חיים.

אפילו באופן לא מודע.

תמיד כשאני חושבת על זה, קופץ לו שוב ושוב העניין החברתי. גם לכיוון של ילדים צפופים ומשפחה גדולה, וגם לכיוון של מעט ילדים עם רווחים יותר גדולים.

אני מנסה לנטרל את זה כמה שיותר, אבל ברור לי שזה משפיע.

זה לא נעים לחשוב שהבחירה שלנו מושפעת באופן כל כך גדול מהחברה, אבל בעיניי קודם כל נכון להכיר בזה כדי להצליח לנקות את רעשי הרקע האלו כמה שניתן.

אחרי זה בוודאי שנכון וכדאי לשאול את כל השאלות.

למה מביאים ילדים?

האם זה מתאים לנו עכשיו?

מה המחיר של זה?

האם יש לנו כוח לילדים הקיימים?

אלו הורים אנחנו רוצים להיות?

ועוד ועוד.

אבל קודם כל, להיות מודעים לזה שהרבה מהחלום המשפחתי שלנו, קשור לחינוך שקיבלנו, לסביבה שבה גדלנו ובה אנחנו חיים, לחלק זה מתאים, לחלק לא. אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לשלב בחינת החלום והאם הוא מתאים לנו

אני לא אומרת שלא.

אבל אני חושבת שלעניין החברתי יש משקל מאוד גדול, ברמה שזה גם מעצב את הרצון לפעמים.

בחברות דומות תראי מספר ילדים דומה במשפחות שונות. איך אפשר להסביר את הפער בין חברות שבהם הנורמה היא 2-3 ילדים במשפחה לבין חברות שבהם 5-6 ויותר?

האינסטינקטיים הנשיים הבסיסיים קיימים בכל אישה.

אבל החינוך, הדוגמה שאנחנו רואים סביבנו הנורמה החברתית כל כך משפיעים, שזה לא רק משפיע על השיקול לעוד ילדים כן או לא, אלא גם ממש משפיע על הרצון והחלום

פעם לפני שהתחתנתי ולפני שהייתי בהריון,

חשבתי שתהיה לי משפחה גדולה.

דמיינתי שולחן שבת ארוך כזה.

הספיקו לי הריון אחד ולידה אחת

בשביל להבין שזה לא יקרה

ילדים זה שמחה? לא יודעת

ילדים זה אושר? לא יודעת

ילדים זה ברכה? לא יודעת, איזה ברכה?

עול גדול מידי

גדול מידי

וזה בסדר להפסיק ללדת.

5 ילדים זה מכובד

מקסימום לקראת סוף שנות הפוריות תחשבי אם באלך עוד אחד

מן מנטרה שמאוד עוזרת לי והוא הולך ככה: "אני מתחייבת להנאה עם הילדים" משהו בסגנון.

לפעמים יוצא ולפעמים פחות, אבל לפחות אני יודעת שאני בכיוון. וזה בבדברים הקטנים בלשים מוזיקה שאת אוהבת ולרקוד ביחד, בתחביב משותף..

למדתי אותו מעינת נתן. ממש ממליצה על הספר שלה "חיים שלי" נותן מבט אחר על אמהות. מדברת בגובה עיניים ועם הרבה הזדהות וחמלה עצמית.

אני פעם שמתי לעצמי כמטרה: "לאסוף רגעי נחת מהילדים" - ברגע שזה עומד מול העיניים, המבט משתנה והאווירה משתנה...

צריכה להזכיר לעצמי את ההסתכלות הזו, כי זה מתמוסס... הרעיון שלך של תפילת בוקר יכול בהחלט לעזור!

באמת, זה לא חייב להיות ככה.

לדוג' בקיץ אם יש אטרקציה או בילוי כלשהו שגם אם ילדים יהנו, אבל *אנחנו*ההורים  נסבול,אנחנו נוותר עליה. נבחר במשהו שיהיה לנו קל ונעים וגם נעביר מסר שילדים יהנו.

ובכללי לא לרצות ילדים בכל דבר, לתת להם להרגיש גם רגעי תסכול זה משהו שמקל בסוף בחינוך ילדים.

שינה לי את כל הסתכלות שלי לגבי גידול ילדים.

היא אלופה. קיבלתי אותו במתנה לאחת הלידות שלי

ולא קראתי ממנו המון המון זמן

ואז בשבת אחרת פשוט פתחתי

ועכשיו קראתימכבר 3 פעמים. ועדיין לומדת.

ומתפדחת לכתוב את החרדות שיש לי לגביהם.

אוהבת אןתם עד אינסוף ומגלה כמה אני שתוטניקית בתןך תוכי. אבל החרדה ממש מציקה לי.

ואגב, אני לא הייתי שורדת עם משרה מלאה כמורה.

או עם משרה מלאה כלשהי.

אני חייבת זמן לעצמי וחופש לעצמי קודם כל. זה מחיר יקר מידיי בשבילי להיות כל הזמן בטירוף של בית עבודה.

אני בגישה של - כמה שה' הביא לכם, זה מה שמתאים עבורכם.. וככה לא נכנסת לבאסה או למצבים עצובים.

ופחות משווה ומסתכלת על האחר בעניין הזה.

נכון, גם אני רוצה משפחה גדולה, הרבה ילדים ושיהיו בריאים בעזרת ה' וכוחות וכו' ומה שה' ישלח לנו זה הכי טוב עבורינו.

ובהחלט, התקופה של פעם היא לא כמו של היום, שצריך לעבוד משרה מלאה, מזדהה בעניין חינוך הכיתה😅 ואחכ לחזור למטלות הבית וברוך ה' לעשייה הברוכה עם הילדודס שכל אחד במקומו ובמצבו...

אז מאחלת לכולנו שה' ישלח לנו את ההסתפקות כל אחת במה שבורכה, וכוחות לגדל את הדור הבא 💪

אמרת שבא לך לפתוח דיון אז כותבת גם איפה פגשת אותי

אני הייתי מושלמת עם ילדים, לא היה ילדון שפגשתי שלא נשבה בקסמי, אחיינים, חניכים בשירות לאומי, אחים קטנים, אחים של חברות, ילד שצריך עזרה לחצות את הכביש, ילדה שהלכה לאיבוד...

אז הייתי בטוחה שזה הייעוד שלי, והלכתי ללמוד מקצוע של עבודה עם ילדים והתחתנתי כדי ללדת ילדים (לא כזה קיצוני, כן? אבל זאת אחת הסיבות הראשוניות שגרמו לי לצאת לדייטים וכנראה גם הסיבה שעברו עוד שנתיים עד שבאמת התחתנתי, כי לא מתחתנים בשביל ללדת ילדים...), והייתי בטוחה שאני גם אאמץ ילד או לפחות אקח ילד לאומנה.

והחלום שלי היה ילד כל שנה, כי אני כל כך מושלמת עם ילדים אז בטוח שאני אהיה אמא מושלמת ולמה שלא 15 ילדים יהנו מהקסם שלי?

והשבר הגדול כשזה לא קרה, כי זה שעברו שנתיים עד שנולד הבכור שלי, אני הייתי בתודעה כזאת של להספיק כמה שיותר והעיכוב הזה לא היה בתכנון שלי בכלל... הרגשתי כאילו זה נצח, הנה אני נשואה, אז למה אני לא בהריון, אני כל כך כמהה לילד.

אבל מהרגע שהוא נולד משהו בי נרגע קצת. ובכל זאת לא מנעתי ומאוד מאוד חיכיתי לעוד הריון. ההריון השני הגיע מאוחר ביחס לרצון שלי, אבל אחרי הלידה השניה אמרתי לעצמי "איזה מזל שבורא עולם לא שאל אותי, ויודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי" וגם עכשיו, אני לא מונעת וכשיבוא אז נשמח מאוד. בינתיים ההנקה עוד מונעת לי.

אבל כיום אין חלום של ילד כל שנה, כל שנתיים זה גם אחלה, וכנראה שלא יהיו לי 15 ילדים וגם לא 10 אבל עדיין אני חולמת על משפחה ברוכה מאוד

ובמקביל, כאילו הקסם פג, אני כבר לא הדודה ששובה את האחיינים, אני לא בהכרח האישה שהילדים ברחוב יפנו אליה כשצריך עזרה, אני גם לא תמיד מצליחה להיות בשביל הילדים בעבודה שלי כמו שצריך וזה כבר לא הולך לי כל כך בקלות ליצור את הקשר החם איתם. כאילו שני המתוקים שלי שואבים ממני את כל האנרגיות שהיו לי בשביל ילדים בעולם וכבר לא נשארה לי סבלנות לילדים אחרים.

אני עדיין אמא טובה, בהחלט. משקיעה ומגבשת ועושה חסדים, לצד זה שאני אמא עייפה, קצרת רוח שעושה טעויות חינוכיות על ימין ועל שמאל. ובעיקר אני אמא אוהבת, מסורה, לומדת ומשתפרת. וזה לא קל אבל ממלא.

והלוואי שה' יתן לי עוד הרבה ילדים, אפשר כל שנתיים ושיתן לי כוחות לגדל אותם ושהם יגדלו בחוויה כזאת טובה שגם להם יתחשק להקים משפחה ברוכה משל עצמם...

נראה איך אני אדבר כשיהיו לי חמישה

וואו כמה חשוף כתבתי, ועוד כשיש כאן כאלה שמכירות אותי במציאות... לשלוח? שולחת

איך אני שמחה ששלחת😍

האמת שאני לא אהבתי ילדים בכלל. אף פעם לא עשה לי את זה, לא הייתי עושה בייביסיטר ועד היום כשאני רואה ילדים או תינוקות אני מרגישה שהמחמאות שלי ממש פייק.

אני גם נמצאת בסביבה שלא מקובל בכלל להביא הרבה ילדים, כמעט פדיחה.

לא פעם קיבלתי הערות גם מאנשים קרובים אלי, אמנם חצי בצחוק אבל מה עם קשירת חצוצרות? ואולי תנוחי קצת? והלם על זה שאני בהריון שוב (עכשיו אני לא, אבל בעקרון). ממש תחושה שנכנסים לי לרחם וזה לא מסתדר לאנשים ש-לי, זאת שלא היתה אף פעם עם ילדים יהיו כמה וכמה ילדים.

אבלללל

אני ככ אוהבת את הילדים שלי!!! וואו!

הם האור בחיים שלי

הם מרגשים אותי כל כך

הם עושים אותי מאושרת ברמות הכי קשות שיש

לא ידעתי שאפשר בכלל להגיע לרמות כאלה

עבודת המידות שאני עושה בזכותם, העומק שאני מגיעה אליו, המודעות

באמת אינסוף דברים

אני כותבת ואני עם דמעות בעיניים

אני מרגישה הכרת הטוב אליהם, ברמה הזאת

וכמובן הכרת הטוב לקב"ה שזיכה אותי

כמה לא מובן מאליו.

אז נה נה בננה לכל מי שמעיר לי על קצב הילודה שלי.

מאחלת לכולם, באמת, לזכות להרגיש כמוני.

והאמת שאין לי חלום לגודל משפחה, אני מתפללת תמיד לגדול מתוך הטוב ולהיות קשובה לעצמי וליכולות שלי עד כמה שאפשר.

ואם בעתיד אני אפתח שרשור פריקה, זה עדיין לא אומר שאני לא עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי.

טוב גם לי יצא סופר חשוף איכשהו

כל כך אוהבת את הילדים, את האימהות!

בא לי משפחה ענקיתתת

בא לי לשכפל את הילד שלי פי 4 או 5.

הוא כזה נסיךךך אמאלה.

בלי קשר,

לפעמים בא לי רק להעיף אותם לאומנה ושמישהו יקחח אותם כבר ממנייייייי.

אבל מאוד מחזקת את התחושות הטובות האוהבות.

מחפשת לעשות איתם דברים שאני אוהבת, מצלמת ומשוויצה בהם.

הם הילדים שלי, החיים שלי, הם המתנה הכי הכי גדולה שהקב"ה נתן לי (חוץ מבעלי, הוא מקום ראשון)

אשמח ממש לשמוע למי הלכתם להדרכת הורים 🙏

תודה לך שכתבת את זה

יש רגעים כמו שאמרת רק לשכפל

ויש רגעים שוואו תחושת מחנק ושמשהו רק ייקח אותם, רק לרגע שנוכל להסדיר נשימה.

מהממת את על זה,

מכירה את זה אצלי

מאוהבת בבן שלי ברמות

הוא ממלא אותי בכל מכלול הרגשות החיוביים אבל לפעמים לפעמים - וואו קשוח!!

להיות אמא זו לגמרי עבודה. 

יש ימים שאני אומרת לבעלי באלי לשים אותם בפנימיה לתינוקות

חחח

האור בחיים האלה! למרות שהם מאתגרים. תודה לאל. תודההההה. ה7/10 גרם לי להגיד תודה

גם על זה ששפך לי את הכוס קפה

וגם על הקטנה ששברה לי את הביצים

וכם על הבלאגן

והליכלוך..

פשוט תודה!!!!

כבר אמרנו שאנחנו צריכות להיות חברות ❤️

תדעי לך שבדיוק אמרתי לבעלי לא מזמן,

אמהות לילדים קטנים לא מתעניינות בילדים לא שלהן.

פעם הייתי מתלהבת מילדים או פעוטות ממש... איזה מתיקות ממיסה. מהאחיינים בכלל הייתי מתעלפת...

אבל מאז שיש לי כמה משלי, אף אחד לא עושה לי את זה, גם אם אני מתאמצת... ''איזה מתווווק!!" , לא, הוא לא... אז מה אם אני הדודה שלו? אני לא מצליחה להתרגש ממנו... לא נעים. אבל גיליתי שזה אצל כולן ככה! נפגשתי עם חברות, עם ילד שלי, כוכב מהלך על שתיים, ואני באמת אובייקטיבית, תקשיבי, אך אחד לא התעניין בו , חוץ מאחת שהילדים שלה כבר גדולים שממש התלהבה ממנו. אני ממש הבנתי אותן שהן לא התעניינו בו, כי באמת כשיש לך בבית מתיקות בכמות גבוהה, לא מעניין אותך של אחרים! 

איזה נקודה נכונה  

לגבי האחיינים זה קצת יותר מורכב

יש לי אחיין קטן מהבן שלי בחצי שנה. יום אחד כשהוא היה בן שנתיים, הוא היה שפוך כזה, ובדיוק האחיות המתוקות שלי הרווקות לא היו שם, אז במקום שאין דודות תהיי דודה... לקחתי אותו וחיבקתי אותו והוא כזה התרפק עלי ואז נרדם עלי, מתוק ופתאום הרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני דודה של הילד הזה! כאילו לא הייתה בינינו שום אינטראקציה משמעותית לפני כן! וזה לא נכון, אפילו הנקתי אותו פעם... אבל ככה זה היה בתחושה, בגלל שהוא נולד אחרי שכבר הייתי אמא בעצמי.

אני באמת לא מרגישה דודה של האחיינים שלי כמו שאחיי הרווקים מרגישים, כי נהייתי דודה (הרבה) אחרי שנהייתי אמא... (אני יותר כמו הדודה מאמריקה, שמביאה להם מתנות )

אבל היו כמה פעמים שבאמת יצא לי קצת לטפל בהם באופן אישי, ופתאום הרגשתי אחרת כלפי אותו אחיין...❤️

לק"י

ילדים. היום אני מרגישה שהרבה פעמיפ בפלאפון שואב.... ואני גם עסוקה יותר מבעבר.

ועדיין מתלהבת גם מילדים אחרים. ונהנית מהם.

לא כמו פעם, אבל עדיין.

תמיד הרגשתי שאני יודעת לגדל ילדים, כי "גידלתי" את האחים הקטנים שלי. ובאמת כמעט בחרתי במקצוע שקשור בילדים (חלמתי להיות גננת, בסוף שנת השירות בגן הורידה אותי מזה), והתחתנתי מתוך חלום ללדת הרבה ילדים ולגדל אותם בהכי כיף שבעולם - כי אני הרי מנוסה, לא?

אבל לא לקחתי בחשבון שלהיות אמא זה כולל היריונות מתישים, דיכאון אחרי לידה, חינוך ילדים במלוא המובן של זה (ולא רק "היי, חמודי, תרים את זה מההרצפה ואז נלך להכין עיתון משפחתי" כמו שהייתי עושה עם אחיי), תורים אינסופיים ודאגות אמיתיות על מצב הילדים...

אז אני כן מנסה לפעמים לחזור לרעיונות היצירתיים שהיו לי כאחות גדולה, אבל בסופו של דבר זה לא יהיה אותו דבר כמו אז - ואולי טוב שכך, כי עם הילדים אני בונה קשר אחר, עמוק יותר, ממה שעם אחיי הקטנים (שכיום חלקם כבר הורים בעצמם )...

בטח שזה בסדר שקראת! אני כותבת על דעת זה שאת קוראת... אם שלחתי זאת בעיה שלי ❤️

ותודה!

שכמות העול נקבעת מלמעלה

לא משנה כמה ילדים יהיה

יכול להיות 4 ילדים וקשה יותר מ10 ילדים

אבל הפסקות בין הריונות זה בשביל האישה להתחזק לנשום, כל אחת מה שמרגישה

תודה שפתחת

חושבת על הז וקוראת את כולן,  בעיקר מזדהה כרגע עם הרצון שהיה למשפחה גדולה שנמוג כשהבנתי איך יראו הלידות שלי וכמה ילדים יכולים להיות גם מאתגרים ולא רק חמודים.

עדיין מתמודדת עם זה, ובעיקר די מוגבלת בכמות הלידות,  מה שלכאורה נותן לי את האופציה לרווח ולחשב כל הזמן איזה רווח הוא אידיאלי

והרגיש לי חשוף מדי.

אז אתמצת רק את מה שלא קשור אליי...

שמעתי פעם בשם הרב צבי יהודה (אבל לא מצאתי מקור מהימן, אם יש למישהי אשמח), ש-

"צריך ללדת הכי הרבה ילדים, בשמחה".

אז לדעתי התשובות לשאלות שלך הן שיש ערך עצום בהולדת ילדים והבאת נשמות לעולם. ויחד עם זאת,  יש גם ערך עצום בלחנך את הנשמות שהבאנו.

וכל אחת וכל משפחה צריכה למצוא את האיזון שלה בין הכמות לאיכות.

ובסוף לזכור שהכל זה מלמעלה. ואם הקב"ה יחליט שאת צריכה עוד ילדים- הוא יכניס אותך להריון עם שלישייה כשאת בכלל עם התקן.

יש משהו בדור שלנו שמסתכל המון על ה"כאן ועכשיו".

ואני חושבת שהראיה לטווח רחוק שלנו קצת יותר מטושטשת ממה שהיה בדורות קודמים.

(אם אני אקח את זה למקום הכללי זה יכול להתבטא למשל ברצון לסיים את המלחמה כמה שיותר מוקדם בגלל הקושי לשלם כרגע את המחירים שהיא דורשת. ובמקומות פרטיים, כל פעם שאנחנו כאמהות צעירות מוותרות לילדים בשביל לקבל שקט עכשיו במקום לחנך ולהרוויח לטווח הארוך).

ולדעתי זה גם מעצים בעיננו את הקושי העכשווי בגידול הילדים, ומטשטש את הרווחים האדירים שיש בילודה בטווח הארוך (רק לנסות לחשוב כמה צאצאים ב"ה יהיו מכל אחד ואחד מהילדים- זה בלתי נתפס! וכמה אור זה יתן לעמ"י! וכמה שמסתכלים לטווח יותר ארוך- ככה רואים יותר תועלת בהבאת עוד נשמות לעולם). 

וגם אם נלך שוב למקום הפרטי של כל משפחה- הקושי של האחים מזה שאמא בהריון או אחרי לידה, לעומת הרווח שילך שנים רבות-רבות קדימה עם העובדה שיהיו להם אחים נוספים שילוו אותם לאורך כל חייהם. 

וכמובן, כל זה עדיין לא סותר שאם ילדים נוספים יפגעו משמעותית בילדים הקיימים- בהחלט יש מקום לעצור. ואפילו חובה לעצור. 

בס״ד

להתפלל על הרחבת הכלים והכישורים ההוריים שלנו ולהתפלל על לזכות להגשים את החלום מתוך שמחה ונחת אמיתיים.

ולהשקיע הרבה מחשבה, למידה ואם צריך גם שינויים כדי לקרב את החלום האמיתי (= לא עוד ילד, אלא עוד ילד בתנאים אופטימליים).

כמובן עם קבלה שזה לעולם לא יהיה 100% נחת ובקלות ושככל הנראה יהיו ימים ואולי גם תקופות מאתגרות, כי ככה זה בחיים באופן כללי.

זה שילוב של הקשבה עצמית וכנות (כמה אנחנו באמת מסוגלים עכשיו?), סבלנות לתהליך (עד שבע״ה נזכה אולי להרגיש שהתנאים הבשילו), עבודה (עצמית, חינוכית…) - וחזון.

אם, תוך כדי כל התהליך הזה, יתברר שזה באמת גדול עלינו - אז נצטרך להודות בזה ופשוט לעצור ולהשקיע ב ולהוקיר את הקיים (המדהים! והניסי!). אבל אולי גם נזכה ונגדל בדרך, ונצליח להיות האימהות שאנחנו באמת חולמות להיות, או לפחות להתקרב מזה מספיק כדי לנסות להביא עוד ילד/ים לעולם ❤️

לשחרר-

בחלומות הורודים שלך לא לקחת בחשבון את כל העבודה והאחריות מסביב לילדים,

וזה בדיוק תפקידו של חלום- לסמן לנו מטרה גבוהה ,בלי להתחשב בעבודה הנדרשת כדי לממש אותה,

כמו שכתב הרב נריה-רק מי שחולם יגיע רחוק.

איזה כיף לך שחלמת חלומות יפים ומתוקים ואיזה כיף לך שאת זוכה עכשיו להגשים אותם!!!

כדי לזכות ולהנות גם עכשיו- אני אוהבת ליצור לי זמני שחרור,שבהם אני כאילו הופכת לדמות חיצונית ונהנית מהילדים ,

לדוג' - שבוע שעבר היה לי יום מתיש - שדרש הרבה אנרגיה עם הילדים ,באיזשהו שלב לקחתי אותם לגינה להוציא מרץ ולהרגע כי כבר זה היה ממש מאתגר בבית,ואז הסתכלתי עליהם במתקנים והרגשתי צורך להנות המתיקות שלהם,אז החלטתי להתנהג כמו בייביסיטר לילדים מתוקים שאמא שלהם אירגנה ושלחה איתי לגינה😃

נכנסנו למכולת- כל ילד בחר ממתק,וכשהם ישבו בדשא ואכלו ממתקים - והיו מאושרים הסתכלתי עליהם מהצד וראיתי כמה הם מתוקים ,

עוד דרך להנות מזה- זה פשוט להודות לה'

על ראש חודש בהלל זו הזדמנות להרים עיניים למעלה,להתעלם מהבלאגן והמרץ שלמטה,ללטף את הראשים המתוקים לתת להם ידיים וכלי נגינה ולצאת בריקוד תודה לה' על הטוב העצום הזה שהרעיף עלינו.

להעריך את הזכות והכוח שה' נתן לי-

אף פעם לא תפסתי את עצמי כמפעל ,

אני רואה את עצמי ככלי לשליחות של ה', אבל כלי יקר, כלי שזכה,

התחושות שותפות עם הקב"ה בגידול נשמות יהודיות בעולם נותנת לי תחושת סיפוק כזו אדירה,

תחושת יצירה שנותנת לי חדוות יצירה,

ואושר עצום על הזכות הזו,

באמת שמרגיש לי שאני בתקופה כזו מאושרת בחיי-להיות שותפה עם ה' ולפעול עם קל!

שהאושר הזה גם מייצר אצלי רצון לעוד נשמות שותפויות כאלה עם הקב"ה

פעם. אני אישית אמא ל2, והם כל עולמי והם משמחים אותי הכי בעולם, יותר מהצלחה בקריירה שלי או ממשהו אחר, ואני בזמן האחרון מתחילה לחשוב על ילד שלישי. אבל לא באמת מוכנה, ולדעתי אי המוכנות הזאת נובעת מזה שאני עובדת במשרה מלאה, העייפות שאני מגיעה אליה בשעה 16-17 כתוצאה מיום ארוך מול הבוס ומול השיחות והתפוקה, מונעת ממני להיות יותר ״חיה״ עם הילדים. מלא פעמים בתחילת יום אני אומרת וואלה היום אקח אותם לאיזה קניון לאיזה פארק , וכשהם מגיעים אני כבר מעולפת ורק מחכה להעביר איתם את הזמן בציורים ומשחקים בבית כדי שאוכל שנייה לנשום. וזה כואב לי לחשוב על זה, אנחנו הרבה פעמים גם כן יוצאים אבל סתם דוגמא אפילו כשהקטנה שלי מתעוררת בלילה, מעבר לעייפות, זה שאני מתבאסת שהיא מתעוררת נובע מכך שמחר יש יום עבודה שצריך לספק בו את המנהל ולעבוד כמו שצריך, ואולי אם לא הייתי צריכה לעבוד חמישה ימים בשבוע, הייתי גם יכולה להנות מהזמן שבו היא מתעוררת בלילה לשחק סתם פתאום, ולהסתכל על זה אחרת..

לא יודעת אם אני בנויה לגדל ילדים בבית, בסוף כן נהנית מהעבודה שלי, אבל ללא ספק אם הייתי יכולה לעבוד אפילו ארבעה או שלושה ימים בשבוע במקום חמישה, הייתי לדעתי אמא ״טובה״ יותר, ואני אומרת במרכאות כי אני משתדלת להיות הכי טובה שיכולה ועם זאת לקבל את זה שאני עובדת מאוד קשה גם בחוץ ואי אפשר תמיד להיות הכי נעימה או תוססת כתוצאה מכך.

אני אישית חושבת שזה לא הגיוני לעבוד במשרה מלאה וגם לגדל ילדים תוך כדי , תוך שמירה על שיא הכיף בשעות שאיתם. כמובן שהם לא מרגישים את זה ואני משדרת להם אהבה והקשבה אבל בבפנןכו שלי לרוב מתה מעייפות בשעות אחהצ . 

זה מעורר התפעלות עצומה!

ממה שאת מתארת כאן עברתם שנה מאוד מאוד מאתגרת - גם תינוקת מאתגרת, גם מלחמה, גם מפונים מהבית עם כל ההשלכות... הכי הגיוני שבעולם שכרגע לא תהיי מסוגלת להמשיך הלאה עם הילודה! וזה עוד בלי קשר לשגרה השוחקת בפני עצמה של משרה מלאה...

אז קחי את עצמך בנחת בינתיים ❤️

 אני חושבת ששמחה זה עבודה עצמית נטו

ברור שאמא להרבה ילדים זה עבודה אין לכך ספק לא תבאיי משפחה ברוכה ותלכי להשתזף בים 

אבל יחד עם זה זה המון המון רגעים של אושר של סיפוק ובחירה כל יום מחדש לראות רק טוב

זה לא משנה עם יש לך שני ילדים או שיש לך עשר ילדים יש אמהות עם שנים ממורמרות ויש עם עשר שמחות וכן להפך יש אמהות עם ילד אחד מאושרות ועם עשר עצובות 

זה נטו בחירה ועבודה עצמית לראות בכל שלב בחיים את הרגעים הטובים והשמחים 

וגם אם יש כאלה שהם לא להפוך אותם ללימודנה 

אז אל תצפו שהילדים יביאו את האושר הכל בא מתוכך  

המון הצלחות והמון המון שמחות !!

אין לי כוחות שוב. אבל חמישה זה מהמם, בכל מקרה.  והשרשור מרגש. ההחלטות על ילודה צריכות בעיקר בעיני להיבחן מדי פעם בפעם לעומק. כולל כוחות ברגע נתון וכולל מבט על.

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...