באמת צריך להשקיע קודם בברכה שיש, וגם בעצמך ובזוגיות, לפני שמביאים ילדים נוספים.

צריך בכל נקודה לעצור ולשקול

מין חלישות הדעת שנכנסת על העניין הזה של ילודה

עייפות החומר

וגם, אפילו 'רק' 2 ילדים יכולים להוציא מהדעת ולעייף נורא ולריב

במיוחד אחרי יום עבודה חם ועייף

אין לי תובנות ככ. אבל יש ימים שעולה בי רצון לעוד, ויש ימים שאני מרגישה שקשה לי נורא גם עם מה שיש כי כמו שאת אומרת - צריך להשקיע בהם. צריך שאנחנו לא נשקע.

לא מצאתי את הנוסחה האמת.. ואפילו רק ההריון נראה לי כמו הר לא עביר, ולכן אני עומדת במקום

ורוצה להוסיף רגע עוד משהו

אני די בטוחה שבדור הקודם נשים המו פחות עצבניות, ממהרות, ויותר פנויות בככ הרבה מובנים כי הן לא הקדישו חלק נכבד מהזמן לגלישה.. ממליצה לך לנסות להתנתק מהאינטרנט לגמרי כמה ימים ולחזור להשתמש בטלפון למה שהוא מיועד אליו לכתחילה, ותראי ישועות

אני בינתיים דוחה את הקץ כי אני מכורה, אבל זה תכף מגיע. כבר קניצי מכשיר שרק מחכה להיכון שלי

האם יהיה לי כח וסבלנות לילדים נוספים.

זה בסדר שלפעמים קשה ולפעמים מרגישים איך עוברים את היום הזה.. הרי כמו שאת אומרת גם עם שניים אפשר להשתגע לפעמים.

מה שכן, לא לחיות באשליה שלכל אמא יש כח לילדים שלה לא משנה מה וכל אמא תעשה הכל בשביל הילדים שלה ועל סמך זה להמשיך להוליד עוד ועוד

כי זה נכון ברמה מסויימת שה נותן כוחות ואין אהבה כמו אהבה של אמא וכו, אבל גם לאמא הכי מהממת בעולם יש לה כוחות מוגבלים. אז להיות קשובים ליכולות שלנו זה חשוב מאוד

וגם גשמית

משפחה מרובת ילדים שגרה בדירת שני חדרים... הדירה לא תצמיח חדרים כי נולד ילד כל שנה.. ומי שנפגע מתנאי חיים כאלו זה כל המשפחה..

שאת רוצה עוד ויש ימים שאת מרגישה שקשה עם מה שיש

אז אני חושבת שזאת. לא הדרך לחשבן האם מתאים עוד או לא

כי תמיד בכל מצב יהיו ימים מעולים ונהדרים ומלאי נחת

ולעומת זאת ימים מאתגרים קשים נוראים כסוף העולם

ואחכ קראתי מה ש @מתואמת כתבה וזה מאוד מתאים למה שכתבתי

מה שנקרא, מה שרואים מכאן לא רואים משם

לא מצליחה להתחבר למה שכתבת בנוגע אליי, אבל זה בגלל שאני ממש יודעת על מה אני מדברת ולא מפרטת. מניחה שלאחרות זה יכול להועיל ❤️

מצחוקים בשולחן שבת -

לצד מריבות בלתי נגמרות על מקום ישיבה...

מתכנונים לפעילויות שוות בחופש -

לצד קביעת מליון תורים לכל מי שצריך...

מריקודים ביחד בכיף באמצע הסלון עד הלילה -

לצד ויכוחים מי ייכנס כבר הראשון למקלחת...

מיציאה לסיבוב קניות משפחתי משמח -

לצד תלונות של "למה לא קנו לי" ו"מתי כבר חוזרים הביתה"...

משירים בבוקר כדי להעיר את הילדים בכיף -

לצד הקריאות בפעם המאה לילד שפשוט ישן כמו אבן...

מפנינים מתוקים ואמרות שפר של ילדים בשלל גילאים -

לצד עצבנויות וטריקות דלתות והבנה בפעם האלף שהילד הזה כבר זקוק לטיפול...

וכן הלאה...

יש זמנים מתישים יותר בהורות, יש זמנים שבהם רואים יותר את הנחת. זה כמו גלים בים, שלפעמים הם עולים ולפעמים יורדים, לפעמים יש סערות ולפעמים המים רוגעים וחלקים.

ונכון שזה מושפע ממספר הילדים וגם מהמצב המשפחתי הנוכחי (כמו היריון או אחרי לידה...) - אבל לא בהכרח שאם המצב יהיה סטטי מהבחינות האלה, גם המצב של הילדים יהיה סטטי ולא יצוצו קשיים ובעיות.

אז כן, צריך לעשות חושבים מדי פעם, ואולי באמת לעשות הפסקות ארוכות יותר או אפילו להחליט שזהו, כבר לא מתאים שנביא עוד ילדים לעולם כי אנחנו רוצים להתמקד בקיימים. אבל זה בהכרח שהתשובה היא שמשפחה ברוכה שווה הרבה קשיים.

כך נראה לי.

כותבת לך וכותבת גם לעצמי, כן? כי גם אני מדי פעם במחשבות האלה, ומנסה לברר לעצמי, ביחד עם בעלי, את הנקודה הנכונה בחיים, את הכיוון הנכון - כמובן, בעזר ה' ובישועתו...

שיהיו החלטות טובות לכולנו ❤️

אני לא מצליחה להבין כאלו שיולדות הרבה ילדים והבנתי שאני גם לא אבין, ההסתכלות שלי שונה והחוויה שלי מהכרות עם משפחות מרובות ילדים, רובה לא טובה, ככה שקשה לי לחשוב אחרת.

הם באמת נשארים ילדים כל החיים

בדיוק דיברתי עם חברה מהעבודה שאכלה לי תראש מה עם עוד ילד. לא יודעת מה יש להן לאחרונה, הן רודםות אותי על עוד הריון כפשוטו, ואמרתי לה שאני חושבת שככל שהילדים גדלים אני מרגישה שהנוכחות שלי איתם יותר משמעותית ביום יום (השיח היה על שעות עבודה מול הורות בין היתר) ושאנשים דוחפים לך את רעיון ה- עוד היחד כשיש להם מתבגרים ובעצם העולם של לפני 15 ו16 שנה היה אחר לגמרי מעכשיו אז לא יודעת מה היא רוצה ממני

וגם עזבי שהיחס שלי להורות הוא אחר משלהן 

ואצלי לפחות לא מתיישבת המצווה של להוסיף עוד ביחס למורכבות שאני רואה בזה.

כנראה לא כולן בנויות למשפחה גדולה

את כתבת את החלום שליי

והמציאות שתיארת היא הפחד שלי!!!

כרגע עם ילד אחד ובהריון ומאתגר ככ ורואה לאט לאט את החלום מתנפץ לי מול העניים... מפחדת מאד שאצטרך לוותר על משפחה גדולה ומפחדת שלא אהיה האמא והמשפחה שאני חולמת

אין לי דברי חוכמה רק להגיד שליבי איתך ומבינה ככ ככ ככ

דבר אחד יש לי להגיד- תפילות.

זה הכל של ה' יתברך

רצון למשפחה גדולה קשור מאוד לסביבה בה חיים.

אפילו באופן לא מודע.

תמיד כשאני חושבת על זה, קופץ לו שוב ושוב העניין החברתי. גם לכיוון של ילדים צפופים ומשפחה גדולה, וגם לכיוון של מעט ילדים עם רווחים יותר גדולים.

אני מנסה לנטרל את זה כמה שיותר, אבל ברור לי שזה משפיע.

זה לא נעים לחשוב שהבחירה שלנו מושפעת באופן כל כך גדול מהחברה, אבל בעיניי קודם כל נכון להכיר בזה כדי להצליח לנקות את רעשי הרקע האלו כמה שניתן.

אחרי זה בוודאי שנכון וכדאי לשאול את כל השאלות.

למה מביאים ילדים?

האם זה מתאים לנו עכשיו?

מה המחיר של זה?

האם יש לנו כוח לילדים הקיימים?

אלו הורים אנחנו רוצים להיות?

ועוד ועוד.

אבל קודם כל, להיות מודעים לזה שהרבה מהחלום המשפחתי שלנו, קשור לחינוך שקיבלנו, לסביבה שבה גדלנו ובה אנחנו חיים, לחלק זה מתאים, לחלק לא. אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לשלב בחינת החלום והאם הוא מתאים לנו

אני לא אומרת שלא.

אבל אני חושבת שלעניין החברתי יש משקל מאוד גדול, ברמה שזה גם מעצב את הרצון לפעמים.

בחברות דומות תראי מספר ילדים דומה במשפחות שונות. איך אפשר להסביר את הפער בין חברות שבהם הנורמה היא 2-3 ילדים במשפחה לבין חברות שבהם 5-6 ויותר?

האינסטינקטיים הנשיים הבסיסיים קיימים בכל אישה.

אבל החינוך, הדוגמה שאנחנו רואים סביבנו הנורמה החברתית כל כך משפיעים, שזה לא רק משפיע על השיקול לעוד ילדים כן או לא, אלא גם ממש משפיע על הרצון והחלום

פעם לפני שהתחתנתי ולפני שהייתי בהריון,

חשבתי שתהיה לי משפחה גדולה.

דמיינתי שולחן שבת ארוך כזה.

הספיקו לי הריון אחד ולידה אחת

בשביל להבין שזה לא יקרה

ילדים זה שמחה? לא יודעת

ילדים זה אושר? לא יודעת

ילדים זה ברכה? לא יודעת, איזה ברכה?

עול גדול מידי

גדול מידי

וזה בסדר להפסיק ללדת.

5 ילדים זה מכובד

מקסימום לקראת סוף שנות הפוריות תחשבי אם באלך עוד אחד

מן מנטרה שמאוד עוזרת לי והוא הולך ככה: "אני מתחייבת להנאה עם הילדים" משהו בסגנון.

לפעמים יוצא ולפעמים פחות, אבל לפחות אני יודעת שאני בכיוון. וזה בבדברים הקטנים בלשים מוזיקה שאת אוהבת ולרקוד ביחד, בתחביב משותף..

למדתי אותו מעינת נתן. ממש ממליצה על הספר שלה "חיים שלי" נותן מבט אחר על אמהות. מדברת בגובה עיניים ועם הרבה הזדהות וחמלה עצמית.

אני פעם שמתי לעצמי כמטרה: "לאסוף רגעי נחת מהילדים" - ברגע שזה עומד מול העיניים, המבט משתנה והאווירה משתנה...

צריכה להזכיר לעצמי את ההסתכלות הזו, כי זה מתמוסס... הרעיון שלך של תפילת בוקר יכול בהחלט לעזור!

באמת, זה לא חייב להיות ככה.

לדוג' בקיץ אם יש אטרקציה או בילוי כלשהו שגם אם ילדים יהנו, אבל *אנחנו*ההורים  נסבול,אנחנו נוותר עליה. נבחר במשהו שיהיה לנו קל ונעים וגם נעביר מסר שילדים יהנו.

ובכללי לא לרצות ילדים בכל דבר, לתת להם להרגיש גם רגעי תסכול זה משהו שמקל בסוף בחינוך ילדים.

שינה לי את כל הסתכלות שלי לגבי גידול ילדים.

היא אלופה. קיבלתי אותו במתנה לאחת הלידות שלי

ולא קראתי ממנו המון המון זמן

ואז בשבת אחרת פשוט פתחתי

ועכשיו קראתימכבר 3 פעמים. ועדיין לומדת.

ומתפדחת לכתוב את החרדות שיש לי לגביהם.

אוהבת אןתם עד אינסוף ומגלה כמה אני שתוטניקית בתןך תוכי. אבל החרדה ממש מציקה לי.

ואגב, אני לא הייתי שורדת עם משרה מלאה כמורה.

או עם משרה מלאה כלשהי.

אני חייבת זמן לעצמי וחופש לעצמי קודם כל. זה מחיר יקר מידיי בשבילי להיות כל הזמן בטירוף של בית עבודה.

אני בגישה של - כמה שה' הביא לכם, זה מה שמתאים עבורכם.. וככה לא נכנסת לבאסה או למצבים עצובים.

ופחות משווה ומסתכלת על האחר בעניין הזה.

נכון, גם אני רוצה משפחה גדולה, הרבה ילדים ושיהיו בריאים בעזרת ה' וכוחות וכו' ומה שה' ישלח לנו זה הכי טוב עבורינו.

ובהחלט, התקופה של פעם היא לא כמו של היום, שצריך לעבוד משרה מלאה, מזדהה בעניין חינוך הכיתה😅 ואחכ לחזור למטלות הבית וברוך ה' לעשייה הברוכה עם הילדודס שכל אחד במקומו ובמצבו...

אז מאחלת לכולנו שה' ישלח לנו את ההסתפקות כל אחת במה שבורכה, וכוחות לגדל את הדור הבא 💪

אמרת שבא לך לפתוח דיון אז כותבת גם איפה פגשת אותי

אני הייתי מושלמת עם ילדים, לא היה ילדון שפגשתי שלא נשבה בקסמי, אחיינים, חניכים בשירות לאומי, אחים קטנים, אחים של חברות, ילד שצריך עזרה לחצות את הכביש, ילדה שהלכה לאיבוד...

אז הייתי בטוחה שזה הייעוד שלי, והלכתי ללמוד מקצוע של עבודה עם ילדים והתחתנתי כדי ללדת ילדים (לא כזה קיצוני, כן? אבל זאת אחת הסיבות הראשוניות שגרמו לי לצאת לדייטים וכנראה גם הסיבה שעברו עוד שנתיים עד שבאמת התחתנתי, כי לא מתחתנים בשביל ללדת ילדים...), והייתי בטוחה שאני גם אאמץ ילד או לפחות אקח ילד לאומנה.

והחלום שלי היה ילד כל שנה, כי אני כל כך מושלמת עם ילדים אז בטוח שאני אהיה אמא מושלמת ולמה שלא 15 ילדים יהנו מהקסם שלי?

והשבר הגדול כשזה לא קרה, כי זה שעברו שנתיים עד שנולד הבכור שלי, אני הייתי בתודעה כזאת של להספיק כמה שיותר והעיכוב הזה לא היה בתכנון שלי בכלל... הרגשתי כאילו זה נצח, הנה אני נשואה, אז למה אני לא בהריון, אני כל כך כמהה לילד.

אבל מהרגע שהוא נולד משהו בי נרגע קצת. ובכל זאת לא מנעתי ומאוד מאוד חיכיתי לעוד הריון. ההריון השני הגיע מאוחר ביחס לרצון שלי, אבל אחרי הלידה השניה אמרתי לעצמי "איזה מזל שבורא עולם לא שאל אותי, ויודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי" וגם עכשיו, אני לא מונעת וכשיבוא אז נשמח מאוד. בינתיים ההנקה עוד מונעת לי.

אבל כיום אין חלום של ילד כל שנה, כל שנתיים זה גם אחלה, וכנראה שלא יהיו לי 15 ילדים וגם לא 10 אבל עדיין אני חולמת על משפחה ברוכה מאוד

ובמקביל, כאילו הקסם פג, אני כבר לא הדודה ששובה את האחיינים, אני לא בהכרח האישה שהילדים ברחוב יפנו אליה כשצריך עזרה, אני גם לא תמיד מצליחה להיות בשביל הילדים בעבודה שלי כמו שצריך וזה כבר לא הולך לי כל כך בקלות ליצור את הקשר החם איתם. כאילו שני המתוקים שלי שואבים ממני את כל האנרגיות שהיו לי בשביל ילדים בעולם וכבר לא נשארה לי סבלנות לילדים אחרים.

אני עדיין אמא טובה, בהחלט. משקיעה ומגבשת ועושה חסדים, לצד זה שאני אמא עייפה, קצרת רוח שעושה טעויות חינוכיות על ימין ועל שמאל. ובעיקר אני אמא אוהבת, מסורה, לומדת ומשתפרת. וזה לא קל אבל ממלא.

והלוואי שה' יתן לי עוד הרבה ילדים, אפשר כל שנתיים ושיתן לי כוחות לגדל אותם ושהם יגדלו בחוויה כזאת טובה שגם להם יתחשק להקים משפחה ברוכה משל עצמם...

נראה איך אני אדבר כשיהיו לי חמישה

וואו כמה חשוף כתבתי, ועוד כשיש כאן כאלה שמכירות אותי במציאות... לשלוח? שולחת

איך אני שמחה ששלחת😍

האמת שאני לא אהבתי ילדים בכלל. אף פעם לא עשה לי את זה, לא הייתי עושה בייביסיטר ועד היום כשאני רואה ילדים או תינוקות אני מרגישה שהמחמאות שלי ממש פייק.

אני גם נמצאת בסביבה שלא מקובל בכלל להביא הרבה ילדים, כמעט פדיחה.

לא פעם קיבלתי הערות גם מאנשים קרובים אלי, אמנם חצי בצחוק אבל מה עם קשירת חצוצרות? ואולי תנוחי קצת? והלם על זה שאני בהריון שוב (עכשיו אני לא, אבל בעקרון). ממש תחושה שנכנסים לי לרחם וזה לא מסתדר לאנשים ש-לי, זאת שלא היתה אף פעם עם ילדים יהיו כמה וכמה ילדים.

אבלללל

אני ככ אוהבת את הילדים שלי!!! וואו!

הם האור בחיים שלי

הם מרגשים אותי כל כך

הם עושים אותי מאושרת ברמות הכי קשות שיש

לא ידעתי שאפשר בכלל להגיע לרמות כאלה

עבודת המידות שאני עושה בזכותם, העומק שאני מגיעה אליו, המודעות

באמת אינסוף דברים

אני כותבת ואני עם דמעות בעיניים

אני מרגישה הכרת הטוב אליהם, ברמה הזאת

וכמובן הכרת הטוב לקב"ה שזיכה אותי

כמה לא מובן מאליו.

אז נה נה בננה לכל מי שמעיר לי על קצב הילודה שלי.

מאחלת לכולם, באמת, לזכות להרגיש כמוני.

והאמת שאין לי חלום לגודל משפחה, אני מתפללת תמיד לגדול מתוך הטוב ולהיות קשובה לעצמי וליכולות שלי עד כמה שאפשר.

ואם בעתיד אני אפתח שרשור פריקה, זה עדיין לא אומר שאני לא עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי.

טוב גם לי יצא סופר חשוף איכשהו

כל כך אוהבת את הילדים, את האימהות!

בא לי משפחה ענקיתתת

בא לי לשכפל את הילד שלי פי 4 או 5.

הוא כזה נסיךךך אמאלה.

בלי קשר,

לפעמים בא לי רק להעיף אותם לאומנה ושמישהו יקחח אותם כבר ממנייייייי.

אבל מאוד מחזקת את התחושות הטובות האוהבות.

מחפשת לעשות איתם דברים שאני אוהבת, מצלמת ומשוויצה בהם.

הם הילדים שלי, החיים שלי, הם המתנה הכי הכי גדולה שהקב"ה נתן לי (חוץ מבעלי, הוא מקום ראשון)

אשמח ממש לשמוע למי הלכתם להדרכת הורים 🙏

תודה לך שכתבת את זה

יש רגעים כמו שאמרת רק לשכפל

ויש רגעים שוואו תחושת מחנק ושמשהו רק ייקח אותם, רק לרגע שנוכל להסדיר נשימה.

מהממת את על זה,

מכירה את זה אצלי

מאוהבת בבן שלי ברמות

הוא ממלא אותי בכל מכלול הרגשות החיוביים אבל לפעמים לפעמים - וואו קשוח!!

להיות אמא זו לגמרי עבודה. 

יש ימים שאני אומרת לבעלי באלי לשים אותם בפנימיה לתינוקות

חחח

האור בחיים האלה! למרות שהם מאתגרים. תודה לאל. תודההההה. ה7/10 גרם לי להגיד תודה

גם על זה ששפך לי את הכוס קפה

וגם על הקטנה ששברה לי את הביצים

וכם על הבלאגן

והליכלוך..

פשוט תודה!!!!

כבר אמרנו שאנחנו צריכות להיות חברות ❤️

תדעי לך שבדיוק אמרתי לבעלי לא מזמן,

אמהות לילדים קטנים לא מתעניינות בילדים לא שלהן.

פעם הייתי מתלהבת מילדים או פעוטות ממש... איזה מתיקות ממיסה. מהאחיינים בכלל הייתי מתעלפת...

אבל מאז שיש לי כמה משלי, אף אחד לא עושה לי את זה, גם אם אני מתאמצת... ''איזה מתווווק!!" , לא, הוא לא... אז מה אם אני הדודה שלו? אני לא מצליחה להתרגש ממנו... לא נעים. אבל גיליתי שזה אצל כולן ככה! נפגשתי עם חברות, עם ילד שלי, כוכב מהלך על שתיים, ואני באמת אובייקטיבית, תקשיבי, אך אחד לא התעניין בו , חוץ מאחת שהילדים שלה כבר גדולים שממש התלהבה ממנו. אני ממש הבנתי אותן שהן לא התעניינו בו, כי באמת כשיש לך בבית מתיקות בכמות גבוהה, לא מעניין אותך של אחרים! 

איזה נקודה נכונה  

לגבי האחיינים זה קצת יותר מורכב

יש לי אחיין קטן מהבן שלי בחצי שנה. יום אחד כשהוא היה בן שנתיים, הוא היה שפוך כזה, ובדיוק האחיות המתוקות שלי הרווקות לא היו שם, אז במקום שאין דודות תהיי דודה... לקחתי אותו וחיבקתי אותו והוא כזה התרפק עלי ואז נרדם עלי, מתוק ופתאום הרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני דודה של הילד הזה! כאילו לא הייתה בינינו שום אינטראקציה משמעותית לפני כן! וזה לא נכון, אפילו הנקתי אותו פעם... אבל ככה זה היה בתחושה, בגלל שהוא נולד אחרי שכבר הייתי אמא בעצמי.

אני באמת לא מרגישה דודה של האחיינים שלי כמו שאחיי הרווקים מרגישים, כי נהייתי דודה (הרבה) אחרי שנהייתי אמא... (אני יותר כמו הדודה מאמריקה, שמביאה להם מתנות )

אבל היו כמה פעמים שבאמת יצא לי קצת לטפל בהם באופן אישי, ופתאום הרגשתי אחרת כלפי אותו אחיין...❤️

לק"י

ילדים. היום אני מרגישה שהרבה פעמיפ בפלאפון שואב.... ואני גם עסוקה יותר מבעבר.

ועדיין מתלהבת גם מילדים אחרים. ונהנית מהם.

לא כמו פעם, אבל עדיין.

תמיד הרגשתי שאני יודעת לגדל ילדים, כי "גידלתי" את האחים הקטנים שלי. ובאמת כמעט בחרתי במקצוע שקשור בילדים (חלמתי להיות גננת, בסוף שנת השירות בגן הורידה אותי מזה), והתחתנתי מתוך חלום ללדת הרבה ילדים ולגדל אותם בהכי כיף שבעולם - כי אני הרי מנוסה, לא?

אבל לא לקחתי בחשבון שלהיות אמא זה כולל היריונות מתישים, דיכאון אחרי לידה, חינוך ילדים במלוא המובן של זה (ולא רק "היי, חמודי, תרים את זה מההרצפה ואז נלך להכין עיתון משפחתי" כמו שהייתי עושה עם אחיי), תורים אינסופיים ודאגות אמיתיות על מצב הילדים...

אז אני כן מנסה לפעמים לחזור לרעיונות היצירתיים שהיו לי כאחות גדולה, אבל בסופו של דבר זה לא יהיה אותו דבר כמו אז - ואולי טוב שכך, כי עם הילדים אני בונה קשר אחר, עמוק יותר, ממה שעם אחיי הקטנים (שכיום חלקם כבר הורים בעצמם )...

בטח שזה בסדר שקראת! אני כותבת על דעת זה שאת קוראת... אם שלחתי זאת בעיה שלי ❤️

ותודה!

שכמות העול נקבעת מלמעלה

לא משנה כמה ילדים יהיה

יכול להיות 4 ילדים וקשה יותר מ10 ילדים

אבל הפסקות בין הריונות זה בשביל האישה להתחזק לנשום, כל אחת מה שמרגישה

תודה שפתחת

חושבת על הז וקוראת את כולן,  בעיקר מזדהה כרגע עם הרצון שהיה למשפחה גדולה שנמוג כשהבנתי איך יראו הלידות שלי וכמה ילדים יכולים להיות גם מאתגרים ולא רק חמודים.

עדיין מתמודדת עם זה, ובעיקר די מוגבלת בכמות הלידות,  מה שלכאורה נותן לי את האופציה לרווח ולחשב כל הזמן איזה רווח הוא אידיאלי

והרגיש לי חשוף מדי.

אז אתמצת רק את מה שלא קשור אליי...

שמעתי פעם בשם הרב צבי יהודה (אבל לא מצאתי מקור מהימן, אם יש למישהי אשמח), ש-

"צריך ללדת הכי הרבה ילדים, בשמחה".

אז לדעתי התשובות לשאלות שלך הן שיש ערך עצום בהולדת ילדים והבאת נשמות לעולם. ויחד עם זאת,  יש גם ערך עצום בלחנך את הנשמות שהבאנו.

וכל אחת וכל משפחה צריכה למצוא את האיזון שלה בין הכמות לאיכות.

ובסוף לזכור שהכל זה מלמעלה. ואם הקב"ה יחליט שאת צריכה עוד ילדים- הוא יכניס אותך להריון עם שלישייה כשאת בכלל עם התקן.

יש משהו בדור שלנו שמסתכל המון על ה"כאן ועכשיו".

ואני חושבת שהראיה לטווח רחוק שלנו קצת יותר מטושטשת ממה שהיה בדורות קודמים.

(אם אני אקח את זה למקום הכללי זה יכול להתבטא למשל ברצון לסיים את המלחמה כמה שיותר מוקדם בגלל הקושי לשלם כרגע את המחירים שהיא דורשת. ובמקומות פרטיים, כל פעם שאנחנו כאמהות צעירות מוותרות לילדים בשביל לקבל שקט עכשיו במקום לחנך ולהרוויח לטווח הארוך).

ולדעתי זה גם מעצים בעיננו את הקושי העכשווי בגידול הילדים, ומטשטש את הרווחים האדירים שיש בילודה בטווח הארוך (רק לנסות לחשוב כמה צאצאים ב"ה יהיו מכל אחד ואחד מהילדים- זה בלתי נתפס! וכמה אור זה יתן לעמ"י! וכמה שמסתכלים לטווח יותר ארוך- ככה רואים יותר תועלת בהבאת עוד נשמות לעולם). 

וגם אם נלך שוב למקום הפרטי של כל משפחה- הקושי של האחים מזה שאמא בהריון או אחרי לידה, לעומת הרווח שילך שנים רבות-רבות קדימה עם העובדה שיהיו להם אחים נוספים שילוו אותם לאורך כל חייהם. 

וכמובן, כל זה עדיין לא סותר שאם ילדים נוספים יפגעו משמעותית בילדים הקיימים- בהחלט יש מקום לעצור. ואפילו חובה לעצור. 

בס״ד

להתפלל על הרחבת הכלים והכישורים ההוריים שלנו ולהתפלל על לזכות להגשים את החלום מתוך שמחה ונחת אמיתיים.

ולהשקיע הרבה מחשבה, למידה ואם צריך גם שינויים כדי לקרב את החלום האמיתי (= לא עוד ילד, אלא עוד ילד בתנאים אופטימליים).

כמובן עם קבלה שזה לעולם לא יהיה 100% נחת ובקלות ושככל הנראה יהיו ימים ואולי גם תקופות מאתגרות, כי ככה זה בחיים באופן כללי.

זה שילוב של הקשבה עצמית וכנות (כמה אנחנו באמת מסוגלים עכשיו?), סבלנות לתהליך (עד שבע״ה נזכה אולי להרגיש שהתנאים הבשילו), עבודה (עצמית, חינוכית…) - וחזון.

אם, תוך כדי כל התהליך הזה, יתברר שזה באמת גדול עלינו - אז נצטרך להודות בזה ופשוט לעצור ולהשקיע ב ולהוקיר את הקיים (המדהים! והניסי!). אבל אולי גם נזכה ונגדל בדרך, ונצליח להיות האימהות שאנחנו באמת חולמות להיות, או לפחות להתקרב מזה מספיק כדי לנסות להביא עוד ילד/ים לעולם ❤️

לשחרר-

בחלומות הורודים שלך לא לקחת בחשבון את כל העבודה והאחריות מסביב לילדים,

וזה בדיוק תפקידו של חלום- לסמן לנו מטרה גבוהה ,בלי להתחשב בעבודה הנדרשת כדי לממש אותה,

כמו שכתב הרב נריה-רק מי שחולם יגיע רחוק.

איזה כיף לך שחלמת חלומות יפים ומתוקים ואיזה כיף לך שאת זוכה עכשיו להגשים אותם!!!

כדי לזכות ולהנות גם עכשיו- אני אוהבת ליצור לי זמני שחרור,שבהם אני כאילו הופכת לדמות חיצונית ונהנית מהילדים ,

לדוג' - שבוע שעבר היה לי יום מתיש - שדרש הרבה אנרגיה עם הילדים ,באיזשהו שלב לקחתי אותם לגינה להוציא מרץ ולהרגע כי כבר זה היה ממש מאתגר בבית,ואז הסתכלתי עליהם במתקנים והרגשתי צורך להנות המתיקות שלהם,אז החלטתי להתנהג כמו בייביסיטר לילדים מתוקים שאמא שלהם אירגנה ושלחה איתי לגינה😃

נכנסנו למכולת- כל ילד בחר ממתק,וכשהם ישבו בדשא ואכלו ממתקים - והיו מאושרים הסתכלתי עליהם מהצד וראיתי כמה הם מתוקים ,

עוד דרך להנות מזה- זה פשוט להודות לה'

על ראש חודש בהלל זו הזדמנות להרים עיניים למעלה,להתעלם מהבלאגן והמרץ שלמטה,ללטף את הראשים המתוקים לתת להם ידיים וכלי נגינה ולצאת בריקוד תודה לה' על הטוב העצום הזה שהרעיף עלינו.

להעריך את הזכות והכוח שה' נתן לי-

אף פעם לא תפסתי את עצמי כמפעל ,

אני רואה את עצמי ככלי לשליחות של ה', אבל כלי יקר, כלי שזכה,

התחושות שותפות עם הקב"ה בגידול נשמות יהודיות בעולם נותנת לי תחושת סיפוק כזו אדירה,

תחושת יצירה שנותנת לי חדוות יצירה,

ואושר עצום על הזכות הזו,

באמת שמרגיש לי שאני בתקופה כזו מאושרת בחיי-להיות שותפה עם ה' ולפעול עם קל!

שהאושר הזה גם מייצר אצלי רצון לעוד נשמות שותפויות כאלה עם הקב"ה

פעם. אני אישית אמא ל2, והם כל עולמי והם משמחים אותי הכי בעולם, יותר מהצלחה בקריירה שלי או ממשהו אחר, ואני בזמן האחרון מתחילה לחשוב על ילד שלישי. אבל לא באמת מוכנה, ולדעתי אי המוכנות הזאת נובעת מזה שאני עובדת במשרה מלאה, העייפות שאני מגיעה אליה בשעה 16-17 כתוצאה מיום ארוך מול הבוס ומול השיחות והתפוקה, מונעת ממני להיות יותר ״חיה״ עם הילדים. מלא פעמים בתחילת יום אני אומרת וואלה היום אקח אותם לאיזה קניון לאיזה פארק , וכשהם מגיעים אני כבר מעולפת ורק מחכה להעביר איתם את הזמן בציורים ומשחקים בבית כדי שאוכל שנייה לנשום. וזה כואב לי לחשוב על זה, אנחנו הרבה פעמים גם כן יוצאים אבל סתם דוגמא אפילו כשהקטנה שלי מתעוררת בלילה, מעבר לעייפות, זה שאני מתבאסת שהיא מתעוררת נובע מכך שמחר יש יום עבודה שצריך לספק בו את המנהל ולעבוד כמו שצריך, ואולי אם לא הייתי צריכה לעבוד חמישה ימים בשבוע, הייתי גם יכולה להנות מהזמן שבו היא מתעוררת בלילה לשחק סתם פתאום, ולהסתכל על זה אחרת..

לא יודעת אם אני בנויה לגדל ילדים בבית, בסוף כן נהנית מהעבודה שלי, אבל ללא ספק אם הייתי יכולה לעבוד אפילו ארבעה או שלושה ימים בשבוע במקום חמישה, הייתי לדעתי אמא ״טובה״ יותר, ואני אומרת במרכאות כי אני משתדלת להיות הכי טובה שיכולה ועם זאת לקבל את זה שאני עובדת מאוד קשה גם בחוץ ואי אפשר תמיד להיות הכי נעימה או תוססת כתוצאה מכך.

אני אישית חושבת שזה לא הגיוני לעבוד במשרה מלאה וגם לגדל ילדים תוך כדי , תוך שמירה על שיא הכיף בשעות שאיתם. כמובן שהם לא מרגישים את זה ואני משדרת להם אהבה והקשבה אבל בבפנןכו שלי לרוב מתה מעייפות בשעות אחהצ . 

זה מעורר התפעלות עצומה!

ממה שאת מתארת כאן עברתם שנה מאוד מאוד מאתגרת - גם תינוקת מאתגרת, גם מלחמה, גם מפונים מהבית עם כל ההשלכות... הכי הגיוני שבעולם שכרגע לא תהיי מסוגלת להמשיך הלאה עם הילודה! וזה עוד בלי קשר לשגרה השוחקת בפני עצמה של משרה מלאה...

אז קחי את עצמך בנחת בינתיים ❤️

 אני חושבת ששמחה זה עבודה עצמית נטו

ברור שאמא להרבה ילדים זה עבודה אין לכך ספק לא תבאיי משפחה ברוכה ותלכי להשתזף בים 

אבל יחד עם זה זה המון המון רגעים של אושר של סיפוק ובחירה כל יום מחדש לראות רק טוב

זה לא משנה עם יש לך שני ילדים או שיש לך עשר ילדים יש אמהות עם שנים ממורמרות ויש עם עשר שמחות וכן להפך יש אמהות עם ילד אחד מאושרות ועם עשר עצובות 

זה נטו בחירה ועבודה עצמית לראות בכל שלב בחיים את הרגעים הטובים והשמחים 

וגם אם יש כאלה שהם לא להפוך אותם ללימודנה 

אז אל תצפו שהילדים יביאו את האושר הכל בא מתוכך  

המון הצלחות והמון המון שמחות !!

אין לי כוחות שוב. אבל חמישה זה מהמם, בכל מקרה.  והשרשור מרגש. ההחלטות על ילודה צריכות בעיקר בעיני להיבחן מדי פעם בפעם לעומק. כולל כוחות ברגע נתון וכולל מבט על.

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).