אז הרבה זמן לא הייתי פה בניק הזה.
התאומים כבר בני שנה ו5 תודה לא-ל, ואני עייפה ומותשת.
כולם מסביבי אומרים לי כמה שתאומים זה חמוד ואיזה מתוקים הם, ואני, ובכן... לא כל כך מרגישה את זה. זה לא מתקבל יפה בעולם האמיתי, אז תודה על המקום לפרוק. מרגישה שאין לי את מי לשתף בקושי הזה.
טכנית, הם לא הולכים עדיין וקשה לי עם זה שאני צריכה לסחוב איתי שניים לכל מקום. עוברת מהחדר למטבח, צריכה או להרים את שניהם ביחד או לקחת אחד, ובנתיים השני בוכה שהשארתי אותו לבד בחדר, ואז חוזרת לקחת את השני והראשון מתחיל לבכות...
הם כבר בשלב שישנים יותר טוב, אבל יכול לקרות מצב שכל לילה מישהו אחר ישן גרוע. ואז זה לא כמו תינוק אחד שיש לו לילות טובים יותר או פחות, כאן גם אם אחד ישן טוב, השני לא. ובתווך אני ועייפותי. מנסה מאוד לישון צהריים כשמתאפשר, אבל אז בדיוק ביום שאני הכי גמורה הם יחליטו לא לישון ביחד באותו זמן אלא לסירוגין, והלכה שנת הצהריים שלי.
אם כבר שנת צהריים שלהם, כמעט כל יום יהיה אחד שיתעורר רגוע ושמח אחרי השינה, ואין לי את הפריווילגיה להנות ממנו, כי השני יקום מעוך ובכיין וירצה ידיים ויהיה דביקי, ואז פתאום זה שהיה רגוע מתחיל לקנא וגם רוצה ידיים, ואני אנא אני באה.
האוכל שלהם הוא סוגיה בפני עצמה. כל פעם לדאוג לאוכל מגוון כי לא תמיד הם רוצים את אותו אוכל.
ובאופן כללי, הכל פשוט כפול. חיתלתי, המלאכה לא נגמרה, יש עוד אחד לחתל. כנ"ל עם להלביש, להאכיל, לקלח, להשכיב. (כבר היו לי ילדים בגילאים מאוד קרובים, נכון שצריך לטפל בכולם ולפעמים זה כולם ביחד או אחד אחרי השני, אבל זה לא אותו דבר. כאן זה שניים בדיוק באותו גיל עם צרכים זהים וזה הרבה יותר קשה)
מה אני רוצה ממכם? כלום, רק לפרוק. ושבפעם הבאה שתפגשו אמא עם תאומים קטנטנים במקום להגיד לה איזה כייף חלום שלי תאומים תשאלו איך אפשר לעזור 
