אנחנו זוג נשוי כבר שנתיים וחצי, יש הרבה עליות וירידות, הולכים לטיפול זוגי אבל לא תמיד מצליחים לגשר על הפערים.
לרוב לא מגיעים למצב שטוב לנו ביחד/יש איזשהי צמיחה שלנו ביחד/השפעה אחד על השני.
אצלי היה תמיד בתת מודע שלא בטוח שנמשיך את הקשר אבל אף פעם לא העזתי באמת לחתוך- בעיקר כי פחדתי שהיא תישאר לבד ולא תמצא מישהו אחר (היא כבר בת 32) וגם כדי לתת לזה עוד נסיון.
היא כבר כמה זמן רצתה ילדים ואני דחיתי כל פעם עם הסבר שאנחנו לא בטוב ושנחכה שנהיה יותר בטוב- והיא אמרה שזוגות רבים גם אחרי ילדים וזה לא סיבה לא להביא ילדים.
אני אגיד שמטבעי אני בנאדם שמאוד קשה לו לקבל החלטות קשות, אני מאוד מייצר "שקט תעשייתי" ונמנע מלהתעמת עם דברים/ נושאים שקשה לגעת בהם.
אני מציין את זה כי בזמן האחרון ידעתי שהיא לא מנסה למנוע הריון ואני מבחינתי היה "בסדר" שהיא תיכנס להריון- חשבתי שמה שיקרה יקרה ויהיה בסדר. (מסכים שזו הייתה טעות, אבל שוב- יש לי אופי מרצה ונמנע מוויכוחים ומנסה להתאים את המצב אליי).
מפה לשם לפני שבועיים היא גילתה שהיא בהריון וכרגע היא בשבוע 7.
היא ממש שמחה על ההריון ואני ממש התבאסתי כי הרגשתי שזה סוגר עלי את האופציה לעזוב אותה בלי ילדים.
היא רואה שאני עצבני על ההיריון והבהירה לי שזה לא יכול להמשיך ככה- או שאני איתה עם כל התהליך של ההריון עד הסוף ולא מתבאס על המצב ומסתובב עם פרצוף מבואס, או שאני אלך עד הלידה.
בגלל שכל הזמן התלבטתי אם לעזוב אותה, אני מתלבט אם להיפרד ממנה עכשיו כשהיא בשבוע 7 ויכולה להפיל עם כדור בלי הרבה פרוצודורות (קראתי שצריך לעבור וועדה אבל אפשר עד שבוע 9 להפיל עם כדור).
או- לנסות לשנות את התקליט ובאמת לשמוח על ההריון ולהיות איתה בכל התהליך, ומקסימום אם אחרי זה אנחנו נמשיך לא להיות בטוב אני אעזוב. (כן אני אגיד שחלק מהמחשבה על להיות איתה בהריון זה המחשבה שאני לא מסוגל להשאיר אותה לבד בהריון ושאני מרחם עליה- אני אמנם גרוע בהחלטות שכל מי שמסביבי משלם עליהם מחיר, אבל בסוף אני לא בא בכוונה לעשות רע למישהו).
אני יודע שכל זה נשמע דפוק אבל לצערי אני משלם מחירים על החוסר החלטות שלי ועל הכיוון חשיבה שלי שהביא אותי למצב המתוסבך הזה, אני הולך לטיפול אישי שלצערי יצא לי פחות ללכת אליו בזמן האחרון כי אני במילואים בעזה.
אשמח לשמוע מאנשים ששמעו על משהו דומה לזה/עברו משהו דומה את העצה/שנקל שיש להם לתת לי.
עד כמה זה יפגע בילד לגדול לבד רק עם אמא במידה ואנחנו רואים שאנחנו לא באמת מסתדרים בהמשך?
האם זה עדיף על התחושה שתהיה לאשתי במידה והיא תפיל את ההריון שהיא כל כך חיכתה לו?
אני באמת תופס את הראש ולא מבין איך להתקדם מכאן ולא יודע איך הבאתי את עצמי למצב כזה שאני צריך להתייעץ על נושאים כאלו בפורום ולא על סתם דברים בנאליים..
אני כן נעזר במטפלת האישית שלי כדי לפתור את זה אבל עדיין, בתור אחר שתמיד היה לו קשה להחליט זה מרגיש לי כל כך גורלי שאני פשוט מפחד מכל החלטה כלשהי ופשוט נשאר תקוע לא מצליח להתקדם.
ממש תודה למי שהקדיש וקרא עד עכשיו ויזרוק נקודה למחשבה שאני אולי מפספס בכל הסיפור הזה.
