שני הדברים המהותיים ביותר שצריכים להבין בביטחון
א' היחס שלנו אל המציאות (התרחשויות, צרות), איפה אנחנו עומדים ביחס לכל מה שמתרחש סביבנו.
האם אנחנו באים "מוכנים מהבית" עם אינסוף תוכניות, אינסוף רעיונות איך החיים שלנו צריכים להיראות, אינסוף דעות מה זה טוב ומה זה לא טוב, ואז אנחנו צריכים "להיאבק" בזרם החיים, או לחיות בציפייה תמידית שמתישהו איכשהו אולי יהיה "טוב"?
או, שאנחנו "פתוחים" יותר להתרחשויות, עוד לפני הרמה האמונית, האם אנחנו אנשים שמסוגלים לקבל לא, שלא מסתכלים על החיים ברצינות כזאת תהומית, שאם משהו מתפקשש, אז מקבלים את זה OK, כלומר מידה מסוימת של חוסן ו"סטואיות", שהקיום שלי והאושר שלי לא תלויים באופן כזה ישיר בכל מה שקורה מסביב.
צוות הריב"ש אות ב'
שיויתי ה’ לנגדי תמיד. שויתי לשון השתוות בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו בין בענין שמשבחין ב”א אותו או מבזין אותו. וכן בכל שאר דברי’ וכן בכל המאכלות בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברי’ הכל ישוה בעיניו כיון שהוסר היצה”ר ממנו מכל וכל. וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה הוא מאתו יתברך ואם בעיניו הגון וכו’ וכל כוונתו לש”ש אבל מצד עצמו אין חילוק וזה מדרגה גדולה מאד. וכל האדם צריך לעבוד השי”ת בכל כחו שהכל הוא צורך מפני שהשי”ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים. והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם ב”א ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהש”י וליחד יחודים. וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים. ואל יצער את עצמו בזה כי השי”ת רוצה בזה שיעבדוהו בכל האופנים פעמי’ באופן זה ופעמים באופן זה.
///
ב' להעמיק בערך הגדול של הצרות והייסורים, זה יכול לבוא מכל־מיני מקומות, ממקום של כפרת עוונות, או שזה תיקון וחינוך עבורנו (כאן אני מפנה לספר "חורב", מערכת האמונות, "צרות"), או שזה בא לחשוף / לפתוח מידות מיוחדות בנו, או שזה בא למנוע מאיתנו ללכת בדרכים מסוימות, כו' כו', יש שפת אמת מעניין (בלק תרמ"ח) בשם האריז"ל שי"ז בתמוז היה אמור להיות יום טוב, יעני יום מתן הלוחות, מה שאומר שבימי הצרה בעומק העומקים נסתרת קדושה אדירה,
שפת אמת מסעי תרס"א + תרס"ד
ובכל עת שנסגר הדרך בפני איש ישראל. הכל רק כדי שיסתכל האדם כלפי מעלה לשעבד הלב לאביו שבשמים: [...]
במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו. וע"ז איתא המדריכנו על במות אויבינו. ולכן כתיב ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר כו' שכשבא עת צרה צריכין לזכור ביצי"מ ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה. וכתיב מן המיצר קראתי יה. קריאה הוא דביקות. שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא כמ"ש במד' ואתחנן ביצור לשון אחד מעשרה לשונות של תפלה דכתיב בצר לי אקרא ה' דכ' אנכי ארד עמך מצרימה והוא הבטחה לדורות שבכל מיצר של בנ"י נמצא אתם התורה כמ"ש עמו אנכי בצרה לכן ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם הרי שנעשה תורה מכל אלה הדרכים המסוכנים. ואיתא במד' גם הוא חכם ויבא רע הול"ל ויבא טוב רק ללמדך שגם הרעה שהוא מביא לעולם בחכמה מביא. פי' למילף מיני' חכמתא. כמ"ש המפ' בפסוק לך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהקב"ה משלם מדה במדה כמעשהו כדי ללמוד מן העונש איך לתקן החטא. זה החסד. נמצא הכל תורה ובנ"י צריכין לבוא לדביקות הבורא בכל העתים כמ"ש עת לבכות ועת לשחוק לפעמים באין אל השורש ע"י שמחה ולפעמים על ידי בכיה. עונה בעת רצון בחי' תפלה למשה. גי' רצון ע"ה. ועונה בעת צרה בחי' תפלה לעני:
=> כלומר לעיתים קרובות אנחנו כל הזמן מחפשים לברוח מהצרות, לברוח מהניסיון, לברוח מההתרחשויות השליליות, אבל יש תהליך הרבה יותר עמוק "להתרגל" ולמצוא דרך מיוחדת דווקא מתוך כל הבלגן