אייי פתאום זה כואב לי. צורם לי באוזניים.
הזמן שאחרי סעודת שבת, שכל המבוגרים המגניבים של המשפחה יוצאים לשבת במרפסת עם שמיכות, ולדבר, והקטנים נרדמים על הספה.
אז יצאנו אבא, אמא, אני, בעלי, ואח שלי. ישבנו. הסתכלתי על הכוכבים, וחשבתי שהשמיים יכולים כל שניה להשתנות. ופתאום מישהו זרק מילה על פוליטיקה. אז עניתי. ורציתי לצרוח, למה נכנסתי לזה. אבל כבר לא יכולתי לסתום.
אז אבא אמר לי ״למה את חושבת שביבי אשם? את רוצה שהחיילים שלנו יצאו מעזה! את שמאלנית. פרוגרסיבית. איך נכשלתי ככה בחינוך שלך?״
ואמרתי ׳לא׳ אמרתי אני עייפה מהמלחמה, הלוואי שהיא תיגמר רצתי 40 שנה במדבר, אני רוצה לעצור לנוח, גם אם עדיין לא הגעתי לארץ. רק לשבת בצד, להניח ראש, להסדיר נשימה. לא מסכימה להיכנס למלחמה עם לבנון עכשיו, כן אני מפחדת. אני חרדתית, ואני לוקחת כדורים, ואני מאמינה ובשלום, שתמצית העולם היא טוב.
ואח שלי אמר ׳אז את שמאלנית’
ומאמי אמר ׳אני שונא את כולם פה. כולם סתומים׳ זה הבדיחות שלו, של אשכנזים שאף אחד לא מבין חוץ מאחים שלי, אז לא צחקתי. ונכנסתי הביתה. ורק רציתי שהכל יגמר.
די. אני רוצה לחיות על מי מנוחות, בלי לפחד לצאת לסופר, ובלי להשתגע ולקבל התקף באמצע היום ויגידו שאני משוגעת. אני רוצה שהחטופים יחזרו.
ואני רוצה לדעת שאם חס וחלילה הייתי נחטפת אבא ואמא היו נלחמים עלי בכל הכוח להוציא אותי, כי עכשיו אבא רק אומר שמבחינתו העם זה מקום ראשון, וטובת העם היא לפני טובתנו האישית, והוא לא היה משחרר אותי בשום עסקה בעולם. אז די, אני לא רוצה כלום, רק לפרוק, ורק להגיד שהחטופים שלנו שכלואים שם, והחיילים שלנו שנלחמים בשבילנו- זה לא פוליטיקה, זה די. זה בלב שלי שם.
שבוע מבורך
אני צורחת בפנים


