לאלו מכם שגרות רחוק מאמא (בצד של החתן) ומביאות אותה לכמה ימים,
גם לכן זה קורה?
אני בת הזקונים.
מצד אחד אין כמו אמא שלי, היא תותחית, מכירה אותי הכי טוב, עוזרת בעצות עם הילדים והם אוהבים אותה ממש, אני יכולה להתיעץ איתה ולפרוק מה שיושב על הלב, איתה אני יכולה להיות שוב הילדה הקטנה, חותכת לילדים פירות וגם לי, מפנקת אותנו בעוגות, עושה קניות ועוזרת בבית- היא ממש אלופה. היא יורדת איתי לגינה עם הילדים שזה מקל עלי מאשר להיות איתם לבד בעצמי, או שומרת עליהם ונותנת לי זמן לנוח ובכללי מפנקת אותי ואותנו ומכינה תבשילים מדהימים (אני לא בשלנית).
יש לה מן ביטחון כזה עם ילדים, והיא מעשית, אותה לא מפרפרים והיא יודעת לתת מענה לכל דבר ועניין.
מצד שני- זה מוזר להיות עם עוד אדם מבוגר בבית, היא דעתנית, היא הרבה יותר תקתקנית ממני וגורמת לי לא להרגיש נעים שאני מתבטלת או נחה, יש לה את הדעות שלה על איך דברים צריכים להיראות, למרות שהיא מבוגרת היא חיה את הבית ולכן היא דורשת מעצמה כל הזמן שיהיה נקי ומסודר, ופתאום זה מרגיש שונה כאילו הבית נהיה ומרגיש אחר, יותר מהוקצע, יותר מסודר, יותר מתוח, אבל זה לא מה שאנחנו באמת. לפעמים זה קצת לא נעים כי אני פחות עושה את מה שאני צריכה ויותר מבלה זמן איתה וכו'.
ואחרי שהיא יוצאת, גם יש הקלה מסוימת כזו פתאום שהחיים חוזרים להיות מה שאנחנו מכירים
זה טבעי?
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)