העלית כאן הרבה מאוד נושאים:

געגוע לאמא ע''ה, ניתוק קשר מהאחים, אחים שקיבלו יותר עזרה ממך מההורים, קושי לקנות בית עם בעלך כי את לא סומכת עליו, בעל שכועס על אבא שלך...

על כל אחד מהנושאים הנ''ל אפשר לכתוב מגילה, ואני לא בטוח שזה נכון לערבב את כולם באותו השרשור, עם שאלה כללית בסוף כמו ''מה לעשות''.

לענות לך מה לעשות כשרוצים דירה אבל יש מעט הון עצמי? את הרי לא בטוחה שאת בכלל רוצה לקנות דירה עם בעלך.

וכן על זו הדרך...

בכל מקרה, שאלה אחת כן עלתה לי מהקריאה:

אם את לא רוצה לקנות בית עם בעלך, איך זה שאת בטיפולים? ילד זו התחייבות הרבה יותר גדולה מדירה... דירה אפשר למכור ולהתחלק חצי חצי, אבל ילד אי אפשר לחלק לחצי ובעצם ילד יקשור אותך לבעלך לכל החיים, אפילו אם לא תישארו ביחד.

יש כאן כמה דברים שונים

ראשית, למה אחייך נעלמו?, הם לא עונים לטלפון? לא מוכנים להפגש?

שנית - זוג שמתחתן צריך לדעת שעכשיו בעז"ה הוא נשוי לכל החיים. אם באמת יש איזה קושי חריג מאוד שמעלה חששות אמתיים - אז כדאי לברר זאת עם איש מקצוע מתאים (ובנתיים למנוע הריון ובוודאי שלא לעשות טיפולי פוריות!). יש בתורה אפשרות של גירושין, אבל זה כמו 'כסא מפלט' - רק כשהאפשרות השניה היא התרסקות עם ה'מטוס', לא משהו שמיועד לכל זוג שני.

אבל, אם זה באמת, כדברייך, "כמו כל זוג" - כדאי להפנים שאתם נשואים, לכל החיים ואין שום סיבה (אם יש אפשרות כלכלית) לא לקנות דירה ביחד. כמובן, כדאי לעבוד על דרכי שיח, פתרון קונפליקטים ועל הזוגיות בכלל - כדי שיהיו בעיקר עליות והמורכבויות שיהיו ובטוח יהיו מטבע החיים - יהיו פחות דומיננטיות.

שלישית - כל השיח לגבי ההורים נשמע בעייתי. זוג שמחליט להתחתן, אמור להיות מסוגל לכלכל את עצמו. אם להורים יש והם שמחים לעזור - זה טוב ויפה. אבל נקודת המוצא צריכה להיות שמתנות מקבלים, לא מבקשים ובטח שלא דורשים. אם תשנו את השיח - יהיה לכם יותר קל.

ממילא ההורים שלו לא 'יצטרכו להביא', אם הם רוצים מצויין, אבל הם לא צריכים וגם אבא שלך לא 'צריך'. אם יש לו והוא יכול, זה יפה. אם הוא אומר שהוא לא יכול, או יכול פחות - תצאו מנקודת הנחה שזו האמת כרגע ולא משנה מה היה לאחייך. יתכן שמצבו הכלכלי השתנה, יתכן שהיום כיותר מבוגר הוא מבין שאת הכסף שיש הוא צריך כדי ליפול עליכם, יתכן שהוא רוצה להתחתן ומניח שיצטרך בעצמו עוד סכום. אבל האמת שההסבר לא משנה, זה הכסף שלו - אם הוא ירצה יתן, לא ירצה לא יתן.

פחות ציפיות - פחות אכזבות. אם אין כסף לקנות, גרים בשכירות. אנחנו עושים זאת כבר שנים רבות.

בהצלחה רבה

נשמע שלפחות חלק מהמורכבויות, שונות מ"כמו אצל כל זוג". יתכן שיש לכם יותר עבודה על אמון ובכלל על חיים זוגיים ומטרות בחיים. אם זה המצב - כדאי ללכת לטיפול זוגי דחוף אצל איש מקצוע אמיתי.

בנתיים כדאי למנוע הריון ובוודאי זה לא הזמן לטיפולי פוריות.

מזמין גם את המנהלת @נגמרו לי השמות להוסיף מחכמתה ונסיונה הרב.

טוב זה בדיליי רציני, מחילה 

@אורית יעל יקרה!

נשמע שאת עוברת כ"כ כ"כ הרבה בזמן כ"כ כ"כ קצר.

הכותרת היא "שיחה על כסף", אבל בעצם נמצאים בהודעתך כ"כ הרבה רבדים ותחומים שונים ועמוקים בחייך, שחשוב לשים עליהם גם את הזרקור ולראות איך ואיפה ניתן להקל ולשפר.

א. כתבת שאתם נשואים שנה - זה כבר מקום להעמקה על השנה הראשונה לנישואין, ועל המציאות הבעצם די חדשה שלך כשאת מוצאת עצמך בתוך חיי נישואין והמעבר הזה בין הרווקות לנישואין. לימוד נכון של השלבים השונים בחיי הנישואין בכלל ובשנה הראשונה בפרט וקבלת כלים איך לצלוח אותם בטוב יוכלו להועיל ב"ה.

ב. כתבת שלא רק השינוי הנ"ל בסעיף א, אלא מן הרגע שהתחתנת האחים והאחיות שלך נעלמו כדברייך.

גם על הנקודה הזו כדאי להתעכב ולהעמיק ולראות מה ואיך ניתן לעשות כאן.

ג. האובדן של אמא היקרה ע"ה. והגעגוע השורף והנוכח אליה.

זה גם דבר ענק בפני עצמו שמצריך את כל הרגישות והזמן והריפוי כאשר עוברים אובדן גדול וכואב כ"כ. 

חיבוק ענק ענק

ד. הטיפולים עבור ילד שאת מצויה בהם.

גם הם מטלטלים את הגוף ואת הנפש בצורה מאוד חזקה.

כל מה שכרוך שם. ההורמונים, הזריקות, הכאבים, המחשבות, הרגשות, הפן הכלכלי של זה, הזוגי, האישי ומה לא.

הייתי מתעמקת גם בנקודה הזו בפני עצמה כי היא גם חשובה מאוד ורואה גם בה איך ניתן לעזור ב"ה.

ה. קניית הבית וכל מה שזה מביא איתו.

האמת שלמרות שהנושא הזה מובא כמרכזי בכותרת, אליו הייתי מגיעה רק אחרי טיפול והעמקה בכל הסעיפים הקודמים.

רק על גבי שלווה ורוגע ויציבות בזוגיות שלכם,

בעיכול ועיבוד נכון של האבל והאובדן,

במציאת רשת סביבה תומכת משפחתית והבנה של המארג המשפחתי המשתנה - גם של משפחת המוצא וגם שלכם כמשפחה החדשה שאתם בונים,

בעצירה רגע לראות איך מתקדמים גם בנושא הילדים ומה זה דורש מאיתנו (וכמובן רק על גבי האיזון הזוגי שחייב לבוא קודם),

רק אחרי כל הנ"ל אפשר לראות ולחשוב על קניית הבית הפיזי ו4 הקירות.

אבל לא לפני שבונים את הבית במהות שלו, את 4 קירות הלב שלו, את היציבות שלו, את הבסיס שלו, את הזוגיות והמשפחה שלכם בעצם.

כאשר זה יגיע בסדר הנכון, מאמינה שגם הנושא עצמו יהיה יותר בהיר 

או אז תוכלו לראות מה אתם יכולים לעשות כזוג כדי להתקדם למטרה הזו.

מה נכון ויקדם אתכם לשם, ומה לא.

מה אפשרי מבחינת המשפחה של כל אחד מכם, ומה לא.

בהמון אהבה והבנה שכל אחד וכל אדם וכל משפחה הוא מה שהוא. ומה שהוא יכול ומסוגל ורוצה לתת.

השוואות כאן לא רק שאינן נכונות אלא לא מקדמות כלל.

אתם בונים עכשיו את הקן הפרטי שלכם, וזוהי נקודת המוצא גם רגשית מהותית וגם כלכלית טכנית.

ואם ההורים רוצים ויכולים לעזור - מעולה, אבל זה לא ברור מאליו כלל ורק מה שהם יכולים, כל אחד בפני עצמו, עם המון ענווה והכרת הטוב.

וגם אם אינם יכולים - זה מובן ולגיטימי לגמרי.

ב"הצלחה רבה יקרה!

שהקב"ה יאיר לך בכל התחומים וישלח לך רווחה שלמה, אושר גדול ואהבה גדולה ב"ה

חתונה עשינו לבד

שכירות שנה שניה לבד

מיטה, רהיטים הכל עשינו לבד

אף אחד לא עזר

בניגוד אצל האחים שלי שלהם נתנו הכל

אבל מאוד מרגיש לי שברגע שאימא שלי נפטרה

הבית התפרק

בין היתר האחים הנושאים שנה ראשונה היו

ואחרי נעלמו.

כנל לגבי החתונה היו בחתונה, חינה , חלק עזרו חלק פחות.

אבל אין את הקרבה הזו כמו פעם. כמעט לא מתקשרים כל אחד חי בעצמו

ובצד של בעלי כל היום מזמינים אותי לשבת, לטיול כל הבנות ביחד. גיסתי- אחותו מתקשרת הקשר שלי איתה כמו חברה.

אבל אחיניות שלי גם נעלמו הם לא היו באות לבית של אבא שלי. כי אין מי שיארח , אין מי שיעזור.

אין  את סבתא בבית שליכדה ואיחדה בין כולם.

באתי מבית עם אמצעים טובים אבל ברגע שהאימא הלכה הכל קרס!

לפעמים אני אומרת אם הייתי מתחתנת עם אדם עשיר אולי היה לי יותר כסף מצד שני ... מי מבטיח לי חיים טובים

העלת כל כך הרבה נקודות

והנקודה החשובה ביותר בכל מה שכתבת זה המציאות עם בעלך.

מכאן הכל יתחיל כי אם יש עליות ומורדות (כמו לכולם) צריך לעבוד ולטפל בהם, ואם בחרתם בטיפולים כנראה שרוצים להיות ביחד עם ילד, אבל אמרת שאת לא סומכת עליו וכנראה זו הנקודה המהותית וחשובה. את רואה את עצמך כן סומכת עליו? מוכנה לעבוד על זה? אלה שאלות חשובות כדי להתקדם בכלל.

עניין הגעגוע לאמא מאוד טבעי, הגיוני, אולי זה מצריך טיפול/עזרה? ובטח שיח עם מישהו קרוב כדי לפרוק... על פניו היה הכי טוב בעלך. זה אפשרי?

כל הפן הכלכלי הוא השלב הבא.

כי אם רוצה להיכנס אליו אז ההון העצמי לדירה כרגע לא מאוד גבוה (תלוי איפה רוצים לקנות ומה), מה יש לאחים האחרים כדאי לא להסתכל, טוב זה לא יעשה ועושה, ובסוף הם בפני עצמם ובנקודת חיים אחרת ושלא לומר שאת לא יודעת מה קורה בתוך הבית שלהם פנימה.

ברור לך שהם במצב חיים אחר משלך.

הם כנראה כבר יותר מבוססים כלכלית

אבל שוב, אלה החיים *שלהם*.

את צריכה לחשוב ולהסתכל על החיים *שלך/שלכם*

ולכן קודם לבנות את העניין הזוגי עם בעלך (את רוצה? מוכנה?)

אח''כ לגשת לעניין הכלכלי שהוא אפשרי לגמרי אבל צריך "לבנות" אותו

היה יותר קל לקנות בית . אנשים הרוויחו יותר.

היום 50 שח בסופר שהולכים לא ממלא רבע עגלה

על יוקר המחיה

אין ספק שבעבר בית עלה פחות כי היתה עליית מחירים מטורפת בעשור פלוס האחרון

אבל צריך לדעת להתנהל נכון כלכלית. זה אפשרי 

על זה שאבא שלך יתן 100 אלף? ולמה שההורים שלו יצטרכו לתת גם 100 אלף? 

אם אבא שלך אומר לך שאין לו כל כך לתת אז אין לו מה תכניסי את אבא שלך לחובות? 

גם אם בעבר היה לו לתת לאחים שלך זה לא קשור למצב בו הוא נמצא כרגע.

הייתי ממשיכה לחסוך להון עצמי ואולי בעדינות מבררת כמה ההורים יוכלו לתת על מנת לדעת מה ההון העצמי שיש בסך הכל.

לתת ולעזור. שיחיו ויחסכו כמו שעבדתי.

ולפני שהתחתנתי הוא אמר לכי תתחתני כי פחדתי בגלל זה .

ואמר אני אעזור לך בכסף לקנות בית.

חצי מהקניות בבית של אבא שלי זה קניות שאני הייתי קונה והייתי עוזרת כלכלית בבית הכוונה קונה ולא מתקמצנת , גם אף פעם לא ביקשתי שיחזירו לי כסף על מה שקניתי.

האבא נשאר לגור לבד עם האח שהוא גדול מאוד.

אבל האח הבנתי שלא נותן כסף לעזור

אלא קונה מה שבא לו

עוגות,שתיה וכו...

וגם לא עוזר בבית.

לכן אנחנו גם לא באים הרבה שבתות כי אין מי שיעזור הכל נופל עלי כולל בישולים

אבל אני מרגישה שאבא שלי מרגיש שנפלו עליו ה' ישמור השמים מאז שאמא שלי הלכה.

הבית אחרי, הוא בית עצוב מאוד ומודכא.

שאני באה אני מבשלת להם אבל הם יוכלים לאכול אוכל שנשאר משבת כמה ימים

האחים כל אחד בעצמו. אז מה שווה

סבבה זוגיות אבל לזרוק הכל.

חוץ מהאזכרה וחגים לא נפגשים.

אולי תהיי היוזמת של זה?

פעם בכמה זמן/חגים לארגן מפגש משפחתי של האחים והאחיות

ובעניין העזרה לקניית בית - החיים דינאמיים, יש שינויים, אולי עכשיו הוא לא יכול לעזור כמו שחשב בעבר, אולי כרגע הוא צריך את הכסף.

זה שלו.

אתם יכולים לבנות תוכנית כלכלית משלכם, יכולים במקביל לשאול את ההורים אם וכמה יכולים לעזור, וככה לנסות לקנות בית. אפשר בהתחלה למשל "רק" בית להשקעה, ואחכ למכור ברווח ולהתקדם.

צריך לבנות את זה נכון וחכם

אחרי שניסינו מחיר למשתכן.

ואמר לו שאדם הולך וקונה לפי התקציב שלו.

ולא תמיד לפי הרצונות

אבל הוא רוצה דירה למגורים לא לשכירות.

אנחנו חיים בשכירות 2 חדרים אבל עוזבים אחרי חודש כי הבית לא ראוי למגורי אדם.

גוקים, עטלף שיצא , אבק, אין שקעים

אפילו קומקום אין איפה לשים

אז זה מתיש בנאדם אפילו כוס נס קפה שזה דבר רגיל אין לנו כי אין שקעים.

וגוקים אחרי ריסוס יוצאים 

אם כל כך רע בה. זה ברור.

אבל לא חייבים ישר לקנות דירה למגורים של 4 חדרים אם לא צריך.

אפשר להתחיל בדירה להשקעה ודרכה להתגלגל הלאה, אבל צריך לייצר תוכנית כזאת

מצער שהבית ככה. באמת הרבה פעמים פטירה טרגית לא משאירה יכולת לשמור קשרים כמו פעם.

מלבד זאת - מטבע הדברים, ככל שיותר מבוגרים, המשפחות גדלות, הצרכים משתנים - יש פחות ממשק עם האחים.

כדאי לחשוב איך את צומחת מזה.

מלבד זאת, לפי מה שאת מתארת - לאבא שלך באמת אין.

אם צריך שיעשו לו קניות, ברור שאין לו מאה אלף לתת לדירה. נראה לי שבמצב כזה גם אם הוא יציע - אתם צריכים לסרב. לא יעלה על הדעת, שהוא יסתבך בחובות בשביל שלכם תהיה דירה.

נראה לי שאתם צריכים לשבת עם ההורים של בעלך, להבין מהם כמה כסף הם מוכנים ורוצים לתת בלי קשר לאבא שלך, שצריך להבהיר להם שבאמת אין לו. יתנו סכום שיעזור לכם - מצויין. לא מספיק - עדיף לגור כל החיים בשכירות ובלי קפידות, מלקנות דירה ולדעת שאבא שלך רעב בשביל זה, או שהמשפחה מלאה הקפדות בגלל זה.

נכון  לחכות

או לקנות במקום זול כמו ירוחם.דימונה . קריית גת ומשם לצמוח.

ההורים של בעלי יתנו אותו דבר מה שאבא שלי יביא.

אם אז היה והיום אין - זה פשוט לא משנה. בכלל, אולי כל זה שהם קיבלו כך היה טעות. אם ההורים שלך נתנו לילדים כאלו סכומים והיום צריך לעשות לאבא שלך קניות - זה ממש לא תקין. היה עדיף שהורייך היו שומרים לעצמם חסכונות לגיל מבוגר ולא נותנים לילדים סכומים שאין להם.

אני חושב בשיא הרצינות, שצריך להסביר להורים של בעלך, שאין שום הגיון בעולם, שהם יתלו את הסכום שהם נותנים באבא שלך.

כלומר - הם לא חייבים לכם כלום, זכותם המלאה לא לתת שקל. אבל אם הם באמת יכולים ורוצים לעזור לכם, אבסורד לתלות את זה במה שאבא שלך יכול.

בסופו של דבר הם עוזרים לבן שלהם, לא לאבא של אשתו

אפשר בהחלט לטעון שאם את מביאה הון עצמי, זה כמו שאבא שלך יביא.

(חוזר, בעיני כל המסחרה הזאת לא בריאה - התחתנתם, אתם משפחה אחת דאגה לך, היא דאגה לבעלך ודאגה לבעלך היא דאגה לך. אבל אם מה שתוקע את העזרה מההורים, זה אבא שלך - אז באותה מידה לפחות, את יכולה להביא את שלך)

של נישואים פשוט לא תקין!!

תצאו מהמשווה הזאת!

אצלנו ההורים לא נתנו כמעט כלום גם לא לחתונה

לי לא היו שום חסכונות והייתי סטודנטית

בעלי חסך לפני בלי שידעתי על זה כלום כל הזמן שיצאנו

ואחרי החתונה מהחסכונות שלו עוד ממנו את הלימודים שלי

היום ב"ה שנינו עובדים והתקדמנו מלא וקנינו דירה גדולה במקום מצוין

ועש סיפוק גדול שעשינו את זה לבד!

העניין עם הדירה מציף פערים גדולים שיש בין המשפחות שמלחיץ יותר ותוקע ומתסכל.

אולי כדאי לא לקנות עכשיו? ופשוט לעבור בשכירות לדירה נעימה יותר במקום רגוע שאת אוהבת? וגם לא לבנות על ההורים... להחליט שלוקחים עוד כמה שנים כדי לחסוך, לשים כסף בצד שיגדל וכו.

זה שהכסף שיש לכם יכול להספיק לדירה במקום מסוים- לא אומר בהכרח שזה שווה את זה. כדאי לבחור קהילה, מקום שיהיה לך בו נעים.

תני לעצמך לנשום, תביני מה בשליטה שלך ותשחררי דברים שאין מה לעשות- את לא אחראית עליהם ואת לא יכולה לקבוע איך הם יהיו... 

אבל ברגע שיש ילד זה קצת יותר קשה להתנהל כלכלית

בגלל זה יש בי פחד מצד אחד להביא ילד לעולם כזה

ואם כן עם הגבלה

2-3 ילדים.

אבל ב"ה נראה שהצלחתם לחסוך,

פשוט צריך לשנות סדרי עדיפויות. זה ממש לא בלתי אפשרי. אני רואה על אחים שלי שהיו אברכים המון שנים עם בקושי הכנסה והנשים שלהן למדו תואר ראשון וכמה ילדים בבית וב"ה כולם חיים טוב הם בשכירות, אבל תכלס, זה לא העיקר זה שאין בית קבע. זה בונוס נחמד.

וגם אני בעז"ה הבנתי שבשנים הקרובות אני לא אקנה דירה כי יש לי סדרי עדיפויות שונים ותכנונים שונים לכסף שהצלחתי לחסוך. אז הדירה תחכה... מעדיפה להיות בנחת בשכל שלי על הפרנסה של הבית

בעלי בא רק עם 15 אלף הון עצמי.

אני חסכתי שקל לשקל כל החיים .

חשבתי לפני חתונה לקנות בית בזול ולהשכיר אבל פחות היה לי זמן להתעסק עם זה.

וזה בלשון המעטה.

אתם צריכים להחליט יחד מה חשוב לכם ומה רוצים.

זה אפשרי השאלה אם נכון לכם עכשיו ואם כן אז לייצר את היכולת

לק"י

בעיני לא חייבים לקנות דירה.

ובטח שלא בתחילת הנישואים....

ומרגישה שהקושי העיקרי שעולה מהדברים שכתבת (בהודעה המקורית ובהמשך בתגובות) זה האובדן של אמא שלך, והתפרקות המשפחה בעקבות זאת.

כלכך קשה לאבד אמא, בכל גיל - ובטח קשה לאבד כשאת צעירה, לקראת הקמת ביתך שלך אבל היציבות שאמא שלך השרתה כבר איננה ומרגיש שהכל מתפרק.

ובאופן טבעי כלכך, קשה לך לקבל את השינויים שהאובדן הביא איתו -

את השינוי בהתנהגות של אבא שלך

את השינוי במצב הכלכלי שאולי נבע מכך,

את השינוי ביחסים בין המשפחה והשינוי בקשר בין האחים.

וכותבת בזהירות שאולי גם החוסר הזה, תחושת ההתפוררות הזו מפריעה לך לבנות בצורה יציבה את הבית שלך עם בעלך - מפריעה לך לבטוח בו, להרגיש יציבה איתו, להקים איתו משפחה ולקנות בית.

בעיניי כדאי למצוא מישהו בחיים האמיתיים - רצוי דמות מקצועית - שתוכל ללוות אותך ולעזור לך להתגבר על השבר הזה, לקבל את מה שהשתנה ולא ישוב עוד ולנסות לשקם את מה שניתן לשיקום, ומתוך כך בטוחה שדברים יתבהרו גם ביחסים ביניך לבין בעלך ויאפשרו לך באופן כללי להרגיש יציבה יותר, בכל התחומים (גם הכלכלי).

לקנות דירה זו השקעה רצינית, לא חייבים עכשיו (וגם לא בכלל). אפשר לחכות, לחסוך בינתיים, לייצב את המצב בנפש ומשם להמשיך להחלטות כלכליות משמעותיות בלב שלם יותר.

המון הצלחה ❤

לא הבנתי את זה...כל אחד נותן כמה שהוא רוצה/ יכול ..

והורמונים זה קשה!!

אם יש להם ורוצים לתת אפשר לקבל מהם.. אבל זה לא שהם חייבים או משהו...

160 זה אולי מעט ,אבל יתכן שלא בטוח כדאי לקנות דירה ..אני לא יודעת אם מחיר למשתכן עוד קיים אולי כדאי להרשם ולקוות לזכות.... (אני מציעה ללמוד על דרכים נוספות למנף את הכסף)

אני שומעת שאת בטיפולים, זה גם קשה מאוד לצפות לילד, אז חיבוק על זה....

עברה בסה"כ שנה.

את בטח עוברת הרבה התקפות הורמונליות בנוסף לאבל שאת מתמודדת איתו והחיים החדשים. חבל.

מעבר לזה שאת אומרת שקשה לך לסמוך עליו.

ילד זה הרבה יותר מורכב מבית משותף, הייתי מציעה לך לשחרר את הטיפולים ולשחרר באופן כללי.

לדאוג לעצמך באמת. לא יודעת מה הסיבה שאת עוברת טיפולים, אבל הגוף יודע דברים שלפעמים המח מסרב להבין.

תני לעצמך קצת לנוח. להתמקד בכאן ועכשיו, בקשר החדש שלכם.

שנה זה כלום.

תבדקי את מה שאת לא בטוחה לגביו, אח"כ לאט לאט להתקדם הלאה.

נ.ב.

ההורים שלכם לא חייבים לכם כלום.

שחררו אותם.

אם יהיה להם, יתנו, לא יהיה להם, לא יתנו.

וזה לא משנה כמה ומה נתנו לאחרים.

שחררו.

ולא להתערבב עם הכעסים של האיש שלך. זה שלו.

תטפלי בעצמך ותדאגי לעצמך. את בסטרס.

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

מזדהה עם התוכן שכתבת שמכווץ את הלב. עברתי את כל הדברים שאת מתארת. 

כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא ניתן להמשיך לחיות בזוגיות הזו, כי זה רק מעמיק את הקושי, הלחץ, העצבים וכאב הלב. 

אני אגלה לך פה סוד: 

רוב הזוגות שלא רוצים להתגרש נשארים רק בגלל החשש של הפן הכלכלי, החוסר ידיעה של מה יהיה ואיך אסתדר לבד גוברים על הצער בתוך זוגיות כזאת. אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא מעניין כלום - כי אינדבדואל בתוך זוגיות בלתי אפשרית יעדיף לחיות ברחוב - מאשר לחיות בכלוב = כלא.

אם תרצי אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חזק - אני פה.

עכשיו הכל נראה מפחיד, שחור, ללא תקווה וללא מוצא רק יאוש. אבל (וזה אבל גדול) את תעברי את התקופה המגעילה הזו, כמו גדולה ורק תצמחי מזה. עכשיו קשה לך לראות את זה, אבל תסמכי על מי שהיה שם. 

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה