את לפני לידה,

תהיה לו תקופה קשה עם אח חדש שלוקח לו קצת את אבא ואמא.

כל הסדרים בבית יתערעררו קצת, בוודאי בימים של הלידה.

אני חושבת שכדאי שיהיה לו משהו שיעזור לו וינחם אותו.

ואני גם לא חושבת שזה כ"כ נדיר שילד לקראת גיל 3 (נכון? ככה זכור לי שהוא) עדיין צמוד למוצץ.

כמובן שכדאי לשחרר אותו מזה אבל לא נראלי כל כך דחוף.

אולי שנה הבאה בגן תגידי לו שהגננת לא מרשה להביא מוצץ לגן.

אולי זה יעזור.

אבל בכל מקרה לא בכח בתקופה שתהיה גם ככה רגישה בשבילו.

אני גם חושבת שגיל כזה (הוא אוהב לבדוק גבולות, נכון? אז למה להוסיף עוד משהו?) ועוד שבקרוב יהיה שינוי משמעותי של לידה, לא שווה להילחם על זה..

צחצוח שיניים אני לא יודעת לעזור, אצלי היא נהנת מזה ומצחצחת מהשן הראשונה..

בהצלחה!

בגיל שנתיים זה עוד תקין שילד יהיה מחובר למוצץ שלו. גמילה בכוח לא תועיל בכלל.

איך כן - לנסות להסיח את דעתו במשך היום מהמוצץ, להציע לו אוכל במקום או משחקים. להניח את המוצץ במקום לא נראה לעין כדי שהוא לא ייזכר בקיומו. אבל זהו, לא יותר מזה...

ובאמת עכשיו, רגע לפני שהבלעדיות שלו עליכם עומדת להילקח, זה ממש לא הזמן לקחת לו גם את המוצץ...

בסופו של דבר ממוצץ קל יותר להיגמל מאשר מאצבע, אז לא צריך להילחץ.

(שני הגדולים שלי נגמלו בשיתוף פעולה מלא שלהם בגיל שלוש ובגיל ארבע וחצי, כשנולדו להם אחים קטנים והם רצו להיות הגדולים. הבן הקטן שלי נגמל בעצמו בסביבות גיל שלוש, אחרי החלאקה, כשהבין שהוא גדול ורצה להראות שהוא גדול. לפני כן באמת המוצץ הפך להיות רק של הלילה, אבל בהסכמה שלו. הקטנה שלי בת שנתיים וחצי, ואני ממש לא חושבת לקחת לה את המוצץ. כן מסיחה את דעתה ממנו ואומרת לה שהיא לא צריכה אותו אם היא סתם מוצצת, אבל מאפשרת לה אותו כשהיא צריכה - בלילה או כדי להירגע ממשהו. עקרונית אני בשאיפה לא לתת מוצץ בכלל או להוציא אותו בגיל מוקדם לפני שמתמכרים, אבל ברגע שהוא ישנו - אין טעם לגמול בכוח...)

ואני לא מסכימה עם זה.

כן מסכימה עם העובדה שלא צריך להיות עם המוצץ כל היום (מגיל אפס, לא רק בגיל שנתיים), אבל הדרך לפתור זאת היא לא בקשירת המוצץ למיטה, מהלך שמבשר מאבק...

אפשר לעשות גמילה שהיא לא כוחנית. אני דווקא מסכימה שכדאי לגמול אותו,  גם אם בנחת ולא לפני תחילת שנה או לדחות בחודש. אני לא הבנתי ממנה שהמנהלת הציעה לעשות לו גמילה "כוחנית"

ולגבי מגיל אפס אני מסכימה איתך וככה אני עושה, אבל כנראה שלא תמיד זה עובד

כי אמרתי לה כזה נכון את צודקת שכדאי לגמול

אמרה לי הנה בואי קחי סרט ותקשרי למיטה..

את גם ממש צודקת שזה הפך להיות מאבק

ובגלל זה שאלתי כאן כי זה באמת לא הרגיש לי נכון.

בבית אני באמת מסיחה את דעתו מהעניין ולכן הוא כמעט לא מבקש

אבל במעון המנהלת טוענת אחרת..

כי בבית הוא באמת לא נוןגע בזה

דווקא מאז שהתחלתי את ה "גמילה" זה נהיה יותר בולט הרצון למוצץ

זה הפך להיות מאין אבק מהרגע שחוזר הביתה למרות שלפני כן זה לא דגדג לו

מתכוונת שהגמילה גרמה לו לרצות ולחפש את זה הרבה יותר

כל בוקר למשל הכי מובן לכולנו שהמוצץ נשאר עם הדובי במיטה מכסים אותם - טקס שלם..

היום בבוקר הוא ממש התעקש להישאר עם המוצץ, מאין מרגיש שהוא מאבד את זה.

ואוו אני כלכך שמחה ששיתפתי כאן, כולן ממש מכוונות אותי

טוב שאת זורמת עם האינטואיציה האימהית שלך... ומבינה כבר בעצמך שדרך של מאבק תביא רק תוצאות הפוכות...

בע"ה שתצליחו לחזור לדרך המלך שלכם!

אצלנו ממש עזר "שיר צחצוח השיניים" ביוטיוב..

אבל אני זוכרת שעשית לו גמילה ממסך אז בטח פחות רלוונטי

כן, נגמלנו ממסך

אבל אוולי אלמד את השיר המדובר כדי לשיר תוך כדי כי עד כה סתם שרנו שירים אחרים או דיקלומים מומצאים..

תודה על זה

שמספר על זה שהאריה מחפש מישהו שיעזור לו עם הצחצוח וזה.. ואז השיר הוא כאילו המשך של הספרון..

זה חמוד.. 

עוד רגע יהיה תינוק עם מוצץ.

הילדים שלי כבר גדולים מזמן בלי מוצץ וביקשו מוצץ גם כדי להיות כמו התינוקת😄 כשבן ה5 שלא לקח מוצץ מימיו רצה לחבר מוצץ לחולצה ולהסתובב עם מוצץ בפה בחוץ הצבתי גבול 

הצחקת אותי ממש

אני גם אמרתי למנהלת שקצת מגוחך עכשיו כי עוד רגע יהיה לנו בבית חגיגת מוצצים

היא התעקשה שחבל על כל רגע..

אבל מניסיון של "גמילה" ביום יומיים האחרונים זה לא עבד

אבל אני כן הייתי מנסה לגמול, לא בכוח.

אצלנו הגדול נכנס למעון בגיל שנתיים עם מוצץ והם שם העלימו לו אותו ברגע שלא שם לב ואז הוא זרם כי אף אחד סביבו לא היה עם מוצץ.

בבית הוא שם מוצץ מתי שרצה.

לקראת גיל שלוש גמלנו אותו ממוצץ לגמרי אבל היה לו אח בן שנה ושמונה גם עם מוצץ אז גם בהתחלה גמלנו את שניהם  ממוצץ אבל ראיתי שקשה לקטן אז החלטנו שהקטן יכול מוצץ רק כשהולכים לישון.

אם ממש התעקש שרוצה (וככה זה עד היום) אז אני מאפשרת מוצץ במיטה, הוא יושב ומוצץ במיטה עד שממצה ואז קם לשחק.

לגדול הסברנו שאח שלו קטן אז עם מוצץ והוא כבר גדול והולך לגן של גדולים (ולכן גמלנו) אז לא צריך מוצץ.

לגבי הצחצוח, לא רוצה גם לבד?

אצלנו הם "מצחצחים" לבד, אוכלים את המשחה בעיקר.

לחלק אני מצחצחת בעצמי לפעמים ולפעמים לא, כרגע חשוב לי יותר ההרגל מהצחצוח.

לגבי המוצץ - איך גמלת את הגדול בפועל? הסברת לו שזה רק במיטה וככה הצלחת?

אם כי בגיל 3 סביר לגמול מזה 

שלי כולה בן שנתיים

לגבי הצחצוח הבן שלי מלקק את המשחה ואת המבשרת, ככה כבר חצי שנה

אבל איך מתקדמים צעד קדימה לצחצוח?

שאני אצחצח לו - פחות אפשרי לי. הוא ילד נורא עקשן אני צריכה שזה יגיע ממנו

מלחיץ אותי פתאום שאני לא מצחצחת במיוחד בלילה

לא רוצה שיפתח עששת בגיל הזה (חברה פשוט שיתפה על כמה חורים שכבר יש לילד שלה והוא גדול מהבן שלי בכמה חודשים - קשה לי לחשוב על זה)

אני הוא והילד שאחריו

צילמתי אותם ואחכ הסתכלנו כמה פעמים על התמונה כדי להיזכר.

כשראיתי שלקטן קשה אז החזרתי לו רק במיטה ואמרתי לו שאי אפשר לצאת מהמיטה עם מוצץ אז כשמסכים להניח אותו במיטה הוא יכול לקום

עד היום, בדיוק שנה אחרי, הוא רוצה מוצץ אז הולך למיטה ומוצץ וכשמסיים קם בלעדיו

אני נותנת להם למצוץ ואז רק מצחצחת

לפעמים אני אומרת להם שאם אני לא מצחצחת להם אז אי אפשר ללכת לשתות ושילכו לשחק עד שיחליטו שאני יכולה לצחצח להם

זה בדכ עושה את העבודה בלי מריבה

לקשור עם חוט זה ממש קשה. רואים את זה כל הזמן

אפשר להכין קופסה בשביל המוצץ, לקשט במדבקות, להכניס אותו לשם כשקמים בבוקר ולהגיד שהמוצץ נח עכשיו. להוציא בזמן שינה ומנוחת צהרים

לגבי ציחצוח מבחינתי זה כמו לנגב אחרי שירותים

עושים גם כשלא רוצים

אני מנסה לשחד בסרטון או סיפור, "לחפש" חיות בפה ועוד שטויות כאלה. אבל אם לא עובד אני מצחצחת גם בלי שיתוף פעולה. זה עשר שניות בדיוק וחשוב לעתיד.

לא חשבתי על זה.. הבן שלי ממש אוהב לקשט קופסאות שאחר כך בשימוש.

אם כי בבית באמת שאין בעיה עם המוצץ

הבעיה התחילה רק ברגע שהתחלנו את ה "גמילה" בעצתה של המנהלת..

לגבי הצחצוח, נחשוב על זה

וואי לא יודעת איך נצליח בכח.

אננ לא מקפידה בכלל עם הקטנים. אבל בפעמים שאני מנסה לצחצח לקטן, זה מסובך לי.

כשמתנגדים בוכים ואז הפה נפתח..

אותה במעון, בבית את כותבת שממילא הוא לא עם נוצץ הרבה?

לגבי המעון, תבקשי שאחרי ההסתגלות לשנה הבאה, ירגילו אותו להניח את המוצץ בצד בזמן פעילות, ויתנו רק כשהולך לישון. מאוד מקובל במעונות ואין צורך לגמול לגמרי, בוודאי לא לפני לידה/חופש/תחילת שנה חדשה, מיותר ממש. הייתי עוזבת לגמרי כל התעסקות ועניין במוצץ כרגע.

לגני צחצוח שיניים, אם תחליטו שזה באמת חשוב לכם, תצחצחו גם בלי שיתוף פעולה. אפשר אפילו להשקיע ממש, לקבוע תור לרופא שיניים, ללכת רק להכיר, שיסביר לילד כמה חשוב לצחצח ויראה לו, ואז תמשיכו בבית, גם כאן לא רוצה, כי ככה הרופא אמר.

ואגב, אצלנו הילדים לא מאוד התלהבו מצחצוח שיניים, אמנם לרוב לא מאוד התנגדו, ופעם אחת בטעות בעלי קנה מברשת שיניים לילדים שבאה עם בובה קטנה. קבענו שרק מי שמצחצחים לו שיניים יכול להחזיק את הבובה, ולפרק זמן די משמעותי הם היו באים בשמחה רבה לצחצח כדי שיזכו להחזיק את הבובה 😅

רק מאז הגמילה הוא התחיל להתעקש על זה.. את הגמילה בבית אני עוצרת

מעון עוד שבוע מסיימים..

ככה שנשאיר את הקבלות החדשות כבר לשנה הבאה..

רעיון לגבי הבובה

אחפש ברשת ונקנה לו

אבל אין מה לעשות

היא מאוד מאוד אוהבת להחזיק את המברשת להרטיב אותה ולמצוץ ממנה את המעם😅

אז כל המקלחת זה ביד שלה, באמתע אני רבה איתה לשתי דקות של הציחצוח ואחר כך מחזירה לה

אין מה לעשות

לצחצח חייבים מבחינתי זה לא בר דיון…

ממש ממש תודה על המענה

היה לי ממש "ויכוח" עם בעלי

בעלי צידד בצד המנהלת ואני באמת הייתי בצד שלא צריך לריב (על המוצץ)

כרגע זה בטוח לא הזמן הנכון..

נעצור את זה

אם לבעלי יהיו תהיות נשלח אותו לכאן

לגבי הצחצוח העליתן כמה רעיונות, ננסה אחד אחד 

תודה ענקית אני הכי בעולם מעריכה את הזמן שהקדתן לענות

היא תצטרך להתמודד.

והוא, אולי אם יראה שכולם בלי מוצץ אז יסכים לשחרר

אולי יצטרך להתחלה עד שיסתגל ואז יהיה אפשר להציע לו בבוקר לשים בתא שלו (במעון של הבן שלי זה היה גבוה) עד השינה.

ואם לא, אז המטפלת תתמודד ותצטרך למצוא את הדרך בעצמה.

אני לא חושבת שנכון לעשות דברים כאלה בכוח והוא באמצ עדיין קטנציק.

בהצלחה! ❤️

אצלי הכל תקין

חצי שעה של מוצץ בצהריים זה בעיניי ממש סביר

הבעיה היא במעון לפי מה שאומרת

הוא לא אמור להיות עם המוצץ כל היום!!!

וואי במחשב שנייה שלישית ורביעית זה קצת מכעיס אותי

כי למה שהילד יהיה במעון כל הזמן עם מוצץ?

או שהיא סתם מגזימה

לא יודעת על מה לחשוב 

לגבי מוצץ גם הייתי מרפה

הגיוני לגמרי עד גיל 3

גם הבן שלי לאחרונה התמכר למוצץ

אמא שלי אמרה לי בכלל לא לחשוב על גמילה

אמנם הוא יותר קטן כן?

אבל יהיה לו בקרוב אח קטן והוא צריך משהו להתנחם

משהו שאני כן עושה אני מידע פעם תולשת לו את המוצץ מהפה יעני בצחוק

כדי לעודד אותו לדבר

בהתחלה הוא בכה אבל בשבועיים האחרונים יותר זורם ואז הוא פחות עם המוצץ

אגב זה גם בעיניי תפקיד של מטפלות להיות אסרטיביות

שיהיו יצירתיות , לא תמיד חייב להביא לו את המוצץ

לדוגמא להעלים בזמן האוכל ולא להחזיר לו אחכ

המנהלת בעיני נכנסה לשטח שלא שלה

לגבי צחצוח

לי קשה כי אנחנו לא ככ מקפידים:/

אבל גם הוא לא תמיד הסכים לנו לצחצח

מה שאני עושה אני משכיבה אותו על הברכיים שלי כלפי הצג

מכניסה לו את המברשת לפה ובתנועות מהירות וקטנות כמו דגדוגים, אני מצחצחת לו

אני גם עושה מנגינה כזה מצחיקה אז זה גורם לו לצחוק ואז הוא פותח רחב את הפה ואני מצליחה להגיע לכל המקומות

ואני מפרדנת לו כל כמה זמן בעוד טיפות חדשות שיהיה לו מתוק ושככה אני אמשיך לצחצח לו

זה בימים אידאלים

עשיתי לו דומה לקוסא- מוצץ מחובר עם חוט בעצתה של המנהלת - הוא לא מוכן לזה

ולא יודעת עד כמה יבין בשלב הזה שמסכימה רק בחדר..

בינתיים שחררתי

עוד תקופה נחזור לזה 

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...