את לפני לידה,

תהיה לו תקופה קשה עם אח חדש שלוקח לו קצת את אבא ואמא.

כל הסדרים בבית יתערעררו קצת, בוודאי בימים של הלידה.

אני חושבת שכדאי שיהיה לו משהו שיעזור לו וינחם אותו.

ואני גם לא חושבת שזה כ"כ נדיר שילד לקראת גיל 3 (נכון? ככה זכור לי שהוא) עדיין צמוד למוצץ.

כמובן שכדאי לשחרר אותו מזה אבל לא נראלי כל כך דחוף.

אולי שנה הבאה בגן תגידי לו שהגננת לא מרשה להביא מוצץ לגן.

אולי זה יעזור.

אבל בכל מקרה לא בכח בתקופה שתהיה גם ככה רגישה בשבילו.

אני גם חושבת שגיל כזה (הוא אוהב לבדוק גבולות, נכון? אז למה להוסיף עוד משהו?) ועוד שבקרוב יהיה שינוי משמעותי של לידה, לא שווה להילחם על זה..

צחצוח שיניים אני לא יודעת לעזור, אצלי היא נהנת מזה ומצחצחת מהשן הראשונה..

בהצלחה!

בגיל שנתיים זה עוד תקין שילד יהיה מחובר למוצץ שלו. גמילה בכוח לא תועיל בכלל.

איך כן - לנסות להסיח את דעתו במשך היום מהמוצץ, להציע לו אוכל במקום או משחקים. להניח את המוצץ במקום לא נראה לעין כדי שהוא לא ייזכר בקיומו. אבל זהו, לא יותר מזה...

ובאמת עכשיו, רגע לפני שהבלעדיות שלו עליכם עומדת להילקח, זה ממש לא הזמן לקחת לו גם את המוצץ...

בסופו של דבר ממוצץ קל יותר להיגמל מאשר מאצבע, אז לא צריך להילחץ.

(שני הגדולים שלי נגמלו בשיתוף פעולה מלא שלהם בגיל שלוש ובגיל ארבע וחצי, כשנולדו להם אחים קטנים והם רצו להיות הגדולים. הבן הקטן שלי נגמל בעצמו בסביבות גיל שלוש, אחרי החלאקה, כשהבין שהוא גדול ורצה להראות שהוא גדול. לפני כן באמת המוצץ הפך להיות רק של הלילה, אבל בהסכמה שלו. הקטנה שלי בת שנתיים וחצי, ואני ממש לא חושבת לקחת לה את המוצץ. כן מסיחה את דעתה ממנו ואומרת לה שהיא לא צריכה אותו אם היא סתם מוצצת, אבל מאפשרת לה אותו כשהיא צריכה - בלילה או כדי להירגע ממשהו. עקרונית אני בשאיפה לא לתת מוצץ בכלל או להוציא אותו בגיל מוקדם לפני שמתמכרים, אבל ברגע שהוא ישנו - אין טעם לגמול בכוח...)

ואני לא מסכימה עם זה.

כן מסכימה עם העובדה שלא צריך להיות עם המוצץ כל היום (מגיל אפס, לא רק בגיל שנתיים), אבל הדרך לפתור זאת היא לא בקשירת המוצץ למיטה, מהלך שמבשר מאבק...

אפשר לעשות גמילה שהיא לא כוחנית. אני דווקא מסכימה שכדאי לגמול אותו,  גם אם בנחת ולא לפני תחילת שנה או לדחות בחודש. אני לא הבנתי ממנה שהמנהלת הציעה לעשות לו גמילה "כוחנית"

ולגבי מגיל אפס אני מסכימה איתך וככה אני עושה, אבל כנראה שלא תמיד זה עובד

כי אמרתי לה כזה נכון את צודקת שכדאי לגמול

אמרה לי הנה בואי קחי סרט ותקשרי למיטה..

את גם ממש צודקת שזה הפך להיות מאבק

ובגלל זה שאלתי כאן כי זה באמת לא הרגיש לי נכון.

בבית אני באמת מסיחה את דעתו מהעניין ולכן הוא כמעט לא מבקש

אבל במעון המנהלת טוענת אחרת..

כי בבית הוא באמת לא נוןגע בזה

דווקא מאז שהתחלתי את ה "גמילה" זה נהיה יותר בולט הרצון למוצץ

זה הפך להיות מאין אבק מהרגע שחוזר הביתה למרות שלפני כן זה לא דגדג לו

מתכוונת שהגמילה גרמה לו לרצות ולחפש את זה הרבה יותר

כל בוקר למשל הכי מובן לכולנו שהמוצץ נשאר עם הדובי במיטה מכסים אותם - טקס שלם..

היום בבוקר הוא ממש התעקש להישאר עם המוצץ, מאין מרגיש שהוא מאבד את זה.

ואוו אני כלכך שמחה ששיתפתי כאן, כולן ממש מכוונות אותי

טוב שאת זורמת עם האינטואיציה האימהית שלך... ומבינה כבר בעצמך שדרך של מאבק תביא רק תוצאות הפוכות...

בע"ה שתצליחו לחזור לדרך המלך שלכם!

אצלנו ממש עזר "שיר צחצוח השיניים" ביוטיוב..

אבל אני זוכרת שעשית לו גמילה ממסך אז בטח פחות רלוונטי

כן, נגמלנו ממסך

אבל אוולי אלמד את השיר המדובר כדי לשיר תוך כדי כי עד כה סתם שרנו שירים אחרים או דיקלומים מומצאים..

תודה על זה

שמספר על זה שהאריה מחפש מישהו שיעזור לו עם הצחצוח וזה.. ואז השיר הוא כאילו המשך של הספרון..

זה חמוד.. 

עוד רגע יהיה תינוק עם מוצץ.

הילדים שלי כבר גדולים מזמן בלי מוצץ וביקשו מוצץ גם כדי להיות כמו התינוקת😄 כשבן ה5 שלא לקח מוצץ מימיו רצה לחבר מוצץ לחולצה ולהסתובב עם מוצץ בפה בחוץ הצבתי גבול 

הצחקת אותי ממש

אני גם אמרתי למנהלת שקצת מגוחך עכשיו כי עוד רגע יהיה לנו בבית חגיגת מוצצים

היא התעקשה שחבל על כל רגע..

אבל מניסיון של "גמילה" ביום יומיים האחרונים זה לא עבד

אבל אני כן הייתי מנסה לגמול, לא בכוח.

אצלנו הגדול נכנס למעון בגיל שנתיים עם מוצץ והם שם העלימו לו אותו ברגע שלא שם לב ואז הוא זרם כי אף אחד סביבו לא היה עם מוצץ.

בבית הוא שם מוצץ מתי שרצה.

לקראת גיל שלוש גמלנו אותו ממוצץ לגמרי אבל היה לו אח בן שנה ושמונה גם עם מוצץ אז גם בהתחלה גמלנו את שניהם  ממוצץ אבל ראיתי שקשה לקטן אז החלטנו שהקטן יכול מוצץ רק כשהולכים לישון.

אם ממש התעקש שרוצה (וככה זה עד היום) אז אני מאפשרת מוצץ במיטה, הוא יושב ומוצץ במיטה עד שממצה ואז קם לשחק.

לגדול הסברנו שאח שלו קטן אז עם מוצץ והוא כבר גדול והולך לגן של גדולים (ולכן גמלנו) אז לא צריך מוצץ.

לגבי הצחצוח, לא רוצה גם לבד?

אצלנו הם "מצחצחים" לבד, אוכלים את המשחה בעיקר.

לחלק אני מצחצחת בעצמי לפעמים ולפעמים לא, כרגע חשוב לי יותר ההרגל מהצחצוח.

לגבי המוצץ - איך גמלת את הגדול בפועל? הסברת לו שזה רק במיטה וככה הצלחת?

אם כי בגיל 3 סביר לגמול מזה 

שלי כולה בן שנתיים

לגבי הצחצוח הבן שלי מלקק את המשחה ואת המבשרת, ככה כבר חצי שנה

אבל איך מתקדמים צעד קדימה לצחצוח?

שאני אצחצח לו - פחות אפשרי לי. הוא ילד נורא עקשן אני צריכה שזה יגיע ממנו

מלחיץ אותי פתאום שאני לא מצחצחת במיוחד בלילה

לא רוצה שיפתח עששת בגיל הזה (חברה פשוט שיתפה על כמה חורים שכבר יש לילד שלה והוא גדול מהבן שלי בכמה חודשים - קשה לי לחשוב על זה)

אני הוא והילד שאחריו

צילמתי אותם ואחכ הסתכלנו כמה פעמים על התמונה כדי להיזכר.

כשראיתי שלקטן קשה אז החזרתי לו רק במיטה ואמרתי לו שאי אפשר לצאת מהמיטה עם מוצץ אז כשמסכים להניח אותו במיטה הוא יכול לקום

עד היום, בדיוק שנה אחרי, הוא רוצה מוצץ אז הולך למיטה ומוצץ וכשמסיים קם בלעדיו

אני נותנת להם למצוץ ואז רק מצחצחת

לפעמים אני אומרת להם שאם אני לא מצחצחת להם אז אי אפשר ללכת לשתות ושילכו לשחק עד שיחליטו שאני יכולה לצחצח להם

זה בדכ עושה את העבודה בלי מריבה

לקשור עם חוט זה ממש קשה. רואים את זה כל הזמן

אפשר להכין קופסה בשביל המוצץ, לקשט במדבקות, להכניס אותו לשם כשקמים בבוקר ולהגיד שהמוצץ נח עכשיו. להוציא בזמן שינה ומנוחת צהרים

לגבי ציחצוח מבחינתי זה כמו לנגב אחרי שירותים

עושים גם כשלא רוצים

אני מנסה לשחד בסרטון או סיפור, "לחפש" חיות בפה ועוד שטויות כאלה. אבל אם לא עובד אני מצחצחת גם בלי שיתוף פעולה. זה עשר שניות בדיוק וחשוב לעתיד.

לא חשבתי על זה.. הבן שלי ממש אוהב לקשט קופסאות שאחר כך בשימוש.

אם כי בבית באמת שאין בעיה עם המוצץ

הבעיה התחילה רק ברגע שהתחלנו את ה "גמילה" בעצתה של המנהלת..

לגבי הצחצוח, נחשוב על זה

וואי לא יודעת איך נצליח בכח.

אננ לא מקפידה בכלל עם הקטנים. אבל בפעמים שאני מנסה לצחצח לקטן, זה מסובך לי.

כשמתנגדים בוכים ואז הפה נפתח..

אותה במעון, בבית את כותבת שממילא הוא לא עם נוצץ הרבה?

לגבי המעון, תבקשי שאחרי ההסתגלות לשנה הבאה, ירגילו אותו להניח את המוצץ בצד בזמן פעילות, ויתנו רק כשהולך לישון. מאוד מקובל במעונות ואין צורך לגמול לגמרי, בוודאי לא לפני לידה/חופש/תחילת שנה חדשה, מיותר ממש. הייתי עוזבת לגמרי כל התעסקות ועניין במוצץ כרגע.

לגני צחצוח שיניים, אם תחליטו שזה באמת חשוב לכם, תצחצחו גם בלי שיתוף פעולה. אפשר אפילו להשקיע ממש, לקבוע תור לרופא שיניים, ללכת רק להכיר, שיסביר לילד כמה חשוב לצחצח ויראה לו, ואז תמשיכו בבית, גם כאן לא רוצה, כי ככה הרופא אמר.

ואגב, אצלנו הילדים לא מאוד התלהבו מצחצוח שיניים, אמנם לרוב לא מאוד התנגדו, ופעם אחת בטעות בעלי קנה מברשת שיניים לילדים שבאה עם בובה קטנה. קבענו שרק מי שמצחצחים לו שיניים יכול להחזיק את הבובה, ולפרק זמן די משמעותי הם היו באים בשמחה רבה לצחצח כדי שיזכו להחזיק את הבובה 😅

רק מאז הגמילה הוא התחיל להתעקש על זה.. את הגמילה בבית אני עוצרת

מעון עוד שבוע מסיימים..

ככה שנשאיר את הקבלות החדשות כבר לשנה הבאה..

רעיון לגבי הבובה

אחפש ברשת ונקנה לו

אבל אין מה לעשות

היא מאוד מאוד אוהבת להחזיק את המברשת להרטיב אותה ולמצוץ ממנה את המעם😅

אז כל המקלחת זה ביד שלה, באמתע אני רבה איתה לשתי דקות של הציחצוח ואחר כך מחזירה לה

אין מה לעשות

לצחצח חייבים מבחינתי זה לא בר דיון…

ממש ממש תודה על המענה

היה לי ממש "ויכוח" עם בעלי

בעלי צידד בצד המנהלת ואני באמת הייתי בצד שלא צריך לריב (על המוצץ)

כרגע זה בטוח לא הזמן הנכון..

נעצור את זה

אם לבעלי יהיו תהיות נשלח אותו לכאן

לגבי הצחצוח העליתן כמה רעיונות, ננסה אחד אחד 

תודה ענקית אני הכי בעולם מעריכה את הזמן שהקדתן לענות

היא תצטרך להתמודד.

והוא, אולי אם יראה שכולם בלי מוצץ אז יסכים לשחרר

אולי יצטרך להתחלה עד שיסתגל ואז יהיה אפשר להציע לו בבוקר לשים בתא שלו (במעון של הבן שלי זה היה גבוה) עד השינה.

ואם לא, אז המטפלת תתמודד ותצטרך למצוא את הדרך בעצמה.

אני לא חושבת שנכון לעשות דברים כאלה בכוח והוא באמצ עדיין קטנציק.

בהצלחה! ❤️

אצלי הכל תקין

חצי שעה של מוצץ בצהריים זה בעיניי ממש סביר

הבעיה היא במעון לפי מה שאומרת

הוא לא אמור להיות עם המוצץ כל היום!!!

וואי במחשב שנייה שלישית ורביעית זה קצת מכעיס אותי

כי למה שהילד יהיה במעון כל הזמן עם מוצץ?

או שהיא סתם מגזימה

לא יודעת על מה לחשוב 

לגבי מוצץ גם הייתי מרפה

הגיוני לגמרי עד גיל 3

גם הבן שלי לאחרונה התמכר למוצץ

אמא שלי אמרה לי בכלל לא לחשוב על גמילה

אמנם הוא יותר קטן כן?

אבל יהיה לו בקרוב אח קטן והוא צריך משהו להתנחם

משהו שאני כן עושה אני מידע פעם תולשת לו את המוצץ מהפה יעני בצחוק

כדי לעודד אותו לדבר

בהתחלה הוא בכה אבל בשבועיים האחרונים יותר זורם ואז הוא פחות עם המוצץ

אגב זה גם בעיניי תפקיד של מטפלות להיות אסרטיביות

שיהיו יצירתיות , לא תמיד חייב להביא לו את המוצץ

לדוגמא להעלים בזמן האוכל ולא להחזיר לו אחכ

המנהלת בעיני נכנסה לשטח שלא שלה

לגבי צחצוח

לי קשה כי אנחנו לא ככ מקפידים:/

אבל גם הוא לא תמיד הסכים לנו לצחצח

מה שאני עושה אני משכיבה אותו על הברכיים שלי כלפי הצג

מכניסה לו את המברשת לפה ובתנועות מהירות וקטנות כמו דגדוגים, אני מצחצחת לו

אני גם עושה מנגינה כזה מצחיקה אז זה גורם לו לצחוק ואז הוא פותח רחב את הפה ואני מצליחה להגיע לכל המקומות

ואני מפרדנת לו כל כמה זמן בעוד טיפות חדשות שיהיה לו מתוק ושככה אני אמשיך לצחצח לו

זה בימים אידאלים

עשיתי לו דומה לקוסא- מוצץ מחובר עם חוט בעצתה של המנהלת - הוא לא מוכן לזה

ולא יודעת עד כמה יבין בשלב הזה שמסכימה רק בחדר..

בינתיים שחררתי

עוד תקופה נחזור לזה 

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

כן מכירה אבחונים אחרים שעושים בגיל הזה.

לדעתי כדאי לפחות להתייעץ בעניין, כדי לראות שאתם לא מפספסים משהו אחר.

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️